פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8670/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8670/07 ע"פ 8755/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער בע"פ 8670/07: המערער בע"פ 8755/07: ניסים דהן הנרי פחימה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 10.10.07, בתיק פל. 452/01, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' רז, י' כהן, ר' שפירא תאריך הישיבה: י"ז באדר ב התשס"ח (24.03.08) בשם המערער בע"פ 8670/07: בשם המערער בע"פ 8755/07: עו"ד תמר אולמן עו"ד גיל קרזבום בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את שני המערערים בביצוען של עבירות מין במתלוננת. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים הורשע המערער בע"פ 8755/07 (להלן: "פחימה"), בדעת רוב, בעבירות של ניסיון אינוס ומעשים מגונים וזוכה מעבירות של אינוס, חטיפה ושידול לעישון סמים. המערער בע"פ 8670/07 (להלן: "דהן") הורשע בעבירות אינוס, מעשים מגונים, שידול לעשן סם מסוכן, מעשה סדום וכליאת שווא וזוכה מעבירות של חטיפה וניסיון אינוס. בעקבות כך נידון פחימה לשנת מאסר, ו-18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. לדהן נגזרו שש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב בתשלום פיצוי של 60,000 ש"ח. הערעורים שלפנינו מופנים נגד ההרשעה והעונש יחד. כתב-האישום 2. בתקופה הרלוונטית למקרה שבפנינו היו פחימה ודהן בעלי עסקים שכנים בקריית מוצקין. המתלוננת, שעבדה במספרה בקרבת מקום, הייתה מיודדת עם השניים הואיל ונהגה לשתות קפה בקיוסק של פחימה. בתאריך 28.9.1999 פוטרה המתלוננת ממקום עבודתה, ובעקבות כך הציע דהן להעסיקה. המתלוננת הסכימה, וכבר באותו יום נשארה לעבוד בחנות עד השעה 22:00 לערך. בשלב כלשהו חשה המתלוננת ברע ופחימה הגיש לה קפה, שעל-פי עדותה גרם לה להרגיש "מסטולית". לאחר מכן הציע דהן למתלוננת לנסוע איתו ל"סיבוב" במכוניתו, אולם המתלוננת ביקשה ממנו להסיעה לביתה. המתלוננת נכנסה לרכבו של דהן, אולם הלה נסע לחורשה בקריית-חיים, שם עצר את מכוניתו, הדליק סיגריה המכילה סם (גראס) והציע למתלוננת לעשן ממנה. כשסירבה, דחף דהן את הסיגריה לפיה. לאחר ששאפה מהסיגריה החלה המתלוננת "להרגיש מוזר, החלה לצחקק ללא סיבה וללא שליטה, וחשה בכאב ראש חזק ובתחושת ריחוף" (סעיף 5 לכתב-האישום). בשלב זה שבה המתלוננת על בקשתה לשוב לביתה, אולם דהן נעל את דלתות הרכב, החל להפשיטה והתפשט בעצמו. המתלוננת התנגדה למעשיו, אולם לא יכלה לזעוק לעזרה הואיל ובמכונית התנגנה מוזיקה רועשת. דהן השכיב את המתלוננת על מושב המכונית וגהר עליה. בעקבות תחנוניה כי יחדל ממעשיו, הוא התיישב והחל לאונן, ולאחר זמן מה הוריד בכוח את ראשה של המתלוננת לכיוון איבר מינו והכריח אותה לבצע בו מין אוראלי, עד שבא לסיפוקו בפיה. משהחלו להגיע לחורשה רכבים נוספים מסר דהן למתלוננת את בגדיה והסיעה בחזרה לקיוסק של פחימה. דלתות הרכב היו נעולות גם בשלב זה. בהגיעם לקיוסק ביקשה המתלוננת מהמערערים לקחתה לביתה. פחימה הפציר במתלוננת להיכנס לקיוסק ולשתות כוס תה הואיל ואינה יכולה ללכת הביתה במצבה, ודהן הוסיף כי הוריה עלולים לגלות כי עישנה סם. משעמדה המתלוננת בסירובה לצאת מהרכב הורה דהן לפחימה לפנות את הקיוסק מאנשים, ולאחר מכן משך את המתלוננת פנימה, שם נתנו לה השניים לשתות תה, תוך שדהן מבטיח לה כי ייקח אותה לביתה כשתסיים לשתות, בעוד שפחימה אומר כי יש לו תמצית תה "מיוחדת". במהלך שתיית התה נעצמו עיניה של המתלוננת. כאשר שבה המתלוננת ופקחה את עיניה, היא מצאה עצמה בקומה השנייה של הקיוסק, המכונה גם "הגלריה", כשפחימה מכין סיגריות ובהן סם ודהן מלטף אותה. המתלוננת החלה לצעוק, אולם פחימה השתיק אותה, ובהמשך ירד לקומה הראשונה והפעיל מוזיקה רועשת. באותו זמן החל דהן להפשיט את המתלוננת, ולא שעה לבכייה ולתחנוניה כי יניח לה מאחר והיא אינה רוצה לקיים עמו יחסי-מין. הוא החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ובעל אותה בניגוד לרצונה, עד שהגיע לסיפוקו. בשלב זה עלה פחימה לגלריה. המתלוננת ביקשה מדהן שיורה לפחימה לרדת לקומת הקרקע כדי שלא יראה אותה במערומיה, אולם השניים החלו נוגעים בה יחדיו, תוך שהם מצחקקים ומחמיאים לה על גזרתה. המתלוננת החלה לצעוק ואז החל דהן להתלבש ופחימה הרפה מהמתלוננת. דהן עזב את המקום, והמתלוננת ניצלה את ההזדמנות ולבשה חלק מבגדיה, אולם פחימה, שנשאר עמה לבדו, חזר והפשיט אותה תוך שהוא אומר לה שאינה יכולה ללכת כיוון שכלשונו "נדלק עליה וחייב לזיין אותה". פחימה ניסה לנשק את המתלוננת, ועל התנגדותה הגיב באומרו ש"אם דהן עשה את זה אז גם הוא חייב". כשניסתה המתלוננת לקום ממשכבה, דחף אותה פחימה לאחור, והיא קיבלה מכה חזקה בראשה ואיבדה את הכרתה. כשהתעוררה מעלפונה, הבחינה כי פחימה מנסה להנשימה ולעסות את לבה. עוד הבחינה כי רגליה מפרכסות ולסתותיה התעוותו ונצמדו זו לזו. פחימה הבהיל את המתלוננת לבית-החולים, שם טופלה על-ידי הצוות הרפואי, ובהמשך היום גם דיווחה על המעשים. ההליך בבית-המשפט המחוזי 3. במהלך משפטם כפרו המערערים בכל שיוחס להם. דהן הודה בקיום יחסי-מין עם המתלוננת, אך טען כי עשה זאת בהסכמתה. פחימה טען כי לא היה בקומה השנייה של הקיוסק שעה שדהן קיים עם המתלוננת יחסי-מין, והוא עצמו לא קיים איתה יחסי-מין כלל. עוד טען, כי כאשר נשאר בגפו עם המתלוננת, הוא לא ניסה לכפות עליה את עצמו. הוא אומנם ניסה לחזר אחר המתלוננת, אך משנרתעה ממנו, חדל ממעשיו. לבית-המשפט הוגשו הודעותיהם של שני המערערים במשטרה. פחימה מסר הודעה בודדת, שכללה פרטים רבים התואמים את גרסת המתלוננת, ומכך למד בית-המשפט שעל-אף שהייתה נתונה להשפעת סמים, היו חושיה חדים דיים כדי להבחין במתרחש. דהן מסר במהלך חקירתו שלוש הודעות. בראשונה, ביחס אליה קבע בית-המשפט כי היא שקרית ואין לתת בה אמון, מסר כי קיים עם המתלוננת יחסי-מין בהסכמה בחוף הים, וכשחזרו לקיוסק נסע לביתו. בהודעתו השנייה מסר כי המתלוננת ביקשה לקיים עמו יחסי-מין בגלריה, אולם אז עלה פחימה ודהן החליט להתלבש ולנסוע לביתו. בהודעתו השלישית סיפר על האירוע בחורשה, ואישר כי המתלוננת ביצעה בו מין אוראלי. עוד סיפר, כי קיים עם המתלוננת יחסי-מין בגלריה, אולם הדגיש כי הכל נעשה בהסכמתה. בהודעה זו סיפר דהן על בילוי באחד המועדונים אליו יצא, מספר ימים קודם לאירוע, ביחד עם פחימה והמתלוננת, ועל כך שהמתלוננת שהתה במחיצתו כל אותו לילה. לדבריו "התנשקנו והתמזמזנו", אך המתלוננת "אמרה לי שהיא לא רוצה סקס כי אני נשוי" (ת/2). דברים אלה נתמכו בגרסתו של פחימה וכן בגרסתו של עד ההגנה משה לסרי, שהועסק בחנותו של דהן ונכח אף הוא במועדון. 4. המתלוננת מסרה את הודעתה הראשונה בעודה בבית-החולים, ביום בו אושפזה, ומספר ימים לאחר מכן מסרה הודעה נוספת. בין שתי הודעותיה עשתה המתלוננת ניסיון אובדני, בעקבותיו אושפזה לצורך קבלת טיפול נפשי. בטרם בוצע אותו ניסיון כתבה המתלוננת מכתב להוריה, ובו ביקשה שיאמינו לה כי אולצה לעשן סמים "ושניסים [דהן] אנס אותי ואני כמעט בטוחה שגם הנרי [פחימה]" (ראו ת/12). המתלוננת סיפרה גם היא על הבילוי המשותף במועדון, מספר ימים עובר לאירוע. היא הדגישה כי יחסיה עם המערערים היו יחסי ידידות בלבד, וכי קודם ליום האירוע נהגו בה באדיבות ובכבוד. לטענתה, נאלצה לסיים את הלילה במחיצתו של דהן, מאחר שתיקה האישי, ובו המפתחות לבית הוריה, נגנב, והיא לא רצתה להעירם לפני עלות השחר. עוד סיפרה, כי במהלך ההמתנה המשותפת לבוקר נגע דהן ברגלה, אך היא דחתה את חיזוריו תוך שהיא מבהירה לו כי אינה מעוניינת לפתח עמו מערכת יחסים החורגת מידידות גרידא. ובאשר לאירועים המתוארים בכתב-האישום. המתלוננת לא זכרה כיצד הגיעה אל קומת הגלריה של הקיוסק. לבית-המשפט הוגשו תצלומים של אותו מקום (ת/17), מהם עולה כי העלייה לגלריה אינה נוחה ומחייבת טיפוס בסולם. לפיכך, נקבע כי עלייה לגלריה חייבה שיתוף פעולה של המתלוננת ולחלופין, שיתוף פעולה של שני המערערים בהעלאתה, שכן אדם שלא נמצא במלוא חושיו יתקשה לבצע את הטיפוס. לבית המשפט הוגשו גם הבגדים שלבשה המתלוננת בליל האירוע (ת/13). בגדים אלה נותרו שלמים, אף שעל פי האישום, הופשטה המתלוננת פעמיים בניגוד לרצונה, ותוך שימוש בכוח. 5. בבית-המשפט העידה אלכסנדרה כספי, שביום האירוע עבדה בקיוסק של פחימה. עדה זו מסרה כי המתלוננת לא אכלה דבר במהלך אותו יום, והרבתה לשתות קפה ולעשן. עוד העידה, כי למיטב ידיעתה לא החזיק פחימה בחומרים אסורים, וכי תמציות התה שהיו במקום הכילו תה רגיל בלבד. בנוסף הציגו הצדדים תיעוד רפואי מבית-החולים בו אושפזה המתלוננת: א) ד"ר מאיר זעירא, רופא נשים, ערך טופס "נטילת דוגמאות מנפגעי עבירות מין" (נ/7) ביום בו אושפזה המתלוננת, ורשם מפיה כי במהלך האונס נעשה שימוש ב"איומים, מכות, שריטות, נשיכות, כוויות וחתכים... ובכוח". עם זאת, בגופה על המתלוננת לא נמצאו סימנים למאבק או לחבלה. כמו כן, לא נמצאו סימנים למכה בראשה שיתמכו באפשרות כי עקב כך איבדה את הכרתה. ד"ר זעירא, שנקרא להעיד מטעם המערערים, נמצא אמין על בית-המשפט קמא, על-אף שבאת-כוחה של המשיבה הטילה ספק בתרשומת שערך, מאחר שהיא אינה תואמת את שאר דיווחיה של המתלוננת, כולל הודעה שמסרה זמן קצר קודם לבדיקה. ב) בתעודת חדר המיון (ת/18), במקום המתאר את מצבה של המתלוננת, רשומה המילה "rabas", ככל הנראה בטעות, במקום המילה "rape". הרופא החתום על התעודה העיד, כי סביר להניח שכתב את המילה בתעודה מאחר שהעובדת-הסוציאלית בבית-החולים סיפרה לו על קיומה של אפשרות שהמטופלת נאנסה, ולא בהסתמך על דבריה של המתלוננת. ג) העובדת הסוציאלית בבית-החולים, רשמה בתעודת חדר המיון כי המתלוננת "נראתה כמו לאחר תקיפה". ברישומיה כתבה כי המתלוננת הייתה מאוד מבולבלת, אך לא נרשם כי דיווחה על תקיפה מינית. עובדה זו, שלכאורה אינה מתיישבת עם עדותו של הרופא, הובילה את בית-משפט קמא למסקנה כי עם הגעתה לחדר המיון לא דיווחה המתלוננת על אונס. ד) בבדיקת שתן שנלקחה מהמתלוננת נמצאו שרידי סם מסוג חשיש. הפסיכיאטרית שבדקה אותה העידה, כי המתלוננת הייתה מנותקת מהמציאות וניכר בהתנהגותה שהייתה נתונה תחת השפעת סם. 6. בית-משפט קמא נתן אמון בגרסת המתלוננת והעדיפה על-פני גרסת המערערים, זאת בהתבסס על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים והראיות שהובאו בפניו. בית-המשפט העדיף להעניק משקל רב במיוחד להודעות שמסרה המתלוננת במהלך אישפוזה, שכן הן נמסרו בסמוך לאירוע, כאשר זיכרונה מהאירועים המתוארים בכתב האישום היה טרי. נקבע כי גרסתה של המתלוננת עקבית, נטולת פניות והיא אף מתיישבת עם פרטים רבים העולים מגרסאותיהם של המערערים עצמם. כך למשל, פחימה הודה בכך שניסה לגעת בגופה של המתלוננת, אלא שלטענתו חדל מניסיונו נוכח התנגדותה. נקבע, כי העובדה שגם המתלוננת ציינה את ניסיונו של פחימה לגעת בה מלמדת על כך שהגם שהייתה נתונה להשפעת סמים ניתן לסמוך על זיכרונה. בנוסף, פחימה אישר את גרסת המתלוננת כי בשלב מסוים איבדה את הכרתה. מאידך, גרסאותיהם של המערערים לא זכו לאמון. בית-המשפט הדגיש במיוחד את ההתפתחויות שחלו בגרסאותיו של דהן. צוין כי הודעתו השלישית של דהן – במסגרתה הודה לראשונה בקיום יחסי מין עם המתלוננת בחורשה ובגלריה – נמסרה רק לאחר שזומן לבדיקת פוליגרף, שאז החליט לספר "את כל הפרטים המדוייקים ... לפני שאני אצא דובר שקר בפוליגרף" (עמ' 25 להכרעת-הדין). עוד צוין, כי על-פי גרסתו של דהן עצמו סירבה המתלוננת לקיים עימו יחסי מין מספר ימים עובר לאירוע, כאשר בילו יחד במועדון, בשל היותו נשוי. בנסיבות אלה לא ברור מה גרם לה לשנות את עמדתה ולהסכים לקיים עימו יחסים מספר ימים לאחר מכן. משכך, הורשע דהן בעבירות של אינוס, מעשים מגונים, שידול לעישון סמים, מעשה סדום וכליאת שווא. דהן זוכה מעבירת ניסיון האונס שיוחסה לו כמבצע בצוותא עם פחימה, לאחר שנקבע כי בעת שפחימה והמתלוננת שהו בגלריה, הוא כבר עזב את המקום. דהן זוכה גם מעבירה של חטיפה, שכן לא הוכחו יסודותיה, הואיל ואף שהמתלוננת ביקשה שיסיעו אותה לביתה, אין די בכך שהמערערים לא נעתרו לה כדי לקיים את היסוד העובדתי הנדרש באותה עבירה. בדעת מיעוט, הציע כב' השופט י' כהן לזכות את דהן, מחמת הספק, גם מעבירות של כליאת שווא ומעשה סדום שיוחסו לו בשל האירועים בחורשה, וזאת מאחר שהמתלוננת לא ניצלה את ההזדמנות למחות על מעשיו עם שובם אל הקיוסק (עמ' 28 להכרעת-הדין). דעת הרוב (כב' השופטים א' רזי ור' שפירא) סברה, כי יש לתת אמון מלא בגרסת המתלוננת גם באשר לאירועים בחורשה, לאור ההתרשמות כי המתלוננת תיארה את אירועי אותו לילה כהווייתם. נקבע, כי את התהיות המתעוררת נוכח העובדה כי המתלוננת לא מחתה בפני פחימה על מעשיו של דהן בחורשה יש לייחס למצבה הנפשי והפיסי הקשה. הודגש, כי הסבריה של המתלוננת לסוגיה זו – כי חששה מפני אלה שנכחו במקום ואף חשה בושה לחשוף בפני הנוכחים את הקורות אותה – הינם הסברים מובנים המתיישבים עם גרסתה (שם, בעמ' 41-40). פחימה הורשע, כאמור, בעבירות של ניסיון אונס ומעשים מגונים. כב' השופט ר' שפירא סבר, בדעת מיעוט, כי יש לזכותו מעבירות אלה. השופט שפירא אמנם קבע כי פחימה עלה לגלריה במטרה לקיים יחסי מין עם המתלוננת ואף החל לפעול למימוש מטרה זו, אולם מעשיו פסקו כאשר הבין כי המתלוננת אינה שולטת במעשיה. שופט המיעוט סבר גם כי לפחימה עומדת הגנה של טעות במצב דברים, שכן נוכח השתלשלות האירועים הוא יכול היה לחשוב כי המתלוננת מעוניינת בחברתו. העובדה כי פחימה היה זה שפינה את המתלוננת לקבלת טיפול רפואי מחזקת, לדעת שופט המיעוט, את המסקנה כי גם בזמן אמת לא סבר כי הוא מבצע עבירה. ברם, דעת הרוב (כב' השופטים י' כהן וא' רזי) סברה כי יש להעדיף את גרסתה של המתלוננת גם בסוגיה זו, דהיינו, היא התנגדה למעשיו של פחימה וכתוצאה מהכח שהפעיל כלפיה נפלה ואיבדה את הכרתה (שם, בעמ' 35). נימוקי המערערים 7. טענתו המרכזית של דהן היא, כי בית-המשפט קמא טעה כשהעדיף את גרסת המתלוננת, שהיתה רצופת סתירות, על פני גרסתו, אף שלא נמצאה ולו ראיה אובייקטיבית אחת שתתמוך בה. המערער מכוון במיוחד לעובדה שלא נמצאו ממצאים רפואיים המעידים על ביצוע אונס וכן לכך שבגדיה – שסיפרה כי הופשטו ממנה בכוח – נותרו שלמים. באשר לסתירות בגרסת המתלוננת נטען כי הטענה, לפיה שאיפה אחת מסיגרית גראס השפיעה עליה באופן כה ניכר, מעוררת תמיהה וכן גרסתה בנוגע לדרך עלייתה לקומת הגלריה מופרכת, ונועדה ליצור את הרושם כי לא שלטה במעשיה. דהן מודה, כי שיקר בהודעתו הראשונה, אולם לטענתו שקרי נאשם כשלעצמם אינם יכולים לשמש בסיס להרשעה. עוד נטען, כי בית-המשפט קמא לא עמד בחובת ההנמקה המוטלת עליו מקום שבו ההרשעה נסמכת על עדות יחידה (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות), וכן לא הזהיר את עצמו נוכח אישיותה הבעייתית של המתלוננת. דהן הוסיף וטען, כי התנהגותה של המתלוננת בליל האירוע מצביעה על כך שהמעשים נעשו בה בהסכמה ומרצון. את זאת מבקש המערער להסיק מכך שיצאה עמו ל"סיבוב"; לא זעקה לעזרה במהלך שהייתם בחורשה; לא ניצלה את ההזדמנות להימלט כשהגיעו לקיוסק של פחימה; עלתה עמו לקומת הגלריה, ולא הקימה קול זעקה כאשר קיים עמה יחסי מין. באשר להרשעתו בביצוע מעשים מגונים בצוותא עם פחימה, עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(5), טען דהן, כי אין מקום להרשיעו בעבירה זו הואיל והיא חמורה מהעבירה אשר צוינה בכתב-האישום – מעשים מגונים על-פי סעיף 348(ב) בלבד. לבסוף טען דהן, כי ראיות אובייקטיביות שהיו יכולות לתמוך בגרסתו לא נאספו עקב מחדלי חקירה. דגש מיוחד ניתן לכך שהמתלוננת סירבה להשתתף בעימות עם המערערים, ובכך נמנעה מהם הזדמנות להפריך את דבריה. דהן ביקש להוסיף ראיה בשלב הערעור, והכוונה לתקליטור בו תועדה שיחה בין חוקר פרטי למי שהיה נשוי בעבר לאחותה של המתלוננת. במהלך השיחה מסר אותו אדם, כי אשתו לשעבר איימה עליו בעבר, ש"תפיל עליו תיק". בהמשך סיפר, כי האישה התלוננה במשטרה כי הוא "ניסה לגעת" במתלוננת כאשר הייתה קטינה, וזו אישרה בחקירה את טענות אחותה משום שמשפחתה "שטפה את מוחה". לטענת דהן, ראיה זו, אשר מכרסמת כרסום של ממש באמינות המתלוננת, לא הייתה מצויה בידו כאשר התנהל משפטו בבית-משפט קמא. מנגד, טענה המשיבה, כי לראיה החדשה אין כל משקל, ואין בה כדי להשפיע על תוצאות המשפט, באשר האמירות הכלולות בה נאמרו על ידי אדם בעל עניין, המצוי בסכסוך קשה עם אחותה של המתלוננת. יתרה מכך, סנגורו של דהן היה ער לאותה ראיה, הואיל והוא חקר את המתלוננת באותו נושא ממש, וזו אישרה כי כאשר הייתה בת 11 הוטרדה מינית על-ידי גיסה לשעבר (עמ' 126 לפרוטוקול). באשר לחומרת העונש, נטען כי בית-המשפט המחוזי החמיר עם דהן יתר על המידה, תוך שהוא נמנע מלתת משקל הולם לנסיבותיו האישיות. נטען, כי הוא איש משפחה נורמטיבי וללא עבר פלילי. עוד נטען, כי עקב הזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירה ועד למתן גזר-הדין, נגרם למערער עינוי-דין שאף לו לא ניתן משקל ברמת הענישה. כן צוין כי עקב פרסום הפרשה קרס עסקו. 8. פחימה, מצדו, תומך יתדותיו בדעת המיעוט של כב' השופט ר' שפירא, שסבר כי יש לזכותו. לטענתו, שופטי הרוב התעלמו משאלות כבדות משקל המעיבות על גרסת המתלוננת ועל מהימנותה, כמו העובדה כי מסרה מספר גרסאות באשר לאיבוד ההכרה, וכי לא נמצא ממצא רפואי שיתמוך בגרסתה כי קיבלה מכה בראשה. לטענתו, בכך שהמתלוננת לא זכרה בעדותה אם היה לבוש או עירום בשעה שניסה להפשיטה, יש כדי להטיל ספק בדבריה. הוא הוסיף וציין כי המתלוננת הציגה שתי גרסאות שונות באשר לשאלה אם הפשיט אותה ממכנסיה לפני שאיבדה את הכרתה. כן נטען, כי בית-המשפט קמא לא קבע כל ממצא באשר למהימנותו שלו, ועל כן לא ראוי היה לדחות את גרסתו. עוד נטען, כי שופטי הרוב התעלמו מהעובדה כי המשיבה הדריכה את המתלוננת במהלך עדותה, אף כי את טענתו זו הוא התקשה לתמוך בפרוטוקול הדיון. באשר לעבירת הניסיון לאונס, הוסיף פחימה וטען כי לא הוכח כי התקיים בו היסוד הנפשי לעבירה, שכן לדבריו עומדת לו הגנה של טעות בעובדות. באשר לעבירת המעשים המגונים, נטען כי בית-המשפט קמא הקדיש לעניין זה בהכרעת-הדין המרשיעה מספר שורות בלבד, מבלי להתייחס כלל לטענות ההגנה. פחימה מלין גם הוא על שורה של כשלים בחקירת התיק: נהג המונית שהסיע את המערער ואת המתלוננת לבית-החולים לא אותר, לא בוצע שיחזור במקום בו על פי הנטען בוצעה העבירה, והוא עצמו נחקר פעם אחת בלבד, אף שיוחסו לו עבירות חמורות. כן נטען כי פחימה הסכים, בתשובה לשאלת חוקר משטרה, להיבדק בדיקת פוליגרף, אולם זו לא נערכה מעולם. הוא אף הסכים להתעמת עם המתלוננת, וגם זאת נמנע ממנו עקב התנגדותה. באשר לעונש, גם בערעורו של פחימה עולה טענה בדבר חלוף הזמן מיום ביצוע העבירה ועד למתן גזר-הדין – שמונה שנים. נטען, כי מזה שנים ארוכות, הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי ואינו מסוכן לציבור, ועל כן שליחתו לבית-הסוהר עלולה להחזירו לשולי החברה ולהרוס את תהליך השיקום שעבר. באשר לקנס שנגזר לו, טוען המערער כי עיקר הפגיעה במתלוננת לא נגרם כתוצאה מחלקו באירוע. כמו כן, נטען כי לא נלקחה בחשבון העובדה כי הוא היה זה שפינה את המתלוננת לבית-החולים. דיון בקשתו של דהן להגשת ראיה חדשה 9. הלכה פסוקה היא כי על מנת להתיר הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור נדרשים שני תנאים מצטברים: הראשון, כי המערער לא היה יכול להביא את הראייה בפני הערכאה הדיונית; השני, כי הראיה הנוספת היא בעלת משקל סגולי כזה העשוי לשנות את תוצאות המשפט (ראו (ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 5.12.2007); ע"פ 86/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.07); ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 11.3.04); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שלישי) 1366-1365 (2003)). דרישות אלה אינן מתקיימות במקרה הנוכחי. עיון בפרוטוקול הדיון בבית-המשפט קמא, אינו מותיר מקום לספק כי הפרשה אליה מתייחסת ה"ראיה החדשה" – הטרדה מינית לה הייתה המתלוננת קורבן בעבר – עלתה לדיון כבר בישיבה שנערך ביום 10.04.05, במהלך עדותה של המתלוננת, והיא אף נשאלה על כך והשיבה. לא ברור אם כן, מדוע לא הוצגה ראיה זו במהלך ההליכים שהתקיימו בפני בית המשפט המחוזי ולכל הפחות, מדוע לא זימנה ההגנה את גיסה של המתלוננת כעד מטעמה. לגופם של דברים אוסיף, כי גם אם היינו מקבלים את הראיה, אין בזו כדי לסייע בידי המערער. הכחשתו המובנת של מי שהואשם בהטרדתה של המתלוננת כשהייתה ילדה, כשלעצמה, אינה מעלה או מורידה דבר בהקשר לפרשה שבפנינו, ובוודאי שאין בכך כדי להשליך על מהימנותה של המתלוננת. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי בגין אותה תלונה לא הוגש לבסוף כתב-אישום, וממילא לא נקבעו ממצאים באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת. סיכומו של דבר, הייתי דוחה את הבקשה להגשתה של ראיה נוספת. אמינותה של המתלוננת 10. המערערים העלו השגות רבות באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת. אך כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים מסוג זה המתבססים בראש ובראשונה על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים אשר הופיעו בפניה (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233 (1983); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)). לא מצאתי עילה לחרוג מהלכה זו במקרה הנוכחי. אכן, עדותה של המתלוננת היא עדות יחידה וממנה עולה כי בחלק ניכר מהאירועים היא הייתה נתונה תחת השפעת סמים. אולם, כפי שנקבע בהכרעת-הדין, רבים מהפרטים שמסרה תואמים היטב את אשר תארו המערערים עצמם בהודעותיהם, עניין שהקנה לגרסתה נופך של חיזוק. יתרה מכך, אף שהודעתה הראשונה נמסרה שעה שהייתה עוד נתונה תחת השפעת סם, וחרף הבדלים קלים בין ההודעות, התרשמתי כי הן עומדות איתן זו לצד זו. יתרה מכך, בית-המשפט המחוזי ציין כי נהג זהירות בעדותה של המתלוננת, נוכח הזמן הרב שחלף מאז האירוע (חמש וחצי שנים) ועד למסירת העדות ("כיוון שעדות המתלוננת בפנינו ניתנה כעבור מספר שנים, ובעדותה מעידה המתלוננת על אירועים אותם חוותה וקלטה בעת שהייתה נתונה להשפעת סמים מסוכנים, הרי שעדותה טעונה זהירות מיוחדת" (עמ' 21 להכרעת-הדין)). אציין, כי אותה זהירות בה נהג בית-המשפט קמא התחייבה גם מכוח הוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. סעיף זה מתיר לבית-המשפט להרשיע נאשם על בסיס עדותו היחידה של מתלונן בעבירות מין ובלבד ש"יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו", לשון הסעיף. בעניין זה כבר נפסק, כי "די במתן אמון מלא ומפורש בגרסת הקרבן על מנת למלא אחר חובת הנמקה זו" (ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.7.07)). עיון בהכרעת-הדין המפורטת אינו יכול להותיר ספק כי דרישת הנמקה זו התמלאה. גרסתה של המתלוננת ומהימנותה היו הציר סביבו סבה הכרעת-הדין כולה. אכן, לא צוין בהכרעת-הדין מהם הנימוקים הספציפיים אשר נועדו לענות על דרישת סעיף 54א(ב) הנ"ל, אך למקרא הדברים ברור כי הם נבחנו לעומקם בטרם נקבע כי דברי המתלוננת הינם דברי אמת, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. 11. את הטענה לפיה אין לתת אמון בעדות המתלוננת מן הטעם שהיא לא ניצלה הזדמנויות שניקרו בדרכה כדי לבקש עזרה מיושבי הקיוסק יש לדחות מכל וכל. בעניין זה העידה המתלוננת: "פחדתי שהוא [דהן] יהפוך את הדברים, והוא יגיד כאילו אני זאת היא שעשיתי את מה שהוא עשה בכח, פחדתי שהוא יהפוך את זה כאילו אני עשיתי את זה בהסכמה... וזה גם לא אנשים שהכרתי כדי לסמוך עליהם ולספר להם שהוא עשה כך ושיעזרו לי. זה החברים שלו, אז אולי היו פונים לטובתו ואולי היה יותר גרוע, אני לא יודעת..." (עמ' 165 לפרוטוקול). גרסתה של המתלוננת הגיונית ומתיישבת עם ניסיון החיים. עבור אישה צעירה שעברה זה עתה תקיפה קשה, פניה לעוברי אורח המיודדים עם האדם שתקף אותה, אינה מעשה מתחייב כלל ועיקר. אדרבא, כפי שהוכח זמן קצר לאחר מכן, חששה מחבריו של דהן היה מוצדק, הואיל ואחד מהם, פחימה, ניסה גם הוא לאנוס אותה. מקל וחומר נכון הדבר כשתוקפה נמצא לצדה (ראו והשוו ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 518 (1993); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, 429 (2004)). גם אם נניח, כטענת המערערים, כי הדבר ההגיוני מבחינת המתלוננת היה להקים קול זעקה בהזדמנות הראשונה בה נתקלה באנשים נוספים, לא תעמוד לחובתה העובדה כי נמנעה מלעשות כן. לעניין זה התייחסתי כבר בע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב, (לא פורסם, 13.9.2005): "...כבר נאמר לא אחת, כי את התנהגותם של קרבנות עבירות מין יש להבין על רקע המצוקה אליה נקלעו, והאימה שאפשר כי אחזה בהם בעת שהותקפו. מצוקה זו עלולה להוביל קורבנות מסוג זה לנהוג שלא בדרך מה שנחזה כשורת ההיגיון והשכל הישר (ע"פ 5627/03 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 52, 55; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 564)." מאותה סיבה יש לדחות גם את הטענה כי המתלוננת לא שטחה את הקורות אותה בפני נהג המונית שפינה אותה אל בית-החולים. וכאן המקום להוסיף ולציין כי במהלך אותה נסיעה שהה פחימה אף הוא במונית, ולגרסת המתלוננת הוא טען באזני הנהג כי היא – המתלוננת – שתתה יותר מידי אלכוהול (עמ' 8 לת/6א). שנית, בית-משפט קמא מצא כי מצבה הפיסי של המתלוננת היה אותה עת רע, והיא אף התעלפה פעמיים בדרך אל בית-החולים. אעבור כעת לבחון את טענותיהם הפרטניות של המערערים. ערעורו של דהן 12. כאמור, הרשעתו של דהן התבססה על האמון שנתן בית-המשפט קמא בגרסתה של המתלוננת: "עמדתי באשר למעללי הנאשם מס' 2 [דהן] מבוססת על אמון מלא בגרסת המתלוננת. לפי התרשמותי היא תיארה את אירועי אותו הלילה כהוויתם. בין היתר, אני גם נותן את הדעת לעובדה שיחסיה עם הנאשמים היו קודם לכן תקינים. שניהם נהגו בה בכבוד, בחביבות וגילו אמפטיה למצב בו היתה שרויה לאחר שפוטרה מעבודתה. הנאשם מס' 1 [פחימה] גם הציע לה להתחיל לעבוד אצלו לאלתר. לא מצאתי שהיה למתלוננת כל מניע לסבך את הנאשמים בעלילת שוא, שהשלכותיה כה חמורות. מאידך, הנאשם 2 שיקר במצח נחושה ועדותו אינה ראויה לכל אמון" (ס' 2 לפסק-דינו של השופט א' רזי). הנה כי כן, לא נמצאה לי עילה להתערב בקביעות המהימנות של בית-המשפט המחוזי. באשר לסתירות בגרסת המתלוננת להן טוען דהן, אלו עוסקות בשולי הדברים. טענות אלו נבחנו על-ידי בית-משפט קמא בעין בוחנת ובזהירות, ואני שותף לקביעתו לפיה בעת שהועלתה המתלוננת לגלריה מצבה הפיזי והנפשי היה קשה, ועל כן היא הייתה נעדרת יכולת לגבש הסכמה לקיום יחסי-מין, ובאותה מידה לא אפשר לה מצבה להתנגד להם. המערער היה מודע למצבה זה, וניצל אותו כדי לספק את יצרו, ובכך התקיימו יסודותיה של עבירת האונס. דהן מלין על כך שבכתב-האישום יוחסה לו עבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, בעוד שבית-המשפט המחוזי הרשיעו בעבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לאותו חוק. לטענתו, בכך נגרם לו "עיוות דין חמור" (פסקה 63 לערעור) שכן הוא הורשע בעבירה חמורה מזו שיוחסה לו. אין בטענה זו כל ממש, ודי אם אצטט לעניין זה את סעיף 348(ב) שאוזכר בכתב האישום: "העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) עד (5), בשינויים המחויבים, דינו - מאסר עשר שנים". יצוין, כי סעיף 345(ב)(5) עוסק בביצוע עבירת מין בצוותא על-ידי יותר מאדם אחד. דהן טוען גם כנגד הרשעתו בעבירה של שידול לעישון סמים. אולם עיון בטענותיו מעלה כי הוא כלל לא מכחיש שהציע למתלוננת לעשן סם אלא טוען כי תיאוריה של המתלוננת את הסם וריחו פוגעים במהימנות גרסתה. לדבריו, תיאוריה המדויקים את הסם וריחו אינם מתיישבים עם הכחשתה את העובדה כי התנסתה בעבר בשימוש בסמים. כן נטען, כי טענת המתלוננת כאילו לאחר שאיפה אחת מהסיגריה חשה בכל אותן תחושות משונות אותן תיארה – הינה תמוהה ביותר. ברם, המתלוננת לא ציינה כי כל אותן תחושות נגרמו לה רק כתוצאה מעישון הסיגריה, אלא טענה גם כי עובר לאירוע חשה ברע, וכי במהלך האירוע הושקתה במשקאות שהכילו סם כלשהו. עיון בהכרעת-הדין מעלה כי סוגיה אחרונה זו – בדבר סמים שהוחדרו לקפה ולתה שהוגשו למתלוננת – אמנם לא הובררה ("קיים ספק אם ניתן לקבוע על סמך עדותה של המתלוננת אם בכוסות משקה אלה היו סמים מסוכנים, שכן כל שיש בפנינו מתוך עדותה הוא, שטעם המשקאות היה מוזר ולאחר מכן היא חשה 'מסטולית' ", עמ' 30 להכרעת-הדין), אולם מכל מקום לא סברתי כי בכל אלה יש כדי לקעקע את גרסת המתלוננת או לשנות ממצאי מהימנות שהתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית. לבסוף, נטען כי "לא ניתן היה להכריח את המתלוננת לשאוף את עשן הסיגריה לתוך ריאותיה" (פסקה 28 לערעור), וגם משום כך לא ראוי היה להרשיע את דהן בשידול לעישון סמים. ברם, טענה זו יש לדחות מהטעם עליו עמדה הערכאה הדיונית: "אחת היא לי אם [דהן] אילץ את המתלוננת לעשן את סיגרית הגראס, כנטען על ידה, או שהיא עשתה זאת מרצונה.אמנם, הנני סבור כי המתלוננת לא ביקשה לעשן את סיגרית הגראס, ולדעתי [דהן] תקע את הסיגריה בפיה כיוון שסבר שכך ייקל עליו לכבוש אותה, ואולם, עבירת השידול מתקיימת גם אם [דהן] הציע למתלוננת את הסיגריה והיא עישנה אותה מרצונה" (עמ' 31 להכרעת-הדין). משכך, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של דהן כנגד הכרעת-הדין. ערעורו של פחימה 13. סעיף 34יח(א) לחוק העונשין קובע: "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו". אין בידי לקבל את טענתו של פחימה כי עומדת לו הגנה זו. על-פי תיאורו-שלו, כאשר חזרו דהן והמתלוננת לקיוסק, נראתה המתלוננת "על הפנים, הכל מפוזר, לא כמו שנראתה קודם" (ת/14 בעמ' 2). לדבריו, כשירד דהן מן הגלריה, הבין כי הגיע "תורו" לקיים יחסי-מין עם המתלוננת, ולכן עלה לקומה השנייה. כאשר נשאל מה גרם לו להגיע למסקנה זו אמר, כי המתלוננת ניצבה חשופת חזה מולו ושאלה אותו אם הוא חושק בה. למותר לציין כי טענה זו הוכחשה על-ידי המתלוננת. פחימה הודה אף כי נגע בחזה של המתלוננת, אולם הכחיש כי צעק עליה או תקף אותה. לגרסתו, כאשר הבהירה כי היא אינה רוצה בו, חדל מניסיונו להתקרב אליה. כאמור, פחימה טוען כי לא הוכח שהתכוון לאנוס את המתלוננת הואיל וניסה "להתחיל איתה בדרך המקובלת" (עמ' 382 לפרוטוקול). כבר נקבע בבית-משפט זה כי סבירות הבנת המצב, לה טוען הנאשם בעבירות של מחשבה פלילית, היא אינדיקציה לאמינות גרסתו: "הסייג של טעות במצב דברים דורש לשם התקיימותו עשיית מעשה בדמותו של מצב עובדתי שאינו קיים. נוסח זה מורה כי על הטעות להיות כנה באופן שהנאשם האמין במצב דברים שאינו מתקיים בפועל. (ראו: הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, בעמ' 140: "אם הטעות לא היתה כנה, לא היתה כלל טעות"). סעיף 34יח לחוק העונשין אף מורה כי בעבירות של מחשבה פלילית, להבדיל מעבירות רשלנות, אין הכרח להוכיח כתנאי מהותי כי הטעות היתה סבירה. עם זאת, בעבירות של מחשבה פלילית, הסבירות יכולה לשמש אמת-מידה ראייתית לבחינת אמינותה של גירסת הטעות מצד הנאשם" (ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, 894 (2001)). על-פי גרסתו של פחימה, כשחזרה המתלוננת עם דהן היא נראתה במצב גופני ירוד. יתרה מכך, היא הייתה לאחר יום עבודה שנמשך שעות לא מעטות שבמהלכו לא חשה בטוב. במצב זה, ולנוכח העובדה שעד אותו יום הייתה קיימת בין המתלוננת לפחימה הכרות שטחית בלבד, קיים קושי להאמין לגרסת האחרון לפיה שאלה אותו המתלוננת אם הוא חושק בה, ולא למותר להוסיף כי היה זה דקות מספר לאחר שסיימה לקיים יחסי מין עם דהן, ושניות לפני שהתמוטטה. בנסיבות אלו הטענה לפיה נקלע פחימה לטעות במצב דברים נשמעת מופרכת על פניה, ונראה כי פחימה עשה בה שימוש הואיל והיה מודע היטב לכך שהמתלוננת אינה רוצה כל מגע עמו. 14. כאמור, פחימה מלין על הרשעתו בעבירה של מעשים מגונים, הואיל ולהשקפתו ההחלטה להרשיעו בעבירה זו לא נומקה כדבעי. מעשה מגונה מוגדר בחוק כך:"מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים." (ס' 348(ו) לחוק העונשין). ההרשעה בעבירה זו התבססה על גרסתה הבאה של המתלוננת: "...הייתי ערומה לגמרי וראיתי את הנרי [פחימה] עולה [לגלריה] תפסתי את החולצה של ניסים [דהן] או שלי מה שהיה לידי והתכסיתי וביקשתי שהנרי ירד ואמרתי לניסים עשית מה שעשית לפחות תבקש מהנרי שירד הנרי הוריד נעליים כשעלה למעלה וניסים ישב מצד שני שלי ושניהם נגעו בי הרגשתי שאני משתגעת הייתי ערומה אבל כיסיתי את עצמי בחולצה בלי מכנס ותחתון אפילו והנרי משך את החולצה ממני ואמר שלא צריכה להתכסות כי יש לי גוף פצצה ניסים אמר לו שאני דומה לברבי ואמרתי שזה מה שמנסים לעשות ממני אבל אני לא בובה שלהם. הנרי אמר שאני אשאר לישון ובבוקר אעבוד רגיל ושוב צחקו והרגשתי שרוצים לשגע אותי ניסים נגע בי בצד אחד והנרי נגע בי בצד שני וביקשתי שלא יגעו בי ודחפתי את הידיים שלהם ניסים אמר עם הנרי שיהיה לי טוב עם שניים ביקשתי שוב את הבגדים ואמרו שלא סיימו איתי ורק התחילו נלחצתי וצעקתי והנרי צעק עליי שאשתוק...." ( עמ' 14 לת/16א'). בית-המשפט המחוזי קבע כי גרסה זו של המתלוננת – לה רחש אמון – מקובלת עליו, ועל כן לא נמצאה לי עילה לקבוע כי הרשעתו של מערער זה לוקה בהנמקה חסרה. 15. נותר אפוא לדון בטענותיהם של המערערים באשר למחדלי חקירה. מסכים אני כי טוב היו עושים החוקרים אם היו מאתרים את נהג המונית שפינה את המתלוננת לבית-החולים, והיו מבצעים שחזור של האירוע בקומת הגלריה של הקיוסק. אולם, לא מצאתי כי יש במחדלים אלה כדי לשנות את התמונה בכללותה. כאמור, בין שתי הודעותיה, עשתה המתלוננת ניסיון אובדני, בעקבותיו אושפזה לצורך קבלת טיפול נפשי. מתוכן המכתב שהשאירה להוריה, ניתן ללמוד על מצבה הקשה בימים שלאחר ליל האירוע, ולעמוד על המניע לסירובה לקיים עימות עם תוקפיה או לשחזר את האירועים. אין זה בלתי סביר, כי נפגעת במצבה של המתלוננת תנהג כך, ומכאן מסקנתי שאין בכל אלה כדי להצביע על רצונה לחפות בדרך זו על חולשת גרסתה. כך או כך, בית-המשפט בוחן את הראיות שהובאו בפניו בפועל ולא את הראיות שניתן היה להגיש. כבר נקבע בעבר שאין המשיבה מחויבת להשיג את כל הראיות, ואף לא את הראיות הטובות ביותר. הבחינה מתרכזת בבדיקת החומר שהוגש ואם די בו כדי לבסס את ההרשעה במידה הנדרשת בפלילים (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל פס' 5 (לא פורסם, 25.5.2004); רע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2005); ע"פ 5391/07 אבי כהן נ' מדינת ישראל פס' 19 (טרם פורסם, 31.12.2007)). בענייננו, חומר הראיות – כפי שפורט לעיל – מבסס את אשמתם של המערערים מעבר לספק סביר. הערעור כנגד העונש 16. המערערים חטאו, כל אחד על-פי חלקו, במעשים קשים ביותר, כאשר מצאו פורקן ליצריהם באישה צעירה. הפגיעה הנפשית שנגרמה למתלוננת מלווה אותה עד עצם היום הזה, אף שחלפו מאז כשמונה שנים. מעשים אלה, הרומסים ברגל גסה את כבודה של הקורבן כאדם, מאפילים על נסיבותיהם האישיות של המערערים. בית-משפט זה מחויב להעביר מסר חד וברור – גופן וכבודן של נשים אינו הפקר ואיש לא יורשה לעשות בו כרצונו רק בשל העובדה שנקרה בדרכו טרף קל. בנסיבות אלו, העונש שנגזר למערערים הינו ראוי ומאוזן. על יסוד כל האמור, הייתי דוחה את שני הערעורים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ב' באלול התשס"ח (02.09.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07086700_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il