ולדימיר חביץ' ו-233 אח' נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 8679/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8679/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר המערערים: ולדימיר חביץ' ו-233 אח' נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. צבי בן ארי (גרגורי לרנר) ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.9.06 בת"פ 40238/05 שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: כ"ח בתמוז התשס"ח (31.7.08) בשם המערערים: עו"ד רן אורן; עו"ד אלכסנדר שמרלינג; עו"ד תמרה מרוטיאן; עו"ד אופיר פרל בשם המשיבה 1: עו"ד נעמי זמרת בשם המשיב 2: פטור מהתייצבות פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. במסגרת הליכים פליליים, נתפס על-ידי המדינה רכוש השייך לנאשם לצורך חילוט – אם יורשע. עוד בטרם מסתיים ההליך הפלילי עובר הנאשם עבירה נוספת. קורבנות העבירה הנוספת תובעים את הנאשם בהליך אזרחי ונפסק להם פיצוי. האם יש בידם למנוע את חילוט הרכוש על-ידי המדינה על מנת שיוכלו להיפרע ממנו? זוהי השאלה הצריכה תשובה. רקע 2. בעקבות פרשת הונאה הועמד צבי בן ארי, הידוע גם בשם גרגורי לרנר (להלן: לרנר), לדין בגין עבירות של מרמה, זיוף, וכן עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: החוק). במסגרת ההליכים הפליליים תפסה המדינה כספים שהיו ברשותו של לרנר לצורך חילוטם למקרה הרשעה. עובר למתן פסק הדין בפרשה זו, ולאחר שנתפס הכסף, ביצע לרנר, לפי הנטען, עבירות מרמה נוספות, ברח מישראל, ולבסוף נלכד בפרגוואי. המערערים הם קורבנות מסכת עבירות המרמה השניה. בהיוודע להם דבר ההונאה, תבעו המערערים את לרנר, ואת החברה שבאמצעותה פעל, בדרישה להשבת הכספים שהוצאו מהם במרמה. על רקע זה הגישו המערערים בקשה לעיקול זמני על הכספים של לרנר או של החברה הנמצאים בידי המדינה. בעקבות הודעתה של המדינה כי היא מחזיקה בידיה סכומים אשר נתפסו בחשבונותיו של לרנר, הגישו המערערים בקשה למניעת חילוט הכספים. ביום 9.7.2006 הורשע לרנר בהליך הפלילי בגין פרשת ההונאה הראשונה. ביום 21.7.2006 ניתן פסק-דין כנגד לרנר בהליך האזרחי והוא חויב להשיב למערערים סכום של 7,169,742 ש"ח. 3. בעקבות פסק הדין בהליך האזרחי פנו המערערים לבית המשפט בבקשה למנוע את חילוט הכסף שנתפס. בהחלטתו מיום 12.9.2006 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) את בקשת המערערים למנוע את החילוט והורה לחלט את הכספים התפוסים לטובת המדינה. הטעם העיקרי לקביעתו של בית המשפט קמא היה כי אין למערערים זכות קניין בכספים, שהרי אלה נתפסו קודם לביצוע המרמה כלפיהם. בית המשפט קמא ציין כי זכותה של המדינה לחלט כספים עומדת בעינה אפילו ביצע הנאשם שאת כספו מחלטים עבירות נוספות. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את בקשתם של המערערים למנוע את חילוט הכספים. על כך הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 4. המערערים טוענים כי מכוח הוראת סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) – הוראה המוחלת גם על הסדר החילוט בחוק מכוח סעיף 23 לחוק – זכותם לכספים שנתפסו גוברת על זכותה של המדינה לחלטם. לטענתם, החילוט נועד להעניש את מבצע העבירה, אולם כאשר הנכס המחולט שייך לצד שלישי שלא היה מעורב בביצוע העבירה זכותו בנכס גוברת. לגישת המערערים, גם העובדה שניתן צו עיקול לטובתם קודם שניתנה הוראת החילוט מלמדת כי זכותם בכספים התפוסים גוברת. המערערים מציינים כי זכותם לכספים עדיפה גם מן הטעם שהמדינה אינה נושה של הנאשם ואילו הם מחזיקים בפסק דין חלוט. לטענתם, חילוט הכספים בנסיבות אלה, מקום שאין מקור נוסף להיפרע ממנו, מהווה ענישה של קורבנות העבירה המתווספת לפגיעה שסבלו מן העבירה עצמה. עוד טוענים המערערים כי המקרה שלפנינו נופל בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 21(א) לחוק המעניק לבית המשפט סמכות רחבה למנוע חילוט מ"נימוקים מיוחדים". לטענת המערערים, עצם היותם קורבנות מעשי מרמה של הנאשם, לצד הנימוקים האחרים שבפיהם, מצדיק את מניעת החילוט אף לפי סעיף זה. על כך מוסיפים המערערים כי גם האינטרס הציבורי שבפיצוי קורבנות עבירה תומך בעמדתם. ולבסוף, טוענים המערערים כי חילוט הכספים בנסיבות אלה אינו מידתי כנדרש מכוח סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, עקרון המידתיות מחייב להפעיל את סמכות התפיסה באופן שאינו פוגע בהם מעבר לנדרש. לדבריהם, הפסיקה הדגישה בעבר כי תפיסת רכוש על-מנת להבטיח אפשרות לחילוט היא אמצעי דרסטי שיש להימנע ממנו ככל שקיימות חלופות לתפיסת הרכוש. מכאן למדים המערערים על ההגנה המוענקת לזכות הקניין של נאשמים, ומקל וחומר יש, כך הם טוענים, להגן גם על זכות הקניין שלהם. 5. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, לא הוכיחו המערערים זכות ברכוש שאותו ביקשה לחלט, ועל-כן לא קמה להם עילה המצדיקה את מניעת החילוט. המשיבה מפנה בסיכומיה להחלטתה של השופטת ע' ארבל בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם, 31.10.07) (להלן: פרשת סיטבון). בפרשה זו נקבע כי יש לפרש את התיבות "טוען לזכות ברכוש" המופיעות בסעיף 36ג(א) לפקודה כבעל זכות קניינית ברכוש, ולמצער בעל זכות בנכס מסוים היוצרת זיקה בינו כנושה לבין אותו נכס. כיוון שנקבע כי הכספים שחילוטם התבקש לא היו הכספים שאותם השיג הנאשם במרמה מהמערערים – זאת משום שנתפסו בטרם העבירו המערערים כספים ללרנר – לא קמה למערערים, לטענת המדינה, עילה למניעת החילוט. דין הערעור, לדעתי, להתקבל, כמפורט להלן. מניעת חילוט מכוח חוק איסור הלבנת הון – שני מסלולים מקבילים 6. חוק איסור הלבנת הון מציע שני מסלולים למניעת חילוטם של כספים על-פי החוק. המסלול הראשון קבוע בהוראת סעיף 21(א) לחוק: "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא - (1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך." [ההדגשה אינה במקור – א' ר']. מסלול זה כולל זכות שימוע המופיעה בהוראת סעיף 21(ד) לחוק: "לא יצווה בית המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם." המסלול השני מקורו בסעיף 36ג לפקודה והוא מוחל על הסדר החילוט הקבוע בחוק, בשינויים המחויבים, מכוח הוראת סעיף 23 לחוק. סעיף 36ג(א) לפקודה קובע: "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה...". 7. בחינה של לשון הפקודה מלמדת כי המסלול השני אינו תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט. מקום שבו "הטוען לזכות ברכוש" הוכיח את ניקיון כפיו במובנים המנויים בסעיף, לא יורה בית המשפט על חילוט. מסלול זה נדון בפרשת סיטבון, שם נקבע כי יש לפרש את התיבות "הטוען לזכות ברכוש" כמתייחסות לבעל זכות קניינית או למצער זכות בנכס מסוים היוצרת זיקה בין "הטוען לזכות ברכוש" לבין הנכס. פרשנות זו להוראה משקפת את רצון המחוקק לבסס את החילוט כאמצעי אכיפה משמעותי, ועולה בקנה אחד עם עקרונות של דיני הקניין. פרשנות זו מציבה כנגד האיסור האולטימטיבי לחלט את הרכוש את צמצום הזכות להתנגד לחילוט. ואכן, כאשר מדובר בבעלי זכות קניינית תמי לב, עצם מעורבות הנכסים בדבר עבירה אינו מפקיע את זכותם ברכוש. כמו כן, כאשר מדובר ברכוש שהושג כתוצאה מביצוע עבירה, אין מקום לראות בו חלק ממסת הנכסים אשר ממנה ייפרעו חובותיו או התחייבויותיו של הנידון, שכן הרכוש מעולם לא היה שייך לו. כפי שצוין בפרשת סיטבון, הפרשנות הקניינית, המצרה את זכות ההתנגדות לחילוט, עדיפה אף מהטעם שפרשנות המכירה באפשרותם של נושים מן המניין להתנגד לחילוט עשויה לשמש ככלי בידי עבריינים למילוט רכוש מפני אימת החילוט. אם כן, הפרשנות הקניינית משמרת את החילוט בתור ברירת המחדל, תוך מתן משקל ראוי לזכויות קניין של צדדים שלישיים תמי לב. 8. בשונה מהמסלול השני, המצווה על בית המשפט להימנע מחילוט בהתקיים תנאיו, מקנה המסלול הראשון למניעת חילוט לבית המשפט שיקול דעת בהחלטתו אם למנוע חילוט בהתקיים "נימוקים מיוחדים". אולם, קודם לשאלה מהם "נימוקים מיוחדים" שבשיקול דעתו של בית המשפט, עולה שאלה מקדמית באשר למיהות הטוענים הרשאים מכוח הוראת סעיף 21(ד) לחוק להתנגד לחילוט בטענה שמתקיימים "נימוקים מיוחדים". לשון החוק מונה ארבעה טוענים שלהם נתונה הזכות להתנגד לחילוט: הנידון; בעל הרכוש; מי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו; ומי שטוען לזכות ברכוש. לעניינינו חשובה פרשנות התיבות "הטוען לזכות ברכוש". בפרשת סיטבון, אשר עסקה במסלול השני (סעיף 36ג(א) לפקודה) ("המניעה האבסולוטית"), נקבע כאמור כי "הטוען לזכות ברכוש" הוא בעל זכות קניינית בנכס או זכות בנכס מסוים. פרשנות דווקנית זו תואמת את האופי המחייב של המסלול השני המצווה את בית המשפט להימנע מחילוט. פרשנות אחרת עלולה היתה למעשה להפוך את החריג – מניעת החילוט – לכלל. ברם, פרשנות זו להוראת סעיף 21(ד) לחוק שעניינה מיהות הרשאים להתנגד לחילוט, כך נראה, אינה נדרשת ואף אינה ראויה בכל הכרוך במסלול הראשון, וזאת משני טעמים. ראשית, הפרשנות הדווקנית אינה נדרשת נוכח שיקול הדעת הרחב שניתן לבית המשפט במסגרת המסלול הראשון. מקום שבו נתונה לבית המשפט האפשרות לחלט על-פי שיקול דעתו ניתן להרחיב את פרשנות התיבות "הטוען לזכות ברכוש" במסגרת סעיף 21(ד) לחוק מבלי לפגוע מעבר לנדרש בחוסנו של הסדר החילוט. שנית, הפרשנות הדווקנית של התיבות "הטוען לזכות ברכוש" אינה ראויה נוכח הצורך להתאים את פרשנותה של הוראת סעיף 21(ד) למיהות הרכוש ולמיהות בעלי הזכויות בו שעלולים להיפגע מחילוטו. היקף הנכסים שעליהם מתפרשת סמכות החילוט הקבועה בחוק – להבדיל מזו הקבועה בפקודה – היא רחבה. הסדר החילוט בחוק אינו מוגבל אך לרכוש עצמו שהוכתם בפלילים, אלא חולש על כל מסת הנכסים של הנידון עד לשווי הרכוש המוכתם. בכך יש כדי ליתן מענה למורכבות ולתחכום המאפיינים את עבירות הלבנת ההון. עבירות אלה עוסקות בהגדרתן בשלב מתקדם של שרשרת הפעולות העבריינית שבו הקניין המוחשי הקשור לעבירה מאבד מחשיבותו שכן הוא עשוי לשנות את צורתו או להיות קשה לזיהוי. בשלב זה, לא נותר אלא לרדת למסת הנכסים הכללית של הנידון כדי לאפשר את החילוט, אף אם אין בין הרכוש המחולט הספציפי לבין העבירה דבר. הצורך להתאים את מתן האפשרות להתנגד לחילוט למיהות בעלי הזכויות ברכוש התפוס שעלולים להיפגע ממנו ולהיקף הנרחב של מסת הנכסים הצפויים לחילוט מחייב, לדעתי, לפרש את התיבות "הטוען לזכות ברכוש" בסעיף 21(ד) לחוק באופן רחב יותר שיקיף את כל בעלי הזכויות במסת הנכסים הכללית של הנידון, ולא רק בעלי זכויות קניין ברכוש התפוס. ודוק: כאשר מדובר ב"טוענים לזכות", אין הכוונה לטענה בעלמא, ואין מקום לכך שבמסגרת ההליך הפלילי יתקיימו הליכים לבירור שאלת קיומה או היעדרה של נשייה. לכן, רק בעלי זכות מוכרעת ביחס למסת הנכסים הכללית, או מקצת הימנה, להבדיל למשל מטוענים לעילה בכוח ביחס אליה, נכנסים לגדרה של פרשנות זו לסעיף 21(ד) לחוק. יצוין כי בכך יש כדי להפחית בצורה ניכרת מהחשש שנזכר בפרשת סיטבון מפני תרמיות וניסיונות להברחת נכסים שעלולים להתאפשר עקב הגמשת הנגישות לרכוש המיועד לחילוט. 9. ומכאן לשאלה העיקרית מהם "נימוקים מיוחדים" כמשמעותם בסעיף 21(א) לחוק. פרשנות לשאלה זו ניתן לגזור מהתכלית הרחבה שאותה נועד להגשים הסדר החילוט. ניתן יהיה להכיר ב"נימוקים מיוחדים" המצדיקים מניעת חילוט מקום שבו התכלית הרחבה מוגשמת דווקא על-ידי אמצעים אחרים ולא על-ידי חילוט. הסדרי חילוט ככלל מהווים אמצעי רב עוצמה במסגרת המאמץ לביעור תופעה עבריינית. הסדר החילוט בחוק משרת תכלית זו באמצעות שלילת הרווח – במובנו הרחב – שמפיקים עבריינים מפעילותם העבריינית בבחינת "הוצאת בלעו של גזלן מפיו". שלילת הרווח יוצרת הרתעה כלפי עבריינים פוטנציאליים, ויכולה לשמש לעיבוי מערך האכיפה (ראו פרשת סיטבון, וכן ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385 (1998)). אלא שמכלול ההיבטים הנוגעים לאיון העבירה – התכלית שאותה בא גם הסדר החילוט להגשים – הוא רחב יותר. היבט מרכזי שאינו מושג באמצעות מימוש החילוט הוא הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה מהתופעה העבריינית (להסדר חילוט חדש יותר המקיף במפורש את ההיבט של הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה ראו את ההסדר הקבוע בחוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006 שהוסיף את סעיף 377ה(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במסגרתו של הסדר זה הוקמה קרן ייעודית להפקדת רכוש מחולט שאחת ממטרותיה היא לשמש לפיצוי נפגעי עבירות של סחר בבני אדם ולשיקומם). היבט זה עשוי לקבל ביטוי בהסדר החילוט הקבוע בחוק במסגרת הסייג של "נימוקים מיוחדים". מתוך תפיסת תכליתו הרחבה של הסדר החילוט שבחוק, נראה לי כי "נימוק מיוחד" המצדיק מניעת חילוט או גריעה ממנו עשוי להימצא במקום שבו הצורך להפנות את הרכוש התפוס, לטובת הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה מהפעילות העבריינית, עולה על הצורך ליצור הרתעה. 10. ודוק: אימוץ פרשנות המאפשרת לכלל נושיו של הנידון לטעון כי מתקיימים בעניינם "נימוקים מיוחדים" אינו גורע כהוא זה מכך שיש ליתן לתיבות "נימוקים מיוחדים" פרשנות מצומצמת ביותר. אין בפרשנות זו אלא לומר כי במקומות המעטים שבהם קיימים "נימוקים מיוחדים" הם עשויים לחול על קבוצה רחבה של טוענים. אם כי לא באנו למצות את המקרים שעשויים להוות "נימוק מיוחד" המצדיק מניעת חילוט, עצם הפגיעה המוסבת לנושה מחילוט רכושו של נידון אינה עולה כשלעצמה כדי "נימוקים מיוחדים" המצדיקים למנוע חילוט. פגיעה זו היא המחיר המובנה של הסדר חילוט אפקטיבי בעבירות של הלבנת הון. על נושים הטוענים ל"נימוקים מיוחדים" להצביע על פגיעה החורגת מעבר לפגיעה המובנת מאליה בהם, אף אם היא קשה. בפרשנות זו יש כדי להתאים באופן מידתי בין סמכות החילוט הרחבה הקבועה בחוק לבין מיהות הרכוש ובעלי הזכויות בו שעשויים להיפגע ממנה, וזאת מבלי להפוך את החילוט לחריג, או להציב קשיים מעשיים רבים מדי על דרך מימושו. מאחר שהמקרה שלפנינו אינו מצריך בחינה מעבר לזו המופיעה לעיל, השאלה בדבר "נימוקים מיוחדים" נוספים תישאר בצריך עיון. "נימוקים מיוחדים" – מן הכלל אל הפרט 11. הטעם העיקרי שעמד ביסוד החלטתו של בית המשפט קמא לדחיית בקשתם של המערערים למניעת החילוט נגע לסיווג זכותם של המערערים בנכסים התפוסים. על סמך רצף האירועים הכרונולוגי, סבר בית המשפט קמא כי אין למערערים זכות קניינית בכספים התפוסים, ועל כן לא ראה מקום למנוע את חילוט הכספים. בלשונו של בית המשפט קמא: "אילו הסתבר לי כי הכספים שנתפסו על ידי המדינה מאת הנאשם נתפסו לאחר מעשה המרמה שביצע כלפי המבקש 1, הייתי משתמש בסמכותי על פי חוק איסור הלבנת הון ורואה במרמה שבוצעה טעם מיוחד להימנע מחילוט הכספים על מנת שהניזוקים יוכלו לקבל לפחות חלק מהנזק שנגרם להם. אולם מסתבר שהמדינה חילטה בצו זמני את הכספים שנתפסו בידי הנאשם בזמן החקירה, כאשר כספים אלה נתפסו עוד בטרם בוצעו מעשי המרמה... ועל כן קשה לראות כיצד יש למבקש 1 וחבריו זכות קניין בכספים...". בית המשפט קמא ראה אפוא בזכות הקניינית תנאי הכרחי למניעת החילוט על-פי שיקול הדעת הנתון לו לפי החוק. בצדק קבע בית המשפט קמא כי המערערים אינם בעלי זכות קניינית ברכוש התפוס, וכי ממצא זה מונע מהם מלהתנגד לחילוט על דרך המסלול השני שמקורו בהוראת סעיף 36ג לפקודה השמורה לבעלי זכות קניין. אולם בכך אין כדי למנוע מבית המשפט להפעיל את סמכותו על-פי המסלול הראשון הקבוע בהוראת סעיף 21(א) לחוק. המדובר בשני מסלולים נפרדים בדרך למניעת חילוט. משכך, עלינו לשוב ולבחון האם מתקיימים במקרה זה "נימוקים מיוחדים" המצדיקים את מניעת החילוט על דרך המסלול הראשון. 11. המערערים אוחזים בפסק דין שבו נפסק כי לרנר חב להם פיצויים. בכך, חרף היעדרה של זכות קניינית, קנו המערערים זכות במסת הנכסים הכללית של לרנר. זכות זו מאפשרת להם לטעון ל"נימוקים מיוחדים" המצדיקים את מניעת החילוט לפי הוראת סעיף 21(ד) לחוק. המערערים הם נפגעי עבירה המבקשים להקטין את תוצאת הפגיעה שהוסבה להם. הם נפגעו מעבירה הדומה במהותה לזו שבגינה מתבקש חילוט הרכוש והם נפגעו במישרין ברכושם מידיו של אותו עבריין. אין זו אלא בקשה להקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה עקב הפעילות העבריינית. בנסיבות אלה, שומה על בית המשפט לאזן בין הצורך להשיג הרתעה מלאה באמצעות חילוט הרכוש לבין האינטרס בדבר הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה מסוג העבירות שבגינן התבקש החילוט על-ידי הותרת הרכוש זמין לנושים שנפגעו מעבירות המרמה של לרנר. נוכח חדלות הפירעון של לרנר, ובהתחשב במורכבות ההליכים הנוגעים להעברת הכספים שנתפסו בפרגוואי לישראל ושליטתה הבלעדית של המדינה בהליכים אלה, לא עומדת למערערים אפשרות סבירה לממש את פסק הדין, כולו או חלקו, ולהשיב את כספם. חילוט הכספים יותיר לפיכך את הפגיעה בהם. אכן, פירעון חובותיו של לרנר כלפי המערערים מתוך רכוש המיועד לחילוט עשוי אולי לגרוע מאפקט ההרתעה. אלא ששיקול זה אינו מכריע, לא תמיד הוא מתקיים באותה העוצמה, ומכל מקום יש לבחון את משקלו לנוכח מכלול נסיבות העניין והשיקולים העומדים מנגד. בנסיבות אלה, נראה לי כי הצורך המיידי לסייע למערערים במקרה זה גובר על הצורך הכללי בהרתעה באופן שיש לראות בו "נימוק מיוחד" המצדיק להורות על מניעת החילוט. אשר על כן, דין הערעור, לדעתי, להתקבל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ג' בטבת התשס"ט (30.12.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06086790_P10.docמא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il