זיאד חילף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8687/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8687/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: זיאד חילף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 317/02 מיום 18.4.04.05, שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר ור' שפירא תאריך הישיבה: ג' בתשרי תשס"ו (6.10.05) בשם המערער: עו"ד עלאא סלימאן בשם המשיבה: עו"ד תמר בורשטיין פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו את רציחתו של תאופיק עדאווי (להלן: המנוח) באמצעות הכאתו בחפצים קהים ודריסתו, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על-פי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין 12.6.2002 ל-13.6.2002, בשעת חצות או בסמוך לה, הגיעו המערער והמנוח ברכבו של האחרון (להלן: הרכב) לשביל הסמוך לקיבוץ שער העמקים (להלן: מקום האירוע). לאחר שיצאו מן הרכב, תקף המערער את המנוח בכך שחבט בראשו בחזקה מספר פעמים באמצעות אבנים כבדות ומקל. בעקבות כך נפל המנוח על הקרקע, או אז נכנס המערער לרכב, הסיעו לאחור, ודרס את המנוח. לאחר מכן, שב וחבט המערער בראשו של המנוח, ונמלט על נפשו. מעשיו של המערער גרמו למנוח נזק חמור במוח, פצעי שפשוף וקרע בעור הקרקפת, שברים ודימומים תת עוריים בפנים, שברים בצלעות, פצע שפשוף ודימומים תת עוריים בגפיים ובגב. נזקים חמורים אלו הביאו למותו של המנוח. 2. בתגובתו לכתב האישום, הודה המערער, כי הגיע עם המנוח למקום האירוע, אולם טען, כי המנוח הקדים ותקף אותו, ובעקבות כך נאלץ להגן על עצמו. לטענת המערער, במהלך ניסיונותיו להתגונן, נפל המנוח על הקרקע ועל כן הוא עלה לרכב כדי להסתלק מהזירה, אולם עקב החרדה שתקפה אותו הוא שילב את הרכב להילוך אחורי תחת הילוך קדמי, וכתוצאה מכך שב ופגע במנוח. פסק הדין של בית-המשפט המחוזי 3. בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר ו-ר' שפירא) הרשיע את המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו, וגזר עליו עונש של מאסר עולם. בנוסף, הפעיל בית-המשפט עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו, באופן ש-18 חודשים מתוכו ירוצו בחופף, ו-18 חודשים במצטבר. בית-המשפט ציין בהכרעת-דינו, כי המערער שינה את גרסתו בתום פרשת התביעה, כאשר טען כי מי שגרם למותו של המנוח היו שני אנשים ממוצא רוסי, אותם הוא אסף ברכבו באותו לילה. בית-המשפט דחה גרסה זו של המערער, אשר סרב לשתף פעולה עם החקירה המחודשת בה פתחה המשטרה בעקבות גרסתו החדשה, וביסס את הכרעתו על הראיות ממקום האירוע שהוצגו בפניו, על עדויות חוקרי המשטרה שחקרו את האירוע, עדויות אנשים אשר הכירו את המנוח ואת המערער, וחוות דעת של מומחים אשר בדקו את הממצאים השונים בתיק. בית-המשפט המחוזי ציין, כי לא נתן אמון במערער, בפרט לאור שלל הגרסאות אותן מסר, החל מהגרסאות השונות שנגבו ממנו בחקירותיו במשטרה ובשחזור, דרך הגרסה שהופיעה בתשובתו לכתב האישום, וכלה בגרסה אותה מסר בעדותו בפני בית-המשפט. גרסאות אלו סתרו זו את זו לא רק בשאלה אם הוא המית את המנוח, אלא גם בשאלת המניע לרצח, מצבו של הרכב ומעשיו של המערער עם הבגדים אותם לבש בעת האירוע. בית-המשפט בחן ושלל גם את טענת המערער להגנה עצמית. משכך, קבע בית-המשפט, כי משנשמטה טענה זו, הוכחה התשתית העובדתית שבבסיס כתב האישום. בית-המשפט הוסיף ובחן את יתר יסודות עבירת הרצח וקבע, כי אשמתו של המערער בעבירה הוכחה מעבר לספק סביר. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד ההרשעה והעונש. טענות הצדדים 4. המערער טען בפנינו, כי גרסתו בדבר אותם אנשים ממוצא רוסי אשר המיתו את המנוח היתה בדויה, והוא נדרש אליה מתוך חשש כי הודאתו בגרימת מותו של המנוח, אף שעשה זאת כהגנה עצמית, תוביל לנקמת דם מצד משפחת המנוח כלפי משפחתו שלו. המערער מודה אפוא בפנינו, כי הוא זה שהמית את המנוח, אולם הוא שב וטוען כי עשה כהגנה עצמית. לטענת המערער, הוא והמנוח היו חברים משנת 1993, ונהגו להיפגש לבילויים משותפים, אשר כללו מפגשים אינטימיים עם בחורות, עמן היה המערער בקשר. ועוד טען, כי בערב האירוע הם נדברו להיפגש לקראת חצות, לאחר שהמנוח יסגור את עסקו - מסעדה ביקנעם. במהלך נסיעתם מחיפה לכיוון ביתו של המערער בכפר חילף, החל המנוח לקלל ולגדף את המערער על כך שהאחרון לא "סידר" לו בחורה. משהגיעו לעליות טבעון, סטה המנוח עם הרכב תוך חציית קו הפרדה רצוף ועצר בחורשה הסמוכה לקיבוץ שער העמקים. המערער טען, כי עם יציאת המנוח מהרכב הוא איים עליו שיהרוג אותו, והוא אף זרק לעברו אבן והכה אותו במקל בגבו. מתוך כוונה לאלץ את המנוח להרפות ממנו, נטל המערער אבן והכה בה את יריבו אשר נפגע בראשו ונפל. המערער שב וטען כי בשלב זה נתקף בחרדה, וכאשר נכנס לרכב הוא שילב אותו להילוך אחורי בשוגג. לנוכח כל אלה סבור המערער כי שגה בית-המשפט המחוזי משדחה את טענתו להגנה עצמית. לחילופין, טען המערער, כי בנסיבות המתוארות לעיל, משנקלע לתגרה אלימה ומסוכנת עם המנוח, נשלל ממנו היסוד הנפשי של כוונה תחילה להביא למותו של יריבו. ועוד נטען, כי גם אם לא נשקפה לו סכנה מוחשית מצד המנוח, הרי שבנסיבות האמורות הוא האמין, אמונה כנה ואמיתית, שהוא מתגונן כנגד כוונה של המנוח להרגו, ועל-כן עומדת לו ההגנה של טעות במצב דברים, לפי סעיף 34יח לחוק העונשין. לבסוף, טוען המערער, כי שגה בית-המשפט משהפעיל את עונש המאסר על תנאי שעמד כנגדו, כשחציו במצטבר לעונש מאסר העולם, שכן ראוי היה כי המאסר שהופעל ירוצה כולו בחופף לעונש המאסר שנגזר לו. 5. לעומתו, טענה המשיבה, כי הממצאים ממקום האירוע אינם תואמים את גרסת המערער, לפיה הגן על עצמו. לגרסתה, הראיות העולות מבחינת הזירה וגופת המנוח, והיעדר הסברים סבירים של המערער לראיות אלו, מבססים, מעבר לכל ספק סביר, את ההרשעה. דיון הערעור על הכרעת-הדין 6. משהודה המערער בטיעוניו בערעור כי גרם למות המנוח, השאלה שבה עלינו להכריע היא האם הוכחה הכוונה הפלילית הנדרשת בעבירת רצח או שמא מתקיימת האפשרות כי מעשהו נכנס בגדר הסייג לאחריות פלילית בשל הגנה עצמית. הגנה עצמית 7. הגם שבפני בית-המשפט המחוזי טען המערער כי כלל לא המית את המנוח, הרי שבהכרעת-דינו בחן בית-המשפט גם את האפשרות, לפיה התגונן המערער בפני תקיפה. בהקשר זה קבע בית המשפט כעניין שבעובדה, כי: "פעולותיו של הנאשם, על פי התשתית העובדתית שהונחה בפני ביהמ"ש, היו אלימות וקשות, כאשר השתמש בכלים שונים, כגון אבנים, על מנת לפגוע במנוח פגיעות קטלניות. לאחר מכן עלה לרכבו של המנוח, הכניס אותו להילוך אחורי ודרס את המנוח. בנוסף, הנאשם גם היכה את המנוח באמצעות אבן בראשו, כאשר המנוח שוכב על האדמה. ייתכן כי מכה זאת ניתנה לאחר הדריסה. פעולות אלה מצביעות על כוונה לגרום לתוצאה הקטלנית שאירעה בסיכומו של דבר." (עמוד 31 להכרעת-הדין). 8. הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור, למעט מקרים חריגים, אינו נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, באשר זו שמעה את העדויות, התרשמה ובחנה אותן (ראו ע"פ שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 234). בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך שמדובר במקרה חריג שכזה, ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מהראיות שהובאו בפניה, ובכללן, עדות המערער. לפיכך, אין בידנו לקבל את טענת המערער לפיה התגונן מפני תקיפתו על ידי המנוח. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 34י לחוק העונשין "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". סעיף זה מסויג בסעיף 34טז לחוק העונשין, לפיו הוראת סעיף 34י לא תחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". 9. כפי שעולה מעדותו של העד ד"ר נחמן ריקרדו, המנוח הוכה מספר פעמים בראשו, כאשר לפחות אחת מהן הייתה לאחר שהוא נפל וראשו היה מונח על הקרקע. עדותו של העד סגן-ניצב מנדל שלומוביץ, אשר פיקד על חוקרי המעבדה לזיהוי פלילי שחקרו את האירוע, תומכת במסקנה זו מאחר ונמצאו נתזי דם על דלת הנהג ועל הגלגל השמאלי הקדמי, אך לא על חלקים אחרים ברכב, ובכך יש ללמד כי המנוח הוכה בראשו גם לאחר דריסתו. יתרה מכך, גופתו של המנוח נמצאה כשהיא תקועה מתחת לרכב, בחלקו הקדמי, בסמוך לגלגל הקדמי, דבר המלמד על כך שהמערער לא עצר את הרכב ברגע שהרגיש שהוא דורס את המנוח, אלא שהוא הפסיק את הנסיעה רק כתוצאה מכך שהגלגלים הקדמיים של הרכב הגיעו עד למנוח. לבסוף, המנוח נמצא כשכיסי מכנסיו מופשלים כלפי חוץ למרות הימצאותו מתחת לרכב ובמקום לא נגיש. מכיוון שהמערער אינו מציין, כי בעת האירוע היו כיסי המנוח מופשלים, ואף אין זה סביר שהמנוח פגש במערער ונהג ברכב כשכיסיו מופשלים, המסקנה המתבקשת היא כי בטרם דרס המערער את המנוח, הוא בדק את תכולת כיסיו. בנסיבות אלו, גם אם נקבל את טענת המערער, לפיה נוצר אצלו חשש כן ואמיתי, שבכוונת המנוח להרגו, לא ניתן להתייחס להמתת המנוח בדרך זו כניסיון סביר למנוע תקיפה מצד המנוח. 10. כפי שציין בית-משפט זה בע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90-91, (להלן: עניין קליינר), על הטוען להתקיימותה של הגנה עצמית להוכיח התקיימותם של מספר יסודות: ראשית, הוכחת קיומה של תקיפה שהעמידה את המותקף בסכנת פגיעה מוחשית; שנית, הוכחת נחיצותן של פעולות המותקף לשם הדיפת ההתקפה; שלישית, הוכחת מיידיות פעולות ההדיפה לאחר התקיפה; רביעית, התקיימותו של מתאם סביר בין התקיפה ובין הפעולות שנעשו להדיפתה וחמישית, הוכחה, כי המותקף לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים. 11. מוכן אני להניח, לשם הדיון, כי בנסיבות שנוצרו במקום האירוע, האמין המערער כי המנוח תוקף אותו בדרך שהיוותה סכנה מוחשית לחייו, וכי הדרך היחידה להגן על עצמו היתה תקיפת המנוח באמצעות אבן. עם זאת, פעולותיו של המערער לא פסקו מרגע שהמנוח התמוטט, והוא המשיך בפעולות שהובילו למותו של קורבנו, גם שעה שהיה ברור כי לא נשקפת עוד ממנו סכנה כלשהי. לפיכך, פעולותיו של המערער אינן עומדות בדרישת הסבירות שמצאה את ביטוייה בסעיף 34טז לחוק העונשין, שכן אין לראות בהכאה הממושכת עם אבן בראשו של המנוח ודריסתו, כתגובה סבירה לאותה סכנה ממנה חשש המערער. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בעניין קליינר לעיל, בעמ' 91: "רק משהוכח כי התקיים מיתאם סביר בדרכי הפעולה של השניים, יזכה המותקף להגנת החוק. מדרישה זו נגזרת חובתו של המותקף להפסיק את השימוש בכוח לאחר שנטרל את יריבו והסכנה חלפה. זהו גם קו הגבול שבין שימוש בכוח כהגנה לבין שימוש בכוח ממניעי נקמה." 12. לאור זאת, משלא עמדו מעשי המערער בדרישת הסבירות, אין לקבל את טענתו בדבר התקיימות נסיבותיה של הגנה עצמית. כוונה תחילה 13. משאין מחלוקת לגבי עובדת המתת המנוח על-ידי המערער, ומשנשללה טענתו להגנה עצמית, יש לבחון את השתכללות היסוד הנפשי של העבירה. בהתאם לסעיף 301 לחוק העונשין, יסוד זה הדורש "כוונה מיוחדת" להמית את הקרבן, מורכב משלושה יסודות: כוונה להמית, הכנה והיעדר התגרות בתכוף למעשה (ראו ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 561 (להלן: עניין בנו). 14. באשר לרכיב הראשון של "כוונה תחילה" – ההחלטה להמית – נקבע בפסיקה, כי מדובר ביסוד הנפשי של רציית התוצאה הקטלנית, הנלמד מאפשרותו של הממית לחזות מראש תוצאה זו. לעניין זה נקבע, כי: "אם אין בדברים אמינים, שהושמעו על-ידי הנוגע בדבר, או ביתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט, כדי להצביע על כוונה אפשרית אחרת, אשר לה אחיזה במכלול הנסיבות (ע"פ 288/78, בעמ' 205), הרי הדעת נותנת, כי מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו." (ע"פ 686/80 שלמה סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 253, 261 (להלן: עניין סימן טוב). בענייננו, ההחלטה להמית את המנוח נלמדת מן העובדה שהמערער הכה מספר פעמים בראשו באמצעות אבנים, דרסו באמצעות רכב וחזר והכה בראשו. המערער לא הביא כל ראיה לסתור את המסקנה היחידה המתבקשת, לפיה בכוונתו היה להביא למותו של המנוח. 15. לגבי המרכיבים הנותרים, נקבע בפסיקה, כי "שניים מרכיביה של 'הכוונה תחילה' בה עוסק סעיף 301 של חוק העונשין, העדרה של 'התגרות בתכוף למעשה' ו'הכנה', נועדו להוכיח כי ההחלטה להמית את הקורבן גמלה בלבו של הנאשם לאחר שיקול דעת" (ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 541, 553-554, (להלן: עניין זורבליוב). 16. יסוד "ההכנה" אשר נדרש בסעיף 301 הוא יסוד פיזי טהור, (ראו עניין סימן-טוב, בעמוד 262) אשר בא לידי ביטוי, במקרה הנדון, בנטילת המערער את האבן או האבנים בהן הכה בראשו של המנוח ובכניסתו לרכב, שילובו להילוך אחורי ודריסתו את המנוח. לעניין זה, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המערער, לפיה המערער שילב את הרכב להילוך אחורי בשוגג או, כטענתו המקורית, כי הרכב נותר בהילוך אחורי למרות היותו מונע. כאמור לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. 17. לגבי היסוד של היעדר התגרות בתכוף למעשה, טוען המערער, כי תקיפתו על-ידי המנוח היוותה "קנטור", השולל את הכוונה להמית. אולם גם אם נקבל גרסה זו, הרי שלא ניתן לראות בתקיפה התגרות הבאה "בתכוף" למעשה ההמתה. כפי שנקבע בעניין בנו, בעמוד 581: "משמעותו של התנאי הזה היא, שאם, בין הקנטור לקטילת הקרבן, הפריד משך זמן, שבו היתה לנאשם שהות 'להתקרר', כי אז לא תעמוד לו טענת הקינטור". כך גם בעניין זורבליוב לעיל, שם נקבע, בעמוד 555, כי "במקרה שבו נאשם טוען ל'התגרות' של הקורבן, נדרש בית-המשפט לבחון את סבירות התגובה ביחס לחומרתה של ה'התגרות' (ע"פ 889/78 מוגרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד, (1) 581, בעמ' 581), הואיל וככל שהתגובה קשה וממושכת יותר, הנטייה תהיה לראות במעשה כמי שקדמו לו מחשבה וכוונה". כפי שעולה מעובדות המקרה שבפנינו, המערער לא הסתפק בתגובה אלימה אחת למעשי המנוח. לאחר הכאתו הראשונית, הפסיק המערער את מעשיו כך שהיה סיפק בידו לחפש בכיסיו של המנוח. אולם לאחר הפוגה זו הוא נכנס לרכב, שילב אותו בהילוך אחורי ודרס את המנוח. לאחר כל אלה, שב המערער והכה בראשו של המנוח לפחות מכה אחת נוספת. אין מדובר אפוא בתגובה מיידית לקנטור, אשר עשויה לשלול את מרכיב הכוונה להמית, אלא ב"מסע נקמה", אשר אין מתקיימות בו נסיבות העשויות להפחית את אחריותו של המערער למעשיו (ראו עניין זורבליוב, בעמוד 556). 18. לאור כל זאת, אני מציע לחבריי לקבוע, כי אשמתו של המערער ברציחתו של המנוח בכוונה תחילה, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, הוכחה מעבר לכל ספק סביר, וכי יש לדחות את הערעור לעניין זה. הערעור על גזר-הדין 19. המערער טען כי מתקיימות בעניינו הנסיבות המנויות בסעיף 300א(ב) לחוק העונשין, אשר מאפשרות את הטלתו של עונש פחות ממאסר עולם בגין מעשה החורג אך במעט מנסיבות של הגנה עצמית. מעבר לכך, טען המערער כי לנוכח מאסר העולם שהושת עליו, היה נכון להפעיל את המאסר המותנה שעמד נגדו באופן חופף. אין בידי לקבל טענות אלו. לשם כניסה לגדרו של סעיף 300א(ב) לחוק העונשין, היה על המערער להראות, כי מעשיו חרגו במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לחוק העונשין לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית. בנסיבות אלו, רשאי בית-המשפט להפחית מעונשו של המורשע ברצח. כפי שתואר לעיל, מרחק רב בין מעשיו של המערער ומעשים שניתן לראות בהם תגובה המהווה הדיפה מיידית של תקיפה מצד המנוח. מדובר במסכת מתמשכת של אלימות שלוותה בשימוש בכלים שונים, ואשר נמשכה גם לאחר נטרולו של המנוח ולמעשה עד להמתתו, תוך "וידוא הריגה" באמצעות הטחת אבן נוספת בראשו בעודו שוכב על הקרקע, מתחת לגלגלי הרכב. במצב זה אין לומר כי התקיימו במקרה דנן נסיבותיו של סעיף 300א(ב) לחוק העונשין. 20. לנוכח חומרת העבירה בגינה הוטל על המערער עונש המאסר על תנאי, אין גם מקום להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי להפעיל עונש זה כשהוא מצטבר בחציו לעונש מאסר העולם שנגזר עליו. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט ס' גו'בראן. ניתן היום, י"א בכסלו תשס"ו (12.12.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04086870_H04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il