פסק-דין בתיק רע"א 8671/16 בבית המשפט העליון רע"א 8671/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המבקש: יהודה דורון נ ג ד המשיבים: 1. עמיר גלעד 2. ענבל גלעד 3. אברהם דננברג 4. ניסים מזרחי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתה"פ 12565-07-14 מיום 6.10.2016 שניתנה על-ידי השופט י' שפסר בשם המבקש: עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיב 3: בעצמו פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' שפסר) בה"פ 12565-07-14 מיום 6.10.2016. עניינה של הבקשה באופן ישומו של פסק הדין שניתן באותו הליך. רקע 2. המבקש, יהודה דורון, הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא זכאי לרישום מלוא זכות הבעלות על-שמו בדירה המצויה בבית משותף בשדרות ויצמן 36 בנתניה. הדירה היתה רשומה מכוח ירושה על שמם של המשיבים 1-2, עמיר וענבל גלעד, אך הללו הודיעו כי אינם טוענים לזכויות בנכס. עיקרו של הסכסוך התנהל בין דורון ובין המשיבים 3-4, אברהם דננברג וניסים מזרחי, הם הקבלנים שבנו את הבניין שבו מצוי הנכס (להלן יחדיו: הקבלנים. קבלן נוסף, מנשה יוהנה ז"ל, נפטר לאחר הגשת התובענה ומשכך נמחק מן ההליך). 3. לטענתו של דורון, הוא התקשר ביום 7.10.1979 בהסכם לרכישת הנכס עם הקבלנים; לעומת זאת, לטענת הקבלנים, הנכס לא נמכר לדורון באופן אישי, אלא לארגון נכי הפוליו נתניה (להלן: הארגון), שדורון עמד בראשו. לגרסתו של דורון, הוא אכן ביקש תחילה לרכוש את הנכס עבור הארגון ולצרכיו, אולם משעה שלא היו לארגון מקורות כספיים לעשות כן, רכש דורון את הנכס מכספו. לטענתו, נהג בנכס מנהג בעלים שנים רבות, ועד לשנת 2010 הקבלנים כלל לא חלקו על זכותו לעשות כן. בשנת 2010 פרץ סכסוך בין דורון לדננברג, שבעטיו התנהלו הליכים משפטיים והוא אף הוביל להגשת ההליך דנא. 4. בתחילה טענו הקבלנים כי חתימותיהם על הסכם המכר זויפו, אולם לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה בעניין זה חזרו בהם מן הטענה. מכל מקום, לדידם, מטרתו של ההסכם היתה למכור את הדירה לשימושו של הארגון, אף אם דורון רשום בהסכם כקונה הנכס. בדיעבד, כך טענו הקבלנים, התברר להם כי הארגון כלל אינו קיים וכי דורון הציג עצמו במרמה כיו"ר הארגון בניסיון להשיג לעצמו הטבות שלא כדין. 5. בפסק הדין קבע בית המשפט כי עלה בידי דורון להוכיח שהסכם המכר נחתם על-ידי הקבלנים וכי הוא מחייב את הצדדים. בית המשפט אף זקף לחובת הקבלנים את השיהוי הרב שבו נקטו, כאשר ידעו במשך שנים ארוכות כי דורון עושה שימוש בנכס ולא פעלו בעניין, וקבע כי הדבר מקים כלפיהם השתק ומניעות מלהעלות טענות הנוגעות לתוקף ההסכם. עם זאת, בית המשפט קבע כי כוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם היתה שהנכס ימכר לדורון על מנת שיוקדש לפעילות הארגון, ולא לשימושו האישי של דורון. כך עולה הן מלשון ההסכם, הן מן הנסיבות לכריתתו. לפיכך, קיום כוונתם המשותפת של הצדדים תוך הגשמת המטרה שעמדה לנגד עיניהם היא שהנכס יועמד לשימושו של הארגון. 6. דא עקא, דורון הצהיר בבית המשפט כי ארגון נכי הפוליו נתניה אינו קיים עוד, וכי כיום הוא משמש כיו"ר ארגון נכי הפוליו ישראל (להלן: הארגון הארצי). בית המשפט החליט כי ניתן להגשים את כוונת הצדדים להסכם באמצעות הקדשת הנכס לשימוש הארגון הארצי. הלכה למעשה הורה בית המשפט כדלקמן: "א. לאור הסכמת המשיבים 1-2, ימחק רישומם של המשיבים 1-2 כבעלי זכויות בנכס (חלקה 57/1 בגוש 8267 בנתניה) בלשכת רישום המקרקעין. ב. הבעלות בנכס תירשם על-שם המבקש [דורון – נ' ס']. תירשם הערה בגין זיקת הנאה בלתי-חוזרת לטובת ארגון נכי הפוליו ישראל, לפיה ישמש הנכס אך ורק את ארגון נכי הפוליו ולצרכיו. ג. בשים לב להצהרת המבקש כי ארגון נכי הפוליו נתניה במתכונתו אינו קיים יותר וכי כיום הוא משמש כיו"ר ארגון נכי הפוליו ישראל (ע' 26 לפרוטוקול ש' 18 ואילך) – תוגש על-ידי המבקש הודעה מטעם ארגון נכי הפוליו ישראל לפיה פסק הדין הובא לידיעתו, וכן פרטים מלאים של הארגון לשם הרישום כאמור (כתובת עדכנית של הארגון ומספר תאגיד). ככל שלא תוגש הודעה כאמור בתוך 30 ימים מהיום – תובן הסכמה לרישום הערה בגין זיקת הנאה לטובת ארגון ארגון נכי הפוליו בישראל (ע"ר) - מספר תאגיד 580472256". 7. פסק הדין ניתן ביום 20.6.2016. ביום 18.8.2016 הגיש דורון בקשה שהוכתרה "הודעה ובקשה לחתימת פסיקתה". לבקשה צרף דורון הודעה מטעם הארגון הארצי לפיה אין לארגון עניין להחזיק או להשתמש בדירה הנדונה. עוד נטען כי מלכתחילה לא היה מקום להורות על רישום זיקת הנאה לטובת הארגון הארצי, אלא לרשום זכות לשימוש שאין עמה חזקה. לאור דברים אלו צרף דורון פסיקתה לחתימת בית המשפט לפיה הוא ירשם כבעל הנכס ללא סייג. 8. בתשובתו לבקשת דורון, השיב דננברג כי הבקשה נגועה בניגוד עניינים, משום שדורון הוא יו"ר הארגון הארצי. קבלת עמדתו של דורון תפגע בכלל נכי הפוליו ותיטיב עם דורון בהעניקה לו נכס ששוויו רב. לפי טענת דננברג, ניצל דורון את מרותו כיו"ר הארגון כדי להביא לתוצאה המעקרת את פסק הדין מתוכנו. טענה זו מצאה חיזוק, כך נטען, בשיחת טלפון שערך דננברג עם חברת ההנהלה החתומה על הודעת הארגון, שיחה שתכתובהּ צורף לתשובתו. לאור האמור טען דננברג כי יש לדחות את הבקשה, ולחלופין לקיים דיון בבקשה, שבמסגרתו יֵחקר דורון ותעיד חברת ההנהלה. עוד טען דננברג כי ככל שבית המשפט יבקש ליתן החלטה הנוגדת את פסק הדין, עליו לקבוע כי יש להעביר את הזכות עליה מוותר הארגון הארצי, לארגון דומה אחר. 9. דורון השיב לתשובה זו, ובדבריו טען כי דננברג מנסה שלא כדין לפגוע בקניינו תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. כמו כן טען כי להצעתו של דננברג להעביר את זכות השימוש לידי ארגון אחר אין יסוד בפסק הדין, והיא אף נוגדת את הרעיון לפיו ביקש דורון להקנות את השימוש בנכס דווקא לארגון שהוא משתייך אליו. 10. לאחר דין ודברים זה נתן בית המשפט המחוזי את ההחלטה מושא הבקשה דנא, זו לשונה: "כפי שנקבע בפסק הדין, קיום כוונתם המשותפת של הצדדים תוך הגשמת המטרה שעמדה לנגד עיני הצדדים היא קיומו של ההסכם, תוך שהנכס יועמד לשימושו של ארגון הפועל לטובתם של נכי מחלת הפוליו. משעה שנטען כי ארגון נכי הפוליו בישראל אינו מעוניין בזכות השימוש בנכס, ועל-מנת לייתר טענות ביחס לניגוד עניינים אפשרי של המבקש [דורון – נ' ס'] – יואיל המשיב 3 [דננברג – נ' ס'] להעביר העתק מפסק הדין ומהחלטתי זו לארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל [...] על-מנת שתימסר המלצה על ארגון אחר הפועל לטובת הנכים אשר יהיה מעוניין לעשות שימוש בנכס. הערה לטובת ארגון שיימצא מתאים בדבר זכות שימוש בלתי חוזרת תירשם בלשכת רישום המקרקעין בהתאם להוראות סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 [...]". על החלטה זו, אשר אימצה באופן מסוים את עמדתו של דננברג, הגיש דורון את הבקשה לרשות ערעור שלפני. טענות הצדדים 11. בבקשה מלין דורון על כך שבית המשפט החליט בפסק הדין להוסיף הוראה כי תירשם על הבעלות בדירה זיקת הנאה לטובת הארגון הארצי, אף שהעניין לא עלה על שולחנו ותוך חריגה מד' אמות הפלוגתא שנדונה לפניו. עוד נטען בקשר לפסק הדין, כי זיקת הנאה משמעה גם הזכות להחזיק בדירה, ועל כן הזכות שנקבעה בפסק הדין איננה בבחינת זיקת הנאה כמשמעותה בחוק. על אף טענות אלו, ציין דורון כי השלים עם פסק הדין ולא ערער עליו. 12. ברם, לטענתו, משעה שהודיע הארגון הארצי כי אינו מעוניין בזכויות בדירה, אין מקום לחרוג עוד ממסגרת הדיון – אכיפת חוזה המכר – ולהעניק זכויות כלשהן לארגון אחר. בהחלטה זו, הלכה למעשה, שינה בית המשפט המחוזי את פסק הדין שנתן. מדובר בחריגה מסמכות, ועל כן דין ההחלטה להיבטל. 13. מנגד, טוען דננברג כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו, דווקא בקשתו של דורון לחתימה על פסיקתה משמעה בקשה לשינוי פסק הדין, שכן לפי הפסיקתה אין הגבלה על זכותו של דורון בנכס, בניגוד לאמור בפסק הדין. החלטת בית המשפט המחוזי מקיימת את מהותו פסק הדין בנסיבות שנוצרו, אשר לטענת דננברג מקורן בהתנהלות פסולה של דורון. משעה שדורון עצמו הגיש את הבקשה לחתימת הפסיקתה, הרי שהוא זה שיזם את שינויו של פסק הדין. לפיכך הוא הסכים מכללא לכך שבסמכות בית המשפט לסטות מפסק הדין, והוא מושתק ומנוע מלטעון אחרת. עוד נטען כי לבית המשפט סמכות טבועה לתקן פסק דין מטעמי צדק ותקנת הציבור, ובנסיבות שנוצרו מוצדק היה לפעול במסגרת סמכותו זו. 14. עוד הוסיף דננברג כי הוא מסכים לכך שהקניית זכות השימוש לארגון במסגרת המשפטית של זיקת הנאה אינה המסגרת הראויה, ומכיוון שהצדדים אינם חלוקים בנקודה זו הרי שלא היתה מניעה במסגרת ההחלטה לשנות מכך ולקבוע כי זכות השימוש תיקבע באמצעות רישום הערה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין. דיון והכרעה 15. הבקשה שלפני מעלה שאלות הן מתחום המשפט הדיוני, הן מתחום המשפט המהותי. דומני כי נכון יהיה לקבל את הבקשה לרשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 16. ראשית, כפי שציין דורון, על פסק הדין עצמו לא הוגש ערעור. לפיכך לכאורה אין מקום להיזקק בשלב זה לטענה כי קביעתו של בית המשפט לעניין זכות השימוש בנכס לארגון נכי הפוליו חרגה מן המחלוקת שבין הצדדים. מכל מקום אומר, ולדברים חשיבות מסוימת גם לענייננו, כי אין הדבר כן: התביעה לסעד הצהרתי נסמכה על קיומו של הסכם מכר. כאשר בחן בית המשפט את הסכם המכר, שומה היה עליו לבחון את כוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשון ההסכם ומנסיבות כריתתו. כזאת עשה, והגיע לכלל מסקנה כי אמנם נמכר הנכס לדורון, אך הדבר היה למען מטרה מסוימת. בבוא בית המשפט להורות על אכיפת ההסכם, עליו לעשות כן בהתאם למסקנתו בדבר פרשנות ההסכם. 17. אין גם כל רבותא, מנקודת מבט דיונית, בכך שבית המשפט החליט להעניק את זכות השימוש לארגון הארצי במקום לארגון שבנתניה, שאינו קיים עוד. בית המשפט קבע כי נסיבותיו של ההסכם שלפניו, שאת ביצועו המדויק לא ניתן לישם עוד, מצדיקות פניה לדוקטרינת האכיפה בקירוב, המוכרת היטב בשיטת משפטנו – אם מכוח סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, אם מכוח עקרון תום הלב החוזי (להרחבה ראו גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 262-267 (2009) (להלן: שלו ואדר); ע"א 2686/99‏ אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ, פ"ד נה(5) 365 (2001)). 18. כאן מגיעים אנו לשאלה הדיונית שעל הפרק: לאחר שנוכח בית המשפט כי גם ה'אכיפה בקירוב' שקבע אינה ישימה, כלום רשאי היה לסטות ממנה ולקבוע אכיפה באופן אחר? הכלל בדבר סופיות הדיון מלמדנו, כי ככלל תהיה התשובה לכך בשלילה. משניתן פסק דין, אין ניתן לערוך בו שינוי מעבר לזה הקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, אלא במצבים חריגים ביותר (ע"א 9085/00‏ שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462, 474-476 (2003)). ברם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו דומני שבית המשפט היה מוסמך לעשות כן; זאת בשל שני טעמים. ראשית, עיון בהוראות המעשיות שב"פסק הדין" (על-פי כותרתו) מלמדנו כי הלכה למעשה, עסקינן בהחלטה שאינה סופית. פסק הדין קבע אמנם את זכויות הצדדים באופן עקרוני, ולפיו רשאי דורון להירשם כבעל הדירה, בכפוף למתן זכות שימוש לארגון; אולם באשר לישום העניין, שעה שהארגון אינו קיים עוד, ניתנה החלטה, והיא אינה סופית: בית המשפט ביקש לקבל הודעה מטעם הארגון הארצי, שתכלול את פרטיו לטובת הרישום. בפסק הדין לא נכללה התייחסות לאפשרות שהארגון הארצי יסרב לקבל לידיו את זכות השימוש, כנראה משום שאפשרות זו לא היתה צפויה, אך קריאת סעיפי פסק הדין כמכלול מלמדת כי בית המשפט טרם נעל את השער באשר לזהות המדויקת של הארגון אשר תימסר לו זכות השימוש. 19. טעם שני למסקנה זו הוא כי גם אם יש לראות באמור בפסק הדין משום קביעה סופית בדבר זהות הגורם שתימסר לו זכות השימוש, הרי שכאמור בית המשפט לא צפה אפשרות של סירוב אותו גורם. כאשר התמונה המלאה לא היתה מונחת לפני בית המשפט ניתן להכיר בסמכותו לעיין מחדש במסקנתו (ראו בע"מ 6433/08 פלונים נ' פלונית ז"ל (7.9.2008)). על אחת כמה וכמה, כאשר התמונה המלאה אינה מאפשרת את קיום הנקבע בפסק הדין. כזכור, בית המשפט הסיק מן ההסכם שיש לקבוע זיקת הנאה בלתי-חוזרת לטובת הארגון. סירוב הארגון הארצי לקבל לידיו זכות זו מעקר מתוכן, אפוא, את מערך יחסי הזכויות והחובות של הצדדים כפי שנקבע בפסק הדין. במצב דברים זה, כל החלטה שיקבל בית המשפט משמעה סטייה מפסק הדין. מבחינה תאורטית, יכול בית המשפט לקבל כמה החלטות שונות: חתימה על הפסיקתה כבקשתו של דורון, אשר תקנה לו זכויות מלאות בנכס; הוראה לפיה לא ניתן עוד לאכוף את ההסכם, אף לא בקירוב, וליתן סעד אחר לצדדים; או, כפי שקבע, לנסות ולהורות על אכיפה בקירוב באופן אחר. דומני כי החלטה אחרונה זו היא הנאמנה ביותר לפסק הדין שניתן; מכל מקום, כאשר הנסיבות מחייבות לשנות מפסק הדין אין מנוס מלקבוע כי הדבר הוא בסמכותו הטבועה של בית המשפט, שאלמלא נאמר כן ימצאו שני הצדדים בפני שוקת שבורה – פסק דין שלא ניתן לקיימו, ולא ניתן לשנות ממנו. לכך מצטרפת טענת דננברג, שיש בה ממש לטעמי, לפיה כאשר דורון עצמו הוא שביקש מבית המשפט לשנות, הלכה למעשה, את פסק הדין – יש בהעלאת הטענה בדבר העדר סמכותו של בית המשפט לשנות את פסק הדין לאידך גיסא משום חוסר תום לב. 20. אכן, הצדק עם דורון בטענה כי אכיפה כזו רחוקה יותר מכוונת הצדדים המקורית, משום שהארגון שיקבל את זכות השימוש אינו ארגון שדורון חבר בו. אלא, שהפתרון למצב דברים זה אינו צופה פני עבר, אלא צופה פני עתיד, והוא טמון בכך שההחלטה מושא הבקשה היא החלטת ביניים בלבד. אבאר דברי. 21. ההחלטה שלפנינו אינה סופית. היא אינה קובעת את זהות הארגון שיזכה בזכות השימוש בנכס. כל שנקבע בה הוא שמתבקשת המלצה בדבר זהותו של ארגון כזה מטעם ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל. אלמלא שהשאלה הדיונית צריכה הכרעה, היה מקום לדחות את בקשת רשות הערעור משום שההחלטה אינה סופית עדיין, ובמובן זה הבקשה אינה עומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מכל מקום, רק לאחר שתונח המלצה כזו לפניו, יחליט בית המשפט אם מתן זכות שימוש לארגון זה תהיה מוצדקת כאכיפה בקירוב, או שמדובר ביצירתו של חוזה חדש. "בבואו לשקול אם להורות על אכיפה בקירוב, על בית המשפט להזהיר את עצמו מפני התערבות מופרזת בתוכן החוזה ומפני הכנסת שינויים שיש בהם כדי לפגוע בבסיס ההסכמה – האקטואלית או המשוערת – של הצדדים לחוזה" (שלו ואדר, עמוד 266; וראו ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק, פ"ד מ(3) 169, 198 (1986)). בהתאם למסקנתו בעניין זה, יתן בית המשפט הוראות מעשיות סופיות בדבר אכיפת ההסכם, או שיתן הוראות אחרת, במסגרת שיקול דעתו. מטבע הדברים ומשעה שבשלב זה ההחלטה אינה סופית, אין מקום להידרש לשאלה זו במסגרת בקשת רשות הערעור. 22. אולם, האופי החריג של ההחלטה שתתקבל – תוך סטייה מפסק דין שניתן זה מכבר – מחייב את בית המשפט לשמור באורח קפדני על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים. לאחר שתונח לפניו ההמלצה המבוקשת, יהיה עליו לשמוע את טענות הצדדים לעניין ישומה של ההמלצה. מכיוון שמדובר, הלכה למעשה, במתן פסק דין משלים, דרך המלך הדיונית תהא גם לקיים דיון במעמד הצדדים, וככל שהדבר ידרש – והדבר מצוי במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט – יהא זה מן הדין גם לחקור מצהירים על תצהיריהם ולשמוע עדויות. אכן, יתכן שהדבר יאריך במעט את ההכרעה הסופית בנדון, אולם במצב החריג שבו מצוי ההליך מוטב לצעוד בדרך ארוכה שהיא קצרה, מאשר בדרך קצרה שהיא ארוכה. 23. סוף דבר, אציע לחברי לקבל את בקשת הרשות לערער ולדחות את הערעור, בכפוף להערות שבסעיף 22. בית המשפט יקבל לעיונו את ההמלצה שהתבקשה בהחלטתו (או כל המלצה אחרת שתתבקש – ראו החלטתו מיום 15.12.2016). לאחר מכן ישמע את טענות הצדדים לעניין מתן זכות שימוש לגורם המומלץ, ואם הדבר עולה כדי אכיפת ההסכם בקירוב בנסיבות העניין. בית המשפט יתן פסק דין משלים לעניין זה, וככל שלעמדתו אין ניתן להורות על אכיפה בקירוב בנסיבות שנוצרו, יקבע מהו הסעד ההולם לאותן הנסיבות. בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: 1. אני מסכים לתוצאה האופרטיבית אליה הגיע חברי, השופט נ' סולברג, שלפיה יימשך הדיון בבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בשאלה איזה ארגון מבין ארגוני הנכים יהא זה שהנכס שבמחלוקת יעמוד לשימושו, ואשר לטובתו תירשם הערה בלשכת רישום המקרקעין. עם זאת, ראיתי לנכון להוסיף הערות אחדות. 2. לכאורה היה מקום לדחות את הבקשה שהגיש המבקש לחתימה על פסיקתה, שכן הפסיקתה שעליה התבקש בית המשפט לחתום כלל לא שיקפה את החלק האופרטיבי של פסק הדין (לעניין מהותה ומאפייניה של פסיקתה ראו: רע"א 3417/12 תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) (28.10.2012)). הלכה למעשה, הבקשה שהגיש המבקש היתה בקשה לשנות את הוראות פסק הדין. ככזו, לכאורה היה דינה של הבקשה להידחות – בין מכיוון שלא היה מקום לחתום על הפסיקתה בנוסח שהתבקש, ובין מהטעם שלכאורה בית המשפט סיים את מלאכתו ואינו מוסמך לשנות את פסק הדין הסופי. אלא שהתשובה לשאלה זו, האם בפנינו כן פסק דין סופי, אינה חד משמעית, כפי שיפורט להלן. בדומה לגישתו של חברי השופט נ' סולברג, אף אני סבור שיהא נכון, גם אם בדוחק, לאפשר לבית המשפט המחוזי לסיים את בירור המחלוקת בגדר ההליך הנוכחי מבלי שיהיה צורך בהליכים נוספים. אכן, פסק הדין לא הכריע, בסופו של דבר, במחלוקת עד תומה, בין היתר כיוון שההכרעה היתה תלויה בעמדתו של גוף שכלל לא היה בעל דין (ארגון נכי הפוליו בישראל). אלא שדווקא "חסרון" זה שבפסק הדין הופך עתה ליתרון, שכן ניתן לומר שהלכה למעשה פסק הדין מיום 21.6.2016 לא היה אלא "החלטה אחרת" כך שבית המשפט לא סיים מלאכתו והוא יכול עתה, נוכח עמדת ארגון נכי הפוליו בישראל, לשוב ולבחון את השאלה שנותרה פתוחה. פסק הדין אמנם קיבל את עמדת המבקש לפיה יש לרשום את הנכס על שמו, אך לא השלים את ההכרעה בשאלה כיצד בדיוק יש להגביל את זכויות המבקש בנכס ולטובת מי תוגבל הבעלות הפורמאלית בנכס, הרשומה על שם המבקש. ניתן לדמות את המקרה דנא לזה שנדון בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נו(6) 104 (2002), שם נקבעו ב"פסק דין" עקרונות לחישוב פיצויים בגין נזקי גוף, כשנותרו מחלוקות בדבר אופן יישום אותם עקרונות. נפסק, כי בשל כך שמלאכתו של בית המשפט לא הושלמה ב"פסק הדין", והדיון בפועל לא הסתיים, אין לראותו כפסק דין סופי, אלא כהחלטה אחרת (הדברים נאמרו לצורך השאלה ממתי יש למנות את מנין הימים להגשת ערעור בזכות). כך גם בענייננו. מתברר, כי על-אף שבית המשפט הכתיר את המסמך מיום 20.6.2016 בכותרת "פסק-דין", הרי שהלכה למעשה הדיון לא הסתיים, בשל מעורבות צד שלישי שלא היה בעל דין וההשפעה שעשויה להיות לעמדתו על אופן ההכרעה במחלוקת. אכן, בית המשפט המחוזי, בהחלטתו נושא בקשת רשות ערעור זו, פעל ברוח האמורה, שכן מצא לנכון להוסיף ולברר את הטעון בירור, על אף שבקשה למתן פסיקתה אינה האכסניה המתאימה לכך. גם אם הדבר לא נאמר, בית המשפט התעלם מהכותרת של הבקשה שהונחה לפניו והתייחס למהות הדברים, ולפיכך אין מקום לקבל את ההשגה על החלטתו. 3. יודגש כי אין באמור לעיל כדי לחוות דעה לגופם של דברים, וטענות הצדדים ביחס לכל דבר וענין שמורות להם, שכן לאחר שיינתן פסק דין סופי ניתן יהיה לערער עליו בזכות, ובערעור זה ניתן יהיה להשיג גם על שנפסק ב"פסק הדין" מיום 20.6.2016, שכן הוא היה בגדר החלטת ביניים, וגם על מה שייפסק בתום ההליכים בבית משפט קמא. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט נ' סולברג ולהערותיו של חברי השופט צ' זילברטל. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ה בשבט התשע"ז (‏21.2.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16086710_O03.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il