ג'אבר פארס נ. עו"ד אבנר כהן בתפקידו כנאמן בהקפאת הליכים

פסק-דין בתיק ע"א 868/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 868/10 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: ג'אבר פארס נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אבנר כהן בתפקידו כנאמן בהקפאת הליכים 2. עיריית טייבה בהקפאת הליכים 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק 2419/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ורדה אלשיך. בשם המערער: עו"ד רונן שחר; עו"ד ליווא ג'אבר בשם המשיבים 1-2: עו"ד אבנר כהן; עו"ד עידו עינת בשם המשיב 3: עו"ד טובה פריש פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פר"ק 2419-07 (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשייך), במסגרתה נקבע כי כספים לגביהם ניתן צו מימוש לזכות המערער בהוצאה לפועל, יוחזרו לקופת הנאמן. רקע עובדתי 2. בין המערער לעיריית טייבה – היא משיבה 2 (להלן: "העירייה") – התקיימו הליכים משפטיים, במסגרתם ניתן פסק דין לטובת המערער. האחרון פנה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לממש את פסק הדין. ביום 4.9.2007, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, נתפסו על ידי המערער כספים בבנק דקסיה בע"מ (להלן: "הכספים"), לגביהם הוגשה בקשה לקבלת צו מימוש ביום 23.9.2007. באותו היום ניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא צו למימוש הכספים. בחלוף יום ממתן הצו, הגישה העירייה בקשה לביטול העיקול (להלן: "בקשת הביטול"), במסגרתו טענה שכספי בנק דקסיה כלל אינם ניתנים לעיקול, וזאת מכוח סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), תש"ס-2000 (להלן: "חוק ההקצבות"). משהוגשה בקשת הביטול, הוציאה ראש ההוצאה לפועל מלפניה החלטות מספר, במסגרתן הורתה על "השהיית הליכי מימוש העיקול נשוא הבקשה" (להלן: "החלטת ההשהייה"). יוער כי על אף החלטת ההשהייה, העביר בנק דקסיה ביום 16.10.2007 את הכספים המעוקלים אשר לגביהם ניתן צו מימוש לתיק ההוצאה לפועל. ביום 26.11.2007, הודיע בא-כוח הנאמן (משיב 1, להלן: "הנאמן") על מתן צו הקפאת הליכים ומינוי נאמן לעירייה (להלן: "הצו"). ביום 31.3.2008, הגיש הנאמן ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול העיקול ולשחרור כספים לטובת הנאמן, וזאת בשל צו הקפאת ההליכים המורה על "ביטול העיקולים". ביום 1.7.2008 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא, לפיה משעה שצו מימוש הכספים הושהה, לא ניתן לראות בהליך ההוצאה לפועל כהליך שהושלם. על כן הוחלט להעביר את הכספים לקופת הנאמן. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז. ואולם, נוכח היותה של העירייה תחת צו הקפאת הליכים, הורה בית המשפט המחוזי מרכז כי הצדדים יבקשו את אישורו של בית המשפט שעל הפירוק לצורך המשך הליכי הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. על כן, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למתן הוראות, במסגרתה נתבקש בית המשפט להתיר למערער להמשיך בהליכי הערעור לפני בית המשפט המחוזי מרכז, או לחלופין להורות כי הכספים שייכים למערער ויש להעבירם לידיו. החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו 3. בפסק דינו הגדיר בית המשפט המחוזי את שאלת המחלוקת באופן הבא: "מהי נקודת הזמן אשר בה מושלם עיקול, והנכסים או הכספים נשוא העיקול הופכים לקניינו של הנושה, אף אם טרם הועברו אליו באורח פיזי". נקבע כי על אף ההלכות אותן מביא המערער לתמיכה בטענותיו – ואשר תידונה עוד להלן - המדובר היה במתווי הסדר שונים מאלה שבענייננו, וכי ניתן לראות באותן הלכות ככאלה הצועדות בתלם הפסיקה ומרחיבות את עליונות צו הקפאת ההליכים על העיקול. נטען כי אמנם ניתן בענייננו צו מימוש, אולם בטרם הועברו הכספים לידי המערער חזרה בה ראש ההוצאה לפועל וביטלה את הצו, ולכן חזרה זכותו של המערער בכספים להיות זכות דיונית גרידא. נוכח האמור, נפסק כי למערער לא עמדה זכות קניין בכספים, אלא זכות דיונית בלבד, ומשכך בדין קבעה ראש ההוצאה לפועל כי יש להשיב את הכספים לקופת הנאמן. החלטה זו היא נשוא הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 4. לטענת המערער, ההלכות הנוהגות במקרים כגון דא, ובמיוחד החלטה אחרת שניתנה במסגרת תיק פשיטת הרגל של העירייה, קובעות כי משניתן במסגרת תיק הוצאה לפועל צו מימוש, הרי שצו הקפאת הליכים מאוחר בזמן אינו חל על כספים שנתפסו במסגרת צו המימוש. לפי קו זה, כספים שעוקלו ומומשו על ידי הזוכה בטרם מתן צו הקפאת ההליכים, אינם מהווים חלק ממסת הנכסים של קופת הנאמן. נטען כי טעה בית המשפט המחוזי משקבע שצו המימוש בוטל. לגישת המערער, ראש ההוצאה לפועל לא נקטה במונח ביטול, אלא רק "השהתה" את צו המימוש, שעודנו שריר, קיים וגובר על צו הקפאת ההליכים. הנאמן מצידו סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. נטען כי משעה שצו המימוש הושהה, הרי שביצועו של ההליך בתיק ההוצאה לפועל לא הושלם, ואף לא נקבעה זכאותו של המערער בכספים שבתיק. זאת משום שכספים אלה הינם כספים המיועדים לצרכי חינוך, אשר לכתחילה לא ניתן לעקלם, לאור הוראות סעיף 10 לחוק ההקצבות. במצב זה, גובר צו הקפאת ההליכים על צו המימוש, ודין העיקולים שהוטלו על הכספים – ביטול. ההליך כולו מסור להחלטת בית המשפט שעל הפירוק, אשר צדק באשר שלל את אפשרות המשך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי מרכז. אף לדעת הכונס הרשמי יש לדחות את הערעור. נטען כי טעמי יעילות מחייבים ריכוז כל ההליכים לפני בית המשפט הדן בהליך חדלות הפירעון. הוסף כי צו המימוש עמד בתקפו ליום אחד בלבד טרם הושהה, וכי בעת מתן צו הקפאת ההליכים היה מדובר בהליך שהוקפא, ולא בהליך שהושלם. צוין כי עקרון השיוויון בין הנושים מחייב כי הכספים שבמחלוקת יועברו לקופת הנאמן ויחולקו בין שלל הנושים. דיון 5. במוקד הערעור דנא ניצבות שתי שאלות אלה: הראשונה - האם מתן צו המימוש מהווה "השלמת הליך" אשר מחריג את הכספים מקופת הנאמן?; תשובה חיובית לשאלה זו מחייבת שאלה נוספת: האם בנסיבות התיק הספציפיות - השהיית צו המימוש - נסוגה זכותו של הזוכה מפני צו הקפאת ההליכים. אדון בשאלות אלה כסדרן. האם הושלם ההליך? הפרק השלישי של חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") עניינו: פשרה או הסדר. תכליתו של הפרק – מתן אפשרות לחברה הנקלעת לקשיים להשתקם באמצעות הסדר נושים. הוראות אלה חלות בעניינן של עיריות מכח צו שר המשפטים שניתן בהתאם לסעיף 380 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (וראו גם סעיף 146א. לפקודת העיריות [נוסח חדש]). סעיף 350(ב) המצוי בפרק השלישי לחוק החברות, מורנו כיצד רשאי בית המשפט לנהוג בעת גיבוש תכנית להבראת החברה: "350.(ב) בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או להסדר... רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תכנית שמטרתה להבריא את החברה, לתת צו ולפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע..." (ההדגשה אינה במקור). נמצאנו למדים אפוא, כי לצורך שיקום החברה והבראתה, ובענייננו – הבראת עירייה, רשאי בית המשפט ליצור עבורה "חומת מגן" מפני הליכים חדשים, ואף מפני הליכים אשר כבר מתנהלים נגדה. סעיף 350(ח) לחוק החברות קובע מהם אותם "הליכים" אשר לא ניתן יהא להמשיך בביצועם משעת מתן צו הקפאת ההליכים, אך מוסיף גם סייג: ""הליך" - לרבות הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967, אך למעט הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו". (ההדגשה אינה במקור). אכן, משעה שביצועו של הליך "הושלם", הוא אינו נתפס בצו הקפאת ההליכים, והזוכה רשאי לקבל את אשר זכה בו. לצורך מענה לשאלה הראשונה כאמור, יש לבחון האם עצם מתן צו המימוש, מבלי שהכספים הועברו בפועל לידיו של הזוכה, מהווה "הליך שביצועו הושלם" כלשון סעיף 350(ח) לחוק החברות. 6. בעניין שנדון ברע"א 4317/00 מודל אינטרנשיונל ייעוץ והשקעות בע"מ נ' לשכת הוצאה לפועל כפ"ס ואח' (23.4.2001) (להלן: "עניין מודל אינטרנשיונל") עלתה שאלת תקפם של עיקולים שהטיל הזוכה בלשכת ההוצאה לפועל, וזאת לאחר שניתן בעניינה של החברה החייבת צו הקפאת הליכים. נקבע כי כשם שהתביעות שהוגשו נגד החברה נמחקות במסגרת הליך הפשרה מכח צו הקפאת ההליכים "כך גם עיקולים שהוטלו, ובכלל זה צווי מימוש שטרם בוצעו - גם הם מתבטלים..." (פסקה 6 לפסק הדין, ההדגשה אינה במקור). בהמשך נקבע ביחס לסעיף 350(ח) לחוק החברות: "הוראה זו קובעת כי בגדר "הליך" שניתן להקפיאו לא ייכלל הליך שביצועו הושלם ערב מתן צו ההקפאה אף אם טרם הועברו כספים שנתקבלו בגינו. וכך, העברת כספים למימוש צו שניתן כאמור לא תיכלל בהקפאה". ויודגש, אין חובה כי הכספים יגיעו בפועל לידיו של הזוכה על מנת לקבוע כי ההליך הושלם. אף פסיקת בית המשפט המחוזי שבה על הקביעה כי מתן צו מימוש יכול ויהווה השלמה של ההליך לעניין סעיף 350(ח) לפקודת החברות (וראו בש"א 12792/08 עדן בר השקעות ופיתוח בע"מ נ' הנאמן של עיריית טייבה (29.12.2008) (להלן: "עניין עדן בר") וגם בהחלטה נשוא ערעור זה). לאחר עיון בחוות דעתו של חברי המשנה-לנשיא (בדימוס), אכן מקובלת עלי עמדתו כי אין הכרח לפסוק הלכה על סמך הכרעות אלה, וכי השאלה בדבר השלמתו של הליך הוצאה לפועל הינה שאלה מורכבת. ואולם, אף מבלי להידרש להכרעות בתי המשפט בעניין מודל אינטרנשיונל ובעניין עדן בר, סבורני כי ניתן לראות במתן צו מימוש משום השלמת הליך. זאת בשל העובדה כי משעה שניתן צו המימוש נסתיים ההליך המשפטי שעניינו הוצאתו לפועל של פסק הדין. אמנם, הזוכה עוד נצרך להעביר את כספי זכייתו לכיסו, ואולם המדובר בפעולה טכנית ולא מהותית. הדבר דומה למתן פסק דין המזכה את התובע בסכום של 10,000 ₪. העובדה כי התובע טרם החל בהליך לגביית זכייתו אינה אומרת שההליך המשפטי לא הסתיים עם מתן פסק הדין. פרשנות כזו עולה בקנה אחד עם פרשנותה של תקנה 350(ח) הנוקטת בלשון ברורה ומפורשת של "הליך". חברי מבקש להעדיף פרשנות הדוגלת בהליכים קולקטיביים שיש בהם להגביר את השיוויון בין הנושים השונים. גישה זו הינה ראויה ברמה הכללית, ברם אינני סבור כי מהווה היא חלק ממערך השיקולים לצורך בחינת המונח הליך והשלמתו. נמצאנו למדים אפוא, לגישתי, כי מתן צו מימוש עיקול במסגרת הליכי הוצאה לפועל, משלימה את ביצועו של ההליך, וזאת אף אם טרם התקבלו הכספים בידיו של הזוכה בפועל. ברם, על אף האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח נסיבות המקרה – השהיית צו המימוש - לא ניתן לומר כי ההליך הושלם. כעת יש לבחון קביעה זו. האם נסוג צו המימוש המושהה מפני צו הקפאת ההליכים? 7. נזכיר. יום לאחר מתן צו המימוש הגישה העירייה בקשה לביטול העיקול. זאת נוכח טענתה כי לכתחילה לא ניתן היה לעקל את הכספים שתפס המערער בבנק דקסיה בשל הוראות חוק ההקצבות. באותו היום ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל כי הליכי מימוש העיקול יושהו. השהייה זו היוותה את בסיס הבחנתו של בית המשפט המחוזי בין המקרה דנא לבין המקרה שנדון בעניין עדן בר. כפי שקבע בית המשפט המחוזי: "בעניין עדן-בר, הובהר כי העיקול לא הושלם, מאחר ולא ניתן צו מימוש לגבי הכספים, דבר שהיה הופך את העברתם למבקש, לכאורה, למטלה טכנית גרידא. נסיבות המקרה שבפני הינן, אכן, שונות בסוגיה זו, אולם מניתוח של הדברים עולה, כי אין בכך בכדי להועיל למבקש. זאת מדוע? אכן, בעניינו ניתן אף ניתן צו מימוש, מן הסוג אשר חסר בעניין עדן-בר. אלא מאי? בטרם הועברו הכספים בפועל למבקש, חזר בו ראש ההוצאה לפועל וביטל את הצו" (עמ' 2 לפסק הדין, ההדגשות במקור). יש מקום להדגיש שניים אלה. הראשון, כפי שמורנו סעיף 350(ח) לחוק החברות לעיל, "הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו" גובר על צו הקפאת ההליכים, וזאת כאמור "אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו". רוצה לומר – כפי שהדגיש גם בית המשפט המחוזי - המבחן להשלמת ההליך הינו מתן צו המימוש, ולא העברת הכספים בפועל לידיו של הזוכה. השני, על אף האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי - צו המימוש לא בוטל אלא הושהה. בכך סבורני יש כדי להשפיע על ההכרעה בתיק זה. אבהיר דברי. משממאן חייב לפרוע את חובו פסוק, עומדת לזוכה – הוא הצד שנמצא צודק בדינו - הזכות לפנות למערך ההוצאה לפועל, שיכוף על החייב לבצע את המוטל עליו. הזוכה הוא אשר מניע את גלגלי ההוצאה לפועל ובמסגרת זו מוטלים עליו נטלים שונים. כך למשל, הזוכה הוא המגיש את הבקשה לביצוע פסק דין ועליו לנקוב בהליכים אשר מבקש הוא שיינקטו כלפי החייב (סעיף 6 (א) לחוק ההוצאה לפועל); רשאי הוא לבקש הפסקתו או ביטולו של הליך פלוני (סעיף 8(ג) לחוק); אף תשלום אגרות ההוצאה לפועל מוטל, בתחילת הדרך, על כתפיו (סעיף 9 לחוק). במובן זה, אין עליו לעמוד שוב בנטלי הראייה בהם עמד בפני בית המשפט, ואולם לשכת ההוצאה לפועל לא תחל בפעולה בלי הוראה ממנו. בל נשכח כי לא רק עילות תביעה נתונות להתיישנות, אלא אף פסקי דין אופרטיביים (וראו סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). זכותו של זוכה לוותר על מימוש פסק הדין שניתן לטובתו. משקיבל זוכה צו מימוש על כספים, חזקה כי עמד בכל הנטלים המוטלים עליו מכח חוק ההוצאה לפועל. המדובר בשינוי נקודת האיזון. בנקודת איזון חדשה זו, עובר הנטל לכתפי הטוען כי הזוכה אינו זכאי לקבל את הכספים, בין בשל טענה כי העיקול הוטל שלא כדין, בין בשל טענת "פרעתי" ובין בשל כל טענה אחרת. בנקודה זו יש להרחיב בעובדות המקרה. פסק הדין לטובת המערער ניתן בחודש אוגוסט 2005. צו העיקול ניתן ביום 20.8.2007, והכספים המצויים בבנק דקסיה, אשר הם העומדים במחלוקת בתיק דנא, נתפסו ביום 4.9.2007. הבקשה לקבלת צו מימוש הוגשה ביום 23.9.2007 – דהיינו כשבועיים וחצי לאחר תפיסת הכספים. כפי שעולה מהעובדות שהוצגו, העירייה לא פעלה בתקופת זמן זו על מנת להסיר את העיקול או להתנגד לבקשה לקבלת צו מימוש. ביום 23.9.2007 ניתן צו המימוש. כאמור לעיל, בשלב זה עמד הזוכה בנטל המוטל עליו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. יום למחרת – 24.9.2007 – הושהה הצו נוכח בקשת העירייה לביטול העיקול. ההשהיה לא נעשתה בחלל ריק, אלא נועדה לצורך קבלת תגובת הזוכה לבקשת הביטול. ודוק. צו המימוש לא בוטל, אלא הושהה לצורך בחינת טענות העירייה בדבר חוקיות העיקול. בהקשר זה חשובים דברי כב' ראש ההוצאה לפועל בהחלטתה לבטל את העיקול מיום 11.7.2008: "גם אם לא היה ניתן צו הקפאת ההליכים, היה מקום ליתן החלטה סופית בבקשת החייבת לביטול העיקול, ויכול והיתה ניתנת החלטה כי לא היה מקום לעקל את אותם כספים וממילא אלה לא היו מועברים לזוכה, ויכול והיתה ניתנת החלטה הפוכה". כאמור, בשלב בו טענה העירייה כי העיקול הוטל שלא כדין וכי יש לעצור את הליכי ההוצאה לפועל, ניתן כבר צו מימוש והנטל הוסר מכתפי הזוכה. נקודת האיזון עברה מצד לצד. על העירייה היה להוכיח כי לא היה מקום לתת צו מימוש. כל אימת ששאלה זו עמדה על המדוכה בפני ראש ההוצאה לפועל – צו המימוש עמד בתקפו, ונטל ההוכחה רבץ על כתפי העיריה. ושוב יש להדגיש, בניגוד להכרעת בית המשפט המחוזי, צו המימוש לא בוטל, אלא הושהה. היה לו קיום משלו. בהסתכלות זו, לאורך כל פרק הזמן בו צו המימוש "הושהה", נכון לראות בהליך ההוצאה לפועל כ"הליך שביצועו הושלם" כלשון סעיף 350(ח) לחוק החברות. הוטל עיקול ואף ניתן צו מימוש. בראייה משפטית – ההליך הושלם. כפי שנקבע שאין באי העברת הכספים בפועל כדי לשנות ממסקנה זו, כך גם מתן צו ההשהייה אשר אינו משנה את התמונה המשפטית אלא מקפיא אותה. אין בצו ההשהייה להכריע נגד ההכרעות וההליכים המשפטיים שקדמו לו בהוצאה לפועל. על כן, אין צו המימוש המושהה נכנס בגדרו של צו הקפאת ההליכים. זאת כל עוד לא עמדה העיריה בנטל שהוטל עליה להוכיח כי העיקול הוטל שלא כדין. 8. כאמור, לא כך סברה ראש ההוצאה לפועל ומשכך העבירה את הכספים שעוקלו בבנק דקסיה לקופת הנאמן, כחלק מהקפאת ההליכים. ביחס לכך, יש לדון בקביעה הבאה של בית המשפט המחוזי: "ככל שאמורים הדברים בעימות או, אם תרצו, ב"תחרות" בין זכויותיהם של המבקש והנאמן, הרי אין למעשה נפקא מינא, האם היתה החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל נכונה או שגויה מן הבחינה המשפטית. מן המפורסמות הוא, כי פסק-דין או החלטה שיפוטית, אף אם לכאורה נפלה בהם טעות, אינם בגדר "Void", אלא לכל היותר בגדר "Voidable", קרי – ניתנים לביטול, ועד שיבוטלו בידי ערכאת הערעור, הם שרירים ותקפים". על פי גישת בית המשפט המחוזי, אף אם שגתה ראש ההוצאה לפועל בהחלטתה להשהות את צו המימוש – ולשיטת בית המשפט המחוזי, לבטל את צו המימוש – הרי שהחלטה זו עמדה בעינה. על כן, משניתן צו הקפאת ההליכים, גבר הוא על זכותו של הזוכה, אשר "נפלה בדרגה" בשל טעות בהכרעת ראש ההוצאה לפועל. כאמור גם לעיל, השהיית צו המימוש אינה מקבילה לביטולו, הגם שבית המשפט המחוזי התייחס אל ההחלטה בתור שכזו. אם תרצו, צו ההשהייה אינו אלא מעין סעד זמני שאין בכוחו לגבור על ההכרעות האופרטיביות שעומדות בעינן וקבעו תוצאה ביחס לכספים השנויים במחלוקת. במובן זה, בכל עת ממתן צו המימוש הייתה בידי המערער זכות הגוברת על צו הקפאת ההליכים. 9. נוכח האמור הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור באופן הבא: הדיון יוחזר ללשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא על מנת שזו תדון בבקשת העירייה לביטול העיקול על בסיס הטענות העולות מחוק ההקצבות. לנוכח הערת האגב של ראש ההוצאה לפועל בדבר סמכותו לדון בבקשה או בחלקה, ושבאופן טבעי לא זכתה להתייחסות הצדדים, מובהר כי אינני מביע עמדה בעניין זה, פרט לכך שיש לדון בביטול העיקול על בסיס הטענה האמורה. בהתאם יוכרע גורלם של הכספים המעוקלים. אלה מצויים שעה זו בידי הנאמן בחשבון נאמנות נפרד (ראו החלטת השופט י' דנציגר מיום 7.11.2010) ויוחזרו ללשכת ההוצאה לפועל בכפר-סבא. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: 1. קראתי בעיון את פסק דינו של חברי, השופט נ' הנדל. כשלעצמי, נוטה אני דווקא לעמדתם של הנאמן ושל כונס הנכסים הרשמי, שלפיה יש להעדיף את ההליך המרוכז על פני הליכי גבייה פרטניים, הן מטעמי שוויון בין הנושים הן מטעמי יעילות. בעניין שלפנינו ניתן, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, "צו מימוש" במעמד צד אחד, המורה לבנק שבידו הוחזקו הכספים המעוקלים להעבירם לקופת ההוצאה לפועל. אולם, יום אחד לאחר מתן הצו התקבלה החלטה המשהה את ביצועו. לאחר מכן ניתנה החלטתו של בית המשפט בבקשה להקפאת הליכים, ולפיה "מבוטלים בזה צווי העיקול שהוטלו על נכסי העירייה או כספים המגיעים לה מצדדים שלישיים". כפי שציין חברי, השופט הנדל, סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כי מרגע שניתן צו להקפאת ההליכים לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בהליכי הוצאה לפועל, "למעט הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו". אנו נדרשים איפוא לשאלה אם הליך עיקול שבו ניתן צו מימוש אשר הושהה לפני מתן צו הקפאת ההליכים נחשב להליך שהושלם. 2. ראשית, אציין שמקובלת עלי הטענה כי המערער מבקש ללמוד מפסק הדין בעניין מודל אינטנשיונל יותר מכפי שיש בו (רע"א 4317/00 מודל אינטרנשיונל יעוץ והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – לשכת ההוצאה לפועל כפר סבא (לא פורסם, 23.04.2001)). בעניין מודל אינטרנשיונל הושג הסדר נושים אשר קבע כי עיקולים וצווי מימוש שטרם בוצעו – יבוטלו. בית המשפט איבחן שם במפורש בין שלב הקפאת ההליכים שקודם להסדר הנושים לבין השלב שבו התקבל הסדר הנושים. באשר לשלב הקפאת ההליכים, כל שהעיר בית המשפט שם הוא כי "העברת כספים למימוש צו שניתן כאמור לא תיכלל בהקפאה" (שם, בפס' 6). דהיינו – כי אי העברת הכספים אין משמעה כי ההליך לא הושלם (ראו גם הניתוח בבש"א (תל אביב-יפו) 12792/08 פש"ר 2419/07 עדן בר השקעות ופיתוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, החלטה מיום 29.12.2008) (להלן: עניין עדן בר)). לא מצאתי בפסק הדין הלכה חד-משמעית באשר לשאלה אם המועד שבו הליך מושלם הוא מועד מתן צו המימוש או מועד אחר. אף פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עדן בר אינו נותן מענה לסוגיה זו, שכן גם הוא ניתן בנסיבות שונות מאלה שבענייננו. שם ניתן צו ההקפאה לפני שהוצא צו מימוש בתיק ההוצאה לפועל. בהקשר זה יש להבין את הערת האגב של בית המשפט שם (בפס' 4), שלפיה לא ניתן לשלול מהנאמן את הזכות להצטרף לעיקול, "כל עוד, למצער, לא ניתן צו מימוש המורה על העברת הכספים לזוכה" (ההדגשה הוספה – א' ר') וכל עוד יכולים גם נושים אחרים להצטרף לעיקול. מכך ניתן ללמוד רק כי אם לא ניתן צו מימוש – בוודאי אין מקום לומר שההליך הושלם. מעבר לכך לא הוצגה בפנינו הלכה הקובעת במפורש כי מתן צו המימוש הוא גורם מכריע בשאלה אם הליך ההוצאה לפועל הושלם אם לאו. 3. השאלה מתי הושלם הליך ההוצאה לפועל היא שאלה מורכבת, אשר התשובה לה אינה יכולה להינתן על דרך אגב. ניתן היה לסבור, למשל, שמועד השלמת הליך העיקול יהא דווקא המועד שבו עברו הכספים כדין לקופת ההוצאה לפועל (אף אם הכספים לא הועברו לידי החייב עצמו) או המועד שבו תמו הדיונים בטענות נגד העיקול. יתכן אף כי רצוי לשמור על מידה מסוימת של שיקול דעת בעניינים אלה לבית המשפט הממונה על הפירוק, כדי שיתחשב בנסיבות אותו עניין שלפניו. אולם, אף אם נניח כי ביכולתו של צו המימוש להשלים את ההליך – ואין בכוונתי להכריע בכך – בעניין שלפנינו ניתנה החלטה המשהה את הצו, ויש לבחון את השפעתה על ההליך. 4. השאלה העומדת לפנינו היא, איפוא, אם הליך שבו ניתן צו מימוש שהושהה הינו בגדר הליך שהושלם. פרשנות אפשרית אחת היא כי מרגע שניתן צו המימוש – הושלם ההליך, ואילו ההחלטה להשהות את צו המימוש הינה התפתחות מאוחרת, אשר אינה פוגעת בשלמות הצו. פרשנות שנייה היא כי השהיית הצו מונעת מההליך להיות "הליך שהושלם", שכן נותרו בו שאלות תלויות ועומדות, וכן מפני שערב מתן הצו לא הייתה בידי המערער זכות מלאה בכספים המעוקלים (אף-על-פי שהועברו בטעות לתיק ההוצאה לפועל). זוהי עמדת הנאמן ועמדתו של כונס הנכסים הרשמי. לשונו של סעיף 350 אינה נותנת מענה לפתרונו של ספק פרשני זה. אולם, לשון הסעיף מבהירה כי ההיתר להמשיך בהליכים שקדמו לצו ההקפאה הוא החריג, ואילו הפסקת ההליכים היא הכלל (ראו גם ורדה אלשיך וגדעון אורבך הקפאת הליכים: הלכה למעשה 160-158 (מהדורה שנייה, 2010)). סבורני, לאור השיקולים שהוזכרו לעיל, כי על הספק הפרשני להוביל למסקנה שלפיה מוטב להעדיף במקרה זה את ההליכים הקולקטיביים, אשר מגבירים את השוויון בין הנושים השונים ואשר חוסכים בעלויות הגבוהות של המרוץ לנכסי החברה. 5. ריכוז הליכי הגבייה במסגרת הקפאת ההליכים נועד לאפשר לחברה שנקלעה לקשיים (או, במקרה שלפנינו, לעירייה) להשתקם, תוך שמירה על שוויון בין נושיה השונים. ההליכים הקולקטיביים חוסכים את הצורך לנהל הליכים פרטניים וארוכים מול כל מעקל ומעקל (ראו עניין עדן בר; רע"א 5741/00 מגאסון אלקטרוניקה ובקרה 1978 בע"מ נ' ר.פ. הנדסה וביצוע עבודות חשמל בע"מ, פ"ד נד(4) 332, 336 (2000); רע"א 5222/05 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של עמותת ביקור חולים הוספיטל, פס' 4 (לא פורסם, 25.8.2005). ראו גם ציפורה כהן פירוק חברות 19, 514-513 (2000)). צו הקפאת ההליכים מקנה לחברה (לעירייה) מרווח נשימה שיאפשר לה לפעול כדי לשקם את עצמה או כדי להגיע להסדר נושים. משניתן צו להקפאת ההליכים, הליכי העיקול הפרטניים מקשים על החברה ועלולים לאיים על הבראתה. סילוקם הוא לעיתים תנאי הכרחי לייצוב החברה ולהחזרתה לפעילות תקינה (אלשיך ואורבך, בעמ' 32, 163-157). סבורני כי עקרונות אלה צריכים להדריך אותנו בבואנו לפרש את סעיף 350. זאת ועוד, עקרונות אלה יפים ביתר שאת במקום שבו החייבת היא עירייה, אשר נושאת באחריות לספק לתושביה שירותים בסיסיים (השוו: ע"א 4815/05 מדינת ישראל נ' מועצה מקומית עראבה (טרם פורסם, 17.05.2006)). מצבה המיוחד של העירייה אינו מאפשר פירוק, והחשיבות שבמציאת פתרון כולל היא קריטית לשמירה על זכויות הפרטים והגופים השונים שנפגעו מהתנהלותה; יתרה מכך, מי שישא בעלויות היא ככל הנראה ובסופו של דבר המדינה. בפרשה שלפנינו – כך לפי הנאמן – נפתחו למעלה מאלף תביעות חוב, בסכום כולל של יותר מ-800 מיליון ש"ח. אין בדברים אלה כדי לגבור על דיני חדלות הפירעון או כדי לשלול את זכותו של נושה אשר הליכי הגבייה בעניינו הושלמו, כמובן, אולם יש בהם כדי להדגיש את החשיבות הרבה למציאת פתרון כולל. בנסיבות אלה לא רצוי להציב רף נמוך מדי להגדרת הליך ש"הושלם". בנסיבות אלה דעתי היא כי דין הערעור להידחות. על-כן, לו תישמע דעתי – יידחה הערעור. בנסיבות העניין, אציע כי לא יעשה צו להוצאות. המשנה לנשיא (בדימ') השופט ס' ג'ובראן: לאחר שעיינתי בחווֹת הדעת של חבריי, החלטתי לצרף דעתי לזו של חברי המשנה לנשיא (בדימוס), השופט א' ריבלין. עמדתו, לפיה פרשנותו של סעיף 350(ח) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מובילה למסקנה לפיה לא ניתן לראות בהליך העיקול בענייננו כהליך שהושלם בטרם מתן צו הקפאת ההליכים, שכן צו המימוש הושהה, מקובלת אף עלי. כחברי, המשנה לנשיא (בדימוס), אף לטעמי פרשנות זו עדיפה הן מהבחינה הלשונית, שכן המשך בהליך העיקול לפי הסעיף הוא החריג ולא הכלל, הן מהבחינה התכליתית שכן קיימת עדיפות להליך ההקפאה הקולקטיבי על פני הליך העיקול הפרטני. ש ו פ ט הוחלט, בדעת רוב, כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיא (בדימ'). ניתן היום, ‏ב' באלול התשע"ב (20.8.2012). המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10008680_Z15.doc עק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il