עיריית אל-בירה נ. משרד הבטחון

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 86879-12-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרות: 1. עיריית אל-בירה 2. ליסא מחמוד שחאדה אתים נגד המשיבים: 1. משרד הבטחון 2. שר הבטחון 3. צבא הגנה לישראל 4. מפקד כוחות צה"ל בשטחים 5. אלוף פיקוד מרכז 6. המינהל האזרחי 7. היועץ המשפטי איו"ש עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד מאגד חמדאן בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבוקש כי נורה על ביטול צו בדבר תפיסת מקרקעין מס' 170/25/ת' (יהודה ושומרון), התשפ"ו - 2025 (להלן: צו התפיסה), שבמסגרתו הוכרז כי שטח בהיקף 4 דונם ממקרקעי העותרת 2, המצויים באדמות הכפר אל בירה (להלן: המקרקעין), תפוסים לצרכים צבאיים. הרקע לעתירה 2. ביום 29.6.25 חתם מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (להלן: המפקד הצבאי) על צו תפיסה מס' 06/25/ת' (מ"ד) (יהודה ושומרון), התשפ"ה-2025, ביחס למקרקעין בגודל 2.78 דונם בגוש 12 (מוסדר) באדמות הכפר אל בירה (להלן: צו התפיסה הראשון). תוקף הצו היה ל-60 יום. במקביל, המפקד הצבאי חתם על הודעה בדבר כוונה להטיל מגבלת תנועה במרחב בו מצויים המקרקעין; וביום 24.7.25 חתם על הוראות מגבלת התנועה המעודכנות. 3. כעולה מתגובת המשיבים, ביום 31.8.2025 החלו עבודות במקרקעין לשם מימוש צו התפיסה הראשון. בימים 16.9.2025 ו-17.9.2025 שלחו העותרים פניות למשיבים, שבמסגרתן נטען להסגת גבול מצד כוחות הביטחון. משפניות אלו לא נענו, ביום 21.9.2025 הוגשה עתירה לבית משפט זה כנגד הצו הראשון (בג"ץ 57927-09-25 אתים נ' משרד הביטחון ‏(‏11.11.2025‏)‏‏). בתגובת המשיבים לעתירה הנ"ל צוין כי "בשל שגגה צו התפיסה לא פורסם ולא ניתנה זכות להגשת השגות לנפגעים מהצו" (שם, פס' 4); ומשכך המשיבים הצהירו כי בכוונתם לפרסם צו חדש, ולאחר מכן לקיים סיור בעלים במקרקעין ולאפשר הגשת השגות בעניינו. בשל האמור, המשיבים טענו כי העתירה מיצתה את עצמה, ודינה להימחק. בפסק דין מיום 11.11.2025 הורה בית משפט זה על מחיקת העתירה, תוך שהביע את מורת רוחו מהתנהלות המשיבים ואף פסק הוצאות כנגדם. 4. ביום 26.10.2025 חתם המפקד הצבאי על צו התפיסה מושא הליך זה, שבגדרו נתפסו שטחים החופפים בחלקם למקרקעין מושא צו התפיסה הראשון, ופרסמו כנדרש. ביום 23.11.2025 נערך סיור במקרקעין בהשתתפות העותרת 2. ביום 29.11.2025 הוגשו השגות מצד העותרות כנגד צו התפיסה; וביום 18.12.25 נשלח לעותרות מענה, במסגרתו נדחו השגותיהן. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בתמצית 5. העותרות טוענות, כי יש לבטל את צו התפיסה, שכן לא קיים צורך ביטחוני ממשי להוצאתו, וכי לא נשקפת כל סכנה מהמקרקעין. בנוסף, נטען כי הצו ניתן בחוסר סמכות, מבלי שנשקלו חלופות, ומבלי לאזן כראוי בין הצורך הביטחוני הנטען לבין הפגיעה בחייהם של תושבי האזור הפלסטינים; וזאת תוך פגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בעשרות אם לא מאות אלפי תושבים מקומיים, והכול לשם תכלית שאינה ראויה. לבסוף, נטען כי במקרקעין עוברות תשתיות מים ותקשורת חיוניות של הכפר, ותפיסת המקרקעין תימנע מהעותרת 1 גישה אל אותן תשתיות. 6. בתגובתם, המשיבים טוענים כי המפקד הצבאי מוסמך לתפוס מקרקעין פרטיים לצורכי ביטחון; ובענייננו התפיסה אכן נעשה לצרכים ביטחוניים מובהקים וממשיים. לטענתם, המקרקעין נדרשים לצורך הקמת מתחם כיתתי בסמוך למיקומו המעודכן של "נקז פוקוס". הקמת מתחם כיתתי במיקום הנדון מתחייבת, לעמדת המשיבים, בשל "צורך צבאי חיוני ומובהק שנועד לאפשר את ביטחון האזור בו מוצב הנקז, תוך שליטה בתצפית ובאש על עמדת המפתח בו הוא מוצב" (פס' 27 לתגובת המשיבים). המשיבים מוסיפים כי המוצב שעתיד להיבנות על המקרקעין נועד לשם "סיכול פיגועים פוטנציאלים נגד אזרחים ישראלי וכוחות הביטחון" (שם); וכן לשם שמירה על ביטחון החיילים הפועלים בנקז האמור. המשיבים טוענים עוד, כי טרם התקנת הצו התקיים הליך סדור, שכלל עבודת מטה מקיפה; וכי במסגרת אותו הליך נשקלו השיקולים הצריכים לעניין – ביניהם הפגיעה במרקם החיים במרחב – וכן נשקלו חלופות נוספות לתפיסת המקרקעין, על מנת לאתר את החלופה שפגיעתה בקניין פרטי היא הפחותה ביותר. עוד ציינו המשיבים באשר למידתיות ההחלטה, כי טרם הוצאת הצו הובאה בחשבון העובדה שהמקרקעין אינם מעובדים, ואין עליהם בניה או גידולים; וכן כי תוקף צו התפיסה תָחום לתקופה של שנתיים, שלקראת סיומן יהיה צורך לשוב ולבחון את נחיצות הצו. לבסוף, המשיבים הבהירו כי ככל שיהיה צורך בביצוע עבודות תחזוקה לתשתיות הכפר שעוברות לטענת העותרות במקרקעין, הדבר יתאפשר בתיאום מול הגורמים הרלוונטיים. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. 8. סמכותו של המפקד הצבאי לתפוס מקרקעין פרטיים בשל צרכים צבאים חיוניים הוכרה פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח‏(‏5‏)‏ 807, 832-831 ‏(‏2004‏)). גם פרשנות התנאי בדבר "צורך צבאי חיוני" נידונה לא אחת בפסיקתנו, ונקבע כי יש לפרשו באופן רחב שאינו כולל רק "צורכי לחימה אקטיביים", אלא גם "פעולות שננקטו על ידי כוחות הביטחון לשם שמירה על חייהם של החיילים והאזרחים השוהים באזור" (בג"ץ 5968/05 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פס' 4 ‏(‏1.3.2006‏)‏‏). בתוך כך, נקבע במפורש כי מותרת תפיסה זמנית של מקרקעין לשם שיכון חיילים (ראו: בג"ץ 290/89 ג'וחא נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, מג‏(‏2‏)‏ 116 ‏(‏1989‏) (להלן: עניין ג'וחא)). כמובן, שהפעלת סמכות זו על ידי המפקד הצבאי, כמו כל סמכות הנתונה בידו, צריכה להיעשות בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי, ותוך איזון בין שיקולי ביטחון לבין הפגיעה שעשויה להיגרם לתושבי האזור (בג"ץ 7007/23 תיים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פס' 11 ‏(‏21.12.2023‏)‏‏). 9. בענייננו, ברי כי החלטת המפקד ניתנה בסמכות: המקרקעין נתפסו לשם הקמת מתחם כיתתי, הדרוש לצרכים שכבר הוכרו בפסיקתנו כצרכים צבאיים חיוניים – שמירה על ביטחון החיילים המוצבים בנקז ושיכונם – ושמיקומו נגזר משיקולים מבצעיים. בהקשר זה נזכיר מושכל יסוד שלפיו בית משפט זה אינו שם עצמו כמומחה לענייני ביטחון, ולפיכך נוהג בריסון רב בכל הנוגע בהתערבות בשיקול דעתו הצבאי-מבצעי של המפקד הצבאי (ראו, מיני רבים: בג"ץ 9773-09-24 אנסטאס נ' משרד הביטחון , פס' 7 ‏(4.12.2024‏); בג"ץ 31424-07-25 המועצה הכפרית "עזון אלעתמה" נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פס' 7 ‏(‏16.9.2025‏)‏‏‏‏). באשר למידתיות ההחלטה, המשיבים הצהירו כאמור, ואף נימקו – הן במסגרת תגובתם, הן במסגרת המענה שניתן להשגה שהוגשה על ידי העותרות – כי טרם הוצאת הצו נשקלה הפגיעה במרקם החיים במרחב אל מול הצורך הצבאי; וכן נבחנו חלופות נוספות בניסיון לאתר את החלופה שפגיעתה בקניין פרטי היא הפחותה ביותר. המשיבים אף ציינו כי במסגרת החלטת המפקד הצבאי ניתן משקל לזמניות התפיסה, וכן למצבו של השטח ככזה שאינו מעובד, ואינו מכיל בינוי או גידולים. כמו כן, המשיבים נותנים מענה לטענת העותרות ביחס לתשתיות הכפר שעוברות במקרקעין, בכך שמבהירים כי ביצוע עבודות תחזוקה לתשתיות האמורות יתאפשר בתיאום מול הגורמים הרלוונטיים. בהתחשב בכל האמור, לא מצאנו עילה להתערבותנו בהחלטת המפקד הצבאי. 10. העתירה נדחית בזאת. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"א שבט תשפ"ו (29 ינואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת