יצחק גורג איפרגן נ. הרב יקותיאל אבו חצירה

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8688/22 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המערער: יצחק גורג' איפרגן נ ג ד המשיבים: 1. הרב יקותיאל אבו חצירה 2. אורי בן חמו 3. עו"ד יוסף שחר משיבים פורמליים: 4. הרמן גרינברג 5. מיכאל גרינברג 6. פלוריקה הלמן 7. ד"ר עמרם זגורי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.10.2022 שניתן במסגרת ת"א 55146-06-14 על ידי כבוד השופט רפאל יעקובי תאריך הישיבה: ל' בסיון התשפ"ג (19.6.2023) בשם המערער: עו"ד איתמר מירון; עו"ד חן יצחק שחר בשם המשיבים 2-1: עו"ד ארז חבר בשם המשיב 3: עו"ד אברהם שוורץ פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט רפאל יעקבי) מיום 19.10.2022 בת"א 55146-06-14, במסגרתו נקבע כי המשיבים אינם חייבים בהשבת כספי ההשקעה שביצע המערער בנכסי נדל"ן ברומניה. כן נקבע כי הסעד היחיד לו זכאי המערער הוא העברת הבעלות בנכסים אלו לידיו. רקע והשתלשלות העניינים המשיב 1, הרב יקותיאל אבו חצירא (להלן: הרב או המשיב 1), הוא מנהיג של חצר מאמינים באשדוד (להלן: הקהילה), כאשר המערער נמנה בין חסידיו של הרב (להלן: המערער). במהלך שנת 2007 החל הרב להתעניין ברכישה של נכסי מקרקעין ברומניה. לטובת העניין, ובתיווכו של אחד מחברי הקהילה, עמרם זגורי (להלן: זגורי), נפגש הרב עם מיכאל גרינברג (להלן: מיכאל), שהפנה את הרב אל אביו, הרמן גרינברג (להלן: הרמן), העוסק בתחום הנדל"ן ברומניה. לאחר שהרמן הציע לרב מספר אפשרויות רכישה, פנה האחרון בסוף 2007 לגיסו של המערער, אשר עובד תחתיו, על מנת שיציע למערער להשקיע, תחת חסותו וברכתו, ברכישה של נכסי נדל"ן ברומניה (להלן: ההצעה). המערער נעתר להצעה, והשקיע, בהתאם, סכום של כ-1.5 מיליון אירו (להלן: כספי ההשקעה). יצוין, כי לטענת המערער החלטתו לקבל את ההצעה התבססה על התחייבות אישית של הרב כי כספי ההשקעה יוחזרו אליו בתוך ששה חודשים, יחד עם חלק מהרווחים שיושגו. בהתאם להצעה העביר המערער סכום של כ-1.5 מיליון אירו לידי מיכאל והרמן. לאחר שנרכשו הנכסים באמצעות כספי ההשקעה, ועקב קשיים משפטיים ברישום הזכויות על שמו של המערער, נרשמו הנכסים על שמה של המשיבה 6, חמותו של זגורי (להלן: המשיבה 6), אשר החזיקה באזרחות רומנית. האחרונה אף חתמה על הסכם לפיו היא תחזיק בנכסים בנאמנות עד לקבלת הוראה אחרת (להלן: הסכם הנאמנות). יצוין, כי לטענת המערער מי שניסח את הסכם הנאמנות הוא המשיב 3, עו"ד יוסף שחור (להלן: עו"ד שחור או המשיב 3), אשר הוא גם הנהנה על פי הסכם הנאמנות. לאחר מספר שנים בהן המערער נמנע מלברר מה עלה בגורל ההשקעה, הוא נפגש בשנת 2013 עם הרב, אשר הבהיר לו כי הוא אינו ערב באופן אישי להחזרת כספי ההשקעה. על רקע זאת, ומאחר שההשקעה התבררה כהפסדית, הגיש המערער ביום 28.6.2014 לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה למתן חשבונות בה ביקש כי בית המשפט יחייב את הרב ויתר המשיבים בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא (להלן: המשיבים) לספק מידע ביחס לפעולות שנעשו עם כספי ההשקעה. ביום 20.9.2016 תוקן כתב התביעה, ובמסגרתו טען המערער כי המשיבים חייבים בהשבת כספי ההשקעה, וכן בתשלום כל רווח שהפיקו מהם. לחלופין, טען המערער כי על הרב או מי מטעמו לפעול על מנת להעביר את הבעלות בנכסים שנרכשו ברומניה על שמו, וכן להשיב את ההפרש שבין שווי הנכסים או הסכום אשר שולם על מנת לרכוש אותם, לבין כספי ההשקעה. ביום 19.2.2022 דחה בית משפט קמא את רובה של התביעה, וקבע כי הסעד היחיד שהמערער זכאי לו בנסיבות העניין הוא העברת הבעלות בנכסי הנדל"ן שנרכשו עבורו ברומניה לידיו (להלן: פסק הדין). תחילה עמד בית משפט קמא על התשתית העובדתית הנדרשת על מנת להכריע במחלוקת בין הצדדים. במסגרת זאת, תיאר בית המשפט כי למרות שהמערער העביר לידי הרב את כספי ההשקעה, לא עלה בידו להוכיח התחייבות אישית מטעם הרב או מי מטעמו להחזיר את כספים אלו. כך גם נקבע כי המערער בחר להשקיע ברכישת נכסי הנדל"ן ברומניה מרצונו החופשי, על רקע הערכתו לרב והאמון שהוא נתן בו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הוכח שכספי ההשקעה שימשו במלואם לרכישת הקרקעות ברומניה ולטובת תשלומים נלווים אשר נדרשו לצורך הפשרתן לבנייה. על בסיס תשתית עובדתית זו דחה בית משפט קמא את טענותיו של המערער כי המשיבים חייבים בהחזר כספי ההשקעה. ראשית, נקבע כי בין הרב ובין המערער לא נוצרו יחסי נאמנות, כמשמעותם בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, ועל כן אין בסיס לטענת המערער כי מעשיו של הרב או של יתר המשיבים עולים כדי הפרה של חובת נאמנות. שנית, בית המשפט קבע כי לא הוכח שהרב היה ערב באופן אישי להחזר כספי ההשקעה בהתאם להוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967. לבסוף, נקבע כי לא הוכחו ביחס להתנהלותו של הרב או של יתר המשיבים היסודות הנדרשים לשם הטלת אחריות מכוח עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). עוולת עיכוב נכס שלא כדין לפי סעיף 49 לפקודה; עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודה; או עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה. על רקע זאת, קבע בית המשפט כי הסעד היחיד לו זכאי המערער בנסיבות העניין הוא העברת הבעלות בנכסים שנרכשו ברומניה לטובתו על שמו. על פסק דין זה נסוב הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור שלפנינו, אשר מופנה כלפי ההכרעה ביחס למשיבים 3-1 בלבד (להלן: המשיבים בערעור), התמקד המערער בשלוש טענות מרכזיות. ראשית, המערער סבור כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הרב לא התחייב באופן אישי להחזר כספי ההשקעה או לכל הפחות כי היה ערב להחזרתם (להלן: טענת ההתחייבות האישית). במסגרת זאת, המערער טוען כי החלטתו להשקיע ברכישת הנכסים ברומניה התבססה על התחייבותו של הרב כי יוחזרו אליו כספי ההשקעה, וכי בענייננו אף קיימות התחייבויות מאוחרות יותר של הרב להחזרת כספי ההשקעה בהן לא דן בית משפט קמא. שנית, המערער טען בדיון שהתקיים לפנינו כי בחלק מכספי ההשקעה לא נעשה שימוש לטובת רכישת נכסי הנדל"ן ברומניה, וחלק זה נכנס לכיסו של הרב או מי מטעמו בניגוד להסכמות בין הצדדים (להלן: טענת התרמית). לבסוף, המערער סבור כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי בנסיבות העניין לא נוצרו בינו לבין המשיבים בערעור יחסי נאמנות (להלן: טענת הנאמנות). מנגד, המשיבים 1 ו-2 (הרב ועוזרו, מר אורי בן חמו) סבורים כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לגישתם, עיקר הטענות של המערער מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. לגופו של עניין, נטען כי המערער לא הצליח להוכיח כי בשלב כלשהו התגבש בינו לבין הרב הסכם משפטי מחייב הנוגע לאחריותו של הרב להחזר כספי השקעה. באופן דומה, לגישת המשיבים 1 ו-2 מעולם לא נוצרו בינם לבין המערער יחסי נאמנות. בפרט, נטען כי כספי ההשקעה הועברו מהמערער לידי מיכאל והרמן, וכי למעשה בשום שלב לא הייתה למשיבים 1 ו-2 זיקה לכסף אשר ממנה ניתן ללמוד על יחסי נאמנות. אף המשיב 3 (עו"ד שחור) סבור כי דין הערעור להידחות. במסגרת תשובתו ציין המשיב 3 כי מעולם לא היה חלק מגיבוש העסקה, וכי הניסיון של המערער לצייר תמונה לפיה היה מעורב בה נועד להטעות את בית המשפט. מעורבותו בעסקה, כך נטען, נוצרה אך לאחר שההשקעה נכשלה, וכי בנסיבות אלו אין מקום לקבל את טענתו של המערער שנוצרו בינו ובין המשיב 3 יחסי נאמנות. עוד ביקש המשיב 3 להבהיר כי על הסכם הנאמנות, אשר המערער טען כי נערך על ידו, נודע לו רק עם הגשת התביעה והוא ממילא אינו צד לו. דיון והכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים בחומר הכתוב, ושמענו את טיעוניהם בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואשר מבוססים על התרשמותה הישירה מהעדים ומחומר הראיות (ראו מיני רבים: ע"א 4554/19 פלדמן איבזור רכב בע"מ נ' שחם, פסקה 7 (18.11.2020); ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקה 56 (26.7.2022); ע"א 6458/21 בן שושן נ' פלונית, פסקה 2 (5.3.2023)). התערבות כזו תיעשה אך במקרים חריגים, בהם מסקנות הערכאה הדיונית אינן מתיישבות באופן מובהק עם הגיונם של הדברים והשכל הישר, או כאשר נעלמו מערכאה זו עובדות מהותיות (ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי, פסקה 46 (30.12.2021); ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס, פסקה 26 (15.3.2022)). אנו סבורים כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות במסקנות העובדתיות של בית משפט קמא. למעשה, מממצאים אלו מחייבים את דחיית שלושת הטענות בהן התמקד המערער בערעור שלפנינו: אשר לטענת ההתחייבות האישית, בית משפט קמא, לאחר שמיעת העדים ועיון במכלול הראיות, קבע כי למרות שלרב היה אינטרס בהצלחת ההשקעה, "אין לקבוע ממצא עובדתי שלפיו הרב התחייב להשיב את קרן ההשקעה ולא רק ליהנות מחלק מן הרווחים ככל שההשקעה תצליח" (פסקה 78(ט) לפסק הדין). בהעדר מסמך כתוב המגלם התחייבות כאמור – ובשים לב לכך שהגם שהתחייבות כזו יכולה להינתן אף בעל-פה, הנטל להוכחתה מוטל על המערער מכוח הכלל כי "המוציא מחברו עליו הראיה" – אין בסיס להתערבות ערכאת הערעור בקביעה ראייתית מסוג זה (השוו: ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 722 (1981); ע"א 714/87 שר נ' כהן, פ"ד מג(3) 159, 163-162 (1989)). אשר לטענת התרמית, בעניין זה קבע בית משפט קמא ממצא עובדתי כי בניגוד לטענותיו של המערער, סכום ההשקעה שימש במלואו לרכישת נכסי הנדל"ן ברומניה ולפעולות הנדרשות לצורך הפרשתם לבנייה (פסקה 78(יא) לפסק הדין). ממילא, אף אם היה בכוחו של המערער להוכיח כי שגה בית משפט קמא בקביעה זו, הרי שמדובר בטענה שהיה עליו להפנות בראש ובראשונה כלפי מיכאל והרמן (המשיבים 4 ו-5 בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא), אשר קיבלו לידם את סכום ההשקעה והיו אחראים על רכישת הקרקעות. אין לפנינו ראיות, לא כל שכן ממצא, לפיו מי מהמשיבים בערעור קיבל כספים מהמערער, או שכספי המערער התגלגלו לידיהם. במצב דברים זה, ובהינתן שהערעור הופנה כלפי המשיבים 3-1 בלבד, הרי שלא ניתן לקבל את טענותיו של המערער גם בעניין זה. אשר לטענת הנאמנות, לא מצאנו כי נפלה שגיאה בקביעתו של בית משפט קמא כי בנסיבות העניין לא עלה בידי המערער להוכיח את קיומם של יחסי נאמנות בינו לבין המשיבים 2-1 (הרב ועוזרו). שוב, המדובר בשאלה עובדתית, ובהעדר מסמך בכתב, אין לפנינו כל בסיס להתערב בממצאי בית משפט קמא בסוגיה זו, המבוססים על התרשמותו הישירה מהעדים והראיות האחרות שהונחו לפניו. לעניין המשיב 3 (עו"ד שחור), הרי שמעורבותו בעסקה אינה נוגעת כלל לכספים, וממילא לא ניתן לקבוע כי היה נאמן ביחס אליהם. לכל היותר, ניתן לקבוע כי ככל שעומדת לעו"ד שחור זכות ביחס לנכסי הנדל"ן שנרכשו ברומניה מכוח הסכם הנאמנות, הוא מחזיק בה בנאמנות עבור המערער, ולפיכך עליו לממשה לטובתו. אפס, קביעה אופרטיבית ברוח זו ממילא כלולה ברכיב התביעה שהתקבל בפסק הדין, המורה למשיבים, ועו"ד שחור בכללם, "יחד ולחוד, להשלים את העברת המקרקעין לתובע או לגורם מטעמו, בהתאם להוראות הדין הנוגעות לעניין" (פסקה 91 לפסק הדין). גם בעניין זה אין איפוא מקום להתערבותנו. על רקע האמור לעיל, לא מצאנו שיש מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לאור זאת, המשיבים אינם חייבים בהשבת סכום ההשקעה לידי המערער, והסעד היחיד לו זכאי המערער בנסיבות העניין הוא העברת הבעלות בנכסי הנדל"ן ברומניה על שמו כאמור בפסקאות 91-90 לפסק הדין. סוף דבר: דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך של 10,000 ש"ח, ובהוצאות המשיב 3 בסך של 10,000 ש"ח (סה"כ 20,000 ש"ח). ניתן היום, ‏ז' באב התשפ"ג (‏25.7.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22086880_Y09.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1