מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

1 14 בבית המשפט העליון רע"א 8690/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן המבקשת: מנורה חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ע' גולמוב) מיום 20.10.2022 בע"א 50958-01-22 בשם המבקשת: עו"ד אמיתי סביון בשם המשיבים: עו"ד אלשחברי עבד אלרחמאן פסק-דין השופט י' כשר: זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ע' גולומב), מיום 20.10.2022, בע"א 50958-01-22, בגדרו נדחה בעיקרו ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (השופטת א' רבהון), מיום 25.11.2021, בת"א 63373-11-20. רקע והליכים קודמים בבעלות המשיב 1 (להלן: המשיב) רכב מסוג "פולקסוואגן" (להלן: הרכב), המבוטח על ידי המבקשת, חברת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: מנורה). ביום 15.3.2020 נהג אחיו של המשיב (להלן: האח או הנהג) ברכב ונקלע לתאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה נגרם לרכב נזק משמעותי. המשיב פנה למנורה באמצעות הוריו, המשיבים 2- 3, בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח. פניה זו נענתה בשלילה, בטענה כי האח נהג ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף. זאת, לאחר שביום 23.2.2020 הותלה רישיונו עקב צבירת נקודות. המשיבים הגישו לבית משפט השלום בנצרת תביעה, כנגד מנורה, לתשלום תגמולי ביטוח. מנורה טענה כי רישיונו של הנהג הותלה, וכי ההודעה על כך נמסרה לו על ידי משרד הרישוי. בתמיכה לטענה זו, הגישה מנורה תעודות עובד ציבור מטעם חברת דואר ישראל ומשרד התחבורה. בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם עובד חברת דואר ישראל, צוינו פרטיהם ומסלולם של שלושה דברי דואר שנשלחו לכתובתו של הנהג, הכוללים זימון לקורס ייעודי והודעה בדבר התליית הרישיון. על פי המפורט שם, אחד מדברי הדואר נמסר למיופה כוח בטורעאן, בעוד שני דברי הדואר הנוספים לא נדרשו ונמסרו בחזרה לשולח. בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם משרד התחבורה, צוין כי רישיונו של הנהג נשלל ביום 23.2.2020. מנורה הוסיפה וטענה כי בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה או התקנות), משעה שדברי הדואר נשלחו לנהג בדואר רשום, קמה בעניינם חזקת מסירה. עוד הוטעם כי לשם הפרכת חזקה זו, הנהג נדרש להוכיח כי לא קיבל את דברי הדואר מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעותו מקבלתם. המשיבים מצדם טענו כי הנטל להוכיח כי הנהג קיבל לידיו את הודעת ההתליה טרם מועד התרחשות התאונה מוטל על מנורה. ייאמר כבר עתה, כי במסגרת עדותו בפני בית משפט השלום, העיד הנהג כי לא קיבל לידיו את דברי הדואר, ומשכך לא היה מודע לדבר ההתליה במועד התאונה. במסגרת חקירתו הנגדית, אישר הנהג כי הכתובת שנזכרת בתעודות עובד הציבור כמען המשלוח היא כתובתו לקבלת מכתבים. כמו כן, כאשר נשאל הנהג האם יש באמתחתו הסבר לאי-דרישת דברי הדואר – השיב בשלילה. בתום חקירת הנהג, הגיעו הצדדים להסכמה על העובדות, שהוכתבו לפרוטוקול, כדלקמן: ב"כ הצדדים: אין מחלוקת שדבר דואר שמספרו [...] הוא מכתב ההתלייה שנשלח לנהג [...] ביום 02.02.2020 ממודיעין וביום 7.6.2020 נמסר חזרה לשולח לאחר שלא נדרש. אין מחלוקת גם שדבר דואר שמספרו [...] שנשלח ביום 2.5.2018 ממודיעין, נמסר ביום 30.5.2018 למיופה כוח בטורעאן. תוכן דבר הדואר הוא: הודעת זימון לקורס. אין מחלוקת גם שדבר דואר שמסתיים במספרים [...] שנשלח ביום 4.11.2018 ממודיעין וביום 23.12.2018 נמסר חזרה לשולח בחולון לאחר שלא נדרש. תוכנו של דבר הדואר הוא: הודעת התלייה. בשלב זה, עם תום שמיעת הראיות, והגעה להסכמה דלעיל, הורה בית משפט השלום על הגשת סיכומים בכתב. על חשיבותן של העובדות המוסכמות, שהוכתבו לפרוטוקול בנקודה זו, נעמוד בהמשך הדברים. ביום 25.11.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, המקבל את תביעת המשיבים בעיקרה. בית משפט השלום ציין כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה בע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ממו (20.6.2007) (להלן: עניין שומרה), אין די במשלוח הודעת הפסילה בדואר רשום, אלא יש להוכיח כי זו הומצאה בפועל לנהג, כראיה לידיעתו הממשית. עוד צוין כי בפסק הדין בע"א 7602/06 עזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (11.10.2011) (להלן: עניין חאדג'ג'), חזר בית משפט זה על קביעתו בדבר חובת יידוע בפועל, תוך שהוסיף כדלקמן: "מבחינה מעשית, אין מניעה שרשות הרישוי תשלח את הודעותיה בדואר רשום, וככל שאלו לא ניטלו – תאחוז באמצעים חלופיים שונים על מנת להביא את דבר ההתלייה לידי בעל הרישיון (למשל באמצעות שליח, או בכל דרך אחרת)" (שם, בפסקה 33). במקרה דנן, צוין כי אין חולק על כך שהודעת ההתליה שנשלחה הוחזרה לשולח, לאחר שלא נדרשה. משכך, נקבע כי אין מקום לקבל את טענת מנורה בדבר תחולתה של חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות. בית משפט השלום קיבל את גרסת הנהג בדבר אי-ידיעתו אודות התליית הרישיון במועד התאונה, תוך שקבע כי לא עלה בידי מנורה להציג ראיות שיש בהן כדי לעורר ספק ביחס לגרסה זו. בית המשפט ציין כי הנהג לא ידע להסביר מדוע דברי הדואר כלל לא נדרשו על ידו, אולם קבע כי לא ניתן להסיק מכך כי הנהג נמנע במכוון מאיסוף דברי הדואר. בסיכומו של דבר, נקבע כי מנורה לא עמדה בנטל המוטל עליה (כך לשיטתו של בית משפט השלום) להוכיח כי הייתה לנהג ידיעה ממשית אודות ההתליה במועד התאונה – ומשכך דין טענתה להיעדר כיסוי ביטוחי להידחות. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו לבית המשפט המחוזי בנצרת ערעור מטעם מנורה, הנוגע בעיקרו לסוגיית הכיסוי הביטוחי, וערעור שכנגד מטעם המשיבים, הנוגע לסכום הפיצוי שנפסק. בערעור מטעם מנורה – הוא הרלוונטי לענייננו – נטען, בין היתר, כי בית משפט השלום שגה ביישום חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות. בהקשר זה הודגש כי משעה שהוכח משלוח דברי הדואר, הנטל להפרכת חזקת המסירה מוטל על הנהג, וכי לא עלה בידו לעשות כן במקרה דנן. מלבד זאת, פורטו מטעם מנורה העובדות המוסכמות על הצדדים, כפי שהוכתבו לפרוטוקול הדיון מיום 3.11.2021. בתשובתם לערעור מטעם מנורה, טענו המשיבים, בתמצית, כי אין מקום לייחס לנהג ידיעה קונסטרוקטיבית אודות התליית הרישיון; כי מנורה צירפה אסופה של דברי דואר לא רלוונטיים, המתייחסים לקורסי רענון נהיגה, תוך שנמנעה מהצגת דבר הדואר הרלוונטי בעניין התליית הרישיון; וכי אין בתיעוד שהגישה כדי להעיד על מסירת הודעת ההתליה לנהג עובר למועד התאונה. ביום 20.10.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו נדחה בעיקרו ערעורה של מנורה על פסק דינו של בית משפט השלום (וזאת למעט השגה הנוגעת לגובה הפיצוי, שאינה רלוונטית לענייננו). בעיקרו של דבר, דחה בית המשפט המחוזי את טענתה של מנורה בכל הקשור לתחולת הכיסוי הביטוחי, אולם מטעמים שונים מאלו שעמדו בבסיס פסק דינו של בית משפט השלום. תחילה, בית המשפט המחוזי עמד על כך שלצורך שלילת כיסוי ביטוחי, אין די בכך שלנהג לא היה רישיון נהיגה תקף בעת האירוע, אלא יש להראות כי הודע לנהג על אודות שלילת הרישיון עובר למועד התאונה. בהקשר זה הודגש כי לנוכח ההשלכות הקשות הכרוכות בשלילת כיסוי ביטוחי, נקבעה זה מכבר דרישה להוכחת מתן הודעה של ממש אודות הפסילה; וכי הודעה כאמור יכולה להימסר באמצעות המצאה כדין של הודעה כתובה, היוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה על תוכן המסמך. בהמשך, פירט בית המשפט המחוזי כי מקום בו הוטל על הנהג "אמצעי תיקון" בדרך של התליית הרישיון, כבענייננו, תקנה 550(א) לתקנות התעבורה קובעת דרך יידוע ספציפית – משלוח הודעה בדואר רשום או מסירה אישית; וכי תקנה 550(ב) לתקנות קובעת חזקת מסירה, לפיה יראו הודעה שנשלחה בדרך זו "כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה" (ההדגשה הוספה – י' כ'). בית המשפט המחוזי ציין כי על פי האמור בתעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי עובד דואר ישראל, דבר הדואר הרלוונטי שנשלח ביום 2.2.2020 לא נדרש והושב לשולח. במצב דברים זה, קבע בית המשפט המחוזי כי הנטל להוכחת נסיבות אי-קבלת דבר הדואר מוטל על הנהג, ולא על המבטחת. בתוך כך, צוין כי על פי קביעותיו הראייתיות של בית משפט השלום, הנהג לא ידע להסביר מדוע דברי הדואר לא נדרשו על ידו, וממילא לא הוכיח כי דבר הדואר לא נמסר לו "מסיבות שאינן תלויות בו", בהתאם לדרישת תקנה 550(ב) לתקנות. מלבד זאת, דחה בית המשפט המחוזי את מסקנתו של בית משפט השלום, לפיה אין תחולה לחזקת המסירה מקום בו דבר הדואר לא נדרש על ידי הנהג והוחזר לשולח, תוך שהדגיש כי קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם חזקת המסירה, אלא מובילה ליצירת חזקה "הפוכה". חרף זאת, בית המשפט המחוזי לא מצא לשנות ממסקנתו הסופית של בית משפט השלום בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי. בית המשפט המחוזי ציין כי ככלל, אין הכרח לצרף את מכתב ההתליה עצמו, כל עוד מוצגת תשתית ראייתית מספקת לעניין משלוח הודעת ההתליה וקבלתה או אי-דרישתה על ידי הנמען, באמצעות תעודת עובד ציבור מתאימה. יחד עם זאת, נקבע כי במקרה דנן תעודות עובד הציבור שצורפו מעוררות "תמיהות ואי-בהירויות" שונות ביחס לתוכן ההודעות שנשלחו עובר לתאונה, לתאריכים השונים וכן לקשר בין דברי הדואר שנזכרו בהן. עוד צוין כי בית משפט השלום נתן את אמונו בגרסת הנהג, וכי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב במסקנות כגון דא. בהינתן כל האמור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה לפיה: "לא עלה בידי המבטחת [מנורה – י' כ'] להניח תשתית משכנעת דיה להוכחת טענתה כי הודעת ההתליה נשלחה לנהג בדואר רשום ולא נדרשה על ידו". בקשת רשות הערעור מכאן בקשת רשות הערעור. מנורה סוברת כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו העקרונית ביחס להסדר הקבוע בתקנה 550(ב) לתקנות, אולם שגה באופן יישום חזקת המסירה בנסיבות דנן. לעמדתה, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שגויה בדבר משלוח דברי הדואר, וזאת על סמך "טענות ו/או קביעות עובדתיות חדשות" ותוך התעלמות מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. בהקשר זה מפנה מנורה בשנית לעובדות המוסכמות אשר פורטו בכתב הערעור וכן בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום (כפי שצוטטו לעיל). מנורה מציינת כי המשיבים לא העלו כל טענה ביחס למהות דברי הדואר או לתאריך שליחתם, ועל כן טוענת כי מדובר בחריגה ברורה מיריעת המחלוקת שהוגדרה על ידי הצדדים, באופן העולה כדי עיוות דין דיוני. המשיבים סוברים כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות מכל וכל. לשיטתם, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או חשש לעיוות דין, ומשכך היא אינה מצדיקה דיון ב-"גלגול שלישי". לשיטת המשיבים, מנורה לא הגישה שום תיעוד משלוח המעיד על מסירת הודעת ההתליה טרם מועד התאונה, וכי על פי האמור בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, "חלק מדברי הדואר שהגישה המבקשת נשלחו לכתובת שגויה, חלקם נשלחו כשנתיים לפני מועד התאונה וחלקם נשלחו לאחר התרחשותה". אשר לטענת המבקשים בדבר סטייה מן העובדות המוסכמות, טוענים המשיבים כי: "נתונה לערכאה שיפוטית סמכות רחבת היקף לנהל את ההליך שבפני[ה] ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בכגון דא, אלא במקרים חריגים". מלבד זאת, מדגישים המשיבים כי בית משפט השלום נתן אמון בגרסת הנהג, וכי בית המשפט המחוזי לא התערב בממצא עובדתי זה. דיון והכרעה כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר מתן רשות ערעור דרוש על מנת למנוע עיוות דין (ראו: תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)). בנסיבות העניין, שוכנעתי כי הבקשה שבפנינו אכן באה בגדרם של אותם מקרים חריגים, נוכח התעלמותו של בית המשפט המחוזי מן העובדות המוסכמות על הצדדים, ובהינתן ההשלכה המכרעת של עובדות אלו על תוצאות פסק הדין. משכך, ראיתי לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה הרשות לערער, מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אקדים ואציין כי לגישתי, דין הערעור להתקבל, וכך אציע לחבריי שנעשה – הכל כפי שיפורט להלן. עסקינן בהתליה של רישיון נהיגה, המוגדרת בסעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) כ-"פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה עד להתקיימותו של תנאי שציינה רשות הרישוי בהחלטת ההתליה". בקצירת האומר יצוין כי לפסילת רישיון ישנה נפקות הן במישור הפלילי (ראו: סעיף 67 לפקודת התעבורה, הקובע עבירה של נהיגה בזמן פסילה), והן במישור האזרחי (ראו: סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, השולל את זכויותיו של נפגע "שנהג ברכב שאין לו רישיון לנהוג בו"). נוכח ההשלכות המשמעותיות של פסילת הרישיון, נקבעה בדין חובת יידוע בנדון, הן בדין האזרחי והן בדין הפלילי. כך, למשל, סעיף 67 לפקודת התעבורה שנזכר לעיל, הקובע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נוקט בלשון "מי שהודע לו שנפסל...". הפסיקה פירשה את התיבה האמורה ככזו המחייבת מתן הודעה של ממש לנהג אודות הפסילה על מנת שזו תשתכלל ותיכנס לתוקף (ראו: עניין שומרה, בעמ' 5; עניין חאדג'ג', בפסקאות 27-24). הגם שדברים אלו לעניין חובת היידוע נקבעו במקור ביחס לדין הפלילי, בעניין שומרה נקבע כי "נראה כי הדין האזרחי ראוי שיילך בעקבותיו" (שם, בעמ' 5). בהמשך לכך, נקבע בעניין חאדג'ג' כי גם בהקשר האזרחי, לא די בעצם ההחלטה על פסילת הרישיון, אלא יש צורך בהבאתה למודעותו של הנהג (שם, בפסקאות 29-25). זוהי העת לציין, בתמצית, כי שני פסקי הדין שנזכרו לעיל עסקו בנסיבות שונות מהנסיבות בהן עסקינן: עניין שומרה עסק בפסילת רישיון על ידי בית המשפט לתעבורה, לאחר שהנהג לא התייצב לדיון בעניינו, אף שזומן אליו כדין. גזר הדין ניתן שלא בפניו, ומבלי שנמסרה לו הודעה על כך. בנסיבות אלו, נדרש בית המשפט לשאלה האם ניתן לייחס לנהג ידיעה קונסטרוקטיבית ביחס לעונש. בעניין חאדג'ג' נדונה הודעת התליה שנשלחה לנהג, על פי הנטען, בדואר רגיל ולא בדואר רשום. בנקודה זו יובהר כי אין מדובר בהודעת התליה מחמת צבירת נקודות, כבענייננו, אלא בהודעה בדבר התליה מטעמי בטיחות (ראו: סעיף 52 לפקודת התעבורה), שלגביה לא נקבעה בחקיקה דרך יידוע ספציפית. בנסיבות אלו, נדרש בית המשפט לשאלה כיצד יש למסור הודעה כאמור, והאם די במשלוח דואר רגיל. לעניין זה נקבע כי שליחת הודעת ההתליה בדואר רגיל היא "בעייתית מאוד", בהיעדר אפשרות לעקוב אחר סטטוס המשלוח. אגב כך, התייחס בית המשפט לטענת רשות הרישוי, לפיה משלוח דואר רגיל אפקטיבי יותר מדואר רשום: "אעיר כי לא מצאתי רבותא בטענת רשות הרישוי, שנשמעה מפי נציגותיה בגדרי תביעת חאדג'ג', לפיה משלוח דואר רגיל אפקטיבי יותר להבאתה של הודעת ההתלייה לידיעת הנהג, מאשר משלוח ההודעה בדואר רשום, שכן אלו תדיר אינן ניטלות בידי הנמענים. אף אם נניח כרגע לשאלה (שנידרש לה בהמשך בפיסקה 38), האם סירוב הנמען ליטול את הדואר הרשום שולל את ידיעתו, הרי שמבחינה מעשית, אין מניעה שרשות הרישוי תשלח את הודעותיה בדואר רשום, וככל שאלו לא ניטלו – תאחוז באמצעים חלופיים שונים על מנת להביא את דבר ההתלייה לידי בעל הרישיון (למשל באמצעות שליח, או בכל דרך אחרת). בהתחשב בכך שעל פי העדויות שנשמעו בתיק מדובר במספר נמוך יחסית מקרים שבהם רישיונם של נהגים נבחן על רקע רפואי, ונפסל – אין בכך אף כדי להטיל נטל כבד על הרשות" (שם, בפסקה 34). בהמשך הדברים, נדרש בית המשפט לדיון בתחולתה של חזקת המסירה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. סעיף זה קובע חזקה הניתנת לסתירה, לפיה מקום בו חיקוק מתיר או מחייב המצאת מסמך על ידי הדואר, ובהיעדר הוראה אחרת משתמעת, רואים את ההמצאה כמבוצעת, כל עוד דוור מכתב המכיל את המסמך; המען על המכתב היה כשורה; ודמי המשלוח שולמו מראש (ככל שהיה צורך בתשלומם). בעניין חאדג'ג', נקבע כי לא ניתן לעשות שימוש בחזקה זו בנסיבות המקרה, שכן לא הוצגה כל ראייה לכך שהמסמך אכן נשלח בדואר. בצד זאת, הוסיף בית המשפט כי אין מניעה עקרונית להשתמש בחזקה האמורה כאשר הודעת הפסילה נשלחה בדואר רשום וכאשר יש מידע על משלוח ההודעה הספציפית, גם מקום בו אין חזקה סטטוטורית מפורשת. עוד הוסיף כי בעל רישיון שנמנע מליטול דבר דואר רשום, שהגיע לתעודתו הנכונה, יוחזק כמי שקיבלו (שם, בפסקה 38). ובחזרה לענייננו. בשונה מפסקי הדין בעניין שומרה ובעניין חאדג'ג', בנסיבותיו של המקרה שבפנינו חלה חזקת מסירה סטטוטורית מפורשת. כעולה מפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, מדובר בנהג שהוטל עליו "אמצעי תיקון" בדמות זימון לקורס ייעודי. תקנה 551(ה) לתקנות קובעת כי מקום בו חלף המועד לביצוע אמצעי התיקון שהוטלו על הנהג, "והנהג לא ביצעם, רשאית רשות הרישוי להתלות את רישיונו של הנהג בהודעה שתינתן בדרך האמורה בתקנה 550(א) והוראות תקנה 550(ב) יחולו עליה". למען הנוחות, יובא להלן נוסח תקנה 550 לתקנות בשלמותו (ההדגשות אינן במקור – י' כ'): (א)  צבר הנהג נקודות במספר המחייב אמצעי תיקון כאמור בתקנה 549, תודיע לו על כך רשות הרישוי וההודעה תכלול פרטים בדבר אופן ביצועו; היה אמצעי התיקון פסילת רישיון, תפרט בהודעה את מועד תחילת פסילת הרישיון ואת החובה להפקידו; ההודעה תישלח לנהג בדואר רשום, לפי הכתובת הרשומה במאגר נתוני הנהגים שבמשרד התחבורה, או תימסר אישית לידיו. (ב)  הודעה על אמצעי תיקון לפי תקנה 549(א) ו-(ב) שנשלחה כאמור בתקנת משנה (א), יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. הנה כי כן, תקנה 550(א) לתקנות קובעת דרך יידוע ספציפית, באמצעות משלוח הודעה בדואר רשום או מסירה אישית. תקנה 550(ב) מוסיפה וקובעת חזקת מסירה לפיה ככל שנשלחה הודעה כאמור בתקנה 550(א) לתקנות – הנהג יוחזק כמי שקיבלה תוך חמישה עשר ימים, אלא אם יוכיח כי ההודעה לא התקבלה מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעות מכוונת מצדו. כאמור, הערכאות קמא הגיעו למסקנות שונות ביחס לתחולתה של חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה במקרה דנן. בית משפט השלום קבע כי אין מקום להחיל חזקת מסירה בענייננו, וזאת מן הטעם שדבר הדואר בו עסקינן לא נדרש והושב לשולח. לעומתו, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה לפיה אין מקום להימנע מהחלת חזקה זו בנסיבות דנן, ובהתאם לכך "לא על המבטחת [מנורה – י' כ'] היה הנטל להוכיח את נסיבות אי-דרישת דבר הדואר הרשום, אלא על הנהג". מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי. מנוסח התקנה עולה בבירור כי מקום בו נשלחה הודעה כאמור בתקנה 550(א) לתקנות, קמה חזקת מסירה, והנהג הוא שנדרש להפריכה ולהוכיח את הנסיבות המנויות בסיפא של התקנה (ראו גם: עע"ם 2077/11 נדב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (9.11.2011)). בית משפט השלום קבע, כעניין שבעובדה, כי הודעות אלו נשלחו לנהג, כאמור בתעודות עובד הציבור ובהתאם לעובדות המוסכמות על הצדדים, כפי שצוטטו לעיל. עוד יצוין כי במסגרת הדיון בבית משפט השלום, לא היה כל חולק על כך שדברי הדואר נשלחו לכתובתו של הנהג. לעניין זה יודגש, כי בשונה מטענת המשיבים במסגרת תשובתם לבקשת רשות הערעור – פסקי הדין אינם כוללים כל קביעה לפיה דברי הדואר נשלחו לכתובת שגויה. וממילא, טענה זו, המועלית כעת לראשונה, סותרת את עדותו של הנהג, שאישר כי ההודעות נמסרו לכתובתו הנכונה (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 3.11.2021; וכן בתעודת עובד הציבור מטעם משרד התחבורה, בעמ' 96-95 למוצגי מנורה, שם פורט מען דברי הדואר). כך, כל עוד התמלא התנאי הבסיסי לקיומה של חזקת המסירה – הוא, כזכור, שליחת ההודעה בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 550(א) – אינני סבור כי היה מקום להימנע מהחלת החזקה אך ורק מן הטעם שההודעה לא נדרשה והושבה לשולח. כפי שהעיר בית המשפט המחוזי, קביעת בית משפט השלום הייתה עשויה לייצר חזקה "הפוכה", בניגוד ללשונה המפורשת של תקנה 550(ב). לכך אף ניתן להוסיף כי במקרים מעין אלו, בהם דבר הדואר לא נדרש והושב לשולח, לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה אי-דרישת דבר הדואר נבעה מהימנעות מכוונת של הנהג. סיכום הדברים עד כה: ככל שהדברים אמורים ביחס לתוכן חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) – דעתי כדעת בית המשפט המחוזי. כל עוד הוכח משלוח ההודעה לפי תקנה 550(א) לתקנות, הנטל עובר לכתפי הנהג, ועליו להוכיח את נסיבות אי-מסירת ההודעה, כאמור בתקנה 550(ב) לתקנות. כך, גם במקרים בהם דבר הדואר נשלח אך לא נדרש על ידי הנמען. יחד עם זאת, החל מנקודה זו, חולק אני על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן. כאמור, בית המשפט המחוזי מצא לדחות את הערעור, וזאת מן הטעם שלא עלה בידי מנורה "להניח תשתית משכנעת דיה להוכחת טענתה כי הודעת ההתליה נשלחה לנהג בדואר רשום ולא נדרשה על ידו" (ההדגשה הוספה – י' כ'). מקורה של קביעה זו בתמיהות שונות שהעלה בית המשפט המחוזי ביחס לתעודות עובדי הציבור שהוגשו מטעם מנורה לבית משפט השלום. לשיטתי, קביעה זו חותרת תחת ההסכמות העובדתיות המפורשות אליהן הגיעו הצדדים, ובכך פוגעת בזכויותיה הדיוניות של המבקשת. אבאר את טעמיי לעמדה זו. ככלל, במסגרת הליך אדוורסרי, על בית המשפט לקבל את העובדות המוסכמות על הצדדים כפי שהן, ולהתמקד במחלוקת כפי שהוגדרה על-ידם (ע"א 3832/19 פאי סיאם לינקולן בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 4 (26.10.2020)). וכפי שנקבע בעבר: "אין בית המשפט נוטל בדרך כלל חלק בטיעוני בעלי הדין, ואין הוא קובע להם קו ניהול המשפט; בדרך כלל, קשורים הצדדים בטענותיהם, ומשפט אזרחי מתנהל בעיקר על-פי פלוגתאות שנוסחו על ידיהם... אך במה אמורים הדברים: בראש ובראשונה, ביחס למערכת עובדות מוסכמות, שאז ניתן לומר בוודאות, כי מה שמקובל על שני הצדדים, אמנם אירע בפועל, וניתן על יסוד זה לקבוע מימצאים עובדתיים" (ר"ע 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני, כפר שיתופי מיסודם של גרעיני חרות בית"ר בע"מ, פ"ד מב(2) 527, 534 (1988) (ההפניות הושמטו; ההדגשה הוספה – י' כ')). דברים אלו נכונים מקל וחומר כאשר מדובר בהתערבות של ערכאת הערעור בעובדות המוסכמות, בשונה מהערכאה דיונית. ויפים לענייננו הדברים הבאים, שנכתבו בהקשר של חריגה מהסדר דיוני-ראייתי, שעניינו בוויתור על חקירות נגדיות של הצדדים: "...הכלל הוא כי יש לתת תוקף להסכמת הצדדים. כלל זה מוצדק מטעמים שביעילות ובצדק. בית המשפט רשאי לסטות ממנו, אך זאת כחריג, במקרים שבהם עלולה תקנת הציבור להיפגע, או במקרים שבהם ההסכמה הדיונית פוגעת ביכולתו של בית המשפט לפסוק את הדין על פי התרשמותו מחומר הראיות המצוי כבר לפניו. האמור עד כה נגע להליכים המתנהלים בפני הערכאה המבררת. כאשר עסקינן בערכאת הערעור יש להיזהר אפילו יותר מסטייה מן ההסכם הדיוני שאליו הגיעו הצדדים. עמדה זו נובעת מטעמים שבמניעות והשתק, שכן בעת הערעור אחד הצדדים יודע כי ההסכמה הדיונית תומכת ביריבו, וברי כי ינסה לחזור בו ממנה" (רע"א 5256/17 חאג' נ' אל חאג', פסקה 3 (7.11.2017); ההדגשה הוספה – י' כ'). לעמדתי, הטעמים שעניינם מניעות והשתק רלוונטיים גם לענייננו, מקום בו מדובר בסטייה של ערכאת הערעור מהסכמות עובדתיות אליהן הגיעו הצדדים. בצד האמור, ניתן להצביע על קושי נוסף, ולדעתי משמעותי אף יותר, המתחדד בנסיבות דנן: צדדים המגיעים להסכמות עובדתיות, עשויים, מטבע הדברים, לוותר על טענות עובדתיות מסוימות או על חקירות מצהירים, תוך הסתמכות על כך שלא יידרשו להתמודד עם גרסאות עובדתיות החורגות מההסכמות הצדדים. מקום בו מחליטה הערכאה הדיונית לחרוג מההסכמות העובדתיות של הצדדים, נתונה בידה האפשרות להבהיר זאת לצדדים ולאפשר להם להתמודד עם חריגה זו בדרכים שונות, לרבות הגשת השלמות טיעון, הגשת ראיות נוספות, ביצוע חקירות נוספות וכיו"ב. בכך, מרופאת במידת מה הפגיעה הגלומה בחריגה מההסכמות אליהם הגיעו הצדדים. מנגד, נוכח הכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה נוהג לערוך בירור עובדתי, כאשר ערכאת הערעור היא שבוחרת לסטות מההסכמות העובדתיות שהגיעו אליהן הצדדים, מתעורר חשש לפיו הצדדים לא יוכלו להתמודד עם החריגה מהסכמותיהם, ובכך יקופחו זכויותיהם הדיוניות של הצדדים. על רקע האמור, ובדומה לכלל שנזכר לעיל – אין מקום, לעמדתי, לסטות מהסכמות עובדתיות אליהן הגיעו הצדדים, למעט במקרים חריגים שבחריגים, ויש להיזהר אף יותר מקום בו מדובר בערכאת ערעור. ברם, גם באותם מקרים חריגים שבחריגים, העשויים להצדיק התערבות כאמור, דומה כי הפתרון הרצוי כרוך בהשבת הדיון להמשך בירור עובדתי בערכאה הדיונית, חלף קביעת ממצאים עובדתיים חדשים על ידי ערכאת הערעור. וכעת נפנה ליישום הדברים על ענייננו. כזכור, הצדדים הסכימו, במפורש, כי דבר הדואר מיום 2.2.2020 "הוא מכתב ההתליה שנשלח לנהג" (ההדגשה הוספה – י' כ'), וכי מכתב זה נמסר ביום 7.6.2020 חזרה לשולח, לאחר שלא נדרש. הסכמה זו הוכתבה לפרוטוקול הדיון, ובית משפט השלום אף ציין בפסק דינו כי "אין חולק" על עובדות אלו (ראו: פסקה 11 לפסק הדין). המחלוקת ה-"מקורית" בין הצדדים התמקדה אפוא בשאלת ידיעתו של הנהג בפועל; במסירת דברי הדואר לידי הנהג; ובמשמעות שניתן לייחס לאי-דרישת דברי הדואר בהקשר של חזקת המסירה. רוצה לומר: הצדדים לא היו חלוקים ביחס לעצם שליחת הודעת ההתליה לנהג, ואף הגיעו להסכמות עובדתיות בנדון – הגם שהיו חלוקים ביחס לנפקות המשפטית של עובדות אלו. למרות זאת, בית המשפט המחוזי לא התייחס לכך שמדובר בעובדות מוסכמות, וממילא לא התייחס לשאלת עצם הסטייה מהן. בהינתן האמור, אינני סבור כי היה מקום שבית המשפט המחוזי יידרש לקביעות עובדתיות ביחס לשאלת שליחת הודעת ההתליה לנהג, תוך סטייה מהתשתית העובדתית שהוסכמה בין הצדדים. למעשה, התערבותו של בית המשפט המחוזי בעובדות המוסכמות מנעה ממנורה את האפשרות להתייחס לתמיהות שהועלו ביחס לעובדות אלו ולתעודות עובד הציבור. לעמדתי, בעשותו כן, קיפח בית המשפט המחוזי את זכויותיה הדיוניות של מנורה, ובכך גרם לעיוות דין המצדיק את התערבותנו ב-"גלגול שלישי". דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, נוכח ההשפעה המכרעת של העובדות המוסכמות, ושל הסטייה מהן, על התוצאה הסופית: על רקע קביעתו העקרונית של בית המשפט המחוזי בשאלת תחולתה של חזקת המסירה, הפכה השאלה העובדתית בדבר משלוח הודעת ההתליה לנהג לשאלה מרכזית, שהכריעה את גורלו של הערעור. ברם, בהינתן ההסכמות העובדתיות אליהן הגיעו הצדדים, הרי ששאלה זו מתייתרת; וכפי שיפורט להלן, החלת העובדות המוסכמות על המסגרת המשפטית שהתווה בית המשפט המחוזי מובילה, הלכה למעשה, לתוצאה שונה. לעמדת בית המשפט המחוזי, שהינה, כאמור, מקובלת עלי – משעה שנשלחה הודעת ההתליה בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 550(א) לתקנות, יש מקום להחיל את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות, ולבחון האם עלה בידו של הנהג להפריך את החזקה, בהתאם לאמור בסיפא של תקנה זו. האם עלה בידו של הנהג להפריך את חזקת המסירה? בית משפט השלום התרשם באופן ישיר מעדותו של הנהג, וקיבל את גרסתו לפיה לא היה מודע להתליית הרישיון במועד האירוע. אלא שבד בבד, נקבע כי הנהג לא ידע לספק כל הסבר ביחס לשאלה מדוע דברי הדואר לא נדרשו על ידו. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעות אלו, וציין כי: "הנהג לא ידע לתת הסבר כלשהו מדוע דברי הדואר לא נדרשו על-ידו... ממילא לא היה בידו להוכיח כי דבר הדואר לא נמסר לו 'מסיבות שאינן תלויות בו', ולא ניתן לראות בו כמי שהרים את הנטל" (פסקה 34 לפסק הדין). מדברים אלו עולה כי אף לשיטתו של בית המשפט המחוזי, אלמלא הקושי שמצא בסוגיית שליחתם של דברי הדואר, היה מקום להחיל את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב), ולקבוע כי לא עלה בידו של הנהג להפריכה, משלא הוכיח כי אי-קבלת דברי הדואר נבעה "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה". עם זאת, ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ביחס למשלוח דברי הדואר מצדיקה להסיר קושי זה מן הדרך. בהינתן קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, בהן אינני רואה סיבה להתערב ב-"גלגול שלישי"; ובהינתן ההסכמות האמורות בין הצדדים, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, ניתן לסכם את הדברים באופן הבא: (1) דברי הדואר נשלחו לכתובתו של הנהג בדואר רשום, בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 550(א) לתקנות; (2) משהתקיימו התנאים הקבועים בתקנה 550(א), קמה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות; (3) לא עלה בידי הנהג לסתור את חזקת המסירה, ולהוכיח כי לא קיבל את הודעת ההתליה מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעותו מלקבלה. אשר על כן, לו תישמע דעתי, נורה על קבלת הערעור, ונקבע כי הנהג מוחזק כמי שקיבל את הודעת ההתליה, על כל המשתמע מכך. כמו כן, אציע כי המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך 7,500 ש"ח. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ‏ט"ו באב התשפ"ג (‏2.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22086900_L02.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1