פייסל יאסין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8711/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8711/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פייסל יאסין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.10.09 בת"פ 6184/07 שניתן על ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: ב' בניסן תש"ע (17.3.10) בשם המערער: עו"ד ש' אטד בשם המשיבה: עו"ד א' גורדון בשם שירות המבחן: הגב' ר' דביר פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] וביום 18.10.2009 הושתו עליו 33 חודשי מאסר בפועל (בניכוי הימים בהם שהה במעצר) ושנתיים מאסר על תנאי, לבל יורשע בתוך שלוש שנים בעבירת אלימות מסוג פשע. הערעור שלפנינו מופנה הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש. 2. כנגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 10.12.2007 בשעות הערב עבר המתלונן, שהינו בן דודו של המערער מצד אימו, בכביש ליד ביתו וחנותו של המערער שבכפר עראבה. בעת שעבר המתלונן במקום, החל המערער לקלל את המתלונן. בתגובה ניגש המתלונן למערער בכדי לברר את פשר הדברים. משהתקרב המתלונן למערער, שלף המערער בפתאומיות סכין ודקר את המתלונן בגבו התחתון במותן השמאלית. כתוצאה מהדקירה המתלונן הובהל לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי, שם אובחן כסובל מחתך במותן שמאל וקרע בכליה השמאלית. המתלונן נותח ואושפז בבית החולים במשך שמונה ימים. 3. גם בחקירותיו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט הודה המערער כי דקר את המתלונן אולם טען כי עשה זאת בכדי להגן על עצמו, כאשר לדבריו המתלונן הגיע אל חנות הירקות בה הוא שהה באותה העת והחל להכותו. לטענת המערער, מאחר שהמתלונן היכה אותו הוא לקח סכין, שהיתה בחנות ואשר משמשת לחיתוך ירקות, ודקר את המתלונן. המערער טען כי השתמש בסכין מכיוון שלמתלונן "יש גוף ענק" ולא היתה לו אפשרות להגן על עצמו, אלא בדרך זו. המערער טען עוד כי המתלונן לא הגיע במקרה למקום האירוע, אלא הגיע במכוון בכדי להרגו וסיפר כי יום קודם לאירוע הגיע המתלונן, יחד עם שישה אנשים נוספים, לאותו המקום, אולם הוא הצליח לברוח מהם. המערער טען כי הרקע למעשים אלו הינו סכסוך רב שנים בין אביו של המערער לבין אמו ומשפחתה, סכסוך אשר בגינו הוגשו עשרות תלונות למשטרה. 4. המתלונן טען מנגד כי ביום האירוע הוא הלך להביא לאמו תרופות מבית המרקחת. בדרכו חזרה מבית המרקחת הוא נסע בכביש העובר ליד ביתו של המערער. לדבריו, במהלך הנסיעה הוא ראה את המערער עומד על הכביש ליד חנות הירקות וכשהוא חלף בסמוך אליו הוא שמע כי הוא מקלל אותו. המתלונן טען כי הוא שמע את המערער מכיוון שנסע עם חלון פתוח ועישן סיגריה. לטענתו, הוא הופתע מאוד כששמע שהמערער מקלל אותו מכיוון "שאין שום דבר בינינו" ולכן הוא עצר את הרכב בצד, ירד מהאוטו והלך לכיוון המערער ועוד לפני שהספיק לדבר איתו, האחרון שלף סכין ביד ימין ודקר אותו במותנו. המתלונן הכחיש בעדותו את גרסת המערער לפיה הוא היכה את המערער ולכן זה היה חייב לדקור אותו כדי להגן על עצמו. כן טען המתלונן כי הוא מעולם לא רב עם המערער וכי הוא אינו יודע מדוע הוא דקר אותו. המתלונן הכחיש את טענת המערער באשר לאירועים יום קודם לדקירה וטען כי הוא כלל לא ראה את המערער ביום זה. כן הכחיש המערער את הטענה לפיה משפחתו מסוכסכת עם משפחתו של המערער. 5. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער באשר לסייג ההגנה העצמית העומד לזכותו וקבע כי יש להרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו במסגרת כתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של המתלונן כעדות מהימנה, בקובעו: "התרשמתי שדברי המתלונן הם אמת. מאופן עדותו, הקול השקט שבו העיד, והרושם הכללי שעשה עליי בעת עדותו, לא התרשמתי כי מדובר באדם אלים כפי שהמתלונן הוצג על ידי [המערער] ואביו" (סעיף 10ז להכרעת הדין). בהמשך דחה בית המשפט המחוזי את גרסתו של המערער לפיה המתלונן תקף אותו עובר לדקירה. כן נדחתה טענתו של המערער לפיה הוא שרט את המתלונן ונקבע כי מחומר הראיות "עולה בבירור כי מדובר בדקירה שגרמה לקרע בכליה והצריכה את אישפוזו של המתלונן בבית החולים למשך 8 ימים" (סעיף 7ו להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי ציין כי גם אם תתקבל טענת המערער לפיה הוא הותקף על ידי המתלונן עובר לדקירה, עדיין לא תעמוד לזכותו טענת ההגנה העצמית זאת מכיוון שלא מתקיימים היסודות הדרושים להוכחת סייג זה. לפי בית המשפט המחוזי, מאחר שגם לשיטתו של המערער המתלונן היכה אותו באמצעות ידיו בלבד, דקירת המתלונן בסכין אינה יכולה להיחשב כתגובה סבירה. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה היה באפשרותו של המערער לזעוק לעזרה או לרוץ לחנות של בני משפחתו הממוקמת בסמוך ולבקש מהם עזרה, זאת על אחת כמה וכמה לאחר שהמערער אישר בעדותו כי היה שלב במהלך התקיפה בו הוא התרחק מן המתלונן למרחק של כ"חצי מטר, מטר". עוד נקבע כי דרישת המיידיות אף היא אינה מתקיימת במקרה דנן, וזאת גם אם תתקבל גרסת המערער לפיה קיים סכסוך בין המשפחות וגם אם אכן יום קודם לדקירה הגיעו המתלונן וחבריו ואיימו על המערער שיהרגוהו. 6. טרם גזר הדין הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער ממנו עלה כי המערער לוקח אחריות על מעשיו, אולם חוזר על טענתו לפיה אלו נבעו מהגנה עצמית. שירות המבחן התרשם כי המערער סובל ממצוקה רגשית, בין היתר בשל גירושי הוריו, אולם ציין כי מדובר באדם רציני שמתאים להשתתף בהליך טיפולי. שירות המבחן המליץ לפיכך להטיל על המערער צו מבחן למשך שנתיים וכן המליץ לשקול הטלת עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות. במסגרת הטיעונים לעונש ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי לגזור על המערער מאסר בפועל לתקופה ממושכת בנוסף למאסר על תנאי. המאשימה טענה כי המלצותיו של שירות המבחן הינן מקלות באופן יוצא דופן, ולא נותנות משקל לעבירה החמורה אותה ביצע המערער. כן ציינה המאשימה כי למערער תיק קודם שהסתיים ללא הרשעה בגין עבירת תקיפה וכי במסגרת הליך זה חתם המערער על התחייבות בסך 1,500 ש"ח להימנע מעבירה. המערער טען מנגד כי יש להתחשב בכך שהמתלונן הוא שהגיע למקום עבודתו. עוד ציין המערער את נסיבותיו האישיות, את גילו הצעיר, ואת העובדה שבמהלך רוב ההליך המשפטי הוא היה נתון במעצר בית. במסגרת גזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירה שביצע המערער ועל השימוש בסכין, שהפך "למכת מדינה". בית המשפט התייחס להמלצת שירות המבחן, אולם קבע כי לצד האינטרס של המערער יש ליתן מקום גם לאינטרס הציבורי. נוכח דברים אלו גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים שפורטו לעיל. 7. מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו טוען המערער - באמצעות באת כוחו, עו"ד שושנה אטד – כי בית המשפט המחוזי לא דן בשאלה האם התקיימו יסודות העבירה, אלא אך בשאלה האם חל בנסיבות המקרה סייג ההגנה העצמית. לדבריו, לא עמדו ראיות בפני בית המשפט המחוזי המוכיחות את התקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש בכדי להרשיעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולפיכך יש לזכותו. לטענת המערער, באם לא תתקבל טענה זו יש לקבוע כי התקיימו בנסיבות המקרה דנן יסודותיו של סייג ההגנה העצמית. המערער טוען עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם מעובדות מסוימות שעמדו לנגד עיניו עת הגיע להכרעתו. לטענתו, בחינה של אותן ראיות מובילה למסקנה הפוכה מהמסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. לטענת המערער ישנן סתירות רבות בין עדותו של המתלונן בבית המשפט לבין הודעתו במשטרה, סתירות אשר לא ניתנה להן כל התייחסות במסגרת הכרעת הדין. עוד נטען כי גרסתו של המתלונן לוקה, לא אחת, בחוסר סבירות, כאשר המערער מתייחס בעיקר לטענת המתלונן לפיה אין כל רקע מקדים לדקירה. לטענת המערער, אם דברים אלו נכונים אין אפשרות להסביר את גרסת המתלונן לפיה המערער קילל אותו ולאחר מכן דקר אותו. עוד טוען המערער כי במהלך הדיונים הוכח כי הדרך הסבירה ביותר בה צריך היה לנסוע המתלונן אינה עוברת כלל בסמוך למקום בו אירעה הדקירה, ולמרות זאת בית המשפט לא תהה מדוע בחר המתלונן בדרך זו. לחלופין מופנה ערעורו של המערער כנגד גזר הדין. לדבריו יש להתחשב בנסיבות המקרה, בהן המתלונן הוא שהגיע אל חנותו ותקף אותו, ולא לראות את המקרה דנן כמקרה המשתייך למקרי "הסכינאות", אשר הוגדרו על ידי בית המשפט כמכת מדינה. לטענת המערער, יש להתחשב בעובדה שהוא לא נשא סכין על גופו, אלא השתמש בסכין לקילוף ירקות שהיתה בחנותו, ולפיכך אין לקבוע כי הוא רואה בסכין כאמצעי לפתרון בעיות. עוד טוען המערער כי היה על בית המשפט לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינו וכן לדבריו העונש שנגזר עליו הינו חמור וקשה בהשוואה למקרים אחרים בהם הורשעו נאשמים באותה עבירה ממש. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, קראתי בעיון את פרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, על שני רכיביו. ערעור על הכרעת הדין אי התערבות בממצאים עובדתיים 9. הרשעתו של המערער נסמכה על ממצאי המהימנות והממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי על סמך חומר הראיות שהונח לפניו. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים, כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי וכן בחנה את חומר הראיות שנפרס לפניה [ע"פ 363/05 דינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.11.2005); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000)]. נקבע כי התערבות מעין זו תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים וזאת באם ממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על העדויות שנשמעו בפניה [ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)] ; באם ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על שיקולים שבהגיון; ובאם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית, אשר לא נתנה דעתה לסתירות בעדויות או התעלמה מגורמים הרלוונטיים להערכה של משקל העדות [ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 690, 696-695 (1993); כן ראו פסקה 5 לפסק דיני בע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008)]. 10. במקרה דנן, אין חולק כי ממצאיה של הערכאה הדיונית נקבעו על סמך העדויות שנשמעו בפניה, ובעיקר על סמך עדויותיהם של המערער ושל המתלונן. משכך, ברי כי לערכאה הדיונית ישנו יתרון רב על פני ערכאת הערעור, שכן הערכאה הדיונית שמעה את העדים, התרשמה משפת גופם, התנהגותם ואופן מסירת עדותם והתרשמות זו היא העומדת בבסיסה של הכרעת הדין. בנסיבות אלה נראה כי אין מקום להתערב בממצאיה העובדתיים ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידה, וזאת בהתאם לכללי ההתערבות שנקבעו על ידי בית משפט זה. יתרה מכך, איני יכול לקבל את טענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי התעלם מראיות מסוימות שהונחו לפניו והגיע לפיכך למסקנה שגויה. המערער טוען כי מאחר והדקירה אירעה בחודש דצמבר יש להניח כי המתלונן נסע ברכבו כשחלונות הרכב סגורים, ולפיכך, וגם בשל העובדה כי מדובר בכביש סואן ועמוס ברכבים, אין לקבל את גרסתו לפיה הוא שמע את המערער מקלל אותו מן העבר השני של הרחוב. טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של המתלונן בבית המשפט המחוזי לפיה הוא עישן ברכבו בזמן הנהיגה ופתח את חלון הרכב (עמ' 19 לפרוטוקול). כזכור, עדותו של המתלונן נמצאה על ידי בית המשפט המחוזי כעדות מהימנה ומכאן שיש לדחות את טענתו זו של המערער. בשולי הדברים אציין כי טענת המערער לפיה הכביש בו נסע המתלונן היה עמוס במכוניות, אינה מתיישבת עם עדותו בבית המשפט המחוזי. משנשאל המערער במסגרת עדותו כיצד ייתכן שלא הצליח להזעיק עזרה עת הותקף על ידי המתלונן, טען כי בזמן הדקירה הכביש היה ריק ולא עברה בו שום מכונית (עמ' 45 בפרוטוקול). עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לשאלה מדוע בחר המתלונן לנסוע דווקא בכביש העובר ליד חנותו של המערער, כאשר לטענת המערער ישנו כביש נוסף המוביל לשכונתו של המתלונן, וזוהי הדרך הסבירה לנסוע מבית המרקחת אל ביתו של המתלונן. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי נשאל המתלונן ארוכות באשר לדרך בה בחר לנסוע. לפי גרסתו הוא תמיד נוסע בדרך הזו, וכך גם עושים כל תושבי שכונתו. כאמור, גרסה זו נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי, ולכן לא ניתן לטעון כי הוא התעלם מנקודה זו. משכך, סבורני כי בית המשפט המחוזי התייחס לכל חומר הראיות שנפרס לפניו, ולפיכך אין מקום להתערב בממצאים שנקבעו על ידו בהסתמך על חומר הראיות הנ"ל. 11. כזכור, המערער טוען עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם מסתירות מהותיות בין גרסתו של המתלונן במשטרה לבין גרסתו בבית המשפט המחוזי, וכי סתירות אלה מחייבות את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית. לאחר שקראתי בעיון את הודעותיו של המתלונן במשטרה והן את עדותו בבית המשפט הגעתי לכלל מסקנה כי אין בסתירות הללו בכדי להביא להתערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. עסקינן בהתרחשות פתאומית ומהירה שיכולה להסביר את הסתירות שעלו מגרסאותיו של המתלונן [ראו: ע"פ 3251/05 מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2007)]. לכך יש לצרף את העובדה שעקב הדקירה המתלונן איבד את הכרתו והתעורר רק בבית החולים. חקירתו הראשונית על ידי המשטרה נעשתה בבית החולים, במהלך אשפוזו, דבר שיכול אף הוא להסביר בלבול קל בין הגרסאות. 12. בע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.2006) קבעה השופטת ד' ברלינר כדלקמן: "המלאכה מוטלת על שכמה של הערכאה הדיונית האמורה להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה, התרשמות, השוואה פנימית של גירסת כל עד, השוואה חיצונית, השתלבות העדויות, הגיון הדברים, נסיון החיים ושאר החומרים המרכיבים יחד את קביעת ממצאי העובדה. לא כל שלב באותו תהליך מורכב של איזון ובדיקה אמור לבוא לידי ביטוי בהכרעת הדין, והדעת נותנת כי לא כל שבריר ראיה יוזכר בה, שאחרת – אין לדברים סוף" (שם, פסקה 9). סבורני כי דברים אלו יפים גם לענייננו. בית המשפט המחוזי פירט באריכות במסגרת הכרעת דינו את גרסאותיהם של המערער והמתלונן וכן את העדויות הנוספות שנשמעו במהלך המשפט. לאחר מכן קבע בית המשפט ממצאי מהימנות המתבססים על חומר ראיות זה. העובדה שבית המשפט המחוזי לא איזכר בהכרעת דינו כל אחת מן השאלות שעלתה במהלך חקירות העדים, או כל סתירה שעלתה בין עדותו של המתלונן בבית המשפט לבין הודעתו במשטרה, אין בה בכדי להוביל להתערבותנו, בייחוד כאשר ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי וממצאי המהימנות שנקבעו על ידו פורטו בהרחבה במסגרת הכרעת הדין, וכן הובהר כי ממצאים אלו מסתמכים על העדויות שנשמעו לפניו. 13. זה המקום לציין כי במסגרת הכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי במפורש כי גם אם גרסתו של המערער היתה מתקבלת במלואה, והיה נקבע כי המתלונן אכן היכה את המערער עובר לדקירה, עדיין לא היה קם סייג ההגנה העצמית זאת מכיוון שלא מתקיימים כל יסודותיו של סייג זה כפי שאלו נקבעו בפסיקה. בנסיבות אלה ברי כי גם אם עולות סתירות מגרסאותיו של המתלונן, על אף שכאמור לדידי מדובר בסתירות קלות שאינן משפיעות על התמונה הכללית, עדיין אין בכך בכדי לזכות את המערער מהעבירה בה הורשע, וזאת נוכח קביעתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי, שכפי שאפרט להלן הינה קביעה המבוססת הן על חומר הראיות והן על הלכותיו של בית משפט זה בסוגיית ההגנה העצמית. סייג ההגנה העצמית 14. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשאלה האם מעשה הדקירה חוסה תחת סייג ההגנה העצמית, וקבע בסופו של יום כי יסודותיו של סייג זה אינם מתקיימים במקרה דנן. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו כי הוא לא שוכנע שהמערער אכן הותקף על ידי המתלונן עובר לדקירה. נוכח דברים אלו ברי כי מעשיו של המערער אינם יכולים לחסות תחת סייג ההגנה העצמית, שכן בכדי להוכיח שמדובר בהגנה עצמית, יש להוכיח, בין היתר, כי המעשה נדרש בכדי להדוף תקיפה שלא כדין. מקום בו לא היתה תקיפה, לא תקום לנאשם ההגנה העצמית לה הוא טוען [ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); כן ראו: גבריאל הלוי תורת דיני העונשין (התש"ע-2010) חלק ג, 386 (להלן: הלוי)]. אולם, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי גם אם נבחן את סייג ההגנה העצמית בהתאם לגרסת המערער עצמו, לפיה הוא הותקף על ידי המתלונן עובר לדקירה, אין מנוס מן הקביעה כי מעשה הדקירה אינו חוסה תחת סייג זה. המערער לא הצליח להוכיח כי הוא דקר את המתלונן רק משנוכח לדעת כי לא ניתן היה להדוף אותו באמצעות שימוש בחלופות אחרות פוגעניות יותר. כפי שציין בית המשפט המחוזי, גם על פי גרסתו של המערער עצמו המתלונן תקף אותו באמצעות ידיו בלבד, כשהוא מכה אותו ונותן לו סטירות. כן הוכח כי אביו של המערער שהה בעת התקיפה בקומה שמעל החנות ודודתו של המערער ובני משפחתו שהו בחנות הסמוכה. נראה כי בנסיבות אלה היה באפשרותו של המערער להזעיק את עזרתם של בני משפחתו, או לכל הפחות לנסות לעשות זאת, טרם החליט לדקור את המערער, זאת על אחת כמה וכמה בהתחשב בעדותו בבית המשפט המחוזי במסגרתה סיפר המערער על שאירע לאחר שהמתלונן החל להכותו: "התרחקתי ממנו אולי חצי מטר, מטר וראיתי את הסכין ותפסתי את הסכין" (עמ' 41 לפרוטוקול). עדותו זו של המערער אינה מתיישבת עם טענתו להגנה עצמית, שכן באם הוא התרחק מן המתלונן, כפי שהוא טוען, אין כל הסבר מדוע הוא לא ברח החוצה מחנותו, הממוקמת כאמור על כביש ראשי בצידו יש חנויות רבות. גרסתו של המערער מובילה אף למסקנה כי מעשהו לא היה סביר בנסיבות העניין. יש לזכור כי הדקירה גרמה למתלונן לקרע בכליה, דבר שהצריך את אשפוזו במשך שמונה ימים בבית חולים, מתוכם ארבעה ימים במחלקה לטיפול נמרץ. מדובר בפגיעה קשה, שאף הובילה לכך שהמתלונן איבד את הכרתו במקום האירוע. מנגד נמצא המערער, שכלל לא היה זקוק לטיפול רפואי לאחר האירוע. לעניין זה יפים דבריו של ד"ר גבריאל הלוי בספרו: "אם דרך הפעולה שננקטה היא דרך פעולה המיועדת לנטרל (בלבד) את הסכנה המוחשית לאינטרס הלגיטימי המוגן, כי אז מדובר בדרך פעולה סבירה. גם אם דרך הפעולה שננקטה היא דרך פעולה המיועדת למלט את מושא ההגנה (האדם או הנכס) ממקום האירוע ללא סכנה (נסיגה או בריחה מן המקום), כי אז מדובר בדרך פעולה סבירה גם כן. עם זאת, כאשר מדובר בדרך פעולה המיועדת להעניש את התוקף הבלתי-חוקי, להיפרע ממנו, להרתיעו לבל יתקוף שוב בעתיד, להשיב לו כגמולו, להחזירו בכוח לדרך הישר וכיוצא באלה, כי אז אין המדובר בנקיטת דרך פעולה סבירה" (הלוי, עמ' 400) (ההדגשה במקור – י.ד.). ואכן, נראה כי במקרה דנן מטרת תגובתו של המערער לא היתה רק בכדי לאפשר לו לסיים את הקטטה ולברוח מן המקום, שכן על פי הממצאים העובדתיים ועל פי עדותו היתה לו הזמנות לברוח מן המקום טרם הדקירה. מעבר לכך, דקירתו של המערער את המתלונן הינה דקירה עמוקה ביותר, ותוצאותיה מעידות על הכוח הרב אותו השקיע המערער במהלכה. בנסיבות אלה, אין באפשרותי לקבל טענה כי מדובר בפעולה סבירה שנועדה אך כדי לנטרל את הסכנה המוחשית שעמדה בפניו, לפי גרסתו. הוכחת יסודות העבירה 15. מקובלת עליי טענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי לא דן ביסודותיה של העבירה ולטעמי מן הראוי שהיה עושה כן. יחד עם זאת, אין בכך בכדי לפסול את הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מיסודה שכן מן הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו ומקביעתו לפיה מעשהו של המערער לא חוסה תחת סייג ההגנה העצמית עולה בבירור כי יסודותיה של העבירה בה הואשם המערער, אכן התקיימו. אפרט: סעיפים 333 ו-335 (א)(1) לחוק העונשין קובעים כדלקמן: "333. החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו – מאסר שבע שנים". "335(א)(1). כשהעבריין נושא נשק חם או קר, דינו – כפל העונש הקבוע לעבירה" בע"פ 371/08 מדינת ישראל נ' ביטאו (לא פורסם, 27.10.2008) (להלן: פרשת ביטאו) התייחסה השופטת ע' ארבל לעבירה בה הורשע המערער, בקובעה: "צירוף סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק, לעומת זאת, יוצר עבירה תוצאתית, אשר מרבית רכיביה העובדתיים (ההתנהגות, התוצאה וחלק מן הנסיבות), קבועים בסעיף 333, ואילו סעיף 335 מוסיף לה נסיבה מחמירה שעניינה נשיאת נשק. לשם התקיימותה של עבירה זו נדרש כי תיגרם חבלה חמורה בפועל, כאשר מבחינת היסוד הנפשי – די בקיומה של מודעות בפועל לכל רכיבי היסוד העובדתי: לטיב הפיזי של ההתנהגות, להתקיימותן של הנסיבות ולאפשרות גרימתה של התוצאה. בהתייחס לתוצאה מסתפקת עבירה זו ביחס חפצי מסוג פזיזות ואין צורך ביחס של כוונה" (שם, סעיף 18). כאמור, בענייננו אין חולק כי המערער הוא שדקר את המתלונן וכן אין מחלוקת באשר לתוצאותיה של דקירה זו, אשר מהווה "חבלה חמורה" כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין. איני יכול לקבל את טענת המערער לפיה לא התקיים בנסיבות המקרה דנן "יסוד הנשיאה", מכיוון שלדבריו הסכין היתה מונחת בחנותו והוא לא הצטייד והגיע לאירוע עם סכין מבעוד מועד. כפי שעולה משורה ארוכה של פסקי דין שיצאו מבית משפט זה במהלך השנים, דרישת הנשיאה מתקיימת גם כאשר העבריין הרים נשק חם או קר, שהיה בקרבת מקום, ועמו גרם חבלה חמורה למתלונן [ראו והשוו: פרשת ביטאו; ע"פ 187/76 מדינת ישראל נ' אסרף (לא פורסם, 7.10.1976); ע"פ 194/94 מדינת ישראל נ' בסנו (לא פורסם, 14.6.1995)]. באשר ליסוד הנפשי, גרסתו של המערער ודבריו בבית המשפט המחוזי מלמדים אותנו כי האחרון היה מודע למעשיו וכן לאפשרות גרימתה של התוצאה. המערער טוען בפירוש בעדותו: "ראיתי את הסכין ותפסתי את הסכין" ומכאן ניתן ללמוד על מודעותו למעשיו והן לנסיבות המקרה. מיקום הדקירה והפגיעה הקשה שנגרמה למתלונן בעקבותיה מובילים למסקנה לפיה המערער היה מודע לאפשרות גרימתה של התוצאה. יש לציין כי המערער לא הכחיש עובדה זו, אולם טען כי דקר את המתלונן בכדי להדוף אותו. כאמור טענה זו נדחתה מכל וכל ולפיכך יש לראות את המערער כמי שהיה, לכל הפחות, קל דעת באשר להתרחשותה של התוצאה [ראו: יורם רבין ו-יניב ואקי דיני עונשין (התשס"ט-2008), 308]. 16. נוכח כל האמור לעיל יש להותיר את הרשעתו של המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות על כנה. ערעור על גזר הדין 17. כידוע ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2007)]. לא שוכנעתי כי במקרה דנן מתקיימים התנאים המצדיקים את התערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ערך איזון ראוי בין שיקולי הענישה השונים, התחשב בחומרת העבירה אותה ביצע המערער, בנסיבותיו האישיות וכן ציין את המלצתו של שירות המבחן ואת התרשמותו מן המערער. יש לזכור בנוסף כי המחוקק קבע בגין העבירה בה הורשע המערער עונש מאסר מירבי של 14 שנים. סבורני כי העונש שהושת על המערער הינו עונש הולם המשקף את האיזון בין האינטרס הציבורי לבין נסיבותיו האישיות של המערער. בעניין זה ברצוני להפנות לדבריי בע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (לא פורסם, 10.11.2009): "יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח" (שם, פסקה 21). מעשהו של המערער הינו מעשה אלים ביותר, אשר עירב שימוש בסכין. בנסיבות אלה, ונוכח הדברים שנאמרו לעיל, סבורני כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי וזה יישאר על כנו. אציין, כי פסקי הדין אליהם הפנתה באת-כוח המערער במסגרת הטענה כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו אינם יכולים לסייע למערער בענייננו, שכן פסקי דין אלו עוסקים במקרים בהם הושג הסדר טיעון בין הנאשמים לבין המאשימה, דבר שלא אירע בענייננו. כידוע, ענישתו של נאשם היא ענישה אינדיווידואלית וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו הוא, ולפיכך אין אפשרות להסתמך על אותם פסקי דין. 18. לסיום אציין כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי המערער השתלב בהצלחה, במסגרת מאסרו, בהליך טיפולי פרטני. בשיחתו עם שירות המבחן הביע המערער את שביעות רצונו מהליך זה. כולנו תקווה כי המערער יחזור אל דרך הישר וכי האירוע שבגינו הושת עליו העונש שאותו הוא מרצה יהיה אירוע חד פעמי בחייו. כן יש לקוות כי המערער יצליח להשתלב בפרויקט הטיפולי "שינוי", שכן לפי שירות המבחן המערער מגלה מוטיבציה ורצון להשתלב במסגרת זו. סוף דבר 19. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור שמונח לפנינו, על שני רכיביו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט"ז בתמוז תש"ע (28.6.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט