אברהם בן חמו נ. הוועד המקומי של הישוב ניל"י

15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8684/22 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. אברהם בן חמו 2. יחיאל אביצרור 3. אמנון מיארה 4. דליה מיארה 5. גיורא שלמה מוזס 6. אלי מועלם 7. רפאל סיטון נגד המשיבים: 1. הוועד המקומי של הישוב ניל"י 2. המועצה האזורית מטה בנימין 3. בית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים 4. בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת הערעור בירושלים 5. המפקד הצבאי באזור עתירה למתן צו על תנאי תאריך ישיבה: כ"ו בשבט תשפ"ה (24.2.2025) בשם העותרים: עו"ד שמעון פיינברג בשם המשיב 1: בשם המשיבה 2: בשם היועצת המשפטית לממשלה: עו"ד דניאל קניג עו"ד אביתר רבנשטיין עו"ד יונתן נד"ב פסק-דין הנשיא יצחק עמית: האם רשאי יישוב להכריז על צביונו? זו השאלה המונחת לפתחנו. על פסגה מוריקה, בין גבעות ועמקים, עומד יישוב ותיק ומסביר פנים. ומי גר ביישוב? 400 משפחות, רוב התושבים חילונים ומיעוטם דתיים ומסורתיים. יום אחד כתבו דרי היישוב שלט, תקעו מסמר ליד השער, וקבעו שלט ססגוני: "ניל"י – ישוב קהילתי חילוני" (פרפרזה מתוך ספרה הידוע של לאה גולדברג, "דירה להשכיר"). שלט זה עומד במוקד העתירה שלפנינו, שהוגשה על ידי מספר תושבי היישוב ניל"י (להלן גם: היישוב) כנגד הוועד המקומי של היישוב וגורמים נוספים, בדרישה להסיר מהשלט ומכל פרסום שנוגע ליישוב את תיאורו כיישוב "חילוני". רקע עובדתי ודיוני 1. לא נאריך בתיאור השתלשלות העניינים שקדמה לעתירה, באשר התשתית העובדתית הצריכה לעניין אינה שנויה במחלוקת. בתמצית נציין כי סיפור המעשה מובא לפנינו בהליך שהוא בבחינת "גלגול שלישי", לאחר שהעותרים הגישו עתירה בבית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים (הפועל מכוח הוראות פרק ט"ז בתקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א-1981 וחל בשינויים המחויבים גם לגבי מועצות אזוריות באזור). העתירה נדחתה וערעור שהגישו על פסק הדין נדחה אף הוא (ע"א 15141-10-21 בן חמו נ' הוועד המקומי של היישוב ניל"י (7.7.2022)). בתמצית, היישוב ניל"י הוקם בשנת 1981 על ידי גרעין מתיישבים בעלי אורח חיים חילוני, וכך היה צביונו של היישוב כבר בתקופה הראשונה להקמתו. במרוצת השנים היישוב גדל והתפתח והיום הוא מונה כ-400 משפחות, רובן חילוניות, מיעוטן משפחות אשר מנהלות אורח חיים דתי או מסורתי. במהלך השנים נוצר מתח בין הקבוצות והתנהלו מספר הליכים משפטיים שעניינם בשירותי הדת הניתנים ביישוב. כך, בשנת 2016 הוגשה עתירה לפתיחת מקווה ביישוב, העתירה התקבלה בהסכמת ועד היישוב וניתן צו להקמת המקווה והפעלתו (בג"ץ 431/16 מיארה נ' הוועד המקומי של הישוב ניל"י (29.7.2019)). בשנת 2017 הגישה קבוצת תושבים, שעליהם נמנים חלק מהעותרים בהליך דנן, עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד האגודה השיתופית ניל"י, שעניינה בהחלטות האסיפה הכללית בנושאים הנוגעים לשירותי דת הקיימים ביישוב ולצביונו. לנוכח מנגנון יישוב סכסוכים הקבוע בהוראות תקנון האגודה, ההליך הועבר לדיון בפני בורר שהכריע בפסק דינו במחלוקות שהועלו בכתב התביעה המתוקן (להלן: הליך הבוררות). אין מחלוקת כי שלט אלקטרוני ומתחלף הנושא את הכיתוב "ניל"י יישוב קהילתי חילוני" הוצב במקום עוד בשנת 2011, במועד מאוחר הוצב תחתיו שלט גדול יותר, ובהמשך הוחלף בשלט קבוע. הצבת השלט היתה אחת מהסוגיות שהועלו בעתירה משנת 2017, ובמסגרת הליך הבוררות התבקש צו מניעה בקשר אליו. הבקשה נדחתה בהחלטת הבורר שציין כי בהינתן ששלט שבו מתואר היישוב כחילוני הוצב עוד בשנת 2011, "חל שיהוי ניכר ומשמעותי בהגשת הבקשה". בהמשך, זנחו המבקשים באותו הליך את בקשתם ביחס לשלט בהליך העיקרי שהתנהל בפני הבורר והסוגיה לא הוכרעה. 2. על פי הנטען בעתירה שלפנינו, בחודש מרץ 2020 פנתה קבוצת תושבים לוועד המקומי של היישוב (המשיב 1, ולהלן: המשיב או הוועד) ולמועצה האזורית מטה בנימין (המשיבה 2, ולהלן גם: המועצה), בדרישה להסיר את המילה "חילוני" משלט הכניסה ומפרסומים בדפי מידע ובאתר האינטרנט של היישוב. לאחר שדרישתם לא נענתה, הגישו העותרים 3-1 עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מקומיים למתן סעד זהה. בית המשפט דחה את העתירה בעיקר מחמת השיהוי שבהגשתה. בית המשפט קבע כי לא הוכח כי הגדרת היישוב כחילוני נועדה לפגוע באוכלוסייה הדתית, לגרוע מהשירותים להם הם זכאים או להדירם; וכי די בכך שהעתירה אינה מבססת פגיעה משמעותית בזכויות העותרים 3-1 ובשלטון החוק כדי לדחותה עקב השיהוי שנפל בהגשתה. בית המשפט עמד גם על טעמים המצדיקים את שיקוף צביונו החילוני של היישוב, מבלי להביע עמדה בשאלה אם הותרת השלט במקומו והגדרת היישוב כחילוני הן החלטות ראויות. 3. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של העותרים 3-1 ואימץ את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי היה מקום לכאורה לנקוט בהליך משפטי בסמוך לאחר הצבת השלט בשנת 2011, וכי היה על העותרים 3-1 לצרף את האסיפה הכללית של היישוב כמשיבה בהליך, מאחר שכלפי החלטתה מופנית העתירה. עוד הוסיף בית המשפט כי לכאורה היה על העותרים 3-1 למצות הליכים אל מול האסיפה הכללית, וכי החלטת האסיפה התקבלה כמעט פה אחד ואף ניתן לומר כי רבים מתושבי היישוב מאמצים את הגדרתו כחילוני. לגופם של דברים צוין כי העותרים 3-1 לא הפנו לפגיעה בתושבים בעניין דתי קונקרטי; כי פתוחה בפניהם הדרך להלין על פגיעה כאמור ככל שיבקשו לעשות כן; וכי לא הונחה תשתית עובדתית לעניין השינוי הנטען באופי היישוב. העתירה דנן 4. על רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו, המבקשת לבטל את פסקי הדין של הערכאות קמא ולהסיר משלט הכניסה ומהפרסומים על אודות היישוב את תיאורו כיישוב חילוני (בקשת רשות ערעור שהוגשה קודם לכן נמחקה בהסכמת הצדדים – בר"ם 7261/22, החלטה מיום 13.12.2022). נציין כי העתירה הוגשה גם על ידי עותרים שלא לקחו חלק בהליכים קמא, וכי לעתירה צורף כמשיב המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, שגם הוא לא היה צד להליכים הקודמים שהתנהלו. המדינה עתרה למחיקתו של המפקד הצבאי מההליך, ובהחלטת השופט גרוסקופף מיום 13.7.2023 התבקשה היועצת המשפטית לממשלה להגיש עמדה מטעמה ביחס לנושא הדיון. 5. את טענות העותרים ניתן לחלק למספר מישורים. תחילה נטען כי הוועד המקומי של היישוב, בתמיכת המועצה האזורית, פועל בחוסר סמכות בהגדירו את היישוב כ"חילוני". נטען כי רשות שלטונית אינה מוסמכת להגדיר את היישוב לפי השתייכות דתית או לאומית ולכפות הגדרה זו על תושביה, וכי הגדרת היישוב ניל"י באופן זה בשלט הכניסה ובפרסומים על אודות היישוב מבטלת דה פקטו את המעמד הסטטוטורי של היישוב והגדרתו בתקנון ההתאגדות שלו כ"יישוב קהילתי". על כן נטען כי הוועד המקומי של היישוב נעדר סמכות לפעול בכל הנוגע לקביעת זהות המתגוררים ביישוב, שם היישוב, זהותו או מטרת הקמתו שהוגדרה בתקנון. במישור השני, העותרים טוענים כי תיאור של אופי היישוב כחילוני פוגע בזכויותיהם, מפלה אותם לרעה, אינו נדרש למטרה לגיטימית וראויה, ואינו עומד בכללי המשפט המנהלי. לגישת העותרים, הגדרת יישוב לפי השתייכות לאומית או עדתית, אמונה דתית, נטייה מינית וכיוצא בזה, טומנת בחובה קיפוח ופגיעה בזכות הפרט לכבוד ולשוויון. כך, הגדרת זהות כללית של היישוב מדירה תושבים שאינם משתייכים לאותה הגדרה, מסמנת אותם כחריגים ל"נורמה" ומעבירה מסר לפיו ישנה קבוצת תושבים "מועדפת" וקבוצת תושבים מ"סוג ב'", שאינה רצויה בקהילה. מסרים אלו גורמים לתחושת עלבון והשפלה ולפגיעה בכבוד האדם מבחינה מהותית, בחינה הנעדרת מפסקי הדין של הערכאות קמא שהתמקדו בהפרת השוויון ופגיעה בחופש הדת והפולחן במישור המעשי. עוד נטען כי לתושבי היישוב הזכות לדרוש שהיישוב יוגדר כ"יישוב קהילתי" בהתאם להגדרתו בתקנון האגודה, ולכן נפגע גם חופש ההתאגדות. העותרים טוענים כי פרסום היישוב כחילוני מתבצע כחלק ממהלך להדרת האוכלוסייה הדתית ביישוב. לטענתם, על כך מעידים: החלטת האסיפה הכללית משנת 2011 המנחה את ועדת הקבלה ביישוב לשמור על צביון חילוני, תוך הפליית משפחות שאינן חילוניות; התנגדות הוועד המקומי לפתיחת מקווה ציבורי לנשים ואי קידום הקמתו חרף צו בית משפט שהורה לעשות כן; כוונת האגודה לצמצם את פעילות בית הכנסת ביישוב ולחתוך את חוט העירוב בכניסה ליישוב, מה שהוביל להגשת העתירה המנהלית משנת 2017 וקיום ההליכים בפני הבורר; וניסיון למנוע מהעותר 3 ובת זוגו להקים מקווה פרטי במרתף ביתם עד שייבנה המקווה הציבורי ביישוב. נטען כי רק באמצעות ההליכים המשפטיים שננקטו מתקיימים ביישוב שירותי דת (הגם שהמקווה טרם הוקם חרף צו בית המשפט שהורה להקימו). עוד נטען כי חוסר הסבירות שבהחלטה לאפיין את היישוב מבחינה דתית, אך התחדד בעקבות ביטול וועדת הקבלה ביישוב, כך שכל משפחה רשאית לרכוש בית ביישוב ללא קשר לאמונותיה ואורחות חייה. העותרים הביעו חשש מפני השלכות אפשריות של סוגיית השלט, המזמינה כדבריהם "מלחמות שלטים" ברחבי הארץ, ובדיון בפנינו ציינו כי הדברים נכונים גם לשלטים ולאתרים המכריזים על צביון דתי של יישוב כזה או אחר. עוד נטען כי לאחר פסק הדין בערכאה הדיונית, הותקן לראשונה שלט חדש בכניסה של יישוב אחר בתחומי המועצה המכריז על עצמו כ"יישוב עירוני חילוני". בשים לב לכל אלה, העותרים טוענים כי אין לדחות את העתירה מחמת שיהוי, בין היתר בשל ההתנהלות הנמשכת של ההמשיב 1; מכיוון שהעותר 1 עבר להתגורר ביישוב בשנים האחרונות ולא הועלתה כלפיו טענת שיהוי ספציפית; ומכיוון שרק בשנת 2019 הוצב שלט קבוע חקוק באבן הנושא את המילה "חילוני" – ושלט זה שונה מהותית מהשלטים הקודמים שהיו אלקטרוניים, מתחלפים וכללו הודעות נוספות. קבוצת טענות נוספת מתייחסת לשגגות שנפלו לשיטת העותרים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובין היתר נטען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, היה זה הוועד המקומי שטען כי 10% עד 15% מתושבי היישוב הם דתיים או מסורתיים ולכן נתון עובדתי זה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת; כי בפסק הדין לא נדונו טענות העותרים לחוסר סמכות ולפגיעה בחופש ההתאגדות בשל סטייה מהגדרת היישוב בתקנון האגודה; כי היישוב לא הוקם לאוכלוסייה מסוימת בלבד ולכן שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי היישוב הוקם כ"חילוני"; כי קבוצת התושבים המבקשת להסיר את הפרסומים והשלט גדולה משקבע בית המשפט המחוזי, ומכל מקום מספר העותרים אינו קריטריון לבחינת העתירה אלא הפגיעה בזכויות הפרט עקב המעשה המנהלי; וכי לאסיפה הכללית של האגודה אין מעמד בהליך, וכי לא האגודה היא שהחליטה על הצבת השלט (להבדיל מהוועד המקומי של היישוב). עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי היה מקום לכנס את האסיפה הכללית ולמעשה אין כל החלטה מנהלית של האסיפה שניתן היה לתקוף. 6. המועצה סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף, לכל הפחות ביחס לעותרים 7-4 שלא היו צד להליכים שהתנהלו; כי העתירה כוללת טענות ערעוריות שאינן בגבולות הביקורת השיפוטית הרלוונטית להליך דנן; וכי צדקו הערכאות קמא בקביעה כי הגשת העתירה נעשתה בשיהוי משמעותי. המועצה תומכת בדחיית העתירה אף לגופם של דברים. המועצה חזרה והדגישה כי היא מתייצבת לצד העותרים ביחס לזכותם לקיים אורח חיים דתי במקום מגוריהם, וכי מחובתו של יישוב "חילוני" לספק לתושביו הדתיים את האמצעים הראויים בנסיבות העניין כדי לקיים את אורח חייהם. עם זאת, נטען כי לא בכך עוסקת העתירה, וכי העותרים לא הצביעו על פגיעה מהותית וממשית בחייהם כאנשים דתיים הנובעת מקיומו של השלט. נטען כי לא די בתחושותיהם הסובייקטיביות כדי לקבוע שהצבת השלט אינה חוקית ובכדי להקים עילה להתערבותו של בית המשפט. 7. הוועד המקומי סבור אף הוא כי דין העתירה להידחות על הסף, הן בהינתן שטענות העותרים מועלות זו הפעם השלישית, ובית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות; הן לנוכח השיהוי הכבד שבו היא לוקה. בהקשר זה הודגש כי מיום הקמת היישוב – לפני למעלה מ-40 שנה – מוצג צביונו החילוני כלפי כולי עלמא בפרסומים ובמסמכים שונים; כי מיעוט שאינו מייצג את הקהילה מנסה לשנות את עברו של היישוב ואת אופיו; כי הטענה שמדובר ביישוב הטרוגני לא הועלתה בבראשית ההליך; וכי במשך עשרות שנים מאות בתי אב הסתמכו על צביונו החילוני של היישוב וקבעו בו את ביתם. נטען כי סמכות הוועד להציב את השלט נובעת מסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) ותקנה 57(א)(2) לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), התשל"ט-1979 (להלן: תקנון המועצות האזוריות) וכי צביונם של יישובים רבים בישראל משתקף בפרסומים ובשלטי כניסה ואף במסמכי מכרזים של רשות מקרקעי ישראל. לטענת הוועד, הערכאות קמא קבעו כי שירותי דת ניתנים לתושבי היישוב ולא הוכחה בעניין זה כל פגיעה קונקרטית. הצגת צביון היישוב כחילוני, כפי שנעשה במשך עשרות שנים, לא נועדה לפגוע ולא מהווה חלק ממהלך להדרת אוכלוסייה דתית מהיישוב כנטען. לשיטת הוועד, יש לדחות את טענות העותרים בקשר לאסיפה הכללית ואת הניסיון לחבר בין ועד היישוב לבין האגודה השיתופית, שהינם ישויות משפטיות נפרדות. 8. לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, אין מדובר בעתירה הנוגעת לפגיעה כלשהי בזכויות הפרט של מי מהעותרים. לשיטתה, עיקר המחלוקת אינו בשאלת קיומה של סמכות להציב שלט כניסה הכולל "הצגה" של היישוב, אלא בשאלת היקף הסמכות ואופן מימושה, ובאופן ספציפי – בשאלה האם ניתן לכלול בשלט הכניסה ליישוב את המילה "חילוני". בהתייחס למסכת העובדתית הספציפית שלפנינו, ומבלי להביע עמדה בשאלה אם תיאור היישוב ניל"י כחילוני הוא רצוי או מתאר נכונה את צביונו – עמדת היועצת המשפטית לממשלה היא כי בקביעת שלט הכולל הצהרה כללית על צביון היישוב, הוועד המקומי לא חרג מסמכותו. לצד זאת, צוין כי מתן ביטוי לצביון של יישוב עלול להיות כרוך בבעייתיות, וככל סמכות, אין מדובר בסמכות בלתי מוגבלת בהיקפה. לשיטת היועצת המשפטית לממשלה, בקביעת שילוט בכניסה ליישוב, כמו גם בפרסומים בדפי מידע ובמרשתת, כפופה הרשות לחובות המשפט המנהלי ועליה לפעול באופן שאינו מנוגד לתקנת הציבור. ייתכנו כיתובים וביטויים, כדוגמת ביטויים בעלי אופי גזעני, שהשימוש בהם בשילוט ובמרשתת יהיה שלא כדין, אף ללא קשר להיות הרשות המקומית גוף מינהלי. בשל המורכבויות והרגישויות של סוגיות מעין אלה, סבורה היועצת כי די באמירה כי אין מדובר בסמכות בלתי מוגבלת ובהתווית מסגרת עקרונית כללית ראשונית, תוך בחינת כל מקרה בנסיבותיו. קונקרטית למקרה דנן, לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, מדובר בשילוט ותיק הנושא אופי דקלרטיבי שאין לראותו כמדיר אוכלוסייה כלשהי או פוגע בזכויות הפרט של מי מתושבי היישוב. על כן, הצבת שלט כניסה ליישוב הכולל את הכיתוב "חילוני" אינה עולה כדי חריגה מסמכות ואינה נוגדת את תקנת הציבור, ולפיכך אינה מקימה עילה להתערבות שיפוטית. דיון והכרעה 9. לאחר בחינת טענות הצדדים שהועלו בכתב ובדיון שהתקיים בפנינו, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה. 10. ראשית, נדגיש כבר בשלב זה מהי השאלה שעל הפרק – ואילו שאלות אינן עומדות על הפרק בעתירה הנוכחית. המקרה דנן עוסק בשאלה הממוקדת שעניינה בהצבת שלט ופרסומים הנושאים את המילה "חילוני" ביישוב מסוים, אשר נשא צביון חילוני מראשית הקמתו, ולאחר ששלטים ברוח דומה הוצבו בו זה מכבר. אף שברקע טענות העותרים הועלו גם שאלות עקרוניות רחבות יותר הנוגעות לעצם הגדרת צביונו של יישוב, אלו אינן עומדות לפתחנו בנסיבות המקרה דנן. מצוידים בתובנה זו, נזכיר את המסגרת הדיונית שבה אנו מצויים. אכן, הדרך לתקוף פסקי דין של ערכאת ערעור על בית משפט לעניינים מקומיים באזור היא בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 336/99 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, פ"ד נה(3) 246, 252 (2001); בג"ץ 375/14 הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים נ' מועצה אזורית מגילות ים המלח, פסקה 11 (22.8.2016) (להלן: עניין הרשות לשמירת הטבע); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 93 (2017)). אולם, בית משפט זה יורה על ביטול פסק דין של בית משפט באזור במקרים נדירים ו"לא יידרש לעתירות המכוונות כלפי החלטות של בתי המשפט באזור בהן מועלות טענות ערעוריות מובהקות" (עניין הרשות לשמירת הטבע, פסקה 11; וראו גם בג"ץ 5079/13 מקמלאן נ' המועצה המקומית גבעת זאב, פסקה 4 (11.8.2013); בג"ץ 4192/21 א.ר.ט. שירותי אחסנה בע"מ נ' מדינת ישראל - בית המשפט המחוזי ירושלים ובית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, פסקה 13 (1.9.2021); בג"ץ 26988-04-25 מערכות התראה אינטגרליות בע"מ נ' בית המשפט המחוזי ירושלים, פסקה 12 (23.4.2025)). כבר מטעם זה יש לדחות חלק ניכר מהטענות המועלות בעתירה שהן ערעוריות במהותן ומתייחסות לשגגות עובדתיות ואחרות שנפלו, לשיטת העותרים, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 11. שנית, יש ממש בקביעת הערכאות קמא כי לפחות כלפי מרבית העותרים, ניתן להעלות טענת שיהוי. כבר בשנת 2011 הוצב שלט בכניסה ליישוב הכולל את המילה "חילוני". כפי שקבעו הערכאות קמא, היה מקום לנקוט בהליך משפטי סמוך לאחר הצבת השלט, ולא הוכח שינוי משמעותי בהרכב היישוב המצדיק את הגשת העתירה במועד שבו שהוגשה. בהקשר זה, אין נפקא מינה לטענות העותרים כי השלט הנוכחי הוצב רק בשנת 2019 ושונה מקודמיו במובן זה שהינו קבוע ולא אלקטרוני ומתחלף. הטענה לשיהוי מתחזקת לנוכח העובדה שבמסגרת העתירה המנהלית משנת 2017, שהגישו חלק מהעותרים, התבקש סעד זהה לענייננו – הסרת המילה "חילוני" משלט הכניסה ליישוב ומפרסומים על אודות היישוב. כבר בהחלטת הבורר שדחתה בקשה לסעד זמני צוין כי לנוכח מועד הצבת השלט "חל שיהוי ניכר ומשמעותי בהגשת הבקשה" (החלטה מיום 12.11.2017, פסקה 23; נספח 21 לתגובת הוועד). בכתב התביעה המתוקן בהליך הבוררות שהוגש בשלהי שנת 2018, נזנח הסעד ביחס לשלט מאחר "שהתובעים נקלעו לכלל טעות שהשלט קשור להחלטת האסיפה הכללית מיום 9.8.2011" והתובעים שמרו על זכותם לנקוט בהליך נפרד כנגד הוועד המקומי או המועצה ולתבוע את הסרת השלט (עמ' 9 לכתב התביעה המתוקן בשנית, נספח 16 לעתירה), אך חלף פרק זמן ממושך של למעלה משנה עד שהעותרים שבו והעלו את טענותיהם בעניין זה. 12. גם אם אצא מנקודת הנחה שהעותרים או מי מהם לא השתהו בהגשת העתירה, אני סבור כי דינה להידחות גם לגופם של דברים. 13. סעיף 249 לפקודת העיריות קובע את סמכות העירייה לקיים ולנהל שירותים לתועלת הציבור. מכוח סמכות כללית זו מוסמכת עירייה, בין היתר, לתלות שלטים בתחומה (ראו והשוו לבג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393, 408 (2002) (להלן: עניין עדאלה)). ניתן לומר כי סמכות זו כוללת גם הצגת פרסומים על אודות היישוב בדפי מידע למיניהם או במרשתת. המדובר בסמכות עזר "טבועה" של רשות מקומית מכוח תפקידה לנהל את ענייני היישוב ובכלל זה את המרחב הציבורי שבו. לענייננו, סמכויות מועצות אזוריות באיו"ש דומות במהותן לסמכויות העיריות מכוח סעיף 249 לפקודת העיריות (על הדין החל באיו"ש ראו, מיני רבים, בג"ץ 358/18 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (30.6.2019); בג"ץ 3865/20 שוקרון נ' המועצה המקומית קרית ארבע, פסקה 7 לפסק דיני (‏7.10.2020) (להלן: עניין שוקרון)). סעיף 57(א) לתקנון המועצות האזוריות מסמיך את המועצה האזורית לטפל ולפעול בכל ענין הנוגע לשירותים המונציפאליים לתושבים בתחומה, לרבות "לקידום העניינים הכלכליים, החברתיים התרבותיים והחינוכיים של תושביו או של כל חלק מהם" (סעיף 57(א)(2)); ו"להקים ולקיים בניינים ולעשות עבודות ציבוריות, לקרוא שמות לרחובות ולסמן את הבנינים בהם במספרים [...]" (סעיף 57(א)(4)). לוועד המקומי של היישוב מסורות סמכויות המועצה לפי סעיף 57 לתקנון המועצות האזוריות ככל שאלה הואצלו לו בהחלטת המועצה ובתנאים שקבעה. מכאן נובעת סמכותו של הוועד להציב שלט בכניסה ליישוב. דומה כי גם העותרים לא חלקו על עצם קיומה של הסמכות, שכן בעתירתם ביקשו סעדים הנוגעים לתוכן הפרסומים ותוכן השלט – הסרת המילה "חילוני" – להבדיל מעצם קיומם. ודוק: הסמכות להציב שלט בכניסה ליישוב טומנת בחובה את האפשרות לציין בו פרטים נוספים הקשורים ביישוב, ולא נדרשת לשם כך הסמכה מיוחדת. הצבת שילוט בכניסה ליישוב תורמת להעברת מידע ביחס ליישוב באופן ברור ונהיר (השוו לעניין עדאלה, עמ' 412), מאפשרת את זיהויו ומהווה "קבלת פנים" לנכנסים בשעריו. כך, שלטים הכוללים את מועד היווסדות היישוב הינם בגדר חזון נפרץ בישראל, ולעיתים מתווספים להם פרטים על אודות גרעין המייסדים או התנועה אליה היישוב השתייך או משתייך, וכן ציטוטים או איורים המעידים, למשל, על צביונו החקלאי. ענייננו אפוא באופן מימוש סמכות הרשות ובמישור שיקול הדעת, ובאופן ספציפי בשאלה אם ניתן להציג ולקבוע בשלט הכניסה ליישוב (או בפרסומים אחרים הנוגעים לו) כי היישוב ניל"י הוא בעל צביון "חילוני". כידוע "אחד המופעים בהם באה לידי ביטוי האוטונומיה הנתונה לרשות המקומית, הינו החופש הנתון לה בעיצוב המרחב הציבורי בשים לב לצביון בו מעוניינים מרבית תושביה" (עע"מ 66315-09-24‏‏ לינור נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 31 לפסק דינו של השופט כשר והאסמכתאות שם (2.4.2025) (להלן: עניין לינור); לביקורת על יכולתן של קהילות לעצב את המרחב הציבורי שלהן ולתבוע התאמה של המרחב הציבורי על פי אמונתן ראו ישי בלנק "איים של פלורליזם: היפרדות ושילוב בין דתיים וחילונים בישראל" דין ודברים ו 85 (2011)). 14. לצד זאת, מובן כי במימוש סמכויותיה הרשות המקומית כפופה לכללי המשפט המנהלי ונדרשת להפעיל את שיקול דעתה בהתאם להוראות הדין (וראו מיני רבים, עע"מ 662/11 סלע נ' ראש המועצה המקומית כפר ורדים, פסקה 20 (9.9.2014)). כפי שציינה היועצת המשפטית לממשלה בתגובה מטעמה, סוגיות הנוגעות לצביון יישובים וסמכויות הרשויות בקשר לכך עשויות להיות מורכבות ורגישות; ולא בכדי ציינתי בפרשה אחרת כי במקרים רבים, "השאלה עד כמה רשאית הרשות להביא בחשבון שיקוליה את צביון היישוב היא שאלה לא פשוטה" (עניין שוקרון, פסקה 13 לפסק דיני והאסמכתא המובאת שם; וראו והשוו לעניין לינור, פסקה 32 לפסק דינו של השופט כשר ועניין סלע, פסקה 31 לפסק דינו של השופט פוגלמן). הסמכות ליתן הצהרה בדבר צביון היישוב באמצעות הצבת שלט כניסה או בפרסומים אחרים אינה בלתי מוגבלת. מקובלת עלי עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה, לפיה קיומה של סמכות אין משמעותה כי "יד חופשית" (carte blanche) לכתיבת כל ביטוי שהוא על השלט, ובמימוש סמכויותיה, הרשות המקומית כפופה לחובות ואמות המידה של המשפט המינהלי, לרבות חובת ההגינות, שוויון, סבירות ומידתיות, ועליה לפעול באופן שלא יהיה מנוגד לתקנת הציבור. 15. ובחזרה לענייננו. יש לחזור ולהדגיש את שכבר נאמר על ידי המשיבים והערכאות קמא: העתירה שלפנינו אינה נוגעת למתן שירותים מוניציפליים, מניעה או הגבלה של שירותי דת, גישה לשירותי דת, או מניעת זכותם של מי מתושבי היישוב לחיות ולנהוג לפי צו אמונם ומצפונם. הצדדים לא חלקו על כך שעל ועד היישוב לספק שירותים ואמצעים ראויים בנסיבות העניין על מנת לאפשר לתושבים המעוניינים בכך לקיים אורח חיים דתי. המועצה האזורית התייצבה לצד העותרים בעניין זה ומחויבת להצהרתה באופן מלא. טענת העותרים כי הגדרת היישוב כחילוני נעשתה כדי למנוע מהם שירותי דת נדחתה על ידי הערכאות קמא, וגם לפנינו לא נטענה וממילא לא הוכחה פגיעה קונקרטית, ממשית ומעשית בזכותם של מי מהעותרים לקיים אורח חיים דתי בהתאם לצו מצפונם ותפיסת עולמם. בכך שונה המקרה שלפנינו ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, ובהם נדונו מחלוקות בין רשויות לתושביהן הנוגעות לחופש הדת וחופש מדת אשר השליכו באופן מעשי וממשי על זכויות הפרט ומימושן (וראו, למשל, עניין סלע העוסק בהקמת מקווה; עניין שוקרון העוסק ברחצה מעורבת של גברים ונשים בבריכת שחייה ציבורית; עע"מ 7174/23 פורום חירות וכבוד האדם בישראל נ' עיריית תל אביב-יפו (22.9.2023) ועניין לינור העוסקים בקיום תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי). 16. העותרים טענו כי הגדרת היישוב כחילוני מדירה, מקפחת ופוגעת בזכות הפרט לכבוד ולשוויון, אך לא הראו כיצד יש בהצבת השלט כדי פגיעה של ממש בזכויותיהם. כאמור, שלט הנושא את הכיתוב "יישוב קהילתי חילוני" מוצב בכניסה ליישוב החל משנת 2011, והערכאה הדיונית מצאה כי לצביון החילוני של היישוב ניתן ביטוי בפרסומים על אודות היישוב בתקופות מוקדמות יותר להצבת השלט, וכי צביונו החילוני של היישוב היה ייחודי לעומת גרעיני התיישבות אחרים באזור. בנסיבות העניין, פרק הזמן הממושך שעבר עד שהעלו העותרים את טענותיהם בערכאות יכול להעיד על כך שהצבת השלט לא נתפסה בשעתו כפגיעה של ממש בזכויותיהם. אשוב ואזכיר בהקשר זה כי סוגיית השילוט הועלתה בעתירה משנת 2017 ובהליך הבוררות שהתקיים בעקבותיה אך נזנחה על ידי העותרים בהליך הנ"ל ולא הוכרעה. בפסק דינו של הבורר אף צוין כי "יש להזכיר לעניין זה, כי מזה מספר שנים קיים בכניסה ליישוב שלט המכריז כי מדובר בישוב חילוני, ולא הוכח שהדבר גרם לפגיעה מהותית כלשהי בחיי התושבים הדתיים ביישוב" (סעיף 130 לפסק הדין, נספח 25 לעתירה). זאת ועוד, במכתב שנחתם על ידי ועד בית הכנסת בשנת 2005, שעליו נמנה אחד מהעותרים בהליך דנן, צוין כי "ניל"י הוא יישוב קהילתי חילוני ואין לאיש מאיתנו כל כוונה לשנות סדרי בראשית", וגם בכך יש כדי להעיד כי הגדרת היישוב כחילוני לא נתפסה באותה עת כפוגענית. 17. למעשה, טענות העותרים לפגיעה בכבוד ובשוויון "מהותי" מבוססת על הטענה כי הגדרת היישוב כחילוני גורמת לתושבים שאינם חילונים להרגיש חריגים ביחס לאוכלוסיית היישוב; מעבירה מסר של חוסר שייכות והיותם "תושבים מסוג ב'"; וגורמת לתחושות עלבון והשפלה. העותרים טוענים אפוא כי השלט מסב להם תחושות שליליות וקשות ופוגע ברגשותיהם ובתחושת השתייכותם לקהילה. גם כשהפסיקה הגנה על רגשות במשפט בהקשרי דת, האיזון בינן לבין זכויות חוקתיות מתחרות נעשה בהתקיים "פגיעה קשה חמורה ורצינית" ו"במקרים חריגים ומיוחדים, אשר באופיים מזעזעים את אמות הספים של הסובלנות ההדדית" (בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 50 (1997); וראו גם בג"ץ 953/01 סולודקין נ' עיריית בית-שמש, פ"ד נח(5) 595, 614 (2004) (להלן: עניין סולודקין); בג"ץ 2194/06‏‏ מפלגת שינוי מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, פסקה 13 (2006)). יש הגורסים כי הדיון בתחושות נעשה כחלק מהדיון בזכויות חוקתיות ובמסגרתו, ולא בהגנה על רגשות כאינטרס עצמאי (שיר אשכול "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "רגשות"? על הגנה על רגשות במשפט הישראלי ומה שעומד מאחוריה" משפט חברה ותרבות ג: משפט ורגשות 289, 295-294 (2020) (להלן: אשכול)). "טענות על פגיעות (אגב) ברגשות הן כמעט תמיד טפילות [לטענות נורמטיביות אחרות – י"ע], ומשקלן העצמאי נמוך למדי" (דני סטטמן וגדעון ספיר דת ומדינה בישראל 169 (2014)). לפי גישה אחרת, טענות להגנה על רגשות מבקשות למעשה להגן על שלמות זהות תרבותית מסוימת (מיטל פינטו "פגיעה ברגשות או פגיעה בזהות תרבותית" המשפט טו 647 (2010), וראו גם: דני סטטמן וגדעון ספיר "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים" מחקרי משפט כא 5 (2004)). 18. אכן, ההליך דנן אינו בא בחלל ריק. בין קבוצות התושבים בניל"י התקיימו הליכים משפטיים שונים בסוגיות הקשורות לשירותי דת ביישוב, וניכר כי הרוחות סוערות. סוגיות אלו, מטבען, מעוררות לעיתים רגשות עזים. אולם, בנסיבות דנן אין בטענות כדי להעביר את "מרכז הכובד" של העתירה למישור זכויות הפרט ולבסס פגיעה של ממש בזכויות חוקתיות. קולמוסים נשתברו בכתיבה על חשיבותה של הזכות לשוויון, אולם אין זה המקום לפרוס את היריעה על כל אותם מקרים שבהם נדונה הפרת עקרון השוויון ודמותו של המרחב הציבורי בהקשרים של דת ומדינה. זאת בהינתן, כאמור, שאין בענייננו השלכות מעשיות לעניין עיצובו של המרחב הציבורי, זכויות הפרט ואופן מימושן; ובהינתן שהפגיעה ברגשות שעלולה להיגרם בנסיבות העניין, רחוקה מלהתקרב לרף המחמיר הנקבע בפסיקה. בסופו של דבר, מדובר בענייננו בשילוט המהווה הצהרה כללית על אופיו של היישוב. כשילוט בעל אופי דקלרטיבי, אין לראותו כמדיר אוכלוסייה כלשהי או פוגע בזכויות הפרט או בחופש ההתאגדות של תושבי היישוב. 19. על כך יש להוסיף כי הצגת היישוב ניל"י כחילוני לא משמיעה כי אין בו מקום לתושבים שאינם חילוניים או כי אין לקיים בו אורח חיים דתי (לשאלה מהי חילוניות ומיהו חילוני ראו דיון נרחב אצל אמנון רובינשטיין ואביב גאון "המיעוט החילוני" משפט ועסקים כב 197, 207-203 (2019) (להלן: רובינשטיין וגאון); יצחק ברנד וידידיה שטרן מיהו חילוני? קריאות הלכתיות 24-19 (2012)). רובינשטיין וגאון מציינים במאמרם כי ההגדרה המילונית למונח "חילוניות" (secularism) היא "תפיסה השואפת להפרדה בין מוסדות המדינה למוסדות הדת ומבקשת לקיים משטר של זכויות אדם". עמדה על כך גם הערכאה הדיונית בציינה כי מבחינת המשיבים, הגדרת היישוב כחילוני היא הגדרה "חיובית" שנועדה להבהיר כי היישוב מקיים אורח חיים חופשי ומאפשר לכל אדם לחיות את חייו, ללא הפליה ותוך מתן שירותים לכלל התושבים. בחברה הישראלית, אין זה חריג כי מוסדות או גופים מתויגים באופן גס כ"חילוניים" או "דתיים", ואין להסיק מעובדה זו כשלעצמה כי עצם התיוג פוגע באותם פרטים שאינם נמנים על קבוצת הרוב. כך למשל, דבר ידוע ומוכר הוא כי במערכת החינוך הישראלית קיים חינוך "ממלכתי דתי" וחינוך "ממלכתי חילוני", ולעיתים, משפחות מסורתיות או דתיות בוחרות לשלוח את ילדיהן להתחנך במוסד "חילוני" ולהפך. האם יש להסיק מכך כי לתלמיד הדתי אין מקום במערכת חינוך חילונית, וכי הגדרת מוסד הלימוד ככזה פוגעת ברגשותיו, בכבודו או בשוויון? בדומה, ישנם גופים נוספים, כגון מוסדות ללימודים גבוהים ותנועות נוער, המזהים עצמם, אם באופן פורמלי אם לא, כקשורים לקבוצה מסוימת מבחינה דתית. נדמה כי גם במקרים אלה מדובר בהצהרה כללית על אופי המוסד, וקשה לטעון לקיפוח והדרה של מי שלא נמנה עם אותה אוכלוסייה או כי התיוג "דתי" או "חילוני" מסב פגיעה ממשית בזכויותיהם. 20. ניתן לטעון כי שונים הם פני הדברים ביחס להגדרת מקום מגוריו של אדם, שאינו מהווה רק קורת גג אלא גם בסיס ומסגרת חברתית כללית. אולם, פרקטיקה מוכרת היא כי לא מעט יישובים בארץ מזהים עצמם או מגדירים עצמם בהתאם לצביון היישוב, לרבות בהיבטי דת, ולרבות בשלטים בכניסה ליישובים. בתגובתו לעתירה הפנה הוועד לדוגמאות רבות של יישובים המציגים צביון דתי או חילוני בשלטים בכניסה ליישוב או בפרסומים במרשתת (נספחים 16, 17 18 ו-20 לתגובה). כך למשל, באתר המרשתת של המשיבה עצמה, המועצה המקומית מטה בנימין, ניתן למצוא "תעודות זהות" של היישובים הנמצאים בתחומה וסיווגם כ"קהילתי דתי", "קהילתי חילוני", "קהילתי דתי תורני" או "חרדי". הוועד אף הפנה להזמנה למכרז של רשות מקרקעי ישראל לחכירת מגרש לבנייה ביישוב מסוים, שצוין לגביו כי הוא "מקיים אורח חיים דתי ומסורת בישראל" (נספח 17 לתגובה). יכול הטוען לטעון כי התחושות העולות מקריאת תיאור צביונו של יישוב במרשתת או במסמך פחותות בעוצמתן ביחס לאלו העולות מקריאת שלט המוצב בריש גלי בכניסה ליישוב. אולם, בעולם הווירטואלי של ימינו, ייתכן כי הנפקויות המעשיות של הגדרת יישוב כ"חילוני" או "דתי" במרשתת גדולות יותר. מכל מקום, לטעמי, דין השלט ודין הפרסום במרשתת זהה. הפרקטיקה הקיימת ביחס להצגת דָּתִיּוּתָם של יישובים, בין אם במרשתת בין אם בשלטים בכניסה ליישוב, יכולה להעיד על כך שהפתרון לסוגיות מעין אלה מצוי במציאת הסדר ההולם את אופיו של כל יישוב (וראו בהקשר זה אשכול, עמ' 323; עניין סולודקין, עמ' 620-613; דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים (26.10.2017)). 21. על רקע כל האמור נחזור לנסיבות המקרה שלפנינו. הכללת המילה "חילוני" בשלט הכניסה ליישוב ניל"י והצגתו ככזה בפרסומים שונים אינה עולה כדי חריגה מסמכות של הרשות המקומית ואינה מגלה עילה אחרת להתערבות משפטית כך שדין העתירה להידחות. כאמור בהרחבה לעיל, אין עסקינן במניעה או הגבלה מכל סוג שהוא של שירותי דת או של האפשרות לנהל אורח חיים דתי ביישוב, והצבת השלט אינה פוגעת בזכויות הפרט של מי מתושבי היישוב. מדובר בשלט ותיק, ביישוב קהילתי שבהתאם לקביעת הערכאה הדיונית, לא הוכח שינוי משמעותי בהרכבו. השלט נושא אופי דקלרטיבי-כללי, ואין לראות בביטוי "חילוני" כביטוי פוגעני המדיר אוכלוסייה כלשהי או עומד בניגוד לתקנת הציבור. עוד לפי קביעותיה של הערכאה הדיונית, קיימים טעמים המצדיקים את שיקוף צביונו הייחודי של היישוב ואין הסתייגות רחבת היקף מבין תושבי היישוב מהשילוט המדובר. בהינתן כל אלה, כאמור, לא קמה עילה להתערבותנו. 22. לסיכום, לא נמצא פגם משפטי בהפעלת שיקול הדעת המנהלי של הרשות. עם זאת, אין להסיק מהמקרה דנן, אמירה גורפת ביחס לאפשרות להציג את צביונם של יישובים בשלטי כניסה או בפרסומים כלשהם, וכבר עמדנו על המורכבות הטמונה בסוגיות מעין אלה, המחייבת להימנע מקביעות כוללניות. ההכרעה בתיק שלפנינו ממוקדת בנסיבות המקרה הפרטני כמפורט לעיל, ומקרים עתידיים, אם וכאשר יתגלגלו לפתחן של הערכאות השיפוטיות, יוכרעו אף הם בהתאם לנסיבותיהם. בטרם חתימה 23. ההליך המשפטי אמנם הסתיים, אך לא כך באשר ליחסי השכנות ושגרת יומם של העותרים ויתר תושבי היישוב ניל"י. אצטרף בהקשר זה לדברי המועצה בתגובתה, לפיהם הבחירה בכלי המשפטי אינה הדרך הנכונה כדי להתמודד עם המחלוקת העולה מהעתירה ועם האתגר שבשילוב אוכלוסיות שונות תחת יישוב אחד. "יחסים בין פרטים בחברה אינם מושתתים על שיח של זכויות בלבד" (בג"ץ 8420/21 אלנקווה נ' צבא ההגנה לישראל, פסקה 1 לפסק דיני (‏11.2.2024)), וסכסוך בסוגיה מעין זו בין תושבי רשות מקומית לבין עצמם ראוי שייפתר בדרך של פשרה ולא בדרך של פסק דין (ראו גם בעניין שוקרון). אסיים אפוא בהמשך הפרפרזה עמה פתחנו, ובתקווה כי סיפורם של תושבי ניל"י יסתיים כסיפורם של דיירי המגדל מ"דירה להשכיר": כך, על פסגה מוריקה, בין גבעות ועמקים, עומד יישוב ותיק ומסביר פנים [...] וביישוב גרים עד היום, שכנים טובים חיי-שלום. 24. דעתי היא אפוא כי יש לדחות את העתירה, ולחייב את העותרים לשאת בהוצאות הוועד המקומי והמועצה האזורית בסך 10,000 ₪ לכל אחד. 25. לאחר כתיבת שורות אלה, הונחה בפני חוות דעתו של חברי, השופט שטיין. למקרא דברי חברי מצאתי לחזור ולהבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים – אין בפסק דיני כדי להכשיר שלט עם כיתובים כגון אלה הנזכרים בפסק דינו של חברי (בפסקה 8), כיתובים שאינם עומדים בפנינו וספק רב אם קיימים בארצנו בפועל. ההכרה בקיומה של סמכות להציב שלט הצהרתי כגון זה נשוא דיוננו, אין משמעותה כי מדובר בסמכות בלתי מוגבלת בהיקפה. כפי שציינה היועצת המשפטית לממשלה וכפי שציינתי אף אני, הרשות המקומית כפופה לחובות ואמות המידה של המשפט המינהלי, חובת ההגינות, שוויון, סבירות ומידתיות ביניהן, ואין ביכולתה, אף במסגרת מימוש סמכותה, לכתוב על השלט כל ביטוי באשר הוא. ייתכנו ביטויים שכתיבתם על שלט תהא מנוגדת לדין, כדוגמת ביטויים בעלי אופי גזעני. כאמור לעיל, הכרעתי תחומה לנסיבות המקרה הפרטני שהובא לפנינו, ומתחשבת בהיות השילוט ותיק ואופיו הדקלרטיבי, לנוכח צביונו וייחודו של היישוב נילי עוד מימי הקמתו וקביעותיה של הערכאה הדיונית בהקשר זה. כל מקרה אחר ייבחן אף הוא בהתאם לנסיבותיו. 26. חברי מסיק את מסקנתו בדבר הפגיעה בשוויון מפסק דין אמריקאי המבוסס על עיקרון ההפרדה בין דת ומדינה בראי עיקרון ה"ניטרליות", אך לא זה המצב במדינתנו שלנו – המוגדרת מלכתחילה כ"יהודית ודמוקרטית". 27. באשר לסמכות הרשות המקומית, דומני כי גישתו המצמצמת של חברי בפסקאות 7-6 לחוות דעתו, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה העדכנית בנושא (ראו פסק דיני בבג"ץ 3964/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (31.7.2025)). מכל מקום, חברי סבור כי רשות מקומית רשאית לפרסם תיאורים עובדתיים הקשורים לאופי היישוב ותושביו, לרבות פילוחים סטטיסטיים "יבשים" של התושבים על פי השתייכותם לדת וללאום. על כן, לשיטתו, הצבת שלט הנושא את הכיתוב "נילי – יישוב קהילתי שרוב תושביו חילוניים" מצויה בגדרי סמכותה של הרשות. גם אם אלך לפי שיטתו של חברי, ספק בעיני אם שילוט בנוסח זה מדיר אוכלוסייה מסוימת פחות משלט הנושא את הכיתוב "ישוב קהילתי חילוני", או כי לא יהיה מי שיטען לפגיעה משלט המכריז על היישוב כי "רוב תושביו יהודיים". הגם שברמה העיונית הכרזה על נושא "עובדתי" גרידא יכולה להיתפס כניטרלית, לא כך בחיי המעשה ובמהותם של הדברים. לא למותר לציין כי מגוון הכיתובים שעשויים להיכלל בשלטים הוא רחב, ואזכיר כי יישובים רבים מציבים שלטים הכוללים ציטוטים או איורים המעידים במשתמע על צביון היישוב. קשירת שאלת הסמכות בטיב הביטוי כרוכה אפוא בבעייתיות, ומכאן עמדתי כי ענייננו בשאלה של היקף הסמכות ולא בעצם קיומה. 28. ועוד אציין, כי דומה ששלטים ופרסומים בנוסח "יישוב קהילתי דתי" נפוצים הרבה יותר מאשר שלטים המכריזים על כך שהיישוב הוא חילוני. אם תתקבל עמדת חברי, אזי יישובים רבים המצהירים על צביונם כדתיים ייאלצו להסיר שלטים ופרסומים בנושא. בהקשר זה, לא בכדי, המועצה האזורית בנימין (היא המשיבה 2) שבשטחה יישובים קהילתיים דתיים, התנגדה לעתירה. 29. ולבסוף, יש להצר על כך שהמחלוקת בין הצדדים הובאה מלכתחילה לפתחנו, באשר סוגיות מעין אלו ראוי לשיטתי שיפתרו בדרך של הידברות ופשרה בין הרשות המקומית לבין תושביה, ובין התושבים בינם לבין עצמם. עם זאת, משהובאה העתירה לפתחנו ונדרשת הכרעה – לא מצאתי עילה משפטית לקבלה. יצחק עמית נשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופט אלכס שטיין: אברהם בן חמו מנהל אורח חיים דתי-מסורתי ומתגורר ביישוב ניל"י (להלן: היישוב או נילי, בהתאמה). בכל פעם שהוא נכנס לשטח היישוב ברכבו, הוא רואה לנגד עיניו בשורה החרוטה עלי אבן (להלן: השלט) כי נילי הוא יישוב חילוני. "חילוני", משמעו לא-דתי ולא-מסורתי – בניגוד לאורח החיים של מר בן חמו ובני ביתו. שלט זה הוצב מטעם השלטון המקומי, בכבודו ובעצמו; וכך הוא נראה: השאלה שמר בן חמו ויתר העותרים שעומדים לצידו מציבים לפנינו היא זאת: האם השלטון המקומי מחזיק בסמכות להכריז על צביונו החילוני של היישוב באמצעות הצבת השלט? חברי, הנשיא עמית, עונה לשאלה זו בחיוב, ולטעמו דין העתירה להידחות. להשקפתו, השלט מהווה חלק מהאיזון הקהילתי אשר מקוים ביישוב נילי בזכות הסובלנות, הרבגוניות והכלת השונה, בדומה לבית משותף המתואר בסיפורה הקלאסי של לאה גולדברג "דירה להשכיר" – בית בו התגוררו, בהרמוניה ובאחווה, תרנגולת, קוקייה, חתולה, סנאית ומר עכבר (זה שפינה, ללא הודעה מוקדמת, את הדירה בקומה החמישית וזו הוצעה להשכרה). כמו חברי הנשיא, עיינתי בכתובים שהונחו לפנינו ושמעתי בקשב רב את טענותיהם של בעלי הדין. אולם, אחרי שנוכחתי לדעת כי הכיתוב "נילי יישוב חילוני" – אשר תופס מקום מרכזי במרחב הציבורי של היישוב – הוא אקט שלטוני מובהק שמומן על ידי תשלומי חובה ונכפה על מר בן חמו ועמיתיו, דמיוני הובילני ליצירה ספרותית אחרת. בדומה ל"דירה להשכיר" יצירה זו עושה שימוש אנתרופומורפי במשל של חיות; אך בשונה מסיפור זה, היא מעמידה לנגד עיני הקורא תמונה קודרת של עריצות השלטון אשר מנכס לעצמו סמכויות לא לו. כוונתי ל"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. מטעם זה ומטעמים נוספים, הגעתי למסקנה ההפוכה מזאת של חברי הנשיא. יריעת המחלוקת אשר מפרידה בין עמדתי-שלי לבין עמדת הנשיא, המקובלת על חברינו השופט י' כשר, הינה רחבה. אתחיל בכך שאני מבקש לדייק עם הגדרת השאלה המונחת לפתחנו. סבורני, כי השאלה בה אנו נדרשים להכריע כאן היא לא, כדברי הנשיא, "האם רשאי יישוב להכריז על צביונו?", אלא "האם לרשות מקומית נתונה סמכות מכוח הדין להציב בכניסה לשטחה – או במקום אחר במרחב הציבורי – שלט אשר מודיע, קבל עם ועדה, על היותו "יישוב חילוני" (או יישוב בעל אתוס או צביון לאומי, אמוני או ערכי אחר, כדוגמת "יישוב יהודי", "יישוב ערבי", "יישוב דתי", "יישוב חרדי" או "יישוב ליברלי")? הגדרת השאלה במונחים הפורמליים של סמכות קשורה לכלל היסודי לפיו רשויות השלטון – ללא יוצאים מן הכלל – אינן רשאיות לפעול אלא בדל"ת אמות הסמכות שהוקנתה להן בחוקים ובתקנות (להלכה הידועה אשר קבעה מושכלת יסוד זו, ראו: בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר-המשטרה, פ"ד ב 80, 83-82 (1949)). בהתאם לכך, באין סמכות פורמלית להציב שלט "יישוב חילוני" במרחב הציבורי, שלט כזה אינו יכול לעמוד על תלו בשטח היישוב; ואם ועד היישוב מעוניין בכל זאת לדווח לעולם על "צביונו", עליו למצוא דרכים חוקיות להעברת המסר שברצונו להעביר (אם ישנן כאלה). באין הסמכה מפורשת בדין, שלטון מקומי אינו מוסמך לזהות את עצמו במונחים של דת, חילוניות או לאומיות, או באמצעות ערכים ואמונות שהוא ראה לנכון לאמץ. כפי שהזדמן לי להבהיר, "מוסדות [השלטון] נולדים בתוך הכתובים הרשמיים של המדינה ופועלים אך ורק בגדרי הכתובים הללו: הוראות דין פורמליות אשר קובעות את סמכויותיהם, ולא מעבר לכך. שלא כמו בעלי אישיות משפטית טבעית – אנשים בשר ודם – אשר מוחזקים בני חורין בכפוף למגבלות שהדין קבע עבורם, למוסדות המדינה אין כוחות, אין סמכויות – ולדידי, אין קיום – מעבר למה שנקבע עבורם בכתובים שהקימו אותם ושהגדירו את פועלם בהמשך הדרך" (ראו: בג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 13 לפסק דיני (2.1.2025); ההדגשה הוספה – א.ש.). באשר למענה לשאלת הסמכות – בניגוד לחברי הנשיא, אינני סבור כי "הסמכות להציב שלט בכניסה ליישוב טומנת בחובה את האפשרות לציין בו פרטים נוספים הקשורים ליישוב". בהיבט הלוגי הפשוט, מן "הסמכות להציב שלט בכניסה ליישוב" לא נגזרת "האפשרות לציין בשלט פרטים נוספים הקשורים ליישוב". סבורני כי הגזירה שחברי מבקש לגזור תלויה במהות הסמכות להציב שלט בכניסה ליישוב, כהגדרתה בחיקוק, וכן – במידה לא פחותה – בסוג "הפרטים הנוספים" שבהם עסקינן. כמו שנאמר, The devil is in the details. למשל, יישוב שמרבית תושביו הם הטרוסקסואליים אינו רשאי להציב במרחב הציבורי שלו שלט שמודיע על היותו יישוב בעל צביון או אתוס הטרוסקסואלי; ובדומה לכך, נראה כי יישוב אשר נוסד, הוקם ואוכלס על ידי אנשי צבא ששירתו ביחידות קרביות אינו מוסמך להכריז בשלט חוצות על היותו "יישוב של גברים". במקרה הראשון, מדובר בביטוי פומבי שנותן תמיכה שלטונית מוניציפלית לדפוס של מיניות וחיים זוגיים המזוהה עם הטרוסקסואליות, וכפועל יוצא מכך מייצר הדרה של דפוסים אחרים (הומוסקסואליים). במקרה השני, מדובר בביטוי שעולה כדי הדרה מגדרית בוטה. המכנה המשותף הוא ברור: בשני המקרים מדובר בשלט של רשות מקומית אשר מנכיח במרחב הציבורי של הרשות עמדה ערכית, דרך חיים או תפישת עולם מסוימת שאינה נחלת הכלל ושמסמנת תפישות עולם, דרכי חיים ועמדות ערכיות אחרות כחסרות שייכות ליישוב. אדם שמשתייך לקהילת להט"ב הרואה לנגד עיניו שלט שמבשר לו כי הוא גר ביישוב "הטרוסקסואלי" אומר לעצמו "אני לא שייך לכאן" או, למצער, "בעיני השלטון המקומי, אני ואנשים כמותי חשובים פחות"; וכך הוא גם לגבי אישה אשר מביטה אל השלט "יישוב של גברים". אם כך הוא הדבר, האם קיים הבדל מהותי בין השלטים שבשתי הדוגמאות הללו לבין השלט "יישוב חילוני"? סבורני כי אין שום הבדל מהותי בין הדוגמאות שהבאתי לבין השלט "יישוב חילוני". הדוגמאות שהבאתי מדגימות הדרה של אוכלוסיית להט"ב ואוכלוסיית נשים, ואילו השלט "יישוב חילוני" עולה כדי הדרת האוכלוסייה הדתית-מסורתית. מר בן חמו, ועמו יתר העותרים, אומרים לעצמם, בעמדם מול השלט "נילי יישוב חילוני", "אנחנו, יהודים דתיים-מסורתיים, חשובים פחות בעיניי השלטון המקומי", אם לא "אנחנו לא שייכים לכאן". בטרם אמשיך בניתוח הסוגיה, אומר בפה-מלא: אם זו אינה הדרה, איני יודע "הדרה" מהי. חברי הנשיא סבור שהשלט "נילי – יישוב קהילתי חילוני" רק מדווח על היות היישוב חילוני ברמה עובדתית פשוטה. לטעמי שלי, שלט זה אינו מספר סיפור של עובדות, אלא מביע עמדה ערכית אודות האתוס או הצביון שהשלטון המקומי ראה לנכון לאמץ ולשוות ליישוב. בשונה מאנשים בשר-ודם, יישוב אינו יכול להניח על עצמו תפילין או לסרב להניחו; והוא גם אינו יכול להדיר את רגליו מבתי הכנסת או, לחלופין, לבקר בהם בדביקות. במילים אחרות: ליישוב אין מוח ואין נשמה, ועל כן הוא אינו יכול לגבש עמדה תאולוגית כזאת או אחרת, שתהפכו לדתי או לחילוני. האמירה שעל השלט, "נילי – יישוב קהילתי חילוני", אינה, אפוא, אלא הבעת עמדתו של השלטון המקומי באשר לאורח החיים הדומיננטי, אם לא מועדף, בשטחו. תהום מפרידה בין המסר שמופיע על שלט זה לבין מסרים עובדתיים פשוטים כדוגמת "נילי – יישוב שיש בו מתנ"ס" או, קרוב יותר לענייננו-שלנו, "נילי – יישוב שרוב תושביו חילוניים". פשיטא הוא, כי "יישוב חילוני", משמעו יישוב שהשלטון המקומי שלו, אשר מייצג את רוב תושביו, מבכר את דרך החיים החילונית על פני הדרך הדתית או המסורתית; ועל כן, השלט "נילי – יישוב קהילתי חילוני" אינו שונה במאומה מהשלטים "מעלה ורדים – יישוב הטרוסקסואלי", "מעלה רקפות – יישוב של גברים" או "מעלה חמניות – יישוב חרדי". ניתוח זה מביאני לשאלה העיקרית: האם רשות מקומית מוסמכת להנכיח במרחב הציבורי שלה דרך חיים אשר משקפת את האתוס או הצביון שלה בהיבט הערכי, החברתי או התאולוגי? היכן מעוגנת סמכות כאמור, אם בכלל? לדברי חברי הנשיא, הסמכות הנדרשת מעוגנת בסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות או הפקודה) – רשימת הסמכויות של השלטון המקומי, שעיקריה הועתקו לתוך סעיף 57(א) לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון), התשל"ט-1979, אשר חל על היישוב נילי. למען הנוחות, אתייחס בדבריי לסעיף 249 לפקודת העיריות, כפי שעשה חברי הנשיא. מדובר בסעיף ארוך מאד – ללמדך על כך שהשלטון המקומי אוחז בסמכויות נרחבות ומגוונות; ואלה הן: "(1) לבנות ולקיים בניני ציבור, לעשות עבודות ציבוריות אחרות ולבנות ולקיים חנויות ובתים; (2) להקים, לקיים ולנהל שירותים, מפעלים ומוסדות שהם לדעת המועצה לתועלת הציבור, או להשתתף בהקמתם, בהחזקתם ובניהולם; (3) לבצע מפעלים, שעליהם העיד השר בכתב כי הם מפעלים לתועלת הציבור; (4) לפעול, בהסכמת השר, כנאמנים של כל נאמנות שנוצרה לצרכי ציבור; (5) לספק שיכון למעוטי אמצעים [...]; (5א) בלי לגרוע משאר ההוראות לפי סעיף זה – להקים, להפעיל ולנהל דיור בהישג יד במקרקעין בבעלותה [...]; (6) להקים בתי-מחסה מספיקים כדי לאכסן בהם נכים ובעלי-מום עניים, ומקומות עבודה שבהם יועסקו עניים המסוגלים לעבודה ולמנוע פשיטת-יד; (7) להקים, לקיים ולהסדיר מרחצאות, בריכות שחיה ובתי-רחצה ציבוריים; (8) לספק, להתקין, להתוות, לתכנן, לשפר, לקיים, להסדיר גנים וגינות ומקומות מרגוע או נופש אחרים לשימוש הציבור, ולפקח עליהם, ולהשתתף בהוצאות קיומם של מקומות כאמור שהתקינם אדם לשימוש הציבור, ובלבד שלא ייגבו דמי כניסה לאותם מקומות, בחוק עזר או בכל דרך אחרת, לרבות באמצעות הטלת אגרה, מס, היטל או תשלום כלשהו (בפסקה זו – דמי כניסה), ואולם רשאי השר להתיר לעיריה לגבות דמי כניסה למקומות כאמור במקרים חריגים, ולפי כללים שקבע באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת; (9) לנטוע עצים בכל רחוב או בכל מקום ציבורי, ולהקים סוככי עצים, ובלבד שהרחוב או המקום לא ייפגעו על ידי כך יותר מן הראוי; (10) למכור, להחכיר או להחליף בקרקע אחרת כל רחוב שהוא נכס העיריה, או חלק ממנו, שאינו דרוש עוד לצרכי פקודה זו; (11) לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור; (12) לסלול מדרכות או לדרוש מבעלי מקרקעין הגובלים רחוב לסלול, סלילה ראשונה, מדרכה לאורך הרחוב הגובל את מקרקעיהם; (12א) לענין סוגי עסקים הגובלים רחוב – לדרוש מבעליהם או מכל המנהלים אותם למעשה או האחראים להם, לנקות את המדרכה לאורך הרחוב הגובל אותם; (13) לצוות כי ייהרסו בנינים, המעכבים או מפריעים אוורור, או שהם בלתי סניטריים או מזיקים מבחינה אחרת לבריאות הציבור, או שהם מסוכנים; (13א) להורות בדבר שמירת המראה של חזיתות הבתים, לרבות סיודן ושיפוצן; (13ב) להורות לבעלים או למחזיקים של עסקים או בתי מגורים בדבר נקיטת אמצעים למיגון עסקיהם או מגוריהם, לרבות פיקוח על מערכות אזעקה, דרך התקנתן, הפעלתן, וניתוקן אם הן מהוות מפגע; הוראות כאמור יכול שיחולו על סוגי עסקים או בנינים או על אזורים מסוימים שהגדירה העיריה לענין זה; הוראה כאמור המלווה במפרט המתאר את אמצעי המיגון, יראו אותה כהיתר בניה לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965; הוראות כאמור לא יינתנו לגבי בית מגורים שבנייתו הושלמה לפני תחילתו של חוק זה. (14) להסדיר או לאסור את הנחתן של מכונות שנתבלו, גרוטאות ברזל וחפצים אחרים ברשות הרבים, ולהורות על סילוקם של אותם חפצים ומה ייעשה בהם, כשהונחו ברשות הרבים או ברשות היחיד בנסיבות שיש בהן משום פגיעה בנוחותם של תושבי הסביבה; (15) לדרוש מבעלי מקרקעין כי יבנו ביבים, נקזים, בתי כסא, בורות שופכין, מחראות או משתנות, ולדרוש מבעליהם או מן המחזיקים בהם לקיים ולשמור במצב נקי את המיתקנים כאמור לאחר שנבנו, בלי לפגוע בכל תרופה שבידי המחזיקים נגד הבעלים; (16) להסדיר מכירת תוצרת ובעלי חיים ולפקח עליה, על ידי איסור מכירתם במקום שאיננו שוק ציבורי או בדרך אחרת; (17) להסדיר בשעת-חירום את מכירתם ומחירם של מצרכי מזון, ולפקח עליהם; (18) להסדיר הכנסתו של בשר קפוא לתחום העיריה ומכירתו ולפקח עליהן; (19) להיכנס לכל בית או בנין, שיש עליהם חשד סביר שהם בלתי סניטריים, כדי לברר את מצב הנקיון בהם או לצורך אחר, ולהוציא צו למחזיק בהם, שבו יידרש לנקוט את האמצעים המפורשים בצו; (20) בכפוף להוראות כל דין, להסדיר פתיחתם וסגירתם של חנויות ובתי מלאכה, מסעדות, בתי קפה, בתי תה, בתי משקה, מזנונים, קנטינות ומוסדות אחרים כיוצא באלה, ושל בתי קולנוע, תיאטרונים ומקומות אחרים של עינוג ציבורי או של סוג פלוני מהם, ולפקח על פתיחתם וסגירתם, ולקבוע – בלי לפגוע בכללותה של הסמכות – שעות פתיחתם וסגירתם ביום פלוני; אלא שתקפה של פסקה זו יהא בכפוף לכל פטור שהשר יורה עליו בצו; (21) עיריה רשאית להפעיל את סמכותה על פי פסקה (20) בתחום שיפוטה או בחלק ממנו לגבי ימי המנוחה, בהתחשב בטעמים שבמסורת דתית ולגבי יום תשעה באב; "ימי המנוחה" – כמפורט בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, לענין זה, שבת ומועדי ישראל – מכניסת השבת או המועד ועד צאתם; "יום תשעה באב" – כמשמעותו בחוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), התשנ"ח-1997; (22) להסדיר כל ענין חקלאי [...]; (23) להסדיר את השיט בנהרות בתוך תחום העיריה ולפקח עליו ולהורות בדבר רישוי ורישום של סירות השטות באותם נהרות בלבד ושל מלחים ומובילי סירות העושים בכל משלח יד או עבודה בקשר לסירות אלה על החוף או במים; (24) להסדיר בתי עלמין ולקבוע את עמקם וארכם של קברים; (25) להטיל היטל על כרטיסים הנמכרים לענוגים ציבוריים [...]; (26) לפקח על איסוף כספים במקומות ציבוריים על ידי מכירת סמלים וסרטים או באמצעים דומים לאלה או לאסור אותו; (27) להתקין ולבצע כל תכנית לטובת עובדי העיריה שאושרה על ידי השר; (28) להוציא תעודות אישור בדבר כל ענין מן הענינים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם לפי הפקודה או לפי כל דין אחר; (29) לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו, וכן, ברשותו של הממונה, להקים ולקיים מוסדות לבריאות הציבור ולחינוך, ולסייע בהם; (30) לייסד חברה, אגודה שיתופית או כל אגודה אחרת לכל מטרה שהיא בגדר סמכויות העיריה ותפקידיה, לרכוש מניות או ניירות ערך או זכות הנאה אחרת של כל חברה, אגודה שיתופית או אגודה אחרת, שמטרותיה מסייעות, לדעת המועצה, להשגת כל מטרה כאמור, ולנהוג בהם דרך בעלים; לענין זה, "חברה", "אגודה שיתופית" או "כל אגודה אחרת" – חברה, אגודה שיתופית או אגודה אחרת, שהתאגדו בישראל על פי דין; (31) לבצע כל סמכות מסמכויותיה ולמלא כל תפקיד מתפקידיה יחד או בשותפות עם מוסדות המדינה, רשויות מקומיות אחרות, חברות, אגודות שיתופיות וגופים או אנשים אחרים; (32) לבצע פעולות חינוך ומניעה בנושא הסמים המסוכנים ולפעול למען הקמת מוסדות לטיפול בנפגעי סמים ושיקומם, לאחר התייעצות עם המשרדים הנוגעים בדבר ועם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי; (33) להסדיר עניינים של שמירה, אבטחה וסדר ציבורי בתחומה, בנושאים, בתנאים ובסייגים שקבעו השר והשר לביטחון הפנים כאחד, בהסכמת שר המשפטים, ואולם בחוק עזר לפי פסקה זו לא יוטלו אגרה או היטל אלא בסכום שאינו עולה על סכום שקבע השר". סעיף 249 לפקודת העיריות הוא בגדר "קטלוג" שמאגד בתוכו סמכויות וכוחות שררה מאותו סוג כרשימה פתוחה (ראו: Gideon Parchomovsky & Alex Stein, Catalogs, 115 Colum. L. Rev. 165 (2015)). מדובר ברשימה פתוחה מסוג "קטלוג", בזכות הוראות כגון אלו אשר מסמיכות רשות מקומית "לעשות [...] כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו" (ראו: סעיף 249(29) לפקודה) וכן "להסדיר עניינים של שמירה, אבטחה וסדר ציבורי בתחומה" (ראו: סעיף 249(33) לפקודה). המכנה המשותף של הסמכויות והכוחות המפורטים בסעיף 249, על כל רכיביו, הוא שמירה על הסדר והניקיון בתחום הרשות המקומית וקידום הרווחה של תושביה. סדר, ניקיון וקידום רווחה אינם כוללים בתוכם יצירה או שמירה על צביון או אתוס דתי, חילוני או ערכי כזה או אחר בתחום הרשות המקומית. כמי שאמונה על שמירת הסדר והניקיון בתחומה ועל קידום רווחתם של תושביה, רשות מקומית אינה בגדר מועצה דתית או מועצה חילונית. אמונות וערכים של תושביה ואורח החיים שתושבים אלה בוחרים לעצמם אינם מעניינה של רשות מקומית. זהו המצב המשפטי כהווייתו. שומה עלינו אפוא לבסס את הכרעתנו בעתירה זו עליו, ורק עליו. מצב משפטי זה מוסבר היטב בדבריו של השופט מ' חשין, שמפאת חשיבותם אצטטם בהרחבה: "הרשות המקומית משמשת אפוא כזרועו הארוכה של השלטון המרכזי – קרא: הכנסת והממשלה או המפקד הצבאי – וייעודה להסדיר תחומי מחיה מסוימים בשטח שיפוטה. רשות מקומית [...] נועדה [...] להבטיח את רווחתם המוניציפאלית של התושבים ואת שיגרת החיים המקומית בתחום שיפוטה. ואמנם, עיון בהוראות החוק המקנות סמכויות לרשויות המקומיות מצביע בבירור על ייעודה של הרשות המקומית כגוף האמור לספק לציבור בתחומה שירותים מוניציפאליים; כי בגדר זה נתחמו סמכויותיה; וכי לצורך זה – ולצורך זה בלבד – הוסמכה הרשות לגבות תשלומי חובה מתושביה. הרשות המקומית קנתה אפוא סמכות בנושאים של רווחה מוניציפאלית – בעניינים הנוגעים לשירותים מוניציפאליים לתושבים שבתחום הרשות – והלכה היא כי טעמים כבדי משקל, בעיקר טעמים של דמוקרטיה מקומית, כוננו לה לרשות המקומית אוטונומיה רחבה בתחום שיפוטה. [...] נוסיף ונדע, בה בעת, כי אוטונומיה שניתנה לרשות מקומית – ככל אוטונומיה – מוגבלת היא לתחומים שנקבעו מראש [...] ולשטח גיאוגרפי שנחתם מראש [...] והאוחזים בסמכות האוטונומית אין הם מותרים לפעול אל מחוץ לאותם תחומים. ועוד זאת נזכור ונשנן: רשות מקומית, אף שניתנה לה אוטונומיה בתחומיה, אין דומה היא למדינה. ש"המדינה לא הוקמה על-פי מסמך – חוק או תעודה – המקצה לה תפקידים מסוימים ואוסר עליה למלא אחרים", ואילו רשות מקומית מתכוננת במסמך – בצו או בהכרזה של שר-הפנים או של מפקד האזור; הדין מקנה לה תפקידים מסויימים בתחומי שיפוט מסויימים; וסמכותה פורשת עצמה אך ורק למילויים של אותם תפקידים ובאותם תחומי שיפוט. אין לה לרשות המקומית אלא את שהדין מקנה לה במפורש (או מכללא מחוייבת הפרשנות), ומותרת היא לפעול רק במקום ובתחומי-החיים שהדין הסמיך אותה לפעול בהם. רשות מקומית מסוגלת ורשאית לפעול אך ורק בתחום הכוחות שהעניק לה החוק [...] ואין בכוחה לפעול אלא באותם נושאים שהוגדרו כמצויים בתחום סמכויותיה [...]. לשון אחר: הדין החרות הוא הקובע את מעטפת סמכויותיה של הרשות המקומית, ובתוך מעטפת זו ניתנת לה לרשות המקומית אוטונומיה שהשלטון המרכזי מחוייב בכבודה. אין הרשות המקומית מותרת לחדור מבעד לקרום המעטפת ולחרוג מן הסמכויות שנקבעו בדין. מעטפת סמכויותיה של הרשות המקומית – אותן סמכויות שבגדרן ניתנה לה אוטונומיה – עניינה במוניציפאלי: ברווחת החיים המוניציפאליים ובשטח שיפוטה של הרשות המקומית, ופירוש הדבר לענייננו הוא, שהרשות המקומית הוסמכה לטפל ולפעול בכל עניין הנוגע לשירותים מוניציפאליים בתחומיה, ואין היא בת-סמכות לעסוק בסוגיות שאין עניינן ברווחתם המוניציפאלית של תושבי הרשות. בעיקר אין הרשות בת-סמכות לעסוק בסוגיות כלל-ארציות, שהסמכות לעסוק בהן לשלטון המרכזי ניתנה. מעיקרה, ועל-פי עצם מהותה, לא נועדה הרשות המקומית ואין היא בת-סמכות להעסיק עצמה –בכפיפות להוראות דין מיוחדות – בנושאים שלא הוסמכה מפורשות לעסוק בהם או בטריטוריה שהיא מחוץ לטריטוריה שהוקצתה לה. הצופן הגנטי של הרשות המקומית פשוט אינו מאפשר לה, מלידה, לעשות מעשים אלה ואחרים" (ראו: בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ"ד סא(2) 93, פסקאות 9, 13-11 (2006); ההדגשה הוספה והציטוטים הפנימיים הוסרו – א.ש.). מכאן עולה בבירור כי הכיתוב "יישוב חילוני", אשר מופיע בשלט לצד שמו של היישוב, נעשה בחוסר סמכות. חברי הנשיא צודק בקבעו כי רשות מקומית מוסמכת להציב בשטחה שלטי חוצות. ברם, הסמכות להציב שלטים אינה מופיעה ברשימת הסמכויות שבסעיף 249 לפקודת העיריות – ללמדך, כי הרשות מוסמכת להציב שלטים בתחומה רק כאשר היא מפעילה את אחת הסמכויות שברשימה ולשם הפעלתה של אותה סמכות. הסמכויות שברשימה, עניינן תחזוקה ופיתוח של היישוב, שמירה על סדר וניקיון בשטחיו הציבוריים וקידום רווחתם של תושביו. בהתאם לכך, ככל שהצבת השלט דרושה לתחזוקת היישוב ולפיתוחו, לשם שמירה על סדר וניקיון בשטח היישוב, או לקידום רווחתם של תושביו – הרשות המקומית תהא מוסמכת להציב שלט שמקדם את אחת המטרות הללו. דא עקא, שלט כזה יוכל לשאת על עצמו, לצד שמו של היישוב, מידע כזה או אחר אשר מקדם את המטרה שלשמה הוצב השלט – הא ותו לא. מידע זה אינו כולל מתן גושפנקא רשמית של השלטון המקומי לאתוס של היישוב או לצביונו בהיבט אמוני או ערכי. זאת מסיבה פשוטה: סעיף 249 לפקודת העיריות או דין אחר אינו מסמיך את השלטון המקומי לנקוט עמדה כלשהי ביחס לדפוסי החיים – הדתיים או החילוניים – של תושביו וכן בנוגע לערכים ואידאולוגיות שתושבים אלה בוחרים לאמץ לעצמם. מה שאמור לקבוע את אתוס היישוב ואת צביונו הוא לא השלטון המקומי והכרזותיו, אלא דרך החיים – הפרטית והקהילתית – שתושבי היישוב בוחרים בעבור עצמם בחיי היומיום. הטענה שבפועל יישובים כאלה או אחרים מזהים את עצמם בפומבי, על גבי שלטים ובמרחב האינטרנטי, כיישובים "דתיים", "חרדיים", וכיוצא באלה – לאו טענה היא. באין סמכות לעשות כן, זיהוי כזה הוא בגדר הכרזה לא חוקית; הרשות המקומית שהכריזה הכרזה כאמור חייבת לחדול ממנה ולתקנה על ידי הסרתה – ויפה שעה אחת קודם. שלט שהוצב על ידי רשות מקומית במרחב הציבורי שלה, אשר מבשר לבאים ולנמצאים כי הם הגיעו ליישוב "דתי", "חרדי" או "חילוני", אינו יכול לעמוד, תרתי משמע. ברצוני לשוב ולחדד כי אין באמור לעיל כדי לשלול מרשויות מקומיות את האפשרות להשתמש בפרסומיהן בתיאורים עובדתיים הקשורים לאופיין ולתושביהן, כדוגמת פילוחים סטטיסטיים ״יבשים״ של התושבים על-פי השתייכותם לדת וללאום, וכן בעובדות היסטוריות אשר נוגעות ליישוב, כדוגמת ״העיר העברית הראשונה״. מסירת נתונים כאלה נדרשת, לרוב, כדי לסייע בידי תושבי המדינה בבחירת מקום מגוריהם (ולעתים, אף לשם גיוס תרומות), וההסמכה למסרם מצויה בסעיף 249(2) לפקודת העיריות – הוראה שמאפשרת לרשות מקומית לספק (בין היתר) שירותי מידע לתועלת הציבור הכללי על כל גווניו. זאת, בשונה ממתן הצהרות פומביות בדבר האתוס או הצביון של היישוב כיישוב ״דתי״, ״חילוני״׳, ״מסורתי״, ״ליברלי״, וכיוצא באלה – פעולה שנמצאת מחוץ לרשימת השירותים המוניציפאליים שהשלטון המקומי מוסמך לספק. בשונה מפרסומן של ״עובדות יבשות״ כאמור, הכרזה שלטונית על האתוס או הצביון של היישוב טומנת בחובה הדרה של תושבים שדרך חייהם אינה תואמת את האתוס והצביון הרשמיים. למשל, אילו יישוב נילי חרט על השלט שלו ״נילי – יישוב קהילתי שרוב תושביו חילוניים״, הדבר היה בגדר מותר, וספק גדול בעיניי אם מר בן חמו ושותפיו לעתירה היו מלינים על כך. ברם, השלטון המקומי בחר להעביר מסר אחר שאינו בגדר ״עובדה יבשה״ – מסר שכאמור מכריז על היותו של נילי ״יישוב חילוני״; והכרזה אמונית-ערכית זו נמצאת מחוץ לסמכותו. למעלה מן הנדרש, אוסיף ואציין כי המסקנה המשפטית אליה הגעתי לא היתה משתנה כהוא זה גם בהימצא הסמכות לחרוט הכרזה בדבר צביון היישוב על גבי שלט שמוצב על ידי השלטון המקומי בכניסה ליישוב (או במקום אחר במרחב הציבורי). חריטת הכרזה שלטונית כאמור והצבתה במרחב הציבורי אינה בגדר תיאור המציאות כפשוטה. כפי שכבר הוסבר על ידי, אדם מן היישוב (כל יישוב, ולאו דווקא נילי) אשר רואה את השלט מבין שהשלטון המקומי רואה בצביונו החילוני – לא דתי, ולא מסורתי – של היישוב נילי מעלה. למעשה שלטוני זה יש אפוא משמעות ערכית אידאולוגית, אשר מצויה מחוץ לעולמן של עובדות כפשוטן (ראו:David Martin, On Secularization: Towards a Revised General Theory 47, 81, 85 (2005)). משמעות זו מעלה את קרנה של החילוניות ומורידה את ערכו של אורח החיים הדתי-מסורתי בתחום היישוב. כפועל יוצא מכך, מר בן חמו ושאר העותרים נפגעו מהדרה שעולה כדי פגיעה בשוויון. פגיעה זו הוסברה היטב בפסק דינו התקדימי של בית המשפט העליון האמריקני, Lemon v. Kurtzman, 403 U.S. 602 (1971). פסק דין זה קבע, בין היתר, כי פעולה שלטונית חייבת לשרת מטרה חילונית לגיטימית, דרישה שמחייבת את השלטון לשמור על ניטרליות בעניינים תאולוגיים ולהימנע מהחלטות וממעשים שמקדמים תפישת עולם תאולוגית מסוימת, כולל חילוניות במובנה האידאולוגי (ראו: שם; כמו כן, ראו: McCreary County, Kentucky v. American Civil Liberties Union of Kentucky, 545 U.S. 844, 860 (2005); Prescott v. Oklahoma Capitol Preservation Commission, 373 P.3d 1032 (Okla. 2015)). כלל זה מבוסס על עקרונות המשפט החוקתי של ארצות-הברית, ובראשם עיקרון ההפרדה בין דת ומדינה. באשר למחוזותינו-שלנו – כלל זהה נגזר מעיקרון השוויון, אשר מחייב את כל רשויות השלטון בפועלן (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – כרך ב, 678-673 (2010)), ומהדרישה החוקתית ל"שוויון גמור" אשר נקבעה בקום המדינה בהכרזת העצמאות, שיחד עם המנשר מיום 14.5.1948 תחמה את סמכויות החקיקה שבידי הכנסת (ראו: בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקאות 39-31 לפסק דיני (1.1.2024)). הכיתוב "נילי יישוב חילוני", אשר מופיע על השלט בכניסה ליישוב נילי, מפר אפוא את דרישת השוויון; והוא הדין לגבי כל פרסום אחר מטעם היישוב אשר מנכיח הכרזה כאמור במרחב הציבורי. סוף דבר: מהטעמים שמניתי לעיל, סבורני כי היה עמנו מקום לקבל את העתירה, באופן שמחייב את המשיב 1 להסיר את השלט וכן כל פרסום אחר מטעם היישוב נילי שמכריז על היותו יישוב חילוני. אלכס שטיין שופט לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של הנשיא יצחק עמית, אליו הצטרף השופט יחיאל כשר, כנגד דעתו החולקת של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏י' באב התשפ"ה (‏4.8.2025). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט