ועדה מקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ. מבני תעשיה בע"מ

פסק-דין בתיק בר"מ 8689/14 בבית המשפט העליון בר"מ 8689/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המבקשת: הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ ג ד המשיבה: מבני תעשיה בע"מ בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' סגן הנשיא ב' ארבל) בעמ"נ 20947-06-14 מיום 20.11.2014 בשם המבקשת: עו"ד אמיר בירנבוים בשם המשיבה: עו"ד גור טננבאום פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' סגן הנשיא ב' ארבל) שקיבל את ערעור המשיבה (להלן: החברה) על החלטת ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה במחוז צפון (להלן: ועדת הערר או הוועדה) שעניינה מחלוקת בדבר חיוב החברה בהיטל השבחה. הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות הנוגעות להיקפו של כלל ההשתק השיפוטי. תמצית העובדות וההליכים 1. תחילת ההליכים הרלוונטיים לענייננו בשנת 2004, עת הגישה הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות) תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בנצרת למתן סעד הצהרתי שלפיו היא הבעלים של מקרקעין במגדל העמק (להלן: הנכס; המרצת הפתיחה). בהמרצת הפתיחה טענה הסוכנות כי היא רכשה את הנכס מהחברה בשנת 1969 ומאז נהגה בו מנהג בעלים. החברה טענה בתגובה כי יש לדחות את המרצת הפתיחה שכן היא הבעלים של הנכס והייתה הבעלים שלו עובר לשנת 1969; ובשל כך שלא הוצגו ראיות, ובפרט הסכם מכר בין החברה לבין הסוכנות, שלפיהן החברה העבירה את זכויותיה בנכס לסוכנות במועד זה. במהלך ההליך הגיעו הסוכנות והחברה לפשרה (להלן: ההסכם או הסכם הפשרה). במסגרת ההסכם התחייבה הסוכנות לשלם לחברה סכום של 32.5% משווי הנכס; ובכפוף לכך הסכימה החברה למתן הסעד ההצהרתי שהתבקש בהמרצת הפתיחה – הצהרה כי הסוכנות היא בעלת הנכס. ביום 19.1.2005 אישר בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ג' (דה-ליאו) לוי) את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין. 2. בשנת 2012, לאחר ששילמה הסוכנות לחברה את הסכום שנקבע בהסכם, היא פנתה למבקשת – הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק (להלן: הוועדה המקומית או המבקשת) – וביקשה את אישורה לצורך רישום הבעלות במרשם המקרקעין. לאחר הגשת בקשת הרישום שלחה הוועדה המקומית לחברה שומת היטל השבחה בסך של כ-620,000 ש"ח, שכן לפי פרשנותה להסכם הפשרה הזכויות בנכס הועברו מהחברה לסוכנות בשנת 2005. לעמדת המבקשת, במועד העברת הזכויות – כאמור בשנת 2005 – מימשה החברה את ההשבחה שחלה בנכס עקב תכנית משביחה שאושרה בשנת 1990 (תכנית ג/6375 (להלן: התכנית המשביחה)). 3. החברה עררה על חיוב זה בטענה כי העבירה את זכויותיה בנכס לסוכנות כבר בשנת 1969, כך שבמועד פרסום התכנית המשביחה לא הייתה היא עוד בעלת הנכס אלא הסוכנות. ביום 30.4.2014 דחתה ועדת הערר את הערר בקבעה כי יש להחיל על המקרה את דוקטרינת ההשתק השיפוטי. נקבע כי משהחברה טענה במסגרת המרצת הפתיחה כי היא בעלת הנכס משנת 1969, היא אינה יכולה כעת – לצורך קביעת החבות בהיטל השבחה – לטעון כי לא הייתה בעלת הנכס ממועד זה. זאת, במיוחד בשים לב לכך שבמסגרת הסכם הפשרה קיבלה החברה סך של 32.5% משווי הנכס בתמורה לכך שהסוכנות תוכל לרשום עצמה כבעלים של הנכס. עוד נקבע כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה לא יכול לחייב את הוועדה המקומית ואת ועדת הערר שלא היו צד לה; וכי החברה לא הרימה את הנטל הדרוש להוכיח כי הבעלות בנכס אכן הועברה לסוכנות עובר לחתימה על הסכם הפשרה בשנת 2005. 4. על החלטה זו הגישה החברה ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת, בטענה שהסוכנות היא בעלת הנכס משנת 1969 ולכן אין לחייבה בהיטל השבחה. ביום 20.11.2014 קיבל בית המשפט (כב' סגן הנשיא ב' ארבל) את הערעור בקבעו כי בניגוד לעמדת החברה בהליך המרצת הפתיחה (שם טענה היא כי היא הייתה בעלי הנכס משנת 1969), חומר הראיות והסכם הפשרה מלמדים כי הסוכנות היא שהייתה בעלת הנכס משנת 1969, ואין בהסכם הפשרה שחתמה עם החברה כדי לשנות מקביעה זו. בית המשפט דחה את הטענה שלפיה החברה מושתקת מלטעון כי הסוכנות היא בעלת הנכס משנת 1969 נוכח טענותיה ההפוכות בהמרצת הפתיחה. משנמצא כי לא התרחשה העברת זכויות בשנת 2005 מידי החברה לסוכנות (מפני שהסוכנות הייתה בעלת הנכס משנת 1969), נקבע כי לא קם אירוע מימוש שבגינו היה ניתן לחייב את החברה בהיטל השבחה, שהרי התכנית המשביחה אושרה בשנת 1990. להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט מצא עוד כי לא ניתן לחייב גם את הסוכנות בהיטל השבחה, שכן היא נכנסת בגדר החריג הקבוע להגדרת "אירוע מימוש" המקים חבות בהיטל השבחה לפי סעיף 1(א)(3) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (הנוגע להסדרת רישום בנכס). לפסק דין זה מכוונת בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים 5. המבקשת משיגה על קביעות פסק הדין בשלושה ראשים: ראשית, לטענתה יש להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי בנסיבות העניין וזאת בשים לב לכך שלחברה צמחה טובת הנאה מטענותיה בהליך המרצת הפתיחה (שלפיהן היא בעלת הנכס משנת 1969), שכן זכתה לתמורה במסגרת הסכם הפשרה; וכן בשל כך שהחברה דיווחה למס שבח על העסקה עם הסוכנות כאילו זו התרחשה בשנת 2005 – דיווח שפטר אותה מקנסות שהיו מוטלים עליה אילו הייתה מדווחת שהעסקה התרחשה בשנת 1969. לטענת המבקשת, קביעת בית המשפט שלפיה בנסיבות אלו לא יוחל השתק שיפוטי מנוגדת לפסיקה קודמת מפי בית משפט זה, ויש לה השלכות רחבות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. ההשגה השנייה נוגעת לנפקות ההסכמה בין החברה לבין הסוכנות ביחס למבקשת ולרשויות ככלל. לטענת המבקשת, הקביעה כי בבואן להטיל מסים שונים תחויבנה הרשויות בהסכמות שנעשו בין צדדים מבלי שהן היו מעורבות באותן הסכמות אף היא בעלת משמעות עקרונית כללית. חיוב בהיטל השבחה – כך המבקשת – צריך שייעשה לפי בדיקה עצמאית של הרשות ואין לכבול אותה בפשרה שהשיגו צדדים ביניהם. שלישית טענה המבקשת טענות שונות הנוגעות לקביעת בית המשפט קמא שלפיה הסכם הפשרה נכנס בגדר החריג להגדרת "אירוע מימוש" המקים חבות בהיטל השבחה. 6. התבקשה תשובת החברה. החברה סומכת ידיה על קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים כי הסכם הפשרה לא מהווה אירוע מימוש לעניין היטל ההשבחה שכן הזכויות בנכס הועברו לסוכנות בשנת 1969; וכי בנסיבות העניין חל החריג לחבות בהיטל השבחה. לטענתה, אין להתערב בממצאים שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים בסוגיה זו ואין עילה למתן רשות ערעור שכן הבקשה אינה מעלה שאלה כללית אלא נטועה בנסיבותיו הספציפיות של המקרה. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינו בבקשה, בתשובת החברה ובנספחים שצירפו הצדדים, החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, וזאת בסוגיה אחת שעניינה תחולת דוקטרינת ההשתק השיפוטי. השאלה שעומדת לפתחנו היא אם יחול ההשתק השיפוטי במצב שבו בעל דין טוען טענה עובדתית הפוכה לטענה שטען בהליך קודם, מקום שבית המשפט לא הכריע בטענה בהליך הראשון, כי אם בסופו הגיעו הצדדים להסדר פשרה. על ההשתק השיפוטי 8. כלל ההשתק השיפוטי בפסיקתנו קובע כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 194 (1994) (להלן: עניין אינטרלגו); לניסוח של עקרון זה בשיטת המשפט האמריקנית ראו Rand G. Boyers, Precluding Inconsistent Statements: The Doctrine of Judicial Estoppel, 80 Nw. U. L. Rev. 1244, 1244-45 (1986) (להלן: Boyers) ("If a Party has taken a position before a court of law, […] judicial estoppels may be invoked to bar that party, in a later proceeding, from contradicting his earlier position")). כפי שעוד יפורט להלן, ההשתק השיפוטי חל ביחסים שבין בעלי הדין לבין המערכת השיפוטית, המייצגת את עניינו של הציבור כולו. השתק שיפוטי משתיק את מי שהעלה טענה פלונית בהליך אחד מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר מבלי תלות בשאלה אם יריבו הסתמך על הטענה שנטענה בהליך הראשון ושינה את מצבו לרעה; ואף אם יריבו בהליך השני כלל לא לקח חלק בהליך הראשון (עניין אינטרלגו, בעמ' 196; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) (להלן: עניין בית ששון); רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (16.12.2007) (להלן: עניין דקל); Boyers, בעמ' 1250-1248). בכך נבדל כלל זה מן ההשתק מכוח מצג, שעניינו מערכת היחסים שנוצרה בין צדדים להליך (ראו גבריאלה שלו "הבטחה, השתק ותום-לב" משפטים טז 295 (1986)). נזכיר כי השתק מכוח מצג משמעו השתקת מי שמבקש להכחיש את נכונותו של מצג עובדתי שהציג כלפי צד אחר, בהתדיינות אחרת מולו. תנאי לתחולת השתק זה הוא כי המצג היה מכוון לכך שהאחרון יפעל על פיו; והוא אמנם עשה כן (להבחנה זו ראו למשל עניין בית ששון, בעמ' 633; עניין דקל, פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה). תנאים אלה אינם חלים, כאמור, על ההשתק השיפוטי. 9. התכלית שעומדת בבסיס דוקטרינת ההשתק השיפוטי היא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט (ראו עניין אינטרלגו, בעמ' 200-199; עניין בית ששון, בעמ' 634-633; ע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לו(3) 543, 552-551 (1982)). בית משפט זה עמד בכמה הזדמנויות על שני פנים של תכלית זו: הראשון, שכונה "ההיבט המוסרי", נוגע לרצון למנוע ניצול לרעה של הליכי המשפט. במובן זה מבטא כלל ההשתק השיפוטי את החובה המוטלת על בעלי הדין לנהל הליכים בתום לב. כפי שציין בית משפט זה (השופטת א' פרוקצ'יה) באחד המקרים, "תורת תום הלב [...] מתפרשת כיום גם על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני: עיקרון תום הלב חל בסדרי הדין. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב. עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה" (בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, פסקה 10 (5.6.2006); לשימוש בדוקטרינות נוספות, מלבד עקרון תום הלב, להתמודדות עם מצבים שבהם טענו בעלי דין טענות סותרות בהליכים שונים, למשל קביעה כי מצבים אלה מנוגדים לתקנת הציבור ומהווים שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן – בתחום הסעדים – קביעה כי זכות הברירה בין טענות חלופיות אינה מאפשרת תביעת סעד מסוים והיפוכו ראו, בהתאמה: ע"א 1393/92 הבל נ' קזצ'קוב, פ"ד מח(4) 353, 358 (1994); ע"א 158/83 פינקל נ' נוימן, פ"ד לח(1) 17, 27 (1984); ע"א 533/81 "עגמון" חברה ליצור גומי ופלסטיקה בע"מ נ' עמית, פ"ד לו(3) 553, 557 (1982)). הפן השני, שכונה גם "ההיבט המעשי", עניינו מניעתן של החלטות סותרות בבתי המשפט בהליכים שונים (ראו ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, פסקה 10 (28.8.2012) (להלן: עניין וינוקור); ע"א 5315/12 בדיחי נ' מיוסט, פסקה 35 (17.2.2015)). מעניין לציין כי הבחנה דומה בין שני ההיבטים האמורים רווחת גם במשפט האמריקני. ברוב המדינות שם מקובל להדגיש את ה"היבט המעשי" של כלל ההשתק השיפוטי, שכן הכלל נתפס ככזה שבא להגן על היושרה של ההליכים השיפוטיים מפני הסיכון שתתקבלנה הכרעות סותרות. לעומת זאת, לפחות במדינה אחת – טנסי – הוצג הכלל ככזה שמטרתו היא הגנה על טוהר השבועה (Sanctity of the Oath), היינו: להגן מפני האפשרות שבית המשפט ישמש במה לטענת דבר והיפוכו (בדומה, אולי, ל"היבט המוסרי") (Boyers, בעמ' 1252-1250). המספיקה "טובת הנאה" לשם החלת כלל ההשתק השיפוטי? 10. שאלה היא אם תנאי להחלת ההשתק השיפוטי הוא כי בעל הדין זכה בהליך שבו טען טענה הפוכה מזו שטען בהליך המאוחר. המענה לשאלה זו תלוי, במידה רבה, בפרשנות הניתנת לתכליתו של כלל ההשתק השיפוטי, על רקע שני פניה של תכלית זו. בארצות הברית, ההבחנה בין שני פניה של תכלית כלל ההשתק השיפוטי הובילה לגיבוש הסדרים שונים בכל הקשור לתחולתו. במרבית המדינות המדגישות את ה"היבט המעשי" נוהג כלל "יחסי" של השתק שיפוטי, במובן זה שתחולתו מוגבלת למצבים שבהם בעל דין שטען טענה בהליך הראשון (שאת היפוכה הוא מבקש לטעון מאוחר יותר) זכה בו. במדינת טנסי, לעומת זאת, נוהג כלל השתק שיפוטי "אבסולוטי", שלפיו כל עמדה שננקטה בהליך מסוים יכולה להקים השתק שיפוטי נגד בעל הדין שטען אותה בבואו לטעון טענה הפוכה לה בהליך אחר. זאת, למעט במקרים שבהם העמדה המקורית היא תוצר של טעות של בעל הדין, של חוסר תשומת לב מצדו או של הונאה. הכלל הוא "מוחלט" במובן זה שהוא דורש מבעלי דין שכל הצהרותיהם תחת שבועה תהיינה עקביות, ללא תלות בתוצאת הליך משפטי כזה או אחר (Boyers, בעמ' 1246-1245). 11. ומשם לכאן. בפסיקתנו נקבע תחילה כי "תנאי בסיסי להחלת ההשתק הוא שהטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה, והיא שהצמיחה לטוען אותה טובת הנאה" (ראו למשל רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422 (1997)). תנאי זה, המכונה "כלל ההצלחה הקודמת", מקורו בחשש – שעליו כבר עמדנו – שתתקבלנה הכרעות סותרות על ידי ערכאות שונות, מצב שפוגע ביושרת ההליך השיפוטי (עניין בית ששון, בעמ' 633. ראו גםBoyers , בעמ' 1246). בהמשך הביע בית משפט זה, בכמה פרשות, עמדה שלפיה תחולת ההשתק השיפוטי אינה צריכה להיות מוגבלת למצבים שבהם הטענה שטען בעל דין הביאה לזכייתו בהליך, אך לא תחם את גבולות החריגה מ"כלל ההצלחה הקודמת" (ראו למשל ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, פסקה 11 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (4.8.2014); ע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פסקה 9 (26.3.2014) (להלן: עניין צדוק); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה ל"ח (17.9.2007); עניין וינוקור, פסקה 13; עניין בית ששון, בעמ' 634). כך, למשל, נקבע כי אם טענתו של בעל דין התקבלה על ידי בית המשפט, הרי שיחול השתק שיפוטי אף אם בעל הדין לא זכה בהליך הראשון (עניין בית ששון, בעמ' 634); כי הסכמה לעניין טענה מסוימת בהליך שהתנהל בערכאה הדיונית, שהייתה נקודת המוצא לפסק הדין, מקימה השתק שיפוטי שאינו מאפשר לטעון טענה הפוכה בשלב הערעור (ע"א 832/13 טוסי נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 43 (23.9.2014)); כי כלל ההשתק השיפוטי מונע מרשויות המס להוציא שומות סותרות (ראו עניין וינוקור, פסקאות 11-10 (למעט במקרים של שומות חלופיות)); וכי ההשתק השיפוטי יחול גם כאשר טובת ההנאה שצמחה לבעל הדין מטענותיו מקורה בכך שיריבו ויתר על טענותיו וההליך נמחק (רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 16 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל (16.7.2013) (להלן: עניין הפניקס). ראו והשוו גם לע"א 739/13 בן-ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה, פסקה י (6.10.2014), שם נחסמה דרכו של בעל דין לטעון טענות עובדתיות הפוכות בהליכים מינהליים, אף שלא היה מדובר בהליכים שהתנהלו בבתי משפט, וזאת מכוח החובה לנהוג בתום לב ובהגינות בסיסית). הנה כי כן, אף שעד כה לא נתחמו גבולות החריגה מכלל ההצלחה הקודמת, בית משפט זה היה נכון להכיר בכך שישנם מקרים שבהם אף שטענתו של בעל דין בהליך ראשון לא הובילה לזכייתו באותו הליך – ההשתק השיפוטי יחול על טענה הפוכה המועלית על ידי אותו בעל דין בהליך מאוחר. בעניין הפניקס ציין בית משפט זה כי כלל ההשתק השיפוטי יוחל כל אימת שלבעל דין צמחה "הנאה" כתוצאה מטענתו הראשונה (שעתה הוא מבקש לטעון טענה מנוגדת לה): "מכל מקום, ומבלי להידרש ליתרונותיה של גישה זו או אחרת, נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו 'הנאה' כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם" (עניין הפניקס, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל). 12. עמדה זו, שלפיה במקרה שבו צמחה לבעל דין "טובת הנאה" מהעלאת טענה פלונית, השתק שיפוטי עלול לחסום אותו מפני העלאת טענה הפוכה בהליך אחר, מתיישבת, לטעמי, עם ההבנה שלפיה פניה השונים של תכליתו של כלל ההשתק השיפוטי מבקשים שניהם להגן על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור בבתי המשפט. מסקנה זו ברורה מאליה כאשר מדובר במצב שבו זכה בעל דין בהליך הראשון, שהרי אז – כפי שציינו – אפשר שתתקבלנה הכרעות סותרות נוכח השינוי בטענותיו בהליך המאוחר (למחירן של הכרעות סותרות ראו למשל ע"א 3073/03 "החקלאי" באר יעקב אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מזרחי, פ"ד נח(6) 419, 425-424 (2004); ראו והשוו להשלכותיהן של הכרעות סותרות במשפט הפלילי דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 583, 631-630 (2004)). היא גם מתבקשת, להשקפתי, מקום שבו בעל הדין לא זכה בדינו. כאשר בעל דין מעלה טענה בהליך ראשון, ברי כי הוא מביא בחשבון כי אפשר שאם ינוהל ההליך לגופו עד לסיומו תתקבל טענתו. העלאת הטענה – אם איננה נכונה – מקימה "סיכון" לקבלתה. בשלב הראשוני, שבו הועלתה הטענה וטרם התקבלה הכרעה לגופו של עניין, אין לדעת מה יוליד יום ומה תהא תוצאת ההליך. העובדה שבעל הדין העלה טענה פלונית בהליך ראשון (שלא הוכרעה לגופה) יצרה סיכון, ובהעדר הכרעה מצד בית המשפט, אין לדעת אם הסיכון היה מתממש. העלאת הטענה הציבה מכשול בפני בית המשפט. היא הייתה עלולה להכשילו. תוצאת העלאתה יכולה הייתה להוליד פרי באושים: הכרעה שגויה. התקלה התרחשה, אם כן, כבר במועד העלאת הטענה. מתברר אפוא כי עצם העלאתה מהווה ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, שכן בעל הדין – כבר עם העלאת הטענה – מביא בחשבון את האפשרות שטענתו תצמיח לו, לימים ועם ההכרעה בהליך (או עם סיומו בדרך אחרת), טובת הנאה. 13. להשקפתי, הקביעה שלפיה ניתן יהיה להחיל את כלל ההשתק השיפוטי במקום שבו הטענה בהליך הראשון הצמיחה טובת הנאה לבעל דין מבטאת איזון בין ההכרח לעמוד על משמר טוהר ההליך השיפוטי, מזה; לבין השלכותיו הפוגעניות של כלל ההשתק השיפוטי, מזה. החלתו של כלל ההשתק השיפוטי מביאה לשלילת זכותו של בעל דין לקבל יומו בבית המשפט. תוצאה זו היא חמורה במיוחד (ראו למשל עניין צדוק, פסקה 9). מעבר לכך, בהחילו את כלל ההשתק השיפוטי יימנע בית המשפט מלדון בטענה לגופה אפילו נכונה היא, ובכך עלול להיפגע גם הערך של גילוי האמת (ראו למשל ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 17 (22.2.2010) (להלן: עניין רינגל)). לעומת זאת, כפי שציינו קודם לכן, החלת כלל ההשתק השיפוטי מאפשרת להגן על טוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור בו. בענייננו, קבלת טובת הנאה כתוצאה מהעלאת טענה מסוימת מוסיפה ממד של חומרה לשימוש שעושה בעל הדין בהליכים שיפוטיים; באופן שלאחר שכבר צמחה לו טובת הנאה אחת בהליך הראשון, הוא מבקש – באמצעות טענה סותרת – לקבל טובת הנאה גם בהליך השני. קבלת טובת הנאה בהליך הראשון מגבירה למעשה את הפגיעה באינטרסים המוגנים בכלל ההשתק השיפוטי בכך שבעל הדין זוכה לתועלת או יתרון כלשהם בהליך הראשון. לפיכך סבורני כי הכללת מצב דברים שבו בהליך הראשון מתקבלת טובת הנאה בתחום תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי משקפת איזון נכון בין השיקולים עליהם עמדנו. 14. ברגיל, אפוא, מקום שבו העלה בעל דין טענה בהליך שיפוטי אחד ובהמשך צמחה לו טובת ההנאה במסגרת ההליך, אפשר להשתיקו מלטעון טענה מאוחרת שסותרת את טענתו הראשונה גם מקום שבית המשפט לא דן בטענה הראשונה לגופה. להשקפתי, חריג לתחולת הכלל הוא מצב שבו יוכיח מי שמבקש לטעון טענה הפוכה לזו שטען בהליך ראשון כי טענתו המקורית נטענה עקב טעות תמת לב, או כתוצאה מתרמית או מהונאה. מקום שבו הוכח "יסוד נפשי" מסוג זה, נראה לי כי יש להימנע מלהחיל את כלל ההשתק השיפוטי (השוו עניין צדוק, פסקה 9; ראו בדומה גם בפסיקה האמריקנית: Johnson Service Company v. Transamerica Insurance Company, 485 F.2d 164, 175 (5th Cir. 1973)). בהוכחת ה"יסוד הנפשי" ניתן להביא בחשבון נסיבות חיצוניות המעידות על כך שהשימוש בטענה היה מכוון (למשל, בין היתר ומבלי למצות, נסיבות המצביעות על כך שבעל הדין עשה שימוש בטענה זו גם לשם הפקת טובות הנאה נוספות). הסדר פשרה כ"טובת הנאה" 15. מכאן לשאלה שלפנינו: האם במצב שבו הציג בעל דין טענה מסוימת בבית המשפט, ובסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה (מבלי שבית המשפט דן בטענה זו לגופה), תיחסם דרכו של אותו בעל דין מלטעון טענה הפוכה בהליך מאוחר יותר? בית המשפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה. נקבע כי במקרה של פסק דין שנותן תוקף להסכם פשרה, ההצדקה להחלת השתק שיפוטי מובהקת פחות, בשל הקושי להתחקות אחר השיקולים שהובילו את הצדדים להגיע להסכם, המגלמים את האופן שבו העריכו את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהליך. דעתי שונה. 16. תחילה נעמוד בקצרה על מאפייניו של הסדר פשרה שאליו הגיעו צדדים במהלך התדיינות משפטית. התמריץ העיקרי לעריכת הסכמי פשרה הוא סיום ההתדיינות המשפטית מחוץ לכתלי בית המשפט באופן שמבטא את מימוש ציפיותיהם של הצדדים (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003) (להלן: עניין אבנר איגוד לביטוח)). בית משפט זה עמד לא פעם על יתרונותיהם של הסדרי פשרה ועל החשיבות שבעידודם, הן למערכת המשפטית הן לציבור כולו (ראו למשל ע"א 4340/06 לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 30 (21.4.2010); עניין אבנר איגוד לביטוח, בעמ' 60; ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 719 (1989); ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 480-477 (1988); ע"א 624/80 אמארה נ' נמני, פ"ד לז(2) 606, 614 (1983)). הסדר הפשרה הוא אמצעי ליישוב סכסוך בין צדדים בתנאים שאותם רואים הצדדים כהוגנים, והוא כולל, לרוב ומטבע הדברים, ויתורים הדדיים של כל צד על חלק מטענותיו. ככל הסכם, הסדר הפשרה יוצר איזון בחלוקת הסיכונים והסיכויים בין הצדדים להסכם. הסיכון יכול שיתייחס למצב עובדתי שנוי במחלוקת, לפרשנותו המשפטית ולהתפתחויות עתידיות. בפשרה שנוצרת אגב הליך משפטי יש אפוא משום "קניית סיכון" או "קניית דין", וזאת על רקע מודעותם של הצדדים לכך שבהליך משפטי טמונה לעיתים קרובות אי ודאות עובדתית או משפטית (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997); ע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז(3) 427, 437 (1993); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 736 (1992)). 17. על רקע מאפייניו אלה של הסכם הפשרה, האם ראוי להקים השתק שיפוטי מקום שבו מסתיים ההליך בהסדר פשרה? סבורני כי כאשר התקבלה טובת הנאה במסגרת הסכם הפשרה (למשל, אם הצדדים קבעו כי צד אחד יפצה צד אחר), תהא התשובה לשאלה זו בחיוב. כפי שציינתי, הפסיקה בישראל הייתה נכונה לחרוג מ"כלל ההצלחה הקודמת" ולהחיל את ההשתק השיפוטי גם במצבים שבהם בעל הדין שטען טענות סותרות לא זכה בהליך הראשון. זאת, בין היתר, בשל כך שהפסיקה הכירה בשני הפנים שבבסיס תכלית ההשתק השיפוטי. לפיכך סבורני כי הסדר פשרה שבגדרו התקבלה תמורה אצל בעל דין בהליך ראשון, מהווה טובת הנאה שמצדיקה להחיל את כלל ההשתק השיפוטי בבואו לטעון, בהליך מאוחר, טענה הפוכה לזו שטען תחילה. 18. שאלה היא – ושאלה זו אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו (שבגדרו נתקבלה טובת הנאה אגב הסכם הפשרה) – אם סיום הליך בפשרה מבלי שהסכימו הצדדים על תמורה שתשולם בגדרו מהווה כשלעצמו "טובת הנאה" (ראו והשוו לעניין הפניקס, שם נמצא כי מחיקת הליך היא "טובת הנאה"). ניתן לטעון כי בשל כך שהסכם הפשרה מביא לסיום ההליך – ואגב כך מצמצם את הסיכונים השונים הכרוכים בניהול ההליך עד תומו – אפשר לראות בו משום "טובת הנאה" המקימה תחולה לכלל ההשתק השיפוטי (להבדיל מן העמדה האמריקנית שלפיה סיום הליך בפשרה אינו מקים סיכון של קבלת הכרעות סותרות, ומשכך אין הצדקה להחיל השתק שיפוטי בהליך מאוחר. בעניין זה ראו למשל Edwards v. Aetna Life Insurance Company, 690 F.2d 595, 599 (6th Cir. 1982); Konstantinidis v. Chen, 626 F.2d 933, 939 (D.C. Cir. 1980); והשוו למקרים אחרים שבהם קבעו בתי המשפט כי גם הגעה להסדר פשרה יכולה להיחשב להצלחה בהליך הראשון: Kale v. Obuchowski, 985 F.2d 360, 361-62 (7th Cir. 1993); The Department of Transportation v. Coe, 112 Ill. App. 3d 506, 510-11 (1983); McNamara v. City of Chicago, 138 F.3d 1219, 1225 (7th Cir. 1998); Loomis v. Church, 277 P.2d 561, 564-65 (ID Super. Ct. 1954). להרחבה על המחלוקת עיינו: Lawrence B. Solum, Caution! Estoppel Ahead: Cleveland v. Policy Management Systems Corporation, 32 Loy. L.A. L. Rev. 461, 472-73 (1999); Boyers, בעמ' 1267). כאמור, שאלה זו אינה דרושה הכרעה במקרה שלפנינו, ונותירה לפיכך בצריך עיון. עם זאת, מובן כי גם אם לא נהיה נכונים לראות בהסכם הפשרה גופו ככזה המצמיח "טובת הנאה" המצדיקה החלת השתק שיפוטי, אין מניעה כי לצורך קביעה בדבר מהימנותה של טענה פלונית בהליך שני, ייתן בית המשפט משקל להסדר פשרה המשקף עמדה הפוכה בהליך הראשון (ראו למשל עניין רינגל, פסקה 18; עניין בית ששון, בעמ' 633). 19. נסכם: צד שטען טענה בהליך לפני בית המשפט, ובהמשך בא לסיומו אותו הליך במסגרת הסדר פשרה שבגדרו התקבלה טובת הנאה, יהיה מנוע מלטעון טענה המנוגדת לה בהליך מאוחר יותר נוכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי. מן הכלל אל הפרט 20. בתשובה להמרצת הפתיחה שהוגשה נגד החברה טענה האחרונה כי יש לדחות את טענות הסוכנות לבעלות בנכס, מפני שהחברה היא בעלת הנכס משנת 1969. לעמדת החברה שם, לא הונחה תשתית עובדתית המאפשרת להסיק כי זכויותיה אלו הועברו לסוכנות. בהמשך הגיעו החברה והסוכנות להסדר פשרה שלפיו, בכפוף לתשלום בסך 32.5% משווי הנכס שיועבר לחברה מהסוכנות, תזכה האחרונה לסעד הצהרתי שלפיו היא בעלת הנכס – ובכך תסתיים ההתדיינות המשפטית ביניהן במסגרת המרצת הפתיחה. להסדר פשרה זה ניתן תוקף של פסק דין. לחברה צמחה אפוא "טובת הנאה" על רקע טענותיה בכתב התשובה להמרצת הפתיחה. טובת ההנאה היא התמורה הכספית שקיבלה החברה במסגרת הסדר הפשרה שסיים הליך זה. 21. על אף שבהליך הראשון טענה החברה כי היא בעלת הנכס החל משנת 1969, בשלב מאוחר יותר, לאחר שהמערערת דרשה ממנה תשלום היטל השבחה, טענה החברה כי הסוכנות היא שהייתה בעלת הנכס משנת 1969 ואילך. טענה זו הפוכה, כמובן, לטענה שהוצגה בכתב התשובה להמרצת הפתיחה; והיא הצמיחה לחברה הנאה בדמות הסדר הפשרה שאליו הגיעה בהליך הראשון. האפשר שטענה זו נטענה בטעות תמת לב בהליך הראשון, או שהייתה היא תוצר של מרמה או הונאה? נראה לי כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. ראשית, החברה לא הציגה כל ראיה לתמוך במסקנה זו. שנית, ובבחינת למעלה מן הצורך, החברה הגישה דיווח למס שבח שלפיו היא הייתה בעלת הנכס המקורית, והעסקה בינה לבין הסוכנות התרחשה בשנת 2005 – מועד הסכם הפשרה. העובדה שהחברה שבה על טענתה מן ההליך הראשון (שממנה היא מנסה להתנער כעת) בפורום נוסף מחזקת את המסקנה כי טענותיה בתשובה להמרצת הפתיחה לא היו תוצר של טעות תמת לב, תרמית או הונאה. נוכח כל אלה, ועל רקע התשתית הנורמטיבית שהונחה לעיל, סבורני כי יש להחיל השתק שיפוטי על החברה כך שלא יתאפשר לה להעלות טענה הסותרת לטענה שהשמיעה בכל הקשור לזהות בעלי הנכס בשנת 1969. החברה מושתקת אפוא מלטעון כי לא הייתה בעלת הנכס בשנת 1969. 22. מטעם זה ראיתי להציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ולהשיב את החלטת ועדת הערר על כנה. החברה תישא בהוצאות המערערת בסכום כולל של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: בעניין הפניקס הסכמתי עם התוצאה לפיה יש להפעיל את דוקטרינת השתק השיפוטי כנגד אחד הצדדים (המוסד לביטוח לאומי), אך הסתייגתי מהקביעה כי גם הצד השני (המבטחות באותו מקרה) מושתק, מהטעמים שהעליתי שם. לא כך במקרה דנן, באשר קשה להלום כי לצורך מס שבח תתקבל טענת המשיבה כי יש לראות את העסקה כאילו התקיימה בשנת 2005 בעוד שלצורך היטל השבחה תטען המשיבה כי יש לראות את העסקה כאילו בוצעה בשנת 1969. במקרה דנן התקבלה אפוא טובת הנאה בהליך אחר, לאו דווקא הליך משפטי, ולטעמי אין מניעה להרחיב את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם להליכים מחוץ לבית המשפט (כגון דיווח לרשויות המס או בהליך מינהלי). מנגד, אבקש להותיר בצריך עיון את השאלה אם תנאי להחלת ההשתק השיפוטי הוא שלבעל הדין צמחה טובת הנאה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשע"ה (‏4.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14086890_M03.doc שג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il