ניסים אסרף נ. שמעון מלול

8 1 בבית המשפט העליון רע"א 8677/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: ניסים אסרף נ ג ד המשיב: שמעון מלול בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (השופט ד' צרפתי), מיום 23.11.2023, ברת"ק 27537-09-23 בשם המבקש: עו"ד הדס קרמניצר בשם המשיב: עו"ד משה אורן פסק-דין לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (השופט ד' צרפתי), מיום 23.11.2023, ברת"ק 27537-09-23. בפסק הדין נושא הבקשה עשה בית המשפט המחוזי שימוש בסמכותו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), ודן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בעפולה (הרשמת הבכירה מ' בלאו), מיום 25.7.2023, בת"ק 51070-11-22, כבערעור, וקיבל את הערעור לגופו. וזה רקע הדברים, בתמצית: ביום 23.11.2022 הגיש המשיב, לבית המשפט לתביעות קטנות בעפולה, תביעה כספית נגד המבקש. בתביעתו טען המשיב כי הוא והמבקש רכשו יחד עגלת נגרר (להלן: הנגרר), אולם לימים נוצר קרע בין הצדדים ומאותו מועד המבקש מסתיר את מקום הימצאות הנגרר מהמשיב ומסרב ליתן לו לעשות בו שימוש. על רקע זה עתר המשיב לפיצוי כספי בסך 6,900 ש"ח בגין החלק מעלות הנגרר ששולם על ידו, וו גרירה לרכב שרכש לצורך גרירת הנגרר ועלות טיפולים עתידיים בנגרר. ביום 25.7.2023 התקיים דיון בתביעת המשיב. בתום הדיון הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך ביניהם על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהתאם לכך, ניתן בו במקום פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בזו הלשון: "לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את הצדדים ושקלתי טענותיהם, אני קובעת כי התובע ישלם לנתבע סך 1,500 ש"ח וזאת בתמורה לכך שהנגרר שמספרו 49742302 – יועבר מחזקת הנתבע לחזקת התובע ולבעלותו וכן תועבר בו הבעלות במשרד הרישוי וזאת בתוך 30 ימים מהיום ובכפוף לתשלום מלוא התמורה הנ"ל. במידה והתמורה לא תשולם, יוותר הנגרר ותיוותר הבעלות בו בחזקת הנתבע והנתבע במקרה כזה ישלם לתובע סך 2,000 ש"ח בתוך 30 ימים מתום המועד הנ"ל" (להלן: פסק הדין). בהמשך אותו היום, 25.7.2023, הגיש המשיב לבית המשפט לתביעות קטנות בקשה שכותרתה "בקשה דחופה למתן הוראות/צו" (להלן: הבקשה הראשונה). בבקשתו פירט המשיב כי בהתאם לכתוב בפסק הדין עליו לשלם למבקש סך של 1,500 ש"ח בתמורה לבעלות ולחזקה בנגרר. המשיב טען כי כשניסה לממש את פסק הדין, סירב המבקש לקבל ממנו את הכסף ולהעביר לידו את הנגרר. על רקע זה עתר המשיב לכך שבית המשפט יורה למבקש כי יעביר את הנגרר לידו ויחייבו בהוצאות על סירובו לפעול בהתאם לפסק הדין, וכן כי בית המשפט יורה למשרד הרישוי להעביר את הנגרר על שמו. בהמשך לבקשה הראשונה, וגם זאת ביום 25.7.2023, ניתנה החלטת בית המשפט לתביעות קטנות (להלן: ההחלטה הראשונה), אשר הורתה כדלקמן: "לבקשת הצדדים, ולנוכח המפורט בבקשה, ניתנת הבהרה ביחס לפסק-הדין מהיום – ככל שהנתבע אינו מעוניין להעביר את העגלה לבעלות התובע בתמורה לסך 1,500 ש"ח, כעולה מנספחי הבקשה – הרי שיחול האמור בעמ' 2, ש' 4-5, והנתבע ישלם לתובע סך 2,000 ש"ח, בתוך 30 ימים מהיום". למחרת היום, ביום 26.7.2023, הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה להסבר החלטה מיום 25.7.2023" (להלן: הבקשה השנייה). בבקשה זו טען המשיב כי ההחלטה הראשונה הפכה את משמעות פסק הדין. הוטעם כי על פי פסק הדין, זכות ראשונים בנגרר ניתנה למשיב, בתמורה לתשלום סך של 1,500 ש"ח על ידו למבקש; ורק במידה שיסרב לתשלום זה, תוקנה זכות הבעלות והחזקה בנגרר למבקש בתמורה לתשלום סך של 2,000 ש"ח על ידו למשיב. נטען כי מההחלטה הראשונה עולה, כביכול, כי למבקש נתונה זכות לסרב לקבל מאת המשיב את התשלום בסך 1,500 ש"ח עבור הנגרר, ולהחליט להותיר את הנגרר בידו (בכפוף לתשלום סך של 2,000 ש"ח למשיב). על כן, כך נטען, ההחלטה הראשונה הפכה את היוצרות והקנתה למבקש זכות ראשונים בנגרר, בניגוד לשנקבע בפסק הדין. בתוך כך, המשיב ביקש כי בית המשפט לתביעות קטנות יבהיר את משמעות פסק דינו. על רקע הבקשה השנייה, בהמשך אותו היום, 26.7.2023, ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט לתביעות קטנות (להלן: ההחלטה השנייה), אשר להלן יובא נוסחה המלא: "אין מקום למתן הוראות נוספות בדבר יישום פסק-הדין. על מנת שלא להותיר מחלוקת בעניין, אני מורה כי ההחלטה שניתנה להבהרת פסק-הדין מיום 25.7.23 תהווה החלטה בדבר תיקון פסק-הדין בהתאם לאמור בה, והצדדים יפעלו בהתאם לה". ביום 2.8.2023 הגיש המבקש (אשר לטענתו לא היה מודע לשתי ההחלטות המאוחרות לפסק הדין), לבית המשפט לתביעות קטנות, בקשה לביטול פסק דין. בבקשתו טען המבקש כי הסכמתו למתן פסק דין על בסיס סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ניתנה על בסיס הבנתו כי לו תוקנה זכות הראשונים בנגרר. המבקש טען כי על פני הדברים פסק הדין קבע כי למשיב נתונה זכות הראשונים בנגרר, ועל כן הוא מבקש כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יבוטל או יתוקן. בהמשך לבקשה זו ניתנה, ביום 2.8.2023, החלטת בית המשפט לתביעות קטנות במסגרתה נדחתה הבקשה לביטול או תיקון פסק הדין. בגדר החלטה זו ציין בית המשפט לתביעות קטנות כי: "...הבקשה מצביעה על שיתכן כי פסק-הדין לא הובן על ידי המבקש, ובפרט הקביעה כי על המבקש לשלם למשיב 2,000 ש"ח בעוד העגלה נותרת ברשותו. על המבקש לעיין גם בהחלטות שניתנו לעניין זה לאחר מתן פסק-הדין, לבקשת המשיב". ביום 12.9.2023 הגיש המשיב, לבית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. בבקשתו, טען המשיב כי החלטותיו של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר ניתנו לאחר מתן פסק הדין, משנות לחלוטין את תוצאתו, ולפיכך מתבקשת התערבותה של ערכאת הערעור. מנגד, בתשובת המבקש לבקשת הרשות למתן ערעור, טען האחרון כי ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין הן המשקפות את כוונתו האמתית של בית המשפט לתביעות קטנות, ואת הסכמות הצדדים בדיון שנערך בפניו, וכי בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות נפלה טעות אשר תוקנה במסגרת ההחלטה השנייה. ביום 23.11.2023 נערך דיון בבקשת המשיב, ובסיומה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט ד' צרפתי), אשר עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות, דן בבקשה כבערעור, וקיבל את הערעור. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות קבע הוראה ברורה ולפיה למשיב נתונה זכות ראשונים לקבל לחזקתו ולבעלותו את הנגרר כנגד תשלום סך של 1,500 ש"ח. על כן, כך נקבע, ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין משנות לחלוטין את תוצאת פסק הדין, בהקנותן למבקש זכות ראשונים בנגרר (כנגד תשלום סך של 2,000 ש"ח), ולא למשיב. צוין כי לאחר שבית המשפט קם מכיסאו, הוא איננו מוסמך לשנות את תוצאתו, ולכן ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין ניתנו בחוסר סמכות ודינן להתבטל. בתוך כך, נקבע כי המשיב ישלם למבקש סך של 1,500 ש"ח ויקבל את החזקה והבעלות בנגרר, וכי ככל שהמבקש יסרב לקבל את הכספים, אלו יופקדו בקופת בית המשפט. כמו כן, בית המשפט המחוזי פסק לחובת המבקש הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח, וזאת לאור קביעתו כי היה על המבקש להודות בטעות ובתקלה שהתרחשה ולקיים את הוראות פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי, ובמסגרתה, בעיקרו של דבר, כל אחד מהצדדים טוען "כולה שלי" – כלומר, המבקש טוען כי בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות נפלה טעות אשר אינה מייצגת את הבנת והסכמת הצדדים, לפיה זכות הקדימה בנגרר תוקנה לו (כנגד תשלום של 1,500 ש"ח), וכי ההחלטות המאוחרות לפסק הדין תיקנו את הטעות האמורה כך שלא היה כל מקום להתערב בהן. מאידך גיסא, המשיב טוען כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, וכי ההחלטות שניתנו בעקבותיו שינו את תוצאות פסק הדין ללא הצדקה ובחוסר סמכות, כך שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר קריאת הבקשה והתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין דנן יש מקום כי אעשה שימוש בסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות, אדון בבקשה כבערעור, ואקבל את הערעור במובן זה שתושב התוצאה עליה הורה בית המשפט לתביעות קטנות, בהחלטה הראשונה ובהחלטה השנייה, לפיה זכות הקדימה בנגרר תוקנה למבקש (להלן: המערער). בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח עמדתו שהתיקון שערך בית המשפט לתביעות קטנות בפסק דינו הוא תיקון מהותי, לא היה מוסמך בית המשפט לתביעות קטנות לבצעו מכוח סמכותו לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, לאחר שקם מכסאו. אין בידי להסכים למסקנה זו, וזאת משני הטעמים שלהלן: ראשית, אינני משוכנע שהטעות אותה תיקן בית המשפט לתביעות קטנות בהחלטות המאוחרות לפסק דינו, אינה מסוג הטעויות שסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונן. שנית, בהתאם להלכותיו של בית משפט זה, ספק בעייני אם ניתן לומר בצורה נחרצת כי בית המשפט לתביעות קטנות "קם מכסאו", בטרם שניתנו על ידו ההחלטות המאוחרות לפסק הדין, בהן תוקנה טעותו. בהתקיים שני התנאים דלעיל במצטבר, ובנסיבות העניין דנן, סבורני כי יש מקום לקבלת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להלן אעמוד על שני הטעמים דלעיל בהרחבה: בנסיבות העניין דנן, לא ניתן לחלוק על כך שמבחינת השאלה למי נתונה זכות הראשונים בנגרר, תוצאות פסק הדין וההחלטות שניתנו בעקבותיו הינן הפוכות. השאלה אפוא, הינה ידו של מי על העליונה – של פסק הדין או של ההחלטות שבאו לאחריו? סמכותו של בית המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק דינו או בהחלטתו, מוסדרת בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, הקובע כדלקמן: "81. (א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.      (ב) בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן.      (ג)  תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת.      (ד) החלטה לפי סעיף קטן (א) אינה ניתנת לערעור אלא בערעור על פסק הדין או ההחלטה האחרת" (ההדגשה הוספה – י' כ'). בענייננו, ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין התקבלו ללא הסכמת הצדדים, כך שככל שיש לראות בהן כהחלטות המצויות בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הרי שסעיף קטן (א) הוא הרלוונטי לענייננו. בפסק הדין בע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667 (1978) (להלן: עניין יוסיפוב), עמד השופט מ' שמגר על מהותה של הטעות אשר תקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקנתה לבית המשפט סמכות לתקן (ובלשון התקנה: "טעויות סופר בפסיקתה או בהחלטה או שגיאות שחלו בהן מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית"). השופט שמגר ציין כי: "...מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו, כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת-לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת-לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה, בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית-המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על-ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר" (שם, בעמ' 671-670). דברים אלו צוטטו בהסכמה גם ביחס למהותה של הטעות אשר סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונה (ראו, מיני רבים: רע"א 2958/17 פקטרוביץ נ' עיריית חדרה, פסקה 4 (14.5.2017); רע"א 4984/13 כוכבי נ' כוכבי, פסקה 10 (23.7.2013) (להלן: עניין כוכבי); ע"א 6091/06 הלון נ' בלייר, פסקה 7 (13.3.2008)) בפסיקה מאוחרת יותר, אשר פירשה את מהותה של הטעות אשר סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונה, הדגיש בית המשפט את התיבה "השמטה טכנית" אשר נזכרה בדבריו של השופט שמגר בעניין יוסיפוב, ובהגדרת המונח "טעות" בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט עצמו, הקובע כי: "לענין זה, 'טעות' – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". בתוך כך, נקבע כי: "הטעות אליה מתייחס סעיף 81 הנ"ל היא, כעולה מלשונו של הסעיף, טעות טכנית או טעות סופר. אין הסעיף מדבר בטעות מהותית, שכן כידוע, תיקונה של זו יכול להיעשות על-ידי ערכאת הערעור בלבד" (עניין כוכבי, בפסקה 10; וראו גם: רע"א 9567/10 רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ נ' Schiff R.E. International Corp. (N.Y), פסקה 10 (25.9.2011); בר"ם 5720/05 גופר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' חיות (5.8.2007) (להלן: עניין גופר); ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462, 476-475 (2003)). הנה כי כן, הסמכות הקבוע בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועדה "לאפשר לבית המשפט לבטא אל נכון את שהתכוון לקבוע מלכתחילה – ולא מעבר לכך. מדובר בעיקר בשיבושים טכניים הטעונים תיקון ובעניינים שהיו בדעתו של בית המשפט, 'אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח הדעת' ונשמטו" (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 442 (מהדורה שלישית 2012)). ודוק, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, עצם העובדה שתיקון הטעות מביא לשינוי מהותי בתוצאת ההחלטה או פסק הדין שתיקונם מבוקש, אינה משמיעה, כשלעצמה, כי אין המדובר בטעות שתיקונה אפשרי מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. כך, למשל, תיקון סכום הפיצויים שנפסק, אפילו מדובר בתיקון שתוצאתו משמעותית (לדוגמה, השמטת ספרה כך שהסכום שנפסק הוא 10,000 ש"ח במקום 100,000 ש"ח, או החלפת המילה "תובע" במילה "נתבע"), מקום בו מדובר בטעות חישוב או בפליטת קולמוס, ברי שמדובר בטעות שתיקונה אפשרי מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. אשר על כן, השאלה אפוא אינה השפעת התיקון על תוצאת פסק הדין, אלא האם מדובר בתיקון שמטרתו לבטא אל נכון את שהתכוון בית המשפט לקבוע מלכתחילה, והאם מדובר בתיקון "טעות" במובנו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. בענייננו, בית המשפט לתביעות קטנות ציין במפורש כי תוכן ההחלטות המאוחרות לפסק הדין משקף אל נכון את שהתכוון לכתוב מלכתחילה בפסק דינו. עם זאת, אין לכחד כי אין המדובר במקרה קלאסי של תיקון פליטת קולמוס. על כן, על רקע הפסיקה אשר שמה את הדגש על היות התיקון שסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונו תיקון "טכני", נשאלת השאלה האם היה מוסמך בית המשפט לתביעות קטנות לתקן את טעותו מכוח סעיף זה? כשלעצמי, דעתי היא כי במקרים המתאימים אל לו לבית המשפט לקמץ את ידו בפרשנות סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. תיקון ההחלטה או פסק הדין על ידי הערכאה אשר נתנה אותם, עשוי להיות יעיל יותר. זאת, הן משום שהדבר יחסוך את עלויות הגשת הערעור לבעלי הדין ולמערכת המשפט, והן משום שרק לבית המשפט שנתן את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש, הידע באשר לשאלה מה התכוון לכתוב בהחלטה או בפסק הדין האמורים. לפיכך, הערכאה שנתנה את פסק הדין או ההחלטה מושא התיקון, היא "מתקנת הנזק הזולה והטובה ביותר" (ראו: ע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל, פסקה 110 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (18.11.2014) (להלן: עניין סמואל); טל חבקין "תיקון אנכי, תיקון אופקי ומה שביניהם: על חלוקת תפקידים יעילה בין שלוש ערכאות שיפוט" משפטים מה 333 (2015)). יתרה מכך, דומני כי האמור לעיל נכון במיוחד ביחס לפסק דין שניתן בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, על רקע הסכמות עקרוניות שאליהן הגיעו הצדדים בפני הערכאה הדיונית. במצב מעין זה, לא רק כוונתו של בית המשפט שנתן את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש היא חשובה, אלא גם תוכן ההסכמה העקרונית אליה הגיעו הצדדים בפני בית המשפט. ברי כי במצבים אלו אין לערכאת הערעור כל יתרון על פני הערכאה הדיונית בביטוי הסכמת הצדדים שניתנו בפניה; אלא ההפך מכך. על כן, במצבים אלו ישנו טעם נוסף לאפשר לערכאה הדיונית לתקן את טעותה מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. ואכן, בענייננו, עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט לתביעות קטנות עובר למתן פסק דינו, מעלה כי בהחלט ישנה סבירות גבוהה יותר שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט לתביעות קטנות, לאחר תיקון פסק דינו, משקפת את הסכמתם העקרונית של הצדדים שנתגבשה בפניו טוב יותר מתוצאת פסק דינו עובר לתיקונו. אשר על כן, אף שהמקרה דנן הינו מקרה גבולי, נוטה אני לדעה כי היה מקום לאפשר לבית המשפט לתביעות קטנות לתקן את טעותו מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. זאת ועוד, לשיטתי, קיים ספק האם המקרה הנוכחי נזקק להוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט מלכתחילה: סמכות בית המשפט לתקן טעות שנפלה בהחלטתו או בפסק דינו מהווה חריג לעקרון "גמר המלאכה" (Functus Officio), לפיו לאחר שבית המשפט "קם מכסאו" ניתן לבצע תיקונים בהחלטתו או בפסק דינו אך בדרך של הגשת ערעור (עניין גופר, בפסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' חיות). אשר על כן, לצורך הקביעה כי עסקינן בשאלה בדיני תיקון טעות לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, תחילה עלינו לקבוע כי בית המשפט אכן "קם מכסאו". בפסיקתו של בית משפט זה הודגש לא פעם כי מקום בו הבקשה לתיקון הטעות הוגשה באותו היום שבו נתן בית המשפט את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש, וההחלטה בבקשת התיקון ניתנה אף היא באותו היום, הרי שאז יש לראות בבית המשפט כמי שטרם קם מכסאו, כך שבסמכותו לתקן גם טעות מהותית שנפלה בהחלטתו או בפסק דינו (ראו, למשל: עניין סמואל, בפסקה 117 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז; עע"ם 4794/05 אופן נ' שר הביטחון, פסקה 35 לפסק דינו של השופט י' עדיאל (12.6.2005); בג"ץ 63/74 איזמירו נ' בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, פ"ד כח(2) 37, 42 (1974)). ברע"א 7816/06 עו"ד יעקב מ. בויאר – בתפקידו ככונס נכסים נ' עזבון מרמלשטיין ז"ל (5.10.2009) (להלן: עניין בויאר), נדון מקרה בו ניתן פסק דין בשעה 09:00 בבוקר, ובשעה 16:00 באותו היום הוגשה בקשה לתקן טעות מהותית בו. בקשה זו נדחתה תוך שבהחלטתו עמד בית המשפט על ההלכה לפיה לבית המשפט נתונה הסמכות לתקן טעות מהותית שנפלה בהחלטתו או בפסק דינו ביום נתינתם, אך ציין כי: "פסק הדין נשוא הבקשה לא שומע באולם אלא נשלח לצדדים באמצעות הפקסימיליה ופורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, כלומר 'יצא לאוויר העולם'. בנסיבות אלה, סבורני כי עם משלוח פסק הדין לבאי כוח הצדדים קם בית המשפט מכסאו ולכן לא ניתן לומר שאם הוגשה בקשה לתיקון פסק הדין באותו יום פירוש הדבר כי בית המשפט טרם קם מכסאו" (שם, בפסקה 3). הנה כי כן, דומה כי בעניין בויאר נקבע חריג לכלל האמור לעיל שלפיו אם פסק הדין הומצא לצדדים, הרי שניתן לקבוע כי בית המשפט "קם מכסאו", אף אם בקשת התיקון מוגשת באותו היום שבו נתן בית המשפט את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש. בענייננו, הבקשה שבגינה ניתנה ההחלטה הראשונה הוגשה ביום שבו ניתן פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, שעות ספורות לאחר נתינתו. אין חולק כי פסק הדין הנ"ל הומצא לידיו של המשיב לפני שהוגשה בקשתו להבהרת פסק הדין, אך המערער טוען כי פסק הדין לא הומצא לידיו עד לאחר שניתנו ההחלטה הראשונה והשנייה של בית המשפט לקביעות קטנות. האם בנסיבות אלו חל הכלל שלפיו אם הבקשה לתיקון הטעות הוגשה ביום מתן ההחלטה או פסק הדין שתיקונם מבוקש יש לראות בבית המשפט כמי שטרם קם מכסאו, או החריג שנקבע בעניין בויאר? אף בהקשר זה עסקינן אפוא במקרה גבולי. סבורני כי בנסיבות העניין דנן, המעוררות את שני ההיבטים עליהם עמדתי לעיל (וכן את האמור לעיל לעניין פסק דין שניתן על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, המבוסס על הסכמות עקרוניות של הצדדים), טעה בית המשפט המחוזי בפסקו כי בית המשפט לתביעות קטנות חרג מסמכות בעת שתיקן את פסק דינו. משכך, מצאתי לקבל את הערעור ולקבוע כי זכות הקדימה בנגרר תוקנה למערער, בהתאם לאמור בהחלטה הראשונה של בית המשפט לתביעות קטנות. בתוך כך, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל, ועמו מבוטלות ההוצאות שנפסקו לחובת המערער במסגרתו. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. ניתן היום, ‏ח' באדר ב התשפ"ד (‏18.3.2024). ש ו פ ט _________________________ 23086770_L02.docx עק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1