מועוויה כבהה ואח' נ. שרת המשפטים

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8676/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין העותרים: מועוויה כבהה ואח' נ ג ד המשיבות: 1. שרת המשפטים 2. הוועדה הבוחנת לבחינות ההסמכה לעריכת דין בישראל 3. לשכת עורכי הדין עתירה למתן צו על תנאי; בקשה לצוות על מתן פרטים נוספים בשם העותרים: עו"ד שי דקס בשם המשיבה 1: עו"ד שי כהן; עו"ד יונתן ברמן בשם המשיבות 3-2: עו"ד רונן בוך; עו"ד תמר זוין רוט; עו"ד ספיר שמחי פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. עניינה של העתירה בבקשת העותרים, המציגים עצמם כנציגיו של "ציבור ערביי ישראל המתמחים במשפטים", כי נורה לשרת המשפטים, לוועדה הבוחנת לבחינות ההסמכה לעריכת דין בישראל (להלן: הוועדה הבוחנת) וללשכת עורכי הדין בישראל (להלן: הלשכה), הן המשיבות, לערוך את בחינת ההסמכה לעריכת דין אף בשפה הערבית (להלן: בחינת ההסמכה או הבחינה). העותרים מבקשים עוד כי נורה למשיבות לאפשר לכל נבחן מהמגזר הערבי לפצל את שלושת חלקי הבחינה לשלושה מועדים נפרדים ולקבל תוספת זמן בשיעור של 100%. בנוסף לכך, מבוקש כי נורה למשיבות לבצע "נרמול" רטרואקטיבי של ציוני הבחינות אשר נערכו על-פי מתכונת הבחינה החדשה המתקיימת החל ממועד דצמבר 2017. העותרים מבקשים כי "הנרמול" יבוצע באמצעות תוספת ניקוד ("פקטור") או באמצעות הורדת ציון המעבר, כך שאחוזי המעבר של נבחנים בני המגזר הערבי יושוו לאחוזי המעבר של כלל הנבחנים, ולחלופין, לאחוזי המעבר של נבחנים מהמגזר הערבי בבחינות אשר נערכו בטרם שונתה מתכונת הבחינה. העותרים מבקשים כי כל האמור יבוצע באמצעות תיקון חקיקת המשנה הרלוונטית. 2. בעתירתם מרחיבים העותרים על אודות חשיבותה של השפה הערבית כשפתו של המיעוט הגדול בישראל, ונסמכים, בין היתר, על הוראת סעיף 82 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1947-1922, כמו גם על פסיקתו של בית משפט זה בעקבותיה. כמו כן, מרחיבים העותרים בדבר הקושי שחווים נבחנים ערבים בפתרון בחינת ההסמכה בעברית. לטענת העותרים, עריכתה של בחינת ההסמכה בשפה העברית בלבד פוגעת בזכותם של נבחנים מהמגזר הערבי לשוויון, כמו גם בזכותם לחופש עיסוק. בתוך כך, נטען כי הבחינה מפלה בין נבחנים אשר למדו את לימודי המשפטים בישראל, לבין נבחנים אשר למדו במוסדות לימוד בחו"ל וזכאים להיבחן בשפה הערבית; וכן כי בחינות רשמיות נוספות, כגון בחינות הרישוי שמבצע משרד התחבורה, הבחינה הפסיכומטרית, ובחינות הרישוי לעיסוק בסיעוד, נערכות אף בשפה הערבית. עוד טוענים העותרים כי נוכח שינוי מתכונת הבחינה, הכוללת כיום מטלת ניסוח, כמו גם שאלות בדין מהותי אשר מורכבות לעתים מטקסטים ארוכים בעברית, פחתו באופן ניכר שיעורי המעבר בקרב נבחנים בני המגזר הערבי. 3. בתגובתה המקדמית טוענת שרת המשפטים כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן שלושה מתוך ארבעת הסעדים המבוקשים בגדרה (למעט הסעד שעניינו עריכת הבחינה בשפה הערבית) מצויים בליבת סמכותן של הוועדה הבוחנת ושל הלשכה, ומשכך קיים לגביהם סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים. בנוסף, נטען כי יש לדחות את העתירה אף בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת שרת המשפטים לערוך את הבחינה בשפה העברית בלבד. בהקשר זה נטען כי ידיעת השפה העברית היא דרישת סף חיונית למקצוע עריכת הדין בישראל, נוכח היותה כלי מרכזי בעבודתם של עורכי דין ולאור חשיבותה עבור מתן שירות משפטי ראוי לציבור. עוד טוענת שרת המשפטים כי אין מקום להשוואה שביצעו העותרים בין בחינת ההסמכה לבין בחינות רשמיות נוספות, וזאת נוכח חשיבותה הייחודית של השפה העברית בתחום המשפט. כמו כן, נטען כי עריכת הבחינה בשפה העברית אף מתיישבת עם הוראת סעיף 26 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, המתנה את רישומם להתמחות של מועמדים אשר לא למדו את לימודי המשפטים במוסד ישראלי המוכר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה, בהוכחת ידיעה מספקת של השפה העברית. עוד נטען כי יש לדחות את טענת העותרים לפיה קיימת הפליה בינם לבין נבחנים אשר למדו את לימודי המשפטים במוסדות לימוד בחו"ל. לטענת שרת המשפטים, כלל המתמחים נדרשים לעבור את בחינת ההסמכה בעברית (למעט חריג צר הקבוע בסעיף 38(א) סיפא לחוק לשכת עורכי הדין), ואך בנוסף, נדרשים המתמחים אשר לא למדו את לימודי המשפטים במוסד ישראלי מוכר לעבור אף בחינה בדיני ישראל. את הבחינה בדיני ישראל, ואותה בלבד, התיר מחוקק המשנה לערוך אף בשפה שאינה עברית (ראו: סעיף 3(ד) לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל, באתיקה מקצועית החלה על עורכי דין זרים ובבחינת ההסמכה לעריכת דין), התשכ"ג-1962 (להלן: התקנות)). 4. הוועדה הבוחנת והלשכה טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותרים, שכן הם לא ציינו בגדרה כי ניתנת תוספת זמן משמעותית לכל נבחן אשר שפת לימודיו התיכוניים לא היתה עברית ואשר עברית אינה שפת אמו. בתוך כך, נטען כי תשעה מתוך אחד-עשר העותרים קיבלו תוספת זמן כאמור. כמו כן, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף בגין השיהוי הניכר בהגשתה – כשנתיים לאחר פרסומה של הודעה רשמית בדבר שינוי מתכונת הבחינה, וכשנה לאחר שנערכה בחינת ההסמכה הראשונה על-פי המתכונת החדשה; וכן כי נוכח תיקוני חקיקה והתאמות אשר בוצעו לאחר בחינת ההסמכה האחרונה, עברו ארבעה מבין העותרים את הבחינה והוסמכו כעורכי דין. עוד נטען כי העותרים למדו את לימודי המשפטים בישראל, ומשכך ברי כי התנסו זה מכבר בהתמודדות עם טקסטים משפטיים מורכבים בשפה העברית; וכן כי טענת העותרים לפיה קשיי שפה הביאו לירידת שיעור המעבר של נבחנים מהמגזר הערבי, אינה עולה בקנה אחד עם הנתונים הסטטיסטיים המצויים בידי הוועדה הבוחנת והלשכה, מהם עולה כי שיעורי המעבר הנמוכים של נבחנים מהמגזר הערבי נובע מכך שבמועדים הנדונים למדו חלק ניכר מהם את לימודי המשפטים בחו"ל או במוסדות לימוד אשר לטענת הוועדה הבוחנת והלשכה, רמת הלימודים בהם אינה משביעת רצון. הוועדה הבוחנת והלשכה מוסיפות וטוענות כי יש לדחות את העתירה אף בהעדר עילה להתערבות שיפוטית, מטעמים הדומים בעיקרם לטעמים אשר מנתה שרת המשפטים בתגובתה, וכן כי הסעדים המבוקשים בעתירה מרחיקי לכת ואינם עולים בקנה אחד זה עם זה. בנוסף, טוענת הוועדה הבוחנת כי היא אינה רשאית לאפשר את פיצול הבחינה לשלושה מועדים, שכן תקנה 18ד לתקנות מתירה עריכת התאמות אך לאנשים עם מוגבלות כמשמעותם בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, והעותרים אינם כלולים בהגדרה זו; וכן כי תקנה 18ה1 לתקנות מסמיכה את הוועדה הבוחנת להעניק תוספת ניקוד לנבחנים, אם זו "השתכנעה... כי נפלו ליקויים משמעותיים בבחינת ההסמכה" – מה שאין כן בענייננו. 5. בהחלטה מיום 18.3.2019 הוריתי לעותרים להגיש הודעה המבהירה מדוע לא יימחקו מעתירתם הסעדים אשר קיים לגביהם סעד חלופי, וכן מדוע לא יימחקו ארבעת העותרים אשר עברו את הבחינה והוסמכו כעורכי דין בעקבות תיקוני החקיקה וההתאמות שבוצעו לאחר בחינת ההסמכה האחרונה. 6. בהודעה מיום 24.3.2019 ביקשו העותרים למחוק מן העתירה את העותרים 2, 3, 5 ו-10, אך טענו כי אין מקום למחיקת סעדים מן העתירה מחמת קיומו של סעד חלופי, היות שהסעד אשר עניינו בעריכת הבחינה בשפה הערבית הוא הסעד העיקרי בעתירתם, ונתון לסמכותו הייחודית של בית משפט זה, בעוד יתר הסעדים אך נלווים אליו, ואף מצויים בסמכות מקבילה של בית משפט זה ושל בית משפט לעניינים מינהליים. עוד נטען כי במועד הגשת העתירה, ובטרם התקנתה של תקנה 18ה1 לתקנות, היה הסעד שעניינו ב"נרמול" ציוני הבחינות מצוי בתחום סמכותה של שרת המשפטים, ולכן בית משפט זה בלבד היה מוסמך לדון בו. העותרים מוסיפים וטוענים נגד הנתונים הסטטיסטיים המובאים בתגובתן המקדמית של הוועדה הבוחנת ושל הלשכה, ואף הגישו ביום 18.4.2019 בקשה לצווֹת על מתן פרטים נוספים, בגדרה התבקשנו להורות לוועדה הבוחנת וללשכה להעביר לידי העותרים נתונים על אודות שיעורי המעבר של נבחנים מהמגזר הערבי בשתי הבחינות האחרונות אשר נערכו לפני שינוי מתכונת הבחינה, תוך השוואתם לשיעורי המעבר הכלליים בבחינות אלה. הוועדה הבוחנת והלשכה סירבו לפניית העותרים בנדון. דיון והכרעה 7. לאחר העיון בעתירה, בתגובות לה ובהודעות שהוגשו, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות – על כל ראשיה. 8. בפתח הדברים יצוין כי מעיון בעתירה נדמה כי העותרים מבקשים שנורה לשרת המשפטים לתקן את חקיקת המשנה המסדירה את בחינת ההסמכה, כך שזו תעלה בקנה אחד עם מבוקשם. ואולם, כלל נקוט הוא בידינו כי בית משפט זה יימנע מלהורות לרשות מינהלית להפעיל את סמכותה החקיקתית, ובוודאי שלא יחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו, באמצעות קביעת תוכנו של ההסדר החקיקתי הרלוונטי (ראו: בג"ץ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הבטחון, פסקה 7 (30.7.2008); בג"ץ 8735/13 שטנגר נ' שרת המשפטים, פסקה 17(א) (14.12.2017)). על פני הדברים, די היה בכך כדי לדחות את העתירה דנן. ברם, ככל שהעתירה מכוונת אף לאופן יישומן של הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו, אזי לא נמשוך ידינו מבחינתה. שפת בחינת ההסמכה 9. נפתח בעיקרה של העתירה דנן, הוא בקשת העותרים כי נורה למשיבות לערוך את בחינת ההסמכה אף בשפה הערבית. אקדים ואומר כי לדידי, דינו של סעד זה לדחייה בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בשיקול דעתן של המשיבות – הכול כמבואר להלן. 10. אין חולק על חשיבותה של השפה הערבית במרקם החיים הישראלי, בהיותה שפתו של המיעוט הגדול ביותר החי במדינה, המהווה אף אמצעי לביטוי ולשימור תרבותם וזהותם של אזרחים רבים, כמו גם אבן דרך כבדת משקל לשוויון מהותי בין כלל האזרחים (ראו: רע"א 12/99 מרעי נ' סאבק, פ"ד נג(2) 128, 142 (1999); בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393, 416-414 ו-420-419 (2002) (להלן: עניין עדאלה); אביגדור סלטון "השפות הרשמיות בישראל" הפרקליט כג 387, 395-391 (התשכ"ז); אליקים רובינשטיין "על השוויון לערבים בישראל" קרית המשפט א 17, 21-20 (2001); מיטל פינטו "זכויות שפה, הגירה ומיעוטים בישראל" משפט וממשל י 223 (התשס"ז)). 11. ואולם, נקודת המוצא הרלוונטית לענייננו, היא הוראת סעיף 26 לחוק לשכת עורכי הדין, לפיה מי שלא למד לימודי משפטים במוסד מוכר בישראל נדרש להוכיח ידיעה מספיקה בשפה העברית כתנאי לרישומו כמתמחה. מכאן שמצוות המחוקק היא כי כלל המתמחים נדרשים לשלוט בשפה העברית בדרכם להסמכתם כעורכי דין. דרישה זו מובנת היא ומגשימה את האינטרס הציבורי במתן שירות משפטי ראוי, כמפורט להלן. השליטה בשפה העברית הכרחית וחיונית היא לעבודתו של עורך דין במדינת ישראל. כך, נוסחם המחייב של דברי החקיקה הוא הנוסח העברי (ראו: סעיף 24 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981; עניין עדאלה, בעמוד 412), ומשכך, נדרשים כלל עורכי הדין לשלוט בשפה העברית ברמה המאפשרת הבנה של לשון החוק ופרשנותו; כתבי טענות המוגשים לבתי המשפט, על נספחיהם וצרופותיהם, נכתבים ככלל בשפה העברית; חוות הדעת נכתבות בעברית; הדיונים בבתי המשפט מתנהלים בשפה זו; פסקי הדין של כלל בתי המשפט בישראל, וביניהם פסקי הדין של בית משפט זה אשר מהווים דין מחייב – נכתבים ומתפרסמים בשפה העברית בלבד; כמוהם גם מרבית הספרות המשפטית (ראו: עניין עדאלה, בעמודים 417-416; בש"א 815/19 גריב נ' Fidam Select (בפירוק) מספר חברה B89058 (5.2.2019); סלטון, בעמודים 390-389; אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל – עקרונות יסוד 439 (מהדורה ששית, 2005)); ואחרון, אך לא בחשיבותו, לימודי המשפטים בישראל בכל מוסדות הלימוד – הכוללים, מטבע הדברים, קריאה וכתיבה של תמלילים (טקסטים) משפטיים מורכבים – מתקיימים בשפה העברית, באופן המחייב את כלל הסטודנטים למשפטים לשלוט בשפה זו. 12. הנה כי כן, שלא כמו במקצועות אחרים, כדוגמת סיעוד וכיוצא באלה, שליטה בשפה העברית היא עניין חיוני והכרחי לעיסוק בעריכת דין בישראל, וממילא מהווה תנאי בלעדיו אַין להסמכתם של משפטני העתיד, כאמור בהוראת סעיף 26 לחוק לשכת עורכי הדין. מכאן, כי השליטה בשפה העברית נחוצה אף לשם הבטחת האינטרס הציבורי בשמירה על סטנדרט מקצועי ראוי לתועלת כלל הציבור הנזקק לשירותיהם של עורכי הדין המוסמכים, ואשר מפקיד לעתים את גורלו בידיהם – פשוטו כמשמעו (ראו: חוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (20.10.2005); עע"ם 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 8 (3.12.2017)). מובן, אם כן, כי השירות המשפטי אשר יינתן לציבור על-ידי עורך דין שאינו שולט בשפה העברית, ייפגם באופן אשר עלול להוביל לפגיעה בזכויות ובאינטרסים משמעותיים של הפרט והכלל. אין תמה, אפוא, כי בחינת ההסמכה נערכת בשפה העברית. 13. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי אף שהנחת המוצא היא כי כלל הנבחנים צריכים לשלוט בשפה העברית, אין להתעלם מכך כי יש נבחנים אשר העברית אינה שפת אמם, הזקוקים להתאמות מסוימות בפתרון בחינת ההסמכה. ואולם, מתגובת הוועדה הבוחנת והלשכה עולה כי משכך מעניקות הן תוספת זמן לנבחנים אשר שפת לימודיהם התיכוניים לא הייתה עברית ושפת אמם אינה עברית (ראו: סעיף 1.2 ל"הנחיות להגשת בקשות להתאמות בבחינת ההתמחות" (16.8.2018)). אני סבורה כי פתרון זה משקף איזון ראוי ומידתי בין מכלול האינטרסים הרלוונטיים כאמור לעיל. 14. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת העותרים כי עריכת הבחינה בשפה העברית מפלה בין נבחנים אשר למדו את לימודי המשפטים בישראל לבין נבחנים אשר למדו במוסדות הלימוד שמחוצה לה. אלה האחרונים נדרשים אמנם לעבור בחינה בדיני ישראל, אשר בנסיבות מסוימות מתיר מחוקק המשנה את עריכתה בשפה לועזית (ראו: תקנה 3(ד) לתקנות), אך זאת, רק בנוסף לבחינת ההסמכה הנערכת בעברית (למעט חריג המעוגן בסעיף 38(א) סיפא לחוק לשכת עורכי הדין), וכן בנוסף להוכחתה של ידיעה מספיקה בשפה העברית כאמור בסעיף 26 לחוק לשכת עורכי הדין. 15. לאור כל האמור, שוכנעתי כי החלטת המשיבות לקיים את בחינות ההסמכה בעברית, תוך מתן התאמות למי שעברית אינה שפתו כאמור, היא החלטה סבירה העולה בקנה אחד עם מצוות המחוקק בהוראת סעיף 26 לחוק לשכת עורכי הדין, וכן מתיישבת עם מצב הדברים הנוהג בישראל בתחום המשפט כמפורט בהרחבה לעיל. לפיכך, לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתן של המשיבות. הסעדים הנוספים 16. אעבור עתה לדון בסעדים הנוספים המבוקשים בעתירה. אני סבורה כי יש למחוק מן העתירה את הסעדים שעניינם בפיצול הבחינה לשלושה מועדים ובמתן תוספת זמן לפתרונה. זאת, נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים, המוסמך לדון בעתירה נגד החלטת רשות לפי חוק לשכת עורכי הדין, למעט החלטות של שרת המשפטים מכוח חוק זה (ראו: פרט 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). העותרים ניסו אמנם לשוות לכלל הסעדים המבוקשים בעתירתם חזות של סעדים המצויים בתחום סמכותה של שרת המשפטים, וממילא אף בסמכותו הייחודית של בית משפט זה, וזאת באמצעות בקשתם כי נורה על תיקון חקיקת המשנה הרלוונטית. ואולם, כאמור, הלכה היא כי בית משפט זה יימנע מליתן סעדים כגון דא (ראו לעיל בפסקה 8). כמו כן, אדגיש כי עריכת התאמות כאלה ואחרות בבחינת ההסמכה, מצויה בתחום סמכותן של הוועדה הבוחנת ושל הלשכה (ראו למשל: סעיף 18ד לתקנות; והשוו: בג"ץ 7844/18 פלר נ' שרת המשפטים, פסקה 13 (20.11.2018)), ומשכך פתוחה בפני העותרים הדרך להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בכל הנוגע לשני הסעדים האמורים, בכפוף למגבלות החוקיות הרלוונטיות. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נמנע מלדון בעניינים אשר קיים לגביהם סעד חלופי, ודי בכך כדי להורות על מחיקת שני הסעדים האמורים (ראו: בג"ץ 657/19 ענבוסי נ' שרת המשפטים, פסקאות 6-5 (29.1.2019); בג"ץ 8620/18 מור-מוסלי נ' מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 7 (7.2.2019); בג"ץ 876/19 יוסף נ' המועצה המקומית גן יבנה, פסקה 3 (18.4.2019)). 17. אשר לבקשה כי נורה למשיבות "לנרמל" את ציוניהם של נבחנים מהמגזר הערבי – אף שיש ממש בטענת העותרים כי הסמכות ליתן תוספת ניקוד הועברה לידי הוועדה הבוחנת אך לאחר הגשת העתירה, במסגרת תיקון מס' 3 לתקנות (ראו: תקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל, באתיקה מקצועית החלה על עורכי דין זרים ובבחינת ההסמכה לעריכת דין)(תיקון מס' 3), התשע"ט-2018 (להלן: תיקון מס' 3)), ומשכך ספק אם התקיים באותה עת סעד חלופי בנדון כטענת המשיבות. ואולם, בפסיקתו של בית משפט זה אשר קדמה לתיקון מס' 3 נדחו לא אחת עתירות למתן "פקטור" (כמו גם להורדת רף המעבר, אשר כמוה כ"פקטור"), תוך שנקבע כי סעד מעין זה הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת, אשר לא נמצא לו כל מקור בדין (ראו: בג"ץ 9053/15 מכנס נ' שרת המשפטים, פסקה ז (19.4.2016); עניין אסד, בפסקה 8 והאסמכתאות שם; עע"ם 3897/18 פלוני נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 8 (10.6.2018) והאסמכתאות שם). העותרים לא הצביעו על כל טעם מיוחד המצדיק חריגה מפסיקתו האמורה של בית משפט זה במקרה שלפנינו, וזאת, בין היתר, בשים לב לאמור לעיל בעניין הנחת המוצא לגבי ידיעת השפה העברית בקרב כלל ציבור הנבחנים בבחינת ההסמכה. 18. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ממילא לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת העותרים לצוות על המשיבות ליתן פרטים נוספים בעניין אחוזי המעבר של נבחנים מהמגזר הערבי בשתי הבחינות שנערכו לפני שינוי מתכונת הבחינה, תוך השוואתם לשיעורי המעבר הכלליים בבחינות אלה. מעבר לנדרש אעיר כי בתקנות 12-11 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין בבג"ץ) נקבע כי עותר רשאי לדרוש מהמשיב "פרטים נוספים ומפורטים יותר לנימוקים, שבעובדה או שבחוק, שפורשו... בתצהיר התשובה". ואולם, אם יסרב המשיב לבקשת העותר, רשאי הלה להגיש לבית המשפט בקשה לצוות על מתן פרטים נוספים, וזאת "תוך ארבעה עשר ימים מיום המצאת עותק מתצהיר התשובה לעותר" (ההדגשה הוספה, י.ו.). נמצאנו למדים, אפוא, כי בקשה לצוות על מתן פרטים נוספים רלוונטית אך לשלב שלאחר הגשת תצהיר תשובה, היינו, לאחר שניתן צו על תנאי, ומשכך היא אינה רלוונטית בענייננו (ראו: בג"ץ 1626/07 פלוני נ' שר הפנים (20.1.2010)). העותרים, המודעים לקושי האמור, תומכים יתדותיהם בתקנה 14 לתקנות סדר הדין בבג"ץ, לפיה מוסמך בית משפט זה ליתן כל הוראה שתיראה לו נחוצה להבהרת הפלוגתות שלפניו. ואולם, לא מצאתי כי הנתונים הסטטיסטיים שביקשו העותרים מהוועדה הבוחנת ומהלשכה אכן נחוצים לבירור המחלוקת בין הצדדים, וזאת היות שניתן להניח כי חלק מהנבחנים מהמגזר הערבי אכן מתקשים במידה מסוימת בפתרון בחינת ההסמכה בעברית. יחד עם זאת, אני סבורה כי פתרונו של קושי זה אינו טמון בעריכת הבחינה בשפה הערבית, אלא במתן הקלות כאלה או אחרות לנבחנים ערבים – כמבואר בהרחבה לעיל. 19. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט' באייר התשע"ט (‏14.5.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18086760_R06.docx שג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1