טינה לופז נ. משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה

22 1 בבית המשפט העליון בר"ם 8707/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המבקשים: 1. טינה לופז 2. מינין רודריגז 3. פלונית 4. פלונית נ ג ד המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים המבקשות להצטרף להליך כידידות בית המשפט: 1. הקליניקה לייצוג בני נוער וצעירים – המרכז הבינתחומי הרצליה (חל"צ 511936759) 2. המוקד לפליטים ומהגרים (ע"ר 580333094) בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ק' ורדי) בעמ"נ 67450-12-19 מיום 30.12.2019 תאריך הישיבה: כ"ו באייר התש"ף (20.5.2020) בשם המבקשים: עו"ד דוד תדמור; עו"ד פרי רוס; עו"ד רוזה ליסנינסקי; עו"ד שירי קטלן בשם המשיבה: עו"ד הדס ערן; עו"ד ראובן אידלמן בשם המבקשת להצטרף 1: עו"ד שירן רייכנברג; עו"ד שרון ציונוב בשם המבקשת להצטרף 2: עו"ד ענבר בראל; עו"ד טל שטיינר פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ק' ורדי), אשר דחה ערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין) לא לדחות את מועד השימוע שנקבע למבקשים טרם הכרעה בטענותיהם לפגמים באופן עריכתו. בבקשה התעוררו שאלות בעלות חשיבות כללית לגבי הכללים הדיוניים שחלים בעניין שימועים כאמור והחלטנו לדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. העובדות הצריכות לעניין המערערים 2-1 הם בני זוג אשר נכנסו לישראל בשנים 2007 ו-2006, בהתאמה, וקיבלו רישיון ישיבה מסוג ב/1 לעבודה בתחום הסיעוד (להלן בהתאמה: המערערת, המערער; וביחד: בני הזוג). המערערות 4-3 הן קטינות שנולדו לבני הזוג בישראל בשנים 2012 ו-2018, בהתאמה (להלן גם: הקטינות). מטיעוני הצדדים לפנינו עולה כי אשרות העבודה של בני הזוג פקעו לפני מספר שנים. ביום 7.11.2019 עוכבו המערערים על ידי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה, היא המשיבה (להלן גם: הרשות), והובאו לשימוע לפני הממונה על ביקורת הגבולות. בתום השימועים הוחלט להוציא נגד המערערים צווי הרחקה ומשמורת. עוד באותו היום הגישו המערערים ערר לבית הדין נגד ההחלטה להרחיקם (להלן: הערר הראשון) ודיון בו נקבע למחרת. לאחר שהרשות הודיעה כי המערערים ישוחררו ממשמורת בכפוף להפקדת ערבויות ותנאים נוספים, הורה בית הדין כי המערערים ישוחררו בתנאים האמורים וכי הערבות תופקד במועדים שפורטו. עוד ניתן צו ארעי האוסר על הרחקת המערערים מהארץ עד החלטה אחרת. ביום 11.11.2019 הגישה המשיבה הודעת עדכון לבית הדין ובקשה למחיקת הערר הראשון, והודיעה על כוונתה לקבל החלטה חדשה באשר להרחקתם של המערערים מהארץ, ולזמנם למשרדי המשיבה ביום 14.11.2019 כדי לאפשר להם להשמיע את טיעוניהם. המערערים מצדם הגישו בקשה לדחיית מועד השימוע שנקבע, הן משום שבא כוחם עתיד לשהות בחו"ל במועד שנקבע ולא ניתנה להם שהות מספקת להיערך לשימוע, הן מכיוון שלא נקבעו נהלים המאפשרים עריכת שימוע כדין. עוד טענו המערערים כי המשיבה טרם יישמה את האמור במכתב מטעם מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים (משפט ציבורי-מינהלי) במשרד המשפטים מיום 10.10.2019, שבו צוינו, בין היתר, מספר התאמות נדרשות בנהלים הקשורים להליכי הרחקה של ילדים שנולדו בישראל לשוהים שלא כדין (להלן: מכתב משרד המשפטים). בפסק דין מיום 13.11.2019 קיבל בית הדין לעררים את בקשת הרשות למחוק את הערר, נוכח ההודעה על הכוונה לקבל החלטה חדשה בעניינם של המערערים. בהקשר זה נדחתה טענת המערערים שלפיה יש לדחות את קיום השימוע עד לקביעת נהלים בהמשך למכתב משרד המשפטים מן הטעם שמכתב זה עסק בעיקרו בקטינים מעל גיל 12 (ולכן אינו רלוונטי לקטינות בענייננו). בצד האמור, נקבע כי מועד השימוע יידחה ליום 28.11.2019 עקב נסיעתו של בא כוח המערערים וכי עד למתן ההחלטה החדשה בעניינם ישהו בישראל באותם תנאים וערובות שנקבעו ביום 7.11.2019. למחרת נדחתה בקשת המשיבה לעיון מחדש בפסק הדין. ביום 24.11.2019 הגישו המערערים ערעור על פסק הדין בערר הראשון, ובצדו בקשה לסעד זמני שיורה כי השימוע בעניינם לא יתקיים עד לקביעת נהלים סדורים לעריכתו. לאחר הגשת הערעור הודיעה המשיבה כי השימוע בעניינם של המערערים יידחה ליום 3.12.2019. ביום 27.11.2019 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ק' ורדי) את הערעור ואת הבקשה לסעד זמני על הסף, לאחר שקבע כי מדובר בהליך מוקדם, משום שבשלב זה טרם התקבלה החלטה חדשה בעניינם של המערערים וניתן יהיה להעלות את הטענות לגבי הליך קבלתה – גם לאחר הינתנה, ככל שיהיה בכך צורך. ביום 3.12.2019 התייצבו המערערים במשרדי המשיבה, יחד עם באי כוחם. משהובהר למערערים ולבאי כוחם כי לא ניתן יהיה לאפשר נוכחותם של כל נציגי המערערים (סה"כ 5 אנשים) בשימוע, סירב בא כוחם לקיים את השימוע וזה לא התקיים בסופו של יום. למחרת הגישו המערערים ערר נוסף לבית הדין, ובצדו בקשה לצו ביניים שלפיו לא תתקבל החלטה בעניינם עד לקיום שימוע (להלן: הערר השני). יומיים לאחר מכן פנה בא כוח המערערים לשר הפנים ולרשות בעניין אופן עריכת השימוע והתנהלות הרשות במקרה דנן. במכתב מיום 24.12.2019 השיבה הרשות לטענות אלו ובו בין היתר צוין כי תותר נוכחות של עורך דין אחד בלבד מטעם המערערים בשימוע וכי הוא יוכל להעלות טענות בתחילת השימוע או בסופו, אולם לא במהלכו. בצד האמור, זימנה הרשות את המערערים לשימוע נוסף ביום 31.12.2019. ביום שליחת המענה האמור הגישה המשיבה גם בקשה לסילוק הערר השני על הסף. למען שלמות התמונה יוער כי ביום 25.12.2019 הוגשה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, עתירה בעניינם של שוהים אחרים (המיוצגים על ידי באי כוחם של המערערים לפנינו), אשר עסקה גם כן באופן עריכת שימוע לפני הוצאת צו הרחקה וצו משמורת. באותו היום הורה בית משפט זה, על מתן "צו ארעי להקפאת ההליכים" נגד העותרים שם, וזאת עד למתן החלטה אחרת (בג"ץ 8579/19 רילאשיון נ' שר הפנים (25.12.2019) (להלן: עניין רילאשיון)). למחרת הגשת העתירה בעניין רילאשיון ביקשו המערערים, בגדרי הערר השני, כי בית הדין יורה על דחיית השימוע בעניינם והקפאת ההליכים בערר עד להחלטה אחרת בעניין רילאשיון. בקשה זו נדחתה על ידי בית הדין, שקבע כי המערערים יוכלו להעלות טענותיהם בנוגע לשימוע גם לאחר שזה יתקיים וכי אין בצו שניתן בעניין רילאשיון הצדקה לעצירת הליך השימוע של המערערים. עם זאת, נקבע כי ככל שהדבר יתאפשר, תתיר המשיבה לכלל באי כוחם של המערערים להיות נוכחים בשימוע, ויורשה להם להשמיע את הערותיהם לפניו ואחריו. המערערים הגישו בקשת רשות לערער על החלטה זו, ובצדה בקשה למתן צו ארעי לדחיית מועד השימוע ועיכוב הדיון בערר השני. ביום 30.12.2019 החליט בית המשפט לענייניים מינהליים (כב' סגן הנשיא ק' ורדי) ליתן רשות לערער ודחה את הערעור. בית המשפט קבע, בהמשך לפסק דינו בערעור על הערר הראשון, כי אין מקום לדחות את מועד השימוע וכי הסעד המבוקש לוקה באי מיצוי הליכים, בטרם התקבלה החלטה בעניינם של המערערים. עוד נקבע טענות המערערים לגבי הליך השימוע, כמו גם ההחלטה שתתקבל בעקבותיו, שמורות להם לאחר קבלת ההחלטה, ככל שיהיו מעוניינים להשיג עליה. בצד דברים אלה, ציין בית המשפט כי מצופה מהמשיבה לעשות כל מאמץ לשם עריכת השימוע במקום שבו מתקיימים תנאים פיזיים המאפשרים את נוכחותם של כל באי כוחם של המערערים, וכי לכל הפחות תתאפשר כניסתם של שניים מהם. עוד נקבע כי המשיבה תאפשר לבאי הכוח להשמיע את הערותיהם לפני ואחרי השימוע, אך לא במהלכו. עוד באותו היום הגישו המערערים לבית משפט זה בקשה למתן סעד זמני עובר להגשת בקשת רשות לערער, המורה על דחיית מועד השימוע. בהחלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 30.12.2019 ניתן צו ארעי האוסר על עריכת השימוע עד למתן החלטה אחרת, ונקבע כי בקשת הרשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים תוגש עד ליום 1.1.2020. בהמשך להחלטה אחרונה זו הוגשה בקשת הרשות לערער נושא ההליך שלפנינו. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 27.1.2020 נמחקה העתירה בעניין רילאשיון, ונקבע כי "הסוגיות העקרוניות המועלות בעתירה לעניין מתכונת והיקף הייצוג בשימוע, מועלות על ידי בא כוח העותרים בהליך מקביל הנוגע למשפחה אחרת, במסגרת בר"מ 8707/19". לאחר שהעתירה בעניין רילאשיון נמחקה, הגישו המערערים בקשה לתיקון הסעד בהליך שלפנינו. בהחלטתי מיום 1.3.2020 נקבע כי יתאפשר למערערים להעלות גם את הטענות העקרוניות שהועלו בעתירה שהגיש בא כוחם בעניין רילאשיון (שצורפה כנספח 11 לבקשת הרשות לערער) ושהמשיבה התייחסה אליהן בתשובתה. טענות הצדדים לטענת המערערים אין מקום לדחות את הדיון בטענותיהם על הליך השימוע עד לקבלת החלטה מוגמרת, בהינתן שהרשות הצהירה על מתכונת עריכתו מראש, וזו לוקה בפגמים. לטענתם, עריכת השימוע תוך הגבלת מספר עורכי הדין המייצגים הנוכחים לאחד בלבד והגבלת מתכונת הטיעון על ידם, שוללת את זכות הייצוג העומדת להם, המעוגנת בין היתר בסעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין). נטען כי בפרט קשה הפגיעה מקום בו עסקינן בשוהים שאינם דוברי עברית ובילדיהם הקטינים. לשיטתם, הפרקטיקה הנוהגת שלפיה נערך השימוע בעניין ההחזקה במשמורת וההרחקה מישראל בסמוך למועד שבו מעוכבים השוהים על ידי פקחי המשיבה לא מאפשרת לשוהים ולבאי כוחם זמן הולם להיערכות, ועל כן נפגעת אפשרותם להציג טענותיהם ולקבל ייצוג אפקטיבי בהליך. עוד טוענים המערערים כי אין מקום להגביל את טיעוניהם לתחילת או סוף השימוע וכי בגדרי הליך זה יש לשמוע טיעון מפי בא כוח המייצג בלבד, בדומה להליכי שימוע בתחומי משפט אחרים. המשיבה סומכת ידיה על הכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים וטוענת כי אין מקום להידרש לטענות בטרם עריכת השימוע ולפני שהתקבלה החלטה סופית בעניינם של המערערים. לגופם של דברים, המשיבה לא חולקת על חובתה לערוך שימוע לפני החלטה על הוצאת צו הרחקה למי ששוהה במדינה שלא כדין. היא מוסיפה וטוענת כי לפני הוצאת צו כאמור, נבחן עניינו הפרטני של הנתין הזר, על נסיבותיו האישיות, ונערך בירור עובדתי ממצה, הכולל גם התרשמות בלתי אמצעית ממנו. לעמדת המשיבה, חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק) מאפשר הוצאת צו משמורת רק לאחר שניתן בעניינו של הנתין הזר צו הרחקה, וככל שהדבר נדרש כדי להבטיח את יציאתו מישראל ובשל כך – ונוכח נהלי הרשות המחייבים עריכת שימוע לפני החלטה על השמה במשמורת בקבועי זמן קצרים – נטען כי גם ההחלטה על ההרחקה חייבת להתקבל באותו סד זמנים. לכך מוסיפה המשיבה כי הנהלים הנוגעים להוצאת צווי הרחקה ולהוצאת צווי משמורת, נמצאים בתהליכי עדכון, בין היתר לגבי הסוגיות העולות בהליך דנן, ואלה יפורסמו בעתיד הקרוב. במאמר מוסגר נציין כי מאז הגשת התשובה, ולאחר הדיון שהתקיים לפנינו, פורסם נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 10.3.0001 "הוצאת צווי הרחקה ומשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952" (27.7.2020) (להלן: נוהל צווי הרחקה ומשמורת), שהוראותיו לא עומדות לבחינה בהליך דנן. לטענת המשיבה, זכות הייצוג במסגרת הליכי האכיפה נגד שוהים שלא כדין, מתקיימת בהיקף מידתי סביר וראוי בגדר הכללים הדיוניים הנוהגים כיום בעריכת השימוע, ולא מתעוררת עילה להתערב במתכונתו. עוד נטען כי השימוע נועד בין היתר לאפשר התרשמות מהנתין הזר ומתשובותיו, ולקבל ממנו הבהרות באופן בלתי אמצעי, ואף סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין אינו גורע מן הסמכות לדרוש פעולה אישית מן האדם המיוצג או את נוכחותו. להשלמת פרק זה יש לציין כי בהליך שלפנינו הוגשו שתי בקשות להצטרפות להליך במעמד ידיד בית המשפט – מטעם הקליניקה לייצוג בני נוער וצעירים במרכז הבינתחומי בהרצליה (להלן: הקליניקה לייצוג) ומטעם המוקד לפליטים ומהגרים (להלן גם: המוקד). בבקשה שהוגשה מטעם הקליניקה לייצוג, מבקשת האחרונה להדגיש את חשיבותה של זכות הייצוג בהליכים העומדים על הפרק, הנוגעים להרחקתם של קטינים לצמיתות מן המדינה שבה חיו מאז הולדתם. נוכח השפעתן הרבה של החלטות מעין אלו על הפרט, ובמיוחד כאשר עסקינן בילדים שגדלו והתחנכו בישראל ומשתייכים לאוכלוסייה מוחלשת של מהגרי עבודה, נטען כי יש להקפיד על הליך שימוע שיאפשר ייצוג אפקטיבי שלהם, ושיבטיח את זכותם להשתתף בצורה מותאמת לגילם ולמידת בגרותם. בהקשר זה נטען כי הליכי ההרחקה של קטינים מישראל כיום אינם עומדים, ככלל, באמות המידה הקבועות בדין הישראלי והבינלאומי להגנה המיוחדת על זכויותיהם, ובפרט כי אין מקום לדרוש נוכחות הקטינים בשימוע שנערך במתקני הרשות, וכי תשאול ישיר של הקטין על ידי גורם נטול הכשרה מקצועית ייעודית לכך, כפי הנוהג היום, יכול לגרום נזק רב. בבקשת ההצטרפות מטעם המוקד לפליטים ולמהגרים נטען כי השימועים במתכונתם הנוכחית חותרים תחת האפשרות של הנשמעים להביא את עמדתם לפני הרשות באופן יעיל, המגשים את תכליות השימוע. לטענת המוקד, ניסיונו רב השנים מעולם המעשה מלמד כי בנסיבות הדומות לאלו המתקיימות בהליך דנן, התקיימו הליכי שימוע במסגרות זמן קצרות ביותר, בנות שעות ספורות, שבהן עורך הדין המייצג – אם ישנו – מוקפץ לדיון ללא אפשרות להכנה מוקדמת מינימלית וללא תלות בזמינותו באותו הזמן. עוד נטען כי הליכי שימוע רבים נערכים בלא תיעוד נדרש של פרוטוקול הדברים או תיעוד חלקי ביותר (וכי גם כאשר ההליך מתועד בפרוטוקול, הוא לא נמסר לנשמע), ומבלי נוכחותו של מתורגמן לשפת הנתין הזר. בצד אלה העלה המוקד טענות לפגמים רבים בכל הנוגע ליחס שמקבלים הנתינים זרים במתקני המשיבה, לפני השימוע ובמהלכו. בהתאם להחלטתי מיום 1.3.2020 הגישו המערערים תגובה לתשובת הרשות. בתשובה זו הכבירו המערערים טענות בנוגע להתאמת הליכי השימוע לפני הרחקה כאשר נדון עניינם של קטינים, בהמשך לטיעוני הקליניקה לייצוג. עוד נטען כי כאשר עסקינן בהליכי הרחקה של מי שנכנס לישראל כדין ורישיונו פקע, ומגדל בה ילדים, אין מקום לאיחוד השימוע לצורך החלטה על השמה במשמורת עם השימוע לפני הוצאת צו הרחקה. לטענת המערערים, במקרים פרטניים אלה, אין הצדקה לקיים את השימוע לפני הרחקה בקבועי הזמן הקצרים שבהם מתקבלת, מטבע הדברים, ההחלטה על החזקה במשמורת. עוד הובהר בתגובה לתשובה, כי המערערים אינם מתנגדים לעצם קיומם של ראיונות ישירים לשוהים לא כדין כחלק מההליך הננקט בעניינם, אלא שלשיטתם יש להפריד את הראיון מהליך השימוע (ראו למשל סעיפים 25(א) ו-30 לתגובה לתשובה). גדר המחלוקת בהליך שלפנינו בפתח הדיון יש לתחם את השאלות העומדות להכרעה בגדרי ההליך דנן. כעולה מתיאור טיעוני הצדדים (הן בבקשת הרשות לערער, הן בעתירה בעניין רילאשיון) והשתלשלות ההליכים עד כה, עניינו של ההליך דנן הוא בנדבכים מסוימים בשימוע שמקיימת הרשות לפני הוצאת צו הרחקה וצו משמורת של נתינים זרים ששוהים שלא כדין במדינה. את טענות המערערים לפנינו (ובערכאות הקודמות), ניתן לחלק לארבעה היבטים של הליך השימוע: מספר באי הכוח שתתאפשר נוכחותם בהליך השימוע; מתכונת שמיעת הטיעונים הכוללת ראיון בלתי אמצעי של הנתין הזר, אשר במהלכו עורכי הדין לא רשאים להשמיע הערות; קיום פרוטוקול לתיעוד השימוע, מסירתו לנתין הזר ובאי כוחו וקיום השימוע בשפה המובנת לנתין; ופרק הזמן שמוקצב על ידי הרשות לנציגי הנתין הזר להיערכות לקראת השימוע בטרם קבלת החלטה בעניין ההרחקה, בפרט מקום שבו עוסק ההליך גם בקטינים שנולדו וגדלו בארץ. אלו הן הסוגיות העומדות להכרעתנו, ועל כן בגדרה לא נידרש לטענות שהועלו בעיקר מצד הקליניקה לייצוג (ואף על ידי המערערים בתגובתם לתשובת הרשות) בנוגע לפגמים במאפייני השימוע בכל הנוגע לשמיעת הקטינים, ייצוגם ואופן קבלת ההחלטה בעניינם. אדגיש כי טיעון המערערים ביחס למעורבותם של קטינים בהליכים מן הסוג שלפנינו הוגבל לארבעת הנדבכים ששורטטו לעיל (ראו בין היתר סעיפים 75-74 ו-80 לבקשת הרשות לערער). להיבטים אלה נתייחס במהלך דיוננו ואולם טיעוני המבקשות להצטרף באשר להתאמות הנדרשות בהליך השימוע כאשר נדון עניינם של קטינים, שבחשיבותם איני מקל ראש כלל ועיקר, חורגים מגבולותיו של ההליך, וניתן להותירם לעת מצוא. כך גם טיעוני המוקד בקשר לאופן ביצוע הראיונות לנתינים זרים, ולפגמים ביחס שהם מקבלים מנציגי הרשות חורגים מתחום הדיון שלפנינו ואין זה ההליך המתאים לבררם. זאת ועוד. לאחר ההבהרות שמסרו לנו באי כוח הצדדים בדיון התברר כי בחלק מההיבטים שעליהם עמדתי, רבה ההסכמה ביניהם על המחלוקת. כך בין היתר, הרשות אינה חולקת על חובתה לתעד את השימוע בפרוטוקול סדור ולמסור העתק ממנו לשוהה ולבאי כוחו. כך גם אין מחלוקת כי על השימוע להתקיים בשפה המובנת לשוהה, וכי במידת הצורך יש לספק לו שירותי תרגום מתאימים (ראו גם סעיפים ד.1.6 ו-ד.2.9 לנוהל צווי הרחקה ומשמורת; ראו והשוו עע"ם 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט (14.5.2012) (להלן: עניין טדסה)). עוד ציינה בפנינו באת כוח הרשות, כי השוהה ובאי כוחו רשאים להגיש מסמכים במהלך השימוע וכי עורכי הדין המייצגים רשאים להציג טיעוניהם בתחילת השימוע ובסופו (פרוטוקול הדיון, עמ' 9 ש' 18-10, 30-27; ראו גם סעיפים 90-89 לתשובת המשיבה). בנוסף, במהלך הדיון, הפנינו את בא כוח המערערים לקביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שלפיהן על המשיבה לאפשר נוכחותם של שני עורכי דין לפחות בשימוע, וכי מצופה ממנה לעשות כל מאמץ לערוך את השימוע במקום שבו תתאפשר פיזית נוכחותם של כל באי הכוח. בית המשפט הוסיף וציין כי אם כניסת כל עורכי הדין לא אפשרית, השימוע יתקיים בהתאם למספר המרבי של עורכי הדין שיכולים להיכנס לחדר וכאמור לא פחות משני עורכי דין בכל מקרה (סעיף 9 לפסק הדין). לשאלתנו אם המתווה האמור, על האיזונים המגולמים בו, מקובל על בא כוח המערערים השיב האחרון בחיוב, ועל כן גם נדבך זה בהליך השימוע, דומה שבא בעיקרו על פתרונו בדרך מוסכמת. לפנינו נותרו אפוא שתי סוגיות המצריכות דיון: הראשונה עניינה בטענת המערערים כי לא ניתן להם פרק זמן הולם להיערך לשימוע לפני החלטה על הרחקה מישראל, כפועל יוצא של המתכונת המאוחדת שבה נדונים כיום הליכי ההרחקה והמשמורת, שאינה מתחייבת מהוראות הדין. הסוגיה השנייה נוגעת לטענה כי יש להפריד את הליך הראיון הישיר עם הנתין הזר מהליך השימוע, כך שבגדרי האחרון יובאו דברי בא כוחו של הנתין בלבד. לסוגיות אלו נפנה כעת, ואולם בטרם נעשה כן, ברצוני להעיר הערה מקדמית נוספת. כמפורט לעיל, בית המשפט לעניינים מינהליים קבע בפסק דינו כי אין להיעתר לבקשתם של המערערים לעכב את הליך השימוע עד לבירור טענותיהם נגדו, מן הטעם כי בקשה זו מוקדמת, ויש לאפשר קיום ההליך וקבלת החלטה, שאז יהיה ניתן לתקוף את ההחלטה – ככל שיתעורר צורך – גם בשל טענות לפגמים בהליך קבלתה. הכרעה זו נטועה היטב ביסודות הדין המינהלי וכפי שעמד בית משפט זה לא אחת, אין מקום להידרש להליכים המוגשים לפני שהרשות המוסמכת קיבלה החלטה לגופו של העניין הנדון (ראו, מני רבים, בג"ץ 4329/20 מסר ב.א.ב בע"מ נ' שר התקשורת, פסקה 6 (30.6.2020); בג"ץ 4894/15 הפורום הישראלי לאנרגיה נ' ממשלת ישראל, פסקאות 14-12 (22.7.2015); בג"ץ 3796/15 דוראד אנרגיה בע"מ נ' הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, פסקה 4 (12.7.2015); בג"ץ 10481/09 גורן נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 3 (31.1.2010)). ממילא, אין עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. בצד האמור, בנסיבות הפרטיקולריות שנוצרו בענייננו ומבלי לגרוע מחשיבותו של הכלל האמור, בשים לב לכך שהעתירה בעניין רילאשיון נמחקה בין היתר על רקע ההנחה שהסוגיות האמורות יתבררו בהליך דנן, מצאנו לדון בהן לגופן למרות שטרם התקבלה החלטה בעניינם של המערערים. (1) מתן פרק זמן הולם לבאי כוח המייצגים להיערך לשימוע כאמור, המערערים טוענים כי מסגרות הזמנים שבהן מתקיים הליך השימוע בעניינם ולגבי דומים במצבם – שוללות את יכולתם להיערך כדבעי לטיעון, ופוגעות לפיכך פגיעה קשה בזכות הייצוג שלהם ובזכות הטיעון לפני קבלת החלטה בעניינם. לטענת המערערים, קיום השימוע לכל היותר תוך 24 שעות ממועד מעצרם (ולמעשה לפי הנהלים שהציגה המשיבה, אפילו קודם לכך) לא מתחייב מהוראות הדין, ואיחוד הדיון בהליך ההרחקה עם הליך המשמורת על ידי הרשות לא מאפשר להם להיערך לטיעון ולהביא תימוכין עובדתיים נדרשים נגד ההרחקה. כפועל יוצא, צו ההרחקה – כאשר עסקינן בילדים שגדלו בישראל ומתגוררים בה שנים ארוכות – ניתן ללא התשתית הנדרשת לקבלת החלטות מסוג זה ומבלי שניתנת לשוהים אפשרות אמיתית להציג את עניינם. המערערים מדגישים כי טענותיהם לא מופנות להליך המשמורת ולשיקולים המוגבלים הנדונים בגדרו. הם מוסיפים וטוענים כי אין מקום להסתפק באפשרות שבגדרי ערר על צו ההרחקה יוחלט להחזיר את בחינת הטענות לממונה (ואף לא באפשרות כי הרשות תיאות לקיים שימוע מחודש בעניין ההרחקה לאחר קבלת השלמת הטיעון), ויש להבטיח כי מלכתחילה החלטה בעלת משמעות מרחיקת לכת כאמור תתקבל על ידי הרשות לאחר שתינתן להם הזדמנות הולמת להציג טיעוניהם. הרשות מצדה טוענת כי כריכת הדיון בצו ההרחקה עם הדיון בצו המשמורת מתחייבת מן הדין, ולא ניתן להחזיק אדם במשמורת מבלי שניתן צו הרחקה נגדו. לטענתה, צו משמורת יינתן רק אם ניתן צו הרחקה, וככל שהדבר נדרש כדי להבטיח את יציאתו של הנתין הזר מישראל בנסיבות העניין. בנוסף מציינת הרשות כי נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 10.8.0002 "הפעלת סמכויות פקח" (15.8.2012) קובע כי שימוע בעניינו של נתין המובא למתקניה צריך להתקיים תוך 7 שעות מרגע ההגעה למתקן, אלא בקיומן של נסיבות חריגות ובאישור מנהל המרחב. בתשובה לטענות על הפגיעה בזכות הייצוג טוענת המשיבה כי זו מתממשת באופן סביר, מידתי וראוי במתכונת השימוע הנוכחית וזאת גם בעניינן של משפחות הכוללות קטינים כאשר נדרשת בחינה של טובת הילדים. בהקשר זה נטען בין היתר כי בתחילת כל שימוע, וככל הניתן עוד בשלב בו מעוכב הנתין הזר, הוא מיודע על זכותו להיוועץ בעורך דין, שיוכל לנכוח גם בשימוע (סעיפים 62, 85 לתשובה). לדברי הרשות, נציגיה מסייעים לנתין ליצור קשר טלפוני עם עורך דינו ודוחים את תחילת השימוע בפרק זמן סביר כדי לאפשר נוכחותו של האחרון, ובמקרים שבהם לא מתאפשר לו להגיע לשימוע במועד שנקבע – נמסר לעורך הדין כי הוא רשאי להעביר הערות בעל פה או בכתב. לאלה מוסיפה הרשות כי היקפם של הליכי האכיפה נגד שוהים שלא כדין הוא נרחב, ומטבעם עליהם להתברר ביעילות ובמהירות. כפועל יוצא נטען כי על עורכי הדין להתאים את לוחות הזמנים שלהם למועדי השימועים שנקבעים. עוד נטען כי ככל שלנתינים הזרים או באי כוחם יש טיעונים ומסמכים נוספים להציג לאחר השימוע הם רשאים לפנות לרשות על מנת שזו תידרש בשנית לעניינם. כדי להכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בענייננו עלינו לבחון תחילה אם כגישת הרשות מקום שבו מעוכב נתין זר ומובא למשמורת, הליכי ההרחקה והמשמורת כרוכים זו בזה ועל כן אילוצי הזמנים המוכתבים בדין לגבי הליכי המשמורת חלים גם על החלטות בעניין הרחקה, או שמא תוצאה זו לא מתחייבת מהוראות חוק הכניסה לישראל וניתן לקיים את השימוע לגבי ההרחקה בנפרד מן השימוע הקודם להחלטה בעניין המשמורת. בהתאם לתוצאות הדיון בשאלה מקדמית זו נבחן את הטענות הפרטניות של המערערים שלפיהן קיום השימוע לפני הוצאת צו הרחקה במתכונת הנוכחית, בנסיבות המיוחדות של עניינם – הכולל קטינות השוהות בישראל תקופות ממושכות – פוגע בזכות הטיעון ובזכות הייצוג שלהם. (1)(א) כריכת הליכי ההרחקה והמשמורת בחוק הכניסה לישראל נקודת המוצא בחוק הכניסה לישראל היא כי מי שהוא אינו אזרח ישראלי או שאינו בעל אשרת עולה או תעודת עולה, יהיו כניסתו לישראל וישיבתו בה על פי אשרה ורישיון ישיבה לפי הוראות החוק (סעיף 1). שר הפנים הוא הגורם שהוסמך בחוק לתת אשרות ורישיונות ישיבה, והלכה עמנו כי בהפעלת סמכויותיו אלו מסור לו שיקול דעת רחב, הנגזר מעיקרון הריבונות של המדינה (בג"ץ 8425/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 51 לפסק דיני (22.9.2014) (להלן: עניין איתן); בג"ץ 10533/04 ויס נ' שר הפנים, פ"ד סד(3) 807, 832-831 (2011)). בצד האמור, שיקול דעתו של שר הפנים בהפעלת הסמכויות המוקנות לו בחוק הכניסה לישראל נתון לביקורת שיפוטית, ככל רשות מינהלית אחרת (ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, פסקה 26 (15.12.2011) (להלן: עניין סעידי); בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (5.12.2010); עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פ"ד סא(1) 211, 224 (2006) (להלן: עניין אורן)), והדברים נכונים בפרט בכל הנוגע לסמכות ההרחקה מישראל, שהוקנתה לשר בסעיף 13(ב) לחוק (עע"ם 8101/15 צגטה נ' שר הפנים, פסקה 32 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (28.8.2017) (להלן: עניין צגטה); עע"ם 1644/05 פרידה נ' משרד הפנים, פסקאות ו(3) ו-(8) (29.6.2005) (להלן: עניין פרידה); בג"ץ 4370/01 לפקה נ' שר הפנים, פ"ד נז(4) 920, 932-930 (2003) (להלן: עניין לפקה); יוזכר כי סעיף 16(א) לחוק הכניסה לישראל מתיר לשר הפנים לאצול את סמכותו זו (ונוספות) לאחר, ראו למשל הודעה על העברת סמכויות, י"פ התשע"ט 8002; ראו גם יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 831 ואילך וה"ש 5 (מהדורה שנייה, 2011) (להלן: זמיר)). כאמור המדינה מוסמכת ורשאית לקבוע מי הם הזרים שיבואו בשעריה וישהו בתחומיה, והיא גם רשאית להרחיק משטחה זרים כאשר הם שוהים בה ללא היתר. חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 13(א) כי מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, ונמצא בישראל ללא רישיון ישיבה, הוא "שוהה שלא כדין" אשר יורחק מישראל בהקדם האפשרי. הוראה זו קובעת כי ככלל, תוביל שהייה בלתי חוקית להרחקה מן הארץ, אולם כחלק משיקול דעתו של שר הפנים רשאי הוא "לקבוע כי זכות מוגנת של הפרט או אינטרס חברתי אחר גוברים על האינטרס הציבורי בהרחקתו של שוהה שלא כדין, ומצדיקים ליתן לו רישיון לשהייה בארץ חרף שהייתו הבלתי חוקית" (עניין אורן, בעמ' 235; עניין סעידי, פסקה 25; עניין פרידה, פסקאות ו(3) ו-(8); עניין לפקה, בעמ' 932-931). החזקתו של אדם במשמורת מוסדרת בסעיף 13א לחוק הכניסה לישראל, שהוסף לו במסגרת תיקון מס' 9 בשלהי שנת 2001 (ואליו נשוב בהמשך). בגדרי סעיף זה נקבע, בסעיף 13א(ב), כי "שוהה שלא כדין" (המוגדר קודם לכן כמי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950 ונמצא בישראל ללא רישיון ישיבה (סעיף 13(א)) יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, אלא אם כן שוחרר בעירבון כספי, בערבות בנקאית או בערובה מתאימה אחרת. מוסיף סעיף 13א(ב) ומורה כי "חזקה כי אדם שוהה בישראל שלא כדין אם אין בידו להציג רישיון ישיבה בלא הסבר סביר". בהמשך נקבע כי החזקה במשמורת של שוהה שלא כדין תהיה על פי צו משמורת שיינתן על ידי ממונה ביקורת הגבולות (סעיף 13א(ג)) וכי צו כאמור לא יינתן אלא לאחר שניתנה לשוהה הזדמנות להשמיע את טענותיו (ראו סעיף 13א(ד)). כמו כן, החוק מקנה סמכות שבשיקול דעת לשוטר שהוסמך לכך להורות על החזקת אדם במשמורת זמנית, אם נעצר בעקבות חשד סביר כי הוא שוהה בישראל שלא כדין ובכפוף לתנאים נוספים שנקבעו, ובהם בין היתר כי ההחזקה במשמורת זמנית תהיה לפרק זמן מרבי של 24 שעות עד למתן צו על ידי ממונה ביקורת הגבולות (סעיף 13ב). על פני הדברים, הנוסח העדכני של ההוראות הרלוונטיות לעניין הוצאת צו הרחקה וצו משמורת לא כולל תנאי מפורש שלפיו תנאי להחזקת אדם במשמורת הוא החלטה – קודם לכן – בעניין הרחקתו. לכאורה על פי לשון החוק, כדי להחזיק אדם במשמורת די בכך שהוא שוהה שלא כדין על פי הגדרת החוק (אם כי ראו סיפת הגדרת "מקום משמורת" בסעיף 13א(א) לחוק וכן סעיף 13ו(ד), המורה כי שוהה שלא כדין ששוחרר בערובה ממשמורת – יינתן לו רישיון ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק, הוא רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו או הרחקתו ממנה). לעומת זאת, בנוסחו הקודם עובר לתיקון מס' 9, הורה חוק הכניסה לישראל (סעיף 13(ג) אז) כי "מי שניתן עליו צו גירוש, רשאי קצין בקורת הגבולות או שוטר לעצרו ולהחזיקו במקום ובאופן שקבע שר הפנים, עד ליציאתו מישראל או עד לגירושו ממנה". הוראה זו פורשה בבג"ץ 1468/90 בן ישראל נ' שר הפנים, פ"ד מד(4) 149, 152-151 (1990) (להלן: עניין בן ישראל) ככזו שמתירה מעצר (ובמינוח הנוכחי של החוק – החזקה במשמורת) לא למטרה עונשית ואף לא למטרת כפייה אלא רק על מנת "להבטיח את הימצאותו של מי שניתן צו גירוש נגדו בהישג יד לצורך מימוש הצו, באם לא יצא את המדינה מרצונו ועל-מנת למנוע את הימלטותו מאימת הגירוש, כשגירוש זה עומד להתבצע" (שם, בעמ' 152; ראו גם בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843, 851-850 (1995); בג"ץ 199/53 פלוני נ' שר-הפנים, פ"ד ח 243, 248-247 (1954)). עוד נקבע באותה פרשה כי "הסמכות למעצר בנסיבות אלה הינה סמכות נלווית, הבאה להבטיח את תכלית צו הגירוש, דהיינו יציאתו או גירושו של העצור מישראל" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; עניין בן ישראל, בעמ' 151). לפי המצב החוקי לפני תיקון מס' 9 לחוק הכניסה לישראל היה אפוא קשר של תלות בין הליך ההרחקה לבין ההחזקה במשמורת כך שמתן צו ההרחקה היה תנאי להחזקת אדם במשמורת, והשימוש בסמכות אחרונה זו היה מוצדק אך לשם הבטחת תכליתו של צו ההרחקה. כלום תיקון מס' 9 לחוק, שבגדרו חוקקו ההוראות העומדות לבחינתנו בעניין צו ההרחקה וצו המשמורת ביקש לנתק את הקשר האמור? עמדת המדינה לפנינו היא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. לגישתה, גם לפי המצב המשפטי היום הסמכות להחזיק אדם במשמורת היא סמכות נלווית להגשמת צו הרחקה שניתן בעניינו ולכן ניתן להפעילה רק אם ניתן צו הרחקה. אף לדעתי זוהי המסקנה המתחייבת מהוראות חוק הכניסה לישראל, ומן האופן שבו הן פורשו בפסיקתו של בית משפט זה. תכליתו העיקרית של תיקון מס' 9 הייתה לעגן בחוק הכניסה לישראל הסדרי ביקורת ומגבלות על הליכי ההשמה במשמורת והשהייה בה, וזאת בין היתר על רקע התרחבות תופעת השהייה הבלתי חוקית של זרים במדינה ועתירת האגודה לזכויות האזרח ואזרחי סיירה ליאון (שנעצרו בישראל לצורך גירוש: בג"ץ 4963/98 ססאי נ' שר הפנים (27.12.2001). על הרקע לתיקון ראו בהרחבה עניין סעידי, פסקה 25; עניין פרידה, פסקה ו(5)). עיון בדברי ההסבר לתיקון מלמד כי זה לא כוון לשנות את הנחת המוצא שלפיה ההשמה במשמורת היא סמכות נלווית להרחקה, כדי להבטיח את ביצועו של צו ההרחקה (דברי הסבר להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, ה"ח 2931 (להלן: דברי ההסבר); ראו גם סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954, שלא שונה מאז חקיקת חוק זה לראשונה, הקובע: "הצו [צו הגירוש – ע' פ'] ישמש אסמכתה חוקית להחזיק את המסתנן במשמורת עד לגירושו"). בדברי ההסבר כונתה ההשמה במשמורת "מעצר לצורכי גירוש", והודגש כי היא נבדלת ממעצר פלילי, ונועדה בין היתר להבטיח ביצועו של צו הגירוש (דברי ההסבר, בעמ' 109-108; בגדרי התיקון שונו המונחים "גירוש" ו"מעצר" ל"הרחקה" ו"משמורת", בהתאמה). כך גם עת הוצג תיקון מס' 9 לוועדה המשותפת של ועדת הפנים ואיכות הסביבה וועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין חוק הכניסה לישראל (להלן: הוועדה המשותפת) במסגרת הכנתו לקריאה שנייה ושלישית, עמד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז על כך שעקרון היסוד שלפיו ההחזקה במשמורת היא מכוח צו הרחקה נותר בעינו: "הצעת החוק שלנו לוקחת את הגרעין הבסיסי של ההסדר שקיים היום שנותן סמכות לשר הפנים להוציא צו גירוש נגד אדם ששוהה שלא כדין, ולהחזיק אותו במעצר עד לגירושו, ופורס על זה הסדר מפורט שכולל עשרים סעיפים מפורטים שבאים להסדיר את הנושא הזה" (פרוטוקול ישיבה מס' 1 של הוועדה המשותפת, הכנסת ה-15, 3 (12.6.2001); ראו גם שם, בעמ' 22; ראו גם פרוטוקול ישיבה מס' 2 של הוועדה המשותפת, הכנסת ה-15, 41 (25.6.2001)). סעיף 13ג לחוק מצביע אף הוא על כריכה בין הליך ההרחקה לבין ההחזקה במשמורת, בקבעו דין אחד למועד קבלת החלטה על החזקה במשמורת (או שחרור בערובה) ולמועד מתן צו הרחקה. לפי סעיף זה, על החלטה בעניין החזקה במשמורת של שוהה שלא כדין או לגבי שחרורו בערובה להתקבל – ככלל – תוך 24 שעות ממועד תחילת החזקתו במשמורת, ואלה הם קבועי הזמנים המחייבים גם קבלת החלטה בעניין מתן צו ההרחקה (על התלות של צו המשמורת במתן צו הרחקה ניתן ללמוד גם מן ההוראה העוסקת בסוג הרישיון שיינתן למי ששוחרר בערובה ממשמורת (לפי סעיף 2(א)(5) לחוק); ראו פסקה 24 לעיל). זאת ועוד. הגישה שלפיה ההחזקה במשמורת היא סמכות נלווית להרחקה נותרה בעינה בפסיקתו של בית משפט זה אף לאחר תיקון מס' 9 לחוק הכניסה לישראל. בעניין סעידי קבעה השופטת (כתוארה אז) א' חיות כי העקרונות אשר לאורם רשויות המדינה רשאיות להפעיל את סמכות המעצר מכוח חוק הכניסה לישראל, ובהם בין היתר כי "המעצר טרם גירוש נועד להבטיח את האפקטיביות של צו הגירוש", יפים גם לאחר קבלתו של תיקון מס' 9 לחוק (שם, פסקה 26). על דברים דומים עמדתי אני בעניין אדם: "בפסיקתו של בית המשפט הנוגעת לחוק הכניסה לישראל עובר כחוט השני עקרון יסוד: החזקה במשמורת של שוהה שלא כדין מכוח חוק זה נלווית להחלטה בדבר הרחקתו, ובהיעדר הליך הרחקה אפקטיבי שמבוצע תוך פרק זמן סביר – לא ניתן להמשיך ולהחזיק את אותו אדם במשמורת, אלא במקרים חריגים" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; בג"ץ 7146/12 אדם נ' כנסת ישראל, פ"ד סד(2) 717, 827 (2013); ראו גם דברי המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור באותו עניין, בעמ' 850). וכך גם קבעה הנשיאה מ' נאור בעניין צגטה: "עילת המשמורת הרלוונטית בענייננו נובעת מתכליתהּ של סמכות ההחזקה במשמורת – זיהוי והרחקה – והיא הבטחת הרחקה מישראל (ולפיכך מובן שיש להוציא צו-הרחקה בטרם ניתן יהיה להחזיק אדם במשמורת) [...] הכלל הוא כי שוהה שלא כדין יוכנס למשמורת מכוח סעיף 13(א)(ב) בחוק הכניסה לישראל לאחר שהוצא כנגדו צו-הרחקה ובלבד שקיימת עילת משמורת, קרי החזקתו במשמורת נדרשת לשם הבטחת הרחקתו מישראל" (ההדגשות במקור – ע' פ'; שם, פסקאות 106 ו-108). עוד בהקשר זה ראו: בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת, פסקה 39 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (11.8.2015) (להלן: עניין דסטה); עניין איתן, פסקאות 52-51 לפסק דיני; בר"ם 696/06 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין, פסקה 16 (18.12.2006)). הנה כי כן, הוצאת צו הרחקה היא העילה שבגינה רשאי ממונה ביקורת הגבולות להוציא צו משמורת. הסמכות להורות על השמתו של שוהה שלא כדין במשמורת נועדה להבטיח את ביצועו של צו הרחקה שניתן קודם לכן. בהינתן מסקנה זו יש לבחון אם טענת הרשות, שלפיה נוכח התלות בין ההליכים יש לקיים את השימוע לפני הרחקה באותם לוחות זמנים שבהם מתקבלת החלטה על המשמורת, קרי: לא יאוחר מ-24 שעות לאחר מועד תחילת החזקת השוהה במשמורת. עמדתה של הרשות מעוגנת בהוראת סעיף 13ג לחוק הכניסה לישראל שהוזכר לעיל מבחינת ברירת המחדל שנקבעה בו, אולם לצד הכלל האמור – נקבעו בסעיף חריגים, כדלקמן: מועד למתן החלטה 13ג. החלטה לענין החזקה במשמורת או שחרור בערובה של שוהה שלא כדין תינתן לא יאוחר מעשרים וארבע שעות ממועד תחילת החזקתו במשמורת, אלא אם כן נמנע הדבר בשל הצורך לקבוע את זהותו של השוהה שלא כדין, או מטעם עניני אחר, והוא הדין באשר למתן צו הרחקה. לפי סעיף 13ג לחוק, החלטה בעניין משמורת תתקבל תוך 24 שעות ממועד תחילת ההחזקה במשמורת, אלא אם הדבר לא מתאפשר בשל בירור נדרש של זהותו של השוהה שלא כדין או "מטעם עניני אחר", והוא הדין החל באשר למתן צו הרחקה (וראו גם סעיף 13ב(ג) לחוק, האוסר על החזקת אדם במשמורת זמנית ליותר מ-24 שעות אלא אם ניתן צו משמורת על ידי ממונה ביקורת הגבולות, מבלי לגרוע מהוראות סעיף 13ג כאמור). על המורכבות שיכולה להתעורר בהליכי בירור זהותם של שוהים שלא כדין עמד בית משפט זה בהליכים אחרים (עניין איתן, פסקה 54 לפסק דיני; עניין דסטה, פסקה 39 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור). להבדיל מאותן פרשות, במקרים מן הסוג שלפנינו נדון עניינם של נתינים זרים שנכנסו תחילה לישראל כדין, בהליך סדור ומפוקח דרך מעבר גבול, ובחלוף השנים פקע רישיון הישיבה שניתן להם והם נשארו לשהות במדינה. לפיכך ככלל ועל פני הדברים הליך בירור זהותם של שוהים שלא כדין בסוג המקרים שלפנינו אינו טעון מורכבות מיוחדת (ראו עמדת המדינה בעניין דסטה, שם). לענייננו רלוונטי אפוא החריג שעניינו "טעם עניני אחר", המאפשר לדחות את מועד ההחלטה בעניין הרחקתו של שוהה שלא כדין אף לאחר 24 שעות מתחילת החזקתו במשמורת. חריג זה מאפשר לדחות את קבלת ההחלטה – הן בעניין ההרחקה, הן בעניין המשמורת – מקום שבו מתקיים נימוק ענייני לכך. נמצאנו למדים כי הגם שההחלטה בדבר החזקה במשמורת תלויה במתן צו הרחקה ושואבת ממנו את תוקפה – התוצאה שלפיה אלו מתקבלות תוך 24 שעות ממועד תחילת ההחזקה במשמורת אינה היחידה המתחייבת מן הדין, וכי לפי החוק קיימים מקרים שבהם ניתן לחרוג ממסגרת הזמנים האמורה, בין היתר בשל קיומו של "טעם עניני אחר". נפנה אפוא לפרש את החריג דנן, ולבדוק אם עניינם של המערערים בא בגדרו. (1)(ב) "טעם עניני אחר" – מתן אפשרות להיערך לשימוע לפני הרחקת נתינים זרים וילדיהם הקטינים שגדלו בישראל פרשנותו של החריג הקבוע בסעיף 13ג לחוק צריכה להילמד מתכליותיו של הסעיף ומן ההסדר הנוגע להרחקה מישראל והחזקה במשמורת בכללותו. סעיף 13ג לחוק נועד להגביל את פרק הזמן שבו שוהה נתין זר במשמורת מן המועד שבו הושם במשמורת על ידי נציגי הרשות ועד לקבלת החלטה בעניינו על ידי הגורם המוסמך – הן לעניין הרחקתו, הן לעניין המשמורת (או שחרורו ממנה). תכלית זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של ההסדר המפורט שהוסף לחוק במסגרת תיקון מס' 9 להגביל את הפגיעה בחירות הנגרמת לשוהים שלא כדין כתוצאה מהחזקתם במשמורת לצורך הרחקה ולאזנה עם הגשמת מדיניות ההגירה של המדינה ורצונה להבטיח ביצוע יעיל של הליכי ההרחקה. מגבלת הזמנים המנויה בסעיף 13ג מבטיחה כי ההחזקה של הנתין הזר במשמורת זמנית לפי סעיף 13ב עד לבירור עניינו לא תתארך מעבר לנדרש, כי החלטה בעניין מעמדו בישראל תתקבל בזריזות וביעילות, וכי מקום שבו קיימת עילה לשחרורו, הדבר יקרה מוקדם ככל הניתן. במסגרת אותו פרק זמן, על הממונה לקיים שימוע לנתין הזר, שבו תינתן לו ההזדמנות להעלות טענותיו. החוק קובע במפורש כי שמיעת טענותיו של הנתין הזר הם תנאי מקדים לקבלת החלטה בכל הנוגע להשמתו במשמורת (סעיף 13א(ד)), אולם גם בכל הנוגע להרחקה – על הרשות לאפשר לנתין הזר זכות טיעון לפני קבלת ההחלטה ואם הוא חפץ בכך – לממשה באמצעות בא כוח מייצג (ראו והשוו עניין טדסה, פסקה 12; עע"ם 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ, פסקה יט (11.8.2009) (להלן: עניין געאביץ)). על כך גם הרשות לא חלקה בטיעוניה לפנינו. בצד האמור, אין מניעה עקרונית כי במסגרת אותו שימוע יתאפשר לנתין הזר להעלות טיעוניו לעניין ההרחקה והמשמורת כאחד, שהרי כפי שנפסק לא אחת, "דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות ומשתנות על-פי הנסיבות" (בג"ץ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 796 (1984)), ובלבד שהובהר לנתין כי השימוע עוסק בשני נדבכים אלה. ההזדמנות להשמיע טענות צריכה להיות הוגנת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין (בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המיסים, פ"ד סד(2) 479, 521-520 (2010); בג"ץ 7201/11 רחמני ד.א. עבודות עפר בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פסקה 45 (7.1.2014); בג"ץ 3194/10 צוריאנו נ' שר הביטחון, פסקה 2 לפסק דיני (23.3.2011); בג"ץ 3495/06 הרב הראשי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (30.7.2007)). ככל שהפגיעה הצפויה בפרט כתוצאה מהחלטת הרשות קשה יותר, כך יורחב היקפה של זכות הטיעון (בג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4) 577, 599 (2003); זמיר, בעמ' 1172). האם בגדרי החריג הקבוע בסעיף 13ג לחוק "טעם עניני אחר" יש להורות באופן קטגורי על דחיית השימוע בעניין ההרחקה כדי לאפשר לנתין הזר (ובא כוחו, אם יש) להיערך להצגת טיעוניו? אני סבור כי מסקנה זו גורפת מדי, ויש לפרש את התיבה האמורה – שהיא כזכור חריג לברירת המחדל בעניין לוחות הזמנים שנקבעו בסעיף זה – בצורה מותאמת למידותיו של מאפייני המקרה הקונקרטי. נראה לי שככלל, מקום שזהותו של הנתין הזר ידועה, כאשר אין מחלוקת על כך ששהייתו במדינה היא ללא רישיון תקף ועל כך שאין בנמצא אופק לקבלת רישיון כאמור, ובהעדר נסיבות מיוחדות אחרות – אין מקום לקביעה קטגורית מעין זו. הבירור העובדתי והמשפטי שיש לערוך במקרים מעין אלה אינו מתאפיין במורכבות מיוחדת ועל כן מקובלת עליי טענת הרשות שלפיה בדרך הדברים הרגילה, ככל שמדובר בבעל דין מיוצג, מצופה מבאי כוח המייצגים בהליכים מסוג זה להיערך בהתאם (תוך, כפי שהצהירה הרשות, התחשבות מצד נציגי הרשות במתן פרק זמן סביר לעורכי הדין, להגיע למתקניה). שונים הם פני הדברים כאשר עסקינן בעניינם המיוחד של נתינים זרים וילדיהם הקטינים המתגוררים בישראל שנים ארוכות. נוכח הפגיעה הפוטנציאלית בקטינים כתוצאה מהרחקתם, יש להבטיח כי בטרם תתקבל החלטה בעניינם – תינתן להם ולהוריהם אפשרות הולמת להשמיע את קולם לפני ההחלטה ולהציג תשתית עובדתית מתאימה, הכרוכה לעתים ומטבע הדברים בקבלת עמדותיהם של גורמים מקצועיים שונים (ראו עניין צגטה, פסקה 32 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור; עניין אורן, בעמ' 235). על החשיבות של הבטחת זכות טיעון לפרט שעניינו נדון לפני הרשות לצורך, בין השאר, הצגת התשתית העובדתית המלאה לפני קבלת החלטתה, עמדתי בבג"ץ 7289/11 קרייזי וואו בולז בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר (9.5.2013) (להלן: עניין מתקני המים): "תכליתה של זכות הטיעון היא להבטיח כי הרשות תתייחס בהגינות לעניינו של האזרח, תוך התחשבות במכלול העובדות והשיקולים הרלוונטיים [...] לקיומה של זכות הטיעון יש כמובן השלכה ישירה גם על שאלת התשתית העובדתית, עליה עמדנו לעיל, שכן פעמים רבות מידע רב שיכול לסייע לרשות לקבל את ההחלטה הנכונה נמצא בידיו של הפרט שעתיד להיפגע ממנה" (שם, פסקה 18). בהקשר זה טענו המערערים לפנינו כי על מנת להציג את טיעוניהם נגד ההרחקה עליהם להמציא חוות דעת רפואיות ומסמכים רפואיים אחרים, חוות דעת פסיכולוגיות או פסיכיאטריות, ומכתבים מגורמי מקצוע חינוכיים וקהילתיים בעניין השלכות ההרחקה על הקטינות, ולכך לא ניתן להיערך בסד זמנים של 24 שעות. עוד נטען כי במסגרת זמנים זו אף בא הכוח המייצג יתקשה ללמוד ולהידרש למכלול הנסיבות הנדרשות כדי לייצג כיאות את מרשו. סבורני כי יש ממש בדברים אלה, מבלי שאקבע מסמרות לגבי סוג המסמכים שצירופם נדרש, לפי הטענה, או לגבי אופן שקילתם של טיעונים מסוג זה בסופו של יום על ידי נציגי הרשות, החורגים מגבולות דיוננו כאן. לדעתי, בנסיבות המיוחדות של קבוצת המקרים מעין זו שלפנינו, מתקיים "טעם עניני אחר" לדחיית מועד השימוע בעניין ההרחקה כך שזה לא יתקיים בפרק הזמן של 24 שעות ממועד תחילת ההשמה במשמורת הזמנית. החלת ברירת המחדל הקבועה בסעיף 13ג באותם מקרים מביאה לפגיעה קשה בזכות הטיעון של המועמדים להרחקה במובן זה שלא תינתן להם הזדמנות הוגנת להשמיע דברם בהתייחס למשמעות ההרחקה עבור הילדים הקטינים ולהביא תימוכין לטיעוניהם. כפועל יוצא נפגעת גם זכותם לקבל ייצוג משפטי אפקטיבי שיסייע בידם להביא את עמדתם לפני הרשות לפני קבלת החלטה בעניינם (בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 892-891 (2004); דפנה ברק-ארז "זכות הטיעון – בין צדק פרוצדורלי ויעילות" ספר אור 817, 877-874 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013) (להלן: ברק-ארז)). ועל הקושי הניצב ממילא לפני אוכלוסייה מעין זו שלפנינו בגישה לערכאות כבר עמדתי בהקשר אחר, ראו והשוו: עניין איתן, פסקה 179). כאן המקום להידרש לטענת הרשות שלפיה קיימת אפשרות לעורכי הדין או לנתין הזר להגיש – לאחר הוצאת צו ההרחקה – מסמכים רלוונטיים נוספים בעניינו ובכך יתאפשר מימוש סביר ומידתי של זכות הייצוג וזכות הטיעון. איני יכול לקבל את הטענה, למצער בקבוצת המקרים שבה עסקינן – נתינים זרים וילדיהם שגדלו בישראל. מושכלות יסוד במשפט המינהלי הן כי השימוע במהותו, נועד להשפיע על ההחלטה שקבלתה עומדת על הפרק ולכן "דרך המלך היא עריכת שימוע מוקדם, בטרם ההחלטה" (עניין געאביץ, פסקה כו). על הגיונו של כלל זה עמד השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין באחת הפרשות: "בשימוע מאוחר אין ניתנת לנפגע 'הזדמנות הוגנת', שהיא עיקר מהותה של זכות הטיעון, כיון שמצב הדברים נוטה כבר לרעתו: לפניו המשימה לשנות את עמדת הרשות לאחר שכבר נתגבשה, ופעמים אף ניתן לה פומבי, והדבר אינו פשוט מטבע האנוש. מעבר לכך, שימוע מאוחר פוגם גם במראית פני הצדק, ובכך עלול לפגוע באמון הציבור ברשות [...] בנוסף, מדיניות המאפשרת זכות טיעון מאוחרת בלבד בצורת השגת הפרט על ההחלטה, יש בה מעין 'העברת הנטל' של חובת השימוע מכתפי הרשות לכתפי הפרט: חובת השימוע אינה מוטלת כביכול עוד על הרשות, אלא תלויה בהתעקשות הנפגע להשיג על ההחלטה בעניינו, מה שעלול להביא אצל חלק מן האנשים לויתור מתוך פסימיות וחוסר אמונה ביכולת לשנות" (שם; ראו גם עניין מתקני המים, פסקה 19). בענייננו לא הונחה הצדקה להיפוך סדר הדברים המשתמע מעמדת המשיבה (ראו והשוו גם עניין געאביץ, פסקה כח; לסקירה כללית ראו ברק-ארז, בעמ' 864-863). אין מקום להעביר את הנטל לכתפי העומדים לפני הרחקה לדרוש דיון נוסף בעניינם לאחר שכבר התקבלה החלטה על הרחקתם. כך ככלל וכך במיוחד נוכח לוחות הזמנים הקצרים שבהם מבוקש לעתים לבצע את ההרחקה בפועל, בשים לב לכך שעסקינן באוכלוסייה מוחלשת של מהגרי עבודה אשר שירותי ייצוג משפטיים אינם בהכרח זמינים לה ובהינתן עוצמת הפגיעה הפוטנציאלית כאשר מדובר בהרחקת נתינים זרים וילדיהם הקטינים שנולדו וגדלו בישראל (אף בהליך דנן מתבצע הייצוג במתכונת "פרו בונו"). בטרם חתימת פרק זה מבקש אני להעיר כי אכן ככלל – כפי שכבר הוזכר – נקבע סד זמנים מוגבל לקבלת ההחלטה הן בעניין ההרחקה הן בעניין המשמורת. ברם, מובן הוא שהרשות רשאית לנקוט הליכי הרחקה נגד מאן דהוא גם מבלי להביאו למתקניה לצורך החזקה במשמורת (וכאמור גם הסמכות להורות על משמורת זמנית היא סמכות שבשיקול דעת, סעיף 13ב(ב) לחוק). ערוץ פעולה זה, שהליכה בו מתאימה במקרים שבהם החשש מקושי באיתור הנתינים הזרים או מהימלטותם מההליכים אינו משמעותי, עומד אף הוא לרשות המשיבה, וחזקה עליה שהיא מודעת לו ותוכל לפעול בהתאם במקרים המתאימים. לסיכום הנקודה, במקרים שבהם נשקלת הרחקתם של נתינים זרים השוהים בישראל שלא כדין וילדיהם הקטינים, ובמיוחד עת מדובר בילדים שנולדו במדינה והתגוררו בה שנים ארוכות, ניתן להניח, על פני הדברים, כי לצורך קבלת החלטה בעניין צו ההרחקה נדרשת תשתית עובדתית מורכבת יותר מן המקרה הטיפוסי, אשר לא ניתן לגבשה בפרק זמן של 24 שעות לאחר תחילת ההחזקה במשמורת הזמנית (ככל שננקט צעד מעין זה). בשים לב להשלכות ההרחקה האפשריות במקרים אלה, ובהינתן חובת הרשות לאפשר הזדמנות הוגנת לפרט להשמיע את טענותיו לפני קבלת ההחלטה, אני סבור כי בנסיבות אלו מתעורר "טעם עניני אחר" כאמור בסעיף 13ג המצדיק דחיית מועד קבלת ההחלטה בעניין ההרחקה. תוצאה זו הינה, מטבע הדברים, בעלת משמעות לא מבוטלת גם להחלטה בעניין ההחזקה במשמורת נוכח הקשר שעליו עמדנו בין ההליכים בהתאם לחוק ולפסיקה (וראו האמור במכתב מטעם מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים (משפט ציבורי-מינהלי) מיום 3.12.2019, בתשובה לפניית בא כוח המערערים לגבי השמת קטינים במשמורת, שלפיו ככלל, כאשר מדובר במשפחה עם ילדים המיועדת להרחקה, תשוחרר המשפחה בתנאים שיבטיחו את יציאתה מישראל; נספח מש/7 לתשובת הרשות). בצד האמור, איני רואה לקבוע מסמרות לגבי סוגי המקרים שבהם חרף דחיית ההחלטה לגבי צו ההרחקה יהיה זה מוצדק להותיר אדם במשמורת. שאלה זו טעונה הכרעה פרטנית שתיגזר מנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, תוך מתן משקל לכך ששאלת ההרחקה טרם הוכרעה, ובכפוף לערובות והמגבלות הקבועות בדין. מכל מקום, אין להבין מקביעותיי עד כה כי שוהים שלא כדין במדינה שלהם ילדים קטינים שנולדו בארץ, יוכלו לעכב באופן גורף את קידום הדיון בדרך של העלאת טענה בדבר היערכות לשימוע. דחיית השימועים במקרים אלה תיעשה לפרק זמן שיבטיח איזון בין יעילות ההליכים לבין מתן אפשרות סבירה לשוהים ובאי כוחם להיערך לייצוג עניינם בקטגוריה מיוחדת זו, בראי קביעותיי לעיל. (2) קיום ראיון בלתי אמצעי לנתין הזר כחלק מהליך השימוע מכאן לטענת המערערים כי יש להפריד את הראיון שנערך לנתין הזר מהליך השימוע, שבו יש להגביל את הדברים לטיעון באי הכוח המייצגים בלבד. לעמדתם, אין די באפשרות כי עורכי הדין יוכלו לטעון בשם מרשם בתחילת השימוע ובסופו (כפי שהצהירה לפנינו הרשות בטיעוניה בכתובים ועל פה), ועל השימוע לכלול טיעון מפי עורכי הדין המייצגים בלבד. בהמשך, הן בתגובה לתשובת הרשות הן בדיון שלפנינו, הבהירו המערערים כי הם אינם מתנגדים לעצם קיום הראיון (המכונה בפיהם "חקירה") שמתבצע לנתין הזר על ידי נציגי הרשות, אלא שהם עומדים על טענתם כי אין לקיימו בגדרי הליך השימוע. בכפוף לנקודת המוצא שלפיה תינתן אפשרות הולמת לעורכי דין המייצגים לטעון את המבוקש על ידם – בתחילת השימוע ובסופו – איני רואה לקבל את טענות המערערים בעניין זה. הראיון הישיר שנערך לנתין הזר על ידי ממונה ביקורת הגבולות נועד לבירור עובדתי בלתי אמצעי של שאלות הנדרשות להכרעה בעניינו: חוקיות שהייתו בישראל, מודעותו לאי החוקיות וקיומם של הליכים אחרים בנושא, קיומו של קשר זוגי עם אזרח ישראלי, וטעמים הומניטריים המצדיקים עיכוב הרחקה או הימנעות מהשמה במשמורת של הנתין הזר – ובכלל זאת מצבו הבריאותי. מטרתו של השיח הישיר לאפשר לממונה להתרשם ממהימנותו של הנתין הזר, אמינותו ונכונותו לצאת מישראל אם יוצא נגדו צו הרחקה, במועד שייקבע. באמצעותו יכול הממונה להתרשם גם מנכונותו של הנתין הזר לעמוד בתנאי שחרור ממשמורת, בהתאם לחלופות המנויות לעניין זה בחוק הכניסה לישראל (סעיף 13ו לחוק). מטעמים אלה ישנה חשיבות רבה לקיום ראיון בלתי אמצעי עם הנתין הזר, שדומה שעליה לא חולקים גם המערערים. חרף האמור טוענים המערערים כי יש להפריד את אותו ראיון משמיעת טענותיו של הנתין, באמצעות בא כוחו, לגבי שאלת הרחקתו. לטעמי לא הונחה הצדקה לגישה זו. כאמור הנחת המוצא שהובהרה על ידי באת כוח הרשות לפנינו היא כי ככל שהנתין הזר מיוצג – תינתן לבא כוחו הזדמנות הולמת להעלות טיעוניו בקשר להרחקה ולמשמורת בתחילת השימוע ובסופו. בנוסף, הנתין הזר או בא כוחו רשאים להגיש בגדרי השימוע מסמכים רלוונטיים לטענותיהם. משאלה הם פני הדברים, איני מוצא רבותא בעמדת המערערים שלפיה יש לקיים את הראיון עם הנתין הזר בנפרד מן השימוע, שהרי גם במתכונת זו לא יוכלו באי כוחו להשמיע הערות במהלך הראיון (ובהקשר זה יש לציין, בהינתן טענות המערערים לגבי אופיו של אותו ראיון, המוגדר על ידם "סיטואציה חקירתית קשה", כי קיימים יתרונות לנוכחות עורך הדין בחלק זה של השימוע, גם אם אין באפשרותו להתערב בו). ההפך הוא הנכון – בהפרדה זו יש סרבול מיותר של הליך השימוע, אשר ממילא מתנהל בסד זמנים קצר (וראו הפרק הראשון של דיוננו לעיל). לפיכך אני סבור כי אין מקום להורות על הפרדת הראיון לנתין הזר מן השימוע בעניינו וטענות המערערים במישור זה נדחות. אבהיר כי מסקנתי בעניין זה נסמכת על הצהרת הרשות לפנינו כי תינתן אפשרות הולמת לבאי הכוח המייצגים בשימועים מן הסוג דנן להציג טיעוניהם בתחילת השימוע ובסופו. ככל שבמקרה קונקרטי לא יהיו אלה הם פני הדברים, למותר לציין כי לנתין הזר ובאי כוחו יעמדו טענותיהם בעניין זה, שתתבררנה בהליך ובשלב הדיוני המתאים. עוד אבהיר כי אין בקביעותיי אלו כדי להביע עמדה לגבי ההיבט הייחודי שנוגע לדרישת הנוכחות של קטינים בהליך השימוע, קיום ראיון ישיר עמם בגילאים מסוימים, ומתכונתו של אותו ראיון – החורג מגבולותיו של ההליך דנן כמפורט לעיל. (3) סיכום כפי שכבר הובהר, אין עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. בצד האמור, מן הטעמים שעליהם עמדנו, נדרשנו להיבטים שונים של הליך השימוע לפני הוצאת צו משמורת וצו הרחקה לנתינים זרים השוהים בישראל שלא כדין וילדיהם הקטינים שנולדו בישראל. מצאנו כי נוכח המורכבות האנושית המתעוררת במקרים אלה, יש ליתן לשוהים ובאי כוחם אפשרות סבירה להציג עמדתם בעניין ההרחקה ולהביא לטיעוניהם תימוכין עובדתיים – הכל כמתחייב מחובת הרשות לאפשר הזדמנות הוגנת לפרט להשמיע טענותיו בטרם קבלת החלטה בעניינו בנסיבות מיוחדות אלו. בצד האמור, הרשות רשאית לקיים בגדרו של השימוע ראיון בלתי אמצעי לנתין הזר, ללא הערות מצד באי כוחו, ככל שהוא מיוצג. זאת, בכפוף לכך שבמקרה אחרון זה יוכלו עורכי הדין להשמיע טענותיהם בתחילת השימוע ובסופו, לרבות הצגת תיעוד מתאים. כמו כן ובהמשך להצהרות הרשות לפנינו, נציין כי על השימוע להתקיים בשפה המובנת לנתין הזר, ובמידת הצורך יסופקו לו שירותי תרגום מתאימים; כי השימוע יתועד בפרוטוקול סדור והעתק ממנו יימסר לשוהה ולבאי כוחו בסמוך לאחר קיום השימוע; וכי תותר כניסתם של עורכי דין לשימוע בהתאם למתווה שנקבע בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים (פסקה 16 לעיל). בנתון לאמור, הערעור נדחה. הצו הארעי שניתן בהחלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 30.12.2019 מבוטל בזה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים לפסק דינו המנומק והמקיף של חברי השופט ע' פוגלמן. עם זאת, אבקש להוסיף הערה קצרה באשר לפרק הזמן שיש לאפשר לבאי כוח הנתין הזר להיערך לשימוע בעניינו בטרם הדיון בהרחקתו. סעיף 13ג לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), מורה כי: "החלטה לענין החזקה במשמורת או שחרור בערובה של שוהה שלא כדין תינתן לא יאוחר מעשרים וארבע שעות ממועד תחילת החזקתו במשמורת, אלא אם כן נמנע הדבר בשל הצורך לקבוע את זהותו של השוהה שלא כדין, או מטעם עניני אחר, והוא הדין באשר למתן צו הרחקה". כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק במסגרתה נוסף סעיף זה, מטרתו, בין היתר, לקצר את זמן החזקתם במשמורת של שוהים שלא כדין על ידי החשת קבלת ההחלטה בעניינם (דברי ההסבר להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8), התשס"א–2000, 108, 113). זאת, באופן העולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 13 לחוק הכניסה בישראל, המורה כי על דרך הכלל, אדם השוהה בישראל שלא כדין "יורחק מישראל בהקדם האפשרי" (ההדגשה הוספה – י' א'). התארכות הליכי השימוע עלולות לפגוע בזכויות הנתין הזר ולגרום לעינוי דין; ואף לפגוע בעקרון האמור שלפיו ככלל, יש לפעול להרחקת אדם השוהה בישראל שלא כדין בהקדם. בהתאם לכך, יש להקפיד כי החריג המאפשר את דחיית השימוע לא ייהפך לכלל, וכי הצורך להיערך לדיון בעניין הרחקתו של נתין זר לא יאריך יתר על המידה את הליך ההרחקה מישראל של אדם השוהה בישראל שלא כדין; ואף לא את החזקתו במשמורת לתקופה ממושכת ללא החלטה בעניינו. על כן, מן הראוי לקבוע סד זמנים ברור ומוגדר להיערכות לקראת השימוע בעניינו של הנתין הזר גם במקרים שבהם ניתנת אורכה לטובת היערכות באי כוחו לדיון. במישור המעשי, על מנת ליישם את העיקרון האמור ולהקל על כל המעורבים בדבר, ראוי לדידי כי המשיבה תשקול לקבוע מראש בנהליה מהו פרק הזמן שבמסגרתו על באי כוח הנתין הזר להמציא מסמכים רלוונטיים עובר לעריכת השימוע. בשולי הדברים יוער כי מורכבותו של המקרה שלפנינו נובעת במידה רבה מפרק הזמן הרב שחלף מאז פקע מעמדם החוקי של המבקשים בישראל, בטרם ננקטה פעולת אכיפה נגדם. מובן כי ככל שתקדים המשיבה ותפעל לאכיפת הדין בשלב מוקדם, כך יצומצם הקושי הכרוך בהרחקתם של מהגרי עבודה השוהים בישראל שלא כדין במשך שנים רבות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן ולהערותיו של חברי השופט י' אלרון. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏כ"ז בתשרי התשפ"א (‏15.10.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19087070_M18.docx שג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1