פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בע"ם 8717/20 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשות: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלונית נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.11.2020 ומיום 17.11.2020 ברמ"ש 13951-11-20 שניתנו על-ידי כבוד השופטת ו' פלאוט בשם המבקשות: עו"ד רונית פינקלשטיין בשם המשיב: עו"ד אילה ויזל פסק-דין 1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.11.2020 ומיום 17.11.2020 (רמ"ש 13951-11-20, השופטת ו' פלאוט). בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה מיום 30.9.2020 (תמ"ש 36805-10-17, השופטת י' גרינוולד-רנד), ובהמשך לכך הוסיף הבהרה בעניין תוקף התחולה של ההחלטה. 2. המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא אמם של המבקשות 3-2 ושל המשיב. יצוין כי המבקשת היא חסויה, והמבקשות 3-2 מונו כאפוטרופסיות לגופה ולרכושה. מקורו של ההליך דנן בתביעה קודמת שהגישה המבקשת לביטול עסקת מתנה שבה העבירה למשיב משק שבבעלותה (תמ"ש 14520/09). במסגרת התביעה האמורה, שבמהלכה מינה בית המשפט לענייני משפחה למבקשת אפוטרופוס לדין, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.12.2013 (השופטת גרינוולד-רנד). על-פי הסכם הפשרה, בעיקרו של דבר, המבקשת חזרה בה מתביעתה, ומנגד המשיב נטל על עצמו התחייבויות שונות שעניינן דאגה לעתידה של המבקשת בכל הנוגע להיבטים הכלכליים ולטיפול בה. 3. בחודש אוקטובר 2017 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול הסכם הפשרה, היא התביעה שביסוד הבקשה שבפני. בעיקרו של דבר, נטען בתביעה כי המשיב הפר את כל התחייבויותיו לפי הסכם הפשרה, ואף השתמש בכספיה של המבקשת שלא כדין. במסגרת הליך זה הגישה המבקשת בקשה להורות למשיב לשלם את חיובי החשמל בגין ביתה של המבקשת, לרבות קנסות וריביות שנצברו, עד להכרעה בתביעה. בבקשה נטען כי סעיף 5 להסכם הפשרה קובע במפורש שהמשיב יישא במלוא התשלומים והמסים החלים על המשק, למעט תשלומי הארנונה בגין ביתה של המבקשת. דא עקא, לפי הנטען, המשיב מעולם לא שילם אף את חלקו בחשבון החשמל כך שנצבר חוב גדול לחובת המבקשת. 4. לאחר אי-אלו הליכים נוספים קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה היא מפורשת ואינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ועל כן – עד להכרעה בתביעה – על המשיב לעמוד בהתחייבותו לשלם את חשבון החשמל של המשק. בית המשפט לענייני משפחה הבהיר כי אין בהחלטה שקיבל כדי להכריע בשאלת תוקפו של הסכם הפשרה. 5. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. המשיב העלה טענות שונות נגד ההחלטה, שנסבו גם על התנהלות המבקשות, ובכלל זה טען כי לא ניתן היה לעתור לביטולו של הסכם הפשרה, ובד בבד לפעול לאכיפת חיובים על-פיו. 6. ביום 15.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור, מבלי להידרש לתשובת המבקשות. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בהחלטתה של הערכאה הדיונית בעניין הסעד הזמני, והוסיף כי ממילא לא מצא כי נפלה שגגה בהחלטה זו. בית המשפט המחוזי ציין כי כל עוד לא בוטל הסכם הפשרה, הרי שהוא תקף ויש לפעול בהתאם להוראותיו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא צפוי להיגרם למשיב נזק בלתי הפיך, שכן אם בסופו של ההליך יבוטל הסכם הפשרה או ייקבע כי אין לחייב את המשיב בתשלומי החשמל – ניתן יהיה להורות על קיזוז התשלומים ששולמו על ידו בפועל. לצד זאת, ובכך מתמקדת הבקשה דנן, בית המשפט המחוזי הוסיף בשולי ההחלטה הבהרה לפיה "תוקף ההחלטה קמא בדבר חיוב המבקש [המשיב כאן – ד' ב' א'] בתשלומי החשמל הינה מיום הינתנה (30.9.20)". 7. למחרת, הגישו המבקשות בקשה לעיון מחדש בהחלטה האמורה. המבקשות ציינו כי ההבהרה שהוסיף בית המשפט המחוזי בסיפא של החלטתו מאיינת למעשה את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה ומונעת מהמבקשות לגבות את חוב העבר שנצבר לחובת המבקשת בסך של כ-40,000 שקלים. המבקשות הוסיפו ופירטו כי עוד בטרם ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, הן הגישו לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לחתימה על פסיקתא לצורך פתיחה בהליכי הוצאה לפועל. במסגרת הבקשה לפסיקתא התבקש בית המשפט לענייני משפחה להורות שהמשיב יישא בתשלומי החשמל אשר שולמו מכיסה של המבקשת החל מיום אישורו של הסכם הפשרה ועד לחודש פברואר 2020 ובתשלום החוב שנצבר לחברת החשמל מחודש פברואר 2020 ועד למועד ההחלטה, וכן ימשיך ויישא בתשלומי החשמל השוטפים עד למתן החלטה אחרת. בית המשפט לענייני משפחה אכן חתם ביום 11.11.2020 על הפסיקתא האמורה. המבקשות הדגישו כי עובדות אלה לא היו בפני בית המשפט המחוזי בעת שנתן את החלטתו, מאחר שהמשיב לא ציין אותן בבקשת רשות הערעור ומאחר שלא נתבקשה תגובתן בטרם ניתנה ההחלטה. 8. ביום 17.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון מחדש בקבעו: "הדיון בתיק זה הסתיים. ככל שחל שינוי בנסיבות יש להגיש בקשה חדשה בפני הערכאה הדיונית". 9. בהמשך לכך, פנו המבקשות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה "לחתימה מחודשת על הפסיקתא". ביום 30.11.2020 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, בציינו כי "המבקשות מנסות להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בהליך הערעור. אין אפשרות לעשות כן". 10. בקשת רשות הערעור דנן, שהוגשה על-ידי המבקשות, נסבה אפוא על ההבהרה שהוסיף בית המשפט המחוזי בהחלטתו, ועליה בלבד. לטענת המבקשות, הבהרה זו משנה באופן מהותי את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, באופן שלמעשה מקבל באופן חלקי את טענות המשיב. זאת, מבלי שניתנה להן האפשרות להגיב לבקשת רשות הערעור ומבלי שכלל העובדות הרלוונטיות היו בפניו של בית המשפט המחוזי (ובכלל זה קיומה של הפסיקתא שנחתמה והבהירה כי תוקף ההחלטה אינו מעתה והלאה בלבד). כמו כן, המבקשות טוענות כי מצאו עצמן ב"מלכוד" לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתן לעיון מחדש והפנה אותן לבית המשפט לענייני משפחה, ואילו בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין ביכולתו לקבל את טענותיהן מאחר שגלומה בהן השגה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. על רקע זה, נטען כי נפגעה הלכה למעשה זכות הגישה לערכאות של המבקשת. על כן, המבקשות טוענות כי יש לבטל את הסיפא בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולחלופין להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כך שיתאפשר להן להגיש תגובה מטעמן בכל הנוגע לחיוב המשיב בתשלומי החשמל למפרע. 11. בתגובת המשיב, שהוגשה ביום 6.1.2021 בהתאם להחלטתי, נטען כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. המשיב טוען כי אילו ניתנה למבקשות האפשרות להגיב לבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי, הן כלל לא היו מתייחסות לסוגיה של תחולת ההחלטה, שלא עמדה במוקד המחלוקת בין הצדדים. המשיב מוסיף וטוען כי הסיפא להחלטתו של בית המשפט המחוזי אינה טעות אלא מבטאת איזון מושכל המבוסס על כך שמדובר בהחלטה בנוגע לסעד זמני בלבד, שלא נועד להעניק את מלוא הסעד הסופי המבוקש. המשיב מוסיף וטוען כי המבקשות המשיכו לקדם את הליכי ההוצאה לפועל כנגדו אף לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובכך פעלו לשיטתו בחוסר תום לב. 12. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. בהמשך לכך, החלטתי לקבל את הערעור במובן זה שהתיק יחזור לבית המשפט לענייני משפחה לצורך בירור טענות הצדדים בנוגע לתחולה בזמן של ההחלטה בעניין הסעד הזמני. 13. בעיקרו של דבר, אני סבורה כי אכן התוספת להחלטתו של בית המשפט המחוזי שסייגה את תחולת הסעד הזמני מעתה והלאה בלבד היא מוקשית בהתחשב בכך שלא ניתנה למבקשות האפשרות להעלות את טענותיהן בעניין זה באופן הפוגע בזכות הגישה לערכאות. העובדה שמבחינה פורמאלית בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור של המשיב אינה משנה מן העובדה שמבחינה מהותית הוא העניק לו סעד, מבלי להידרש לעמדת הצד שכנגד. זאת ועוד, במקרה דנן נוצר "סבך" דיוני כאשר בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה שהגישו המבקשות לעיון מחדש והפנה אותן לבית המשפט לענייני משפחה – אך כאשר הן פעלו כן לא היה בידו של בית המשפט לענייני משפחה להושיט להן סעד שנוגד את החלטתו של בית המשפט המחוזי. וכל זאת – כאשר במישור המעשי כבר ניתנה פסיקתא הסותרת את החלטתו של בית המשפט המחוזי והיא אף הוגשה בהליכי ההוצאה לפועל שנקטו המבקשות. 14. התוצאה המתבקשת היא כי יש מקום לברר את טענות הצדדים בכל הנוגע לתחולתה בזמן של ההחלטה בדבר הסעד הזמני, על מנת שניתן יהיה לקבל החלטה מושכלת בעניין זה. אני סבורה כי הערכאה המתאימה לבירור השאלה היא הערכאה הדיונית המכירה את התיק על בוריו, ואף נתנה את ההחלטה המקורית בדבר הסעד הזמני, וכך אני מורה. 15. אשר על כן: הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להשלמת ההחלטה בעניין הסעד הזמני, כמפורט לעיל. המשיב יישא בהוצאות המבקשות בסך של 1,000 שקלים. ניתן היום, ‏כ"ו בטבת התשפ"א (‏10.01.2021). ש ו פ ט ת _________________________ 20087170_A02.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il