עיסאם ניג'ם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8667/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8667/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: עיסאם ניג'ם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 8354-06-09 מיום 6.9.2010 שניתנה על-ידי כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשע"ג (3.12.2012) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד רונן שוכהנדלר בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט נעם סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל) בתפ"ח 8354-06-09 מיום 6.9.2010, על-פיה הורשע המערער ברציחתה של בִּתו בכוונה תחילה. עיקרי האישום 2. ליאל, בתו של המערער (להלן: המנוחה), ילידת שנת 1986, התגוררה עד למותה בביתו של המערער בבית ג'אן (להלן: הבית). מספר חודשים לפני מותה, הייתה המנוחה בקשר עם בחור, לוֹ רצתה להינשא (להלן: ו'), וזאת למורת רוחו של אביה, המערער. על רקע זה נוצרה מתיחות בין המערער לבין המנוחה, ובעטיה ברחה המנוחה מן הבית בלילה שבין 22.5.2009 לבין 23.5.2009, עד שחזרה לבית הוריה, בלחץ משפחתה. ביום 23.5.2009, סמוך לשעה 21:00, לאחר שגמלה החלטה בלבו של המערער להמית את המנוחה, על רקע המתיחות בין השניים, הורה לה לצאת עִמו מהבית. השניים יצאו – כשהמערער נושא עליו את אקדחו האישי – ונכנסו למכוניתו. המערער נהג במכונית, והמנוחה ישבה לצִדו. במהלך הנסיעה התווכחו השניים על רצונה של המנוחה להינשא לבחיר לבה. בשלב מסויים שלף המערער את האקדח, ומתוך כוונה להמית את המנוחה, כיוון אותו לעברה וירה בה, מטווח קצר, שבעה כדורים; ארבעה מהם פגעו בראשה, שלושה בבית החזה, וגרמו למותה. 3. לפי המתואר בפתיח להכרעת הדין, סמוך לאחר מכן, בשעה 21:00, הגיע המערער במכוניתו לחניון תחנת המשטרה בכרמיאל. המערער יצא ממכוניתו, מסר את אקדחו לשוטר ואמר כי ירה בבתו, היא מתה, ונמצאת במכוניתו. המערער הוביל את השוטר אל המכונית, שם, במושב הקדמי, ראה השוטר גופת אישה שוכבת כשראשה פונה אל הריצפה. סימני דם רבים נמצאו על המושב ועל דלת המכונית. השוטר אזק את המערער והובילוֹ לחקירה. בחקירתו הודה כי ירה במנוחה על רקע "כבוד המשפחה". בתום החקירה הוגש כתב האישום כנ"ל נגד המערער באשמת רצח. עיקרי ההגנה 4. המערער אישר בעדותו כי המנוחה אכן חפצה להינשא לו', חרף התנגדותו-שלו ושל רעייתו; כי המנוחה לא השתכנעה מהסבריו ומנימוקיו; כי החליטה לממש את כוונותיה ולהתחתן עם ו'; כי בלילה שלפני מותה עזבה המנוחה את בית הוריה, ללא ידיעתם ובלי הסכמתם; וכי ביום 23.5.2009 יצא מביתו עם המנוחה כאשר פניהם מועדות אל תחנת המשטרה בכרמיאל. המערער הודה בכך שבמהלך הנסיעה, התפתח בין השניים ויכוח סוער, אשר בעקבותיו הוציא את אקדחו, ירה שבע יריות בראשה ובפלג גופה העליון של המנוחה, וגרם למותה. המערער טען להגנתו כי היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" לא התקיים בעניינו. לפי טענתו, הוא אינו זוכר את אירוע הירי, אלא רק את הויכוח שקדם לו. לדבריו, חוסר הזיכרון מהווה אינדיקציה לכך שלא פעל במלוא חושיו ולכן לא התקיים אצלו הרכיב של "החלטה להמית", תנאי הכרחי להוכחת היסוד הנפשי. עוד טען המערער כי התנהגות המנוחה עובר לירי הריהי קנטור, על-פי נורמות ההתנהגות המקובלות במגזר אשר אליו הוא משתייך. עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח, לאחר שקבע כי המית את המנוחה בכוונה תחילה. בית המשפט בחן את טענות הצדדים ואת ראיותיהם. ראיות התביעה נסמכו בין היתר על הודעת המערער במשטרה, שנגבתה כשעתיים לאחר האירוע. בהודעה זו אמר המערער כי רצח את המנוחה על רקע רצונה להינשא לבחיר לבה ומטעמי "כבוד המשפחה". כמו כן העידו מטעם התביעה שוטרים שפגשו במערער בעת שהסגיר עצמו למשטרה וגבו ממנו את הודאתו. עדים נוספים העידו על המתיחות שנוצרה בין המערער לבין המנוחה על רקע רצונה להינשא לו'. בבסיס פרשת ההגנה עמדה עדותו של המערער. כמו כן העידו מטעם ההגנה בני משפחה וחברים, על מזגו הנוח של המערער, על יחסיו החמים עם בתו, ועל נוהגו לשאת עמו את אקדחו. 6. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי התמקדה בשאלה האם התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח. בית המשפט עמד על כך ששלושת רכיבי-המשנה לביסוס היסוד הנפשי של כוונה תחילה – החלטה להמית, העדר קנטור והכנה – התקיימו. ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני הסיק בית המשפט מסקנה על קיומה של החלטה להמית, על סמך חזקת הכוונה הקובעת כי אדם הנוקט בקו התנהגות מסויים מתכוון בדרך כלל לתוצאות הנובעות באופן טבעי מהתנהגותו. בית המשפט קבע כי כוונת המערער להמית את המנוחה הוּכחה מן העובדה שאין עליה עוררין, כי ירה ארבעה כדורים לראשה ושלושה כדורים לבית החזה. גם התנהגות המערער לאחר המעשה מלמדת על החלטתו להמית את המנוחה. בית המשפט ציין כי המערער לא הפנה את המנוחה לקבלת טיפול רפואי לאחר הירי, אלא התייצב במשטרה והודה בהריגת בתו. המניע של המערער לרציחתה של המנוחה הוּכח על-ידי התביעה, ומניע זה מהווה ראיה לקיומה של כוונת המערער להמית את המנוחה. בית המשפט הפנה לאמרותיו ולעדותו של המערער המלמדות כי המית את בתו על רקע רצונה להינשא לבחיר לבה וממניעים של "כבוד המשפחה". המערער לא הצליח לסתור את חזקת הכוונה. בית המשפט המחוזי דן בגרסת המערער במשפט וקבע כי אין לתת אמון בטענתו לפיה איננו זוכר את פרטי אירוע הירי. בחקירת המערער במשטרה, שנעשתה כשעתיים לאחר הירי, ציין באופן מפורט כיצד ירה במנוחה, אך ככל שנמשך הליך החקירה "נשתכחו" מזכרונו פרטי אירוע הירי. בית המשפט מצא סתירות ופרכות בגרסת המערער, והוא לא הותיר רושם אמין. על סמך עיקרי הדברים הללו קבע בית המשפט כי אין בגרסת המערער כדי לסתור את חזקת הכוונה שהתגבשה מהתנהגותו. לפיכך נקבע כי החלטת המערער להמית את המנוחה הוּכחה כנדרש, מעבר לכל ספק סביר. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער המית את המנוחה לאחר שהכין את עצמו לעשות כן, וכי מתקיים רכיב ההכנה. בית המשפט עמד על ההלכה לפיה ההכנה אינה חייבת להתקיים במועד כלשהו עובר לביצוע ההמתה, והיא יכולה לבוא בצמוד למעשה ואף להיבלע בתוכו. על כן, קבע בית המשפט, כי שליפת המערער את אקדחו, דריכתו, והירי של 7 כדורים לעבר המנוחה, כל אלו נחשבים כפעולות הכנה. עוד ציין בית המשפט כי המערער לא סיפק הסבר משכנע להסעת המנוחה במכוניתו עובר לירי, ועל כן נראה שהמערער תכנן לירות במנוחה עוד קודם לכן, כשלקח אותה עמו במכוניתו. 8. בית המשפט המחוזי בחן את טענת הקנטור וקבע כי לא התקיימה כל התגרות – אובייקטיבית או סובייקטיבית – מצד המנוחה, עובר לירי. בית המשפט דחה את הטענה לפיה יש לפרש את המבחן האובייקטיבי לקיומו של קנטור באופן שונה לגבי מגזרים שונים. בית המשפט קבע עוד כי המערער לא קונטר גם ברמה הסובייקטיבית. קביעה זו נסמכה הן על התנהגותו השקולה של המערער בעת חקירתו במשטרה זמן קצר לאחר האירוע, הן על כך שהמערער עצמו לא תלה את המעשה בהתגרות המנוחה, אלא בהחלטתה להינשא לו' בניגוד לדעתו, החלטה שהייתה ידועה לו זמן רב קודם לכן. 9. בית המשפט התייחס לטענת המערער שהועלתה בסיכומיו, לפיה פעל מתוך מצב של העדר שליטה. בית המשפט עמד על כך כי חזקה על נאשם כי היה בשליטה בעת ביצוע מעשה, אלא אם כן התעורר ספק סביר בכך מחומר הראיות. בית המשפט ציין כי ספק סביר זה, ככלל, לא יתעורר בהעדר חוות דעת רפואית מתאימה התומכת בכך. בעניין דנן, לא הובאה כל ראיה על העדר שליטה מצדו של המערער במעשיו, ונסיבות העניין מצביעות על כך שמעשיו נעשו מתוך שליטה ובאופן מתוכנן. לאור האמור, ומשגרסת המערער נמצאה חסרת תימוכין ולא מהימנה, דחה בית המשפט את טענת המערער להעדר שליטה. 10. כיוון שכך, פסק בית המשפט המחוזי, כי הוכחו במערער מעבר לספק סביר כל יסודות עבירת הרצח. עיקרי טענות הצדדים טענות המערער 11. לטענת המערער, הממצאים העובדתיים מבססים הרשעה בעבירת ההריגה בלבד, שכן לא הוּכח היסוד הנפשי הנחוץ להרשעה בעבירת הרצח. המערער מיקד את טענותיו בדיון שהתקיים לפנינו, בטענה כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי החלטת המערער להמית את המנוחה הוּכחה מעבר לכל ספק סביר. המערער סבור כי מניתוח התנהגותו לפני, במהלך ומיד לאחר האירוע, ניתן לראות כי נסתרה "חזקת הכוונה", וכי מותה של המנוחה הוא תוצאה קשה של אובדן עשתונות רגעי. 12. המערער טוען כי ניתן ללמוד מהתנהגותו עובר לנסיעה המשותפת עם המנוחה לתחנת המשטרה, כי לא היה בכוונתו להמיתהּ. המערער מציין כי ביום האירוע שוחח עם המנוחה ארוכות בנוגע לכוונתה להינשא לו'. לטענתו, העובדה שבחר לשוחח עם בתו ולשתף אותה במחשבותיו וברגשותיו ולנסות לפתור עמה ביחד את המחלוקת המשפחתית, היא עדות נאמנה לדרך התנהלותו, ומלמדת כי לא ביקש לפעול באופן אלים על מנת למנוע את נישואיה לו'. עוד טוען המערער, כי ביום האירוע, חשד כי המנוחה מבקשת לפגוע בעצמה ואולי אף לשים קץ לחייה. המערער טוען כי חשש באותו יום שמא בתו ניסתה להרעיל את עצמה, מכיוון שסבלה מכאבי בטן עזים, וכי עובר לנסיעה המשותפת ראה כי חתכה את עצמה בחדר האמבטיה. לטענתו, התגנב ללבו חשד כי ו' אנס את בתו, ומטעם זה ביקשה לקשור את חייה עמו. המערער טוען כי חשב שבתו חוששת לספר לו את אשר עובר עליה, ולכן ביקש לקחת אותה אל תחנת המשטרה כדי לברר את חשדותיו. על כן, טוען המערער, כי מטרת הנסיעה המשותפת הייתה לשם בירור החשדות שקיננו בלבו בעזרת המשטרה, ולא כקביעת בית משפט קמא לפיה נסיעה זו נועדה על מנת לממש את כוונת המערער להמית את המנוחה. לפיכך, טוען המערער, כי התנהגותו עד לנסיעה המשותפת עם המנוחה, מלמדת כי לא הייתה לו כל כוונה לגרום למותה. 13. המערער מוסיף וטוען כי גם התנהגותו מתחילת הנסיעה ועד להגעתו אל תחנת המשטרה מלמדת כי לא היה בכוונתו להרוג את המנוחה. המערער מפנה לאמרותיו במשטרה ולעדותו, כדי ללמוד מאלה על אשר ארע בינו לבין המנוחה במכונית. על-פי אמרותיו ועדותו של המערער, במהלך השיחה בינו לבין בתו עלו פעם נוספת חילוקי הדעות בינו ובינה בעניין הקשר עם ו'. לטענת המערער, מילים ומשפטים נזרקו לחלל המכונית, האמוציות התעוררו והרוחות התלהטו. המערער טוען כי עקב הויכוח בערה בו חמתו, הוא הרגיש שדעתו נטרפת עליו, ומחשבותיו התערבבו אלה באלה. לטענתו, הוא איבד את שליטתו ברצונו החופשי, ושהה במצב של אפילה תודעתית אשר לא אִפשר לו להפעיל את שיקול דעתו. לטענת המערער, מהרגע שהחל בנסיעה לתחנת המשטרה ועד לרגע שבו ירה למוות במנוחה, לא התעורר בו כל רצון להביא למותה, ולא התקבלה אצלו החלטה מוּדעת לעשות כן. המערער אמנם ירה בבִתו, אך לטענתו לא עשה כן מתוך רצון לפגוע בה, שכן כל מה שארע במכונית נבע מחמת איבוד עשתונות רגעי, ללא כוונה, ומבלי שהמערער נתן את דעתו על תוצאות מעשיו. באשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי כוונת המערער להמית את המנוחה הוּכחה מהעובדה כי ירה בה שבע פעמים, טוען המערער כי עובדה זו דווקא מחזקת את טענתו-שלו לפיה פעל מתוך איבוד עשתונות וללא כל כוונה או תכנון להביא למות המנוחה. לטענת המערער, אילו כלכל את מעשיו והחליט באופן מוּדע להביא למות המנוחה, יכול היה לעצור את מכוניתו בצד הדרך ולירות במנוחה כדור אחד או שניים וכך להביא למותה המיידי. לפיכך, לטענת המערער, העובדה כי ירה בבתו שבעה כדורים מהווה אינדיקציה של ממש לכך שלא התגבשה אצלו כוונה להמית את בתו, וכי הירי הוא תוצאה של מתקפה בלתי נשלטת ושל איבוד עשתונות. 14. עוד טוען המערער כי אין בהתנהגותו שלאחר הירי בכדי להעיד כי הייתה לו כוונה להמית את בתו. המערער מתייחס לכך שבית המשפט המחוזי זקף לחובתו את העובדה כי לא לקח את המנוחה לקבלת טיפול רפואי לאחר הירי, וכי התייצב במשטרה והודה בביצוע ירי. לטענת המערער, הוא המשיך בנסיעה לכיוון תחנת המשטרה מכיוון שקיווה כי שם יוכלו לעזור לו במצוקתו, להגיש עזרה ראשונה לבתו ואולי אף להציל את חייה. עוד טוען המערער, כי לא הודה במשטרה כי "רצח" את בתו, ואת אמירתו שם יש לפרש על רקע העובדה כי בערבית אין הבדל בין משמעות המילה "רצחתי" למילה "הרגתי". 15. המערער מוסיף וטוען כי לא היה לו מניע להריגת בתו. המערער הודה כאמור כי התנגד לנישואי המנוחה עם ו', וזאת בשל עברו הפלילי של החתן המיועד. עם זאת, לאור עקשנותה של המנוחה, שינה המערער בעל כורחו את דעתו ונתן הסכמתו לחתונת הזוג, בתנאי שלא יתגוררו לאחר החתונה בבית המשפחה. לטענת המערער, למרות שהסכמתו הייתה מסוייגת, הוא הסכים לנישואי המנוחה עם בחיר לבה. הסכמה זו מקעקעת מן היסוד את האפשרות כי המערער החליט להביא למותה של בתו. טענות המשיבה 16. המשיבה טוענת כי מרבית טענותיו של המערער מופנות נגד קביעות עובדתיות וקביעות במישור המהימנות של בית המשפט המחוזי, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכאלה. עוד טוענת המשיבה כי הונחה התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת להרשעה בעבירת הרצח, וכי אין בידי המערער נימוק המצדיק התערבות בקביעות אלה. 17. המשיבה עומדת על כך שההחלטה להמית נלמדת בראש ובראשונה מקיומו של מניע. לטענת המשיבה, מחומר הראיות עולה בבירור כי המערער התנגד בחריפות לקשר שבין המנוחה לו'. טענת המערער לפיה נתן את הסכמתו המאולצת לנישואין, וכי התפתחות זו מבטלת את המניע, עומדת בסתירה לחומר הראיות, ואף אינה עולה בקנה אחד עם דברי המערער עצמו. 18. המשיבה סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי נסיבות האירוע ואופן ההמתה יוצרים חזקת כוונה המלמדת על כוונת המערער להמית את המנוחה. עוד טוענת המשיבה, כי התנהגות המערער גם עובר לנסיעה המשותפת מלמדת על כוונתו להמית את המנוחה, שכן לא נמצא הסבר סביר אלטרנטיבי לפשר הנסיעה המשותפת. המשיבה מציינת כי טענות המערער כי ראה את בתו חותכת את עצמה עובר לנסיעה ולכן קינן בלבו החשש שמא ניסתה לפגוע בעצמה, נדחו בחוות הדעת הפתולוגית שקבעה כי החתכים על ידה של המנוחה נעשו כמה ימים לפני מותה. עוד טוענת המשיבה כי התנהגותו של המערער לאחר האירוע – נסיעתו למשטרה, והעובדה כי הסגיר את עצמו – אין בה כדי ללמד על העדר כוונה, וזהו מאפיין מקובל של מבצעי רצח על רקע "כבוד המשפחה". 19. לפי עמדת המשיבה, לא סתר המערער את חזקת הכוונה. הניסיון להציג את המערער כמי שפעל מתוך איבוד עשתונות ובמצב של אפילה תודעתית, אינו עולה בקנה אחד עם הודאתו של המערער במשטרה, במסגרתה הסביר כי המית את המנוחה בשל התנהגותה ומטעמים של כבוד המשפחה. לטענת המשיבה, דבריו של המערער מלמדים הן על קיומו של מניע, הן על כך שקיבל החלטה מוּדעת לרצוח את המנוחה עקב כוונתה להינשא לאדם שאינו מקובל עליו. באשר לטענת המערער כי בזמן הירי איבד את שליטתו ברצונו החופשי, טוענת המשיבה כי המערער לא הניח תשתית ראייתית מינימאלית להוכחת טענתו, וכי לא הוכח כי המערער סבל מפגם או מליקוי נפשי כלשהו אשר יכולים לשמש כתמיכה בטענתו. טענות המערער בדבר העדר הזיכרון ועל אובדן השליטה נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ואין בידי המערער הסבר מדוע שגתה בכך הערכאה הדיונית. המשיבה טוענת עוד, כי אין לקבל את טענות המערער ביחס למצבו הנפשי והעדר השליטה. מעדויות השוטרים אשר תחקרו את המערער זמן קצר לאחר הירי עולה כי המערער היה רגוע ושרוי במצב נפשי טוב. בחקירתו הראשונה, פירט המערער את השתלשלות העניינים במהלך הנסיעה ותיאר את אירוע הירי. המשיבה מציינת גם את דברי המערער לפיהם מיהר לתחנת המשטרה כדי שלא לשבש את זירת האירוע. התנהגות המערער לאחר האירוע אינה תואמת התנהגות של מי שלפני כמה רגעים איבד שליטה על עצמו והמית את בתו ללא שחפץ בכך. עוד מציינת המשיבה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ריבוי היריות ומיקום הפגיעות בגופה של המנוחה שוללים אפשרות של העדר שליטה מצד המערער. העובדה כי המערער ירה מספר פעמים אל עבר המנוחה מלמדת על כך ששלט במעשיו, שכן אין מדובר בירי מפוזר ולא ממוקד. לבסוף מציינת המשיבה כי המערער נמצא על-ידי בית המשפט המחוזי כבלתי-אמין, ולכן אין מקום לקבל את גרסתו. לאור האמור, טוענת המשיבה כי המערער קיבל החלטה מוּדעת להמית את המנוחה עקב החלטתה להינשא לו', ולכן מתקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח. דיון והכרעה 20. המערער הורשע כאמור בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, וזו לשונו: "(א) העושה אחד מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1) ... (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;" היסוד הנפשי לצורך הוכחת "כוונה תחילה" מוגדר בסעיף 301(א) לחוק: "לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". לשם הוכחת היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" על התביעה להוכיח את קיומם של שלושה רכיבי-משנה מצטברים: הכנה, העדר קנטור והחלטה להמית. 21. מושא המחלוקת, שכלפיו כוון הערעור עניינו ב"החלטה להמית". יסוד ההחלטה להמית בעבירת הרצח כרוך בצפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית וברצון כי זו תתממש (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 594 (2003)). 22. בהעדר יכולת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ומשההחלטה להמית הריהי מחשבה סובייקטיבית של נאשם, שלא תמיד ניתן להוכיחה" בראיות ישירות, נעזרים בתי המשפט ב"חזקת הכוונה", אשר מניחה כי "אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו" (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376 (2003)). חזקה זו נובעת מן ההנחה שמי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה אשר על-פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בתוככי-נפשו להביא לתוצאה טבעית זו, שהיא פועל יוצא ממעשהו. באמצעות חזקת הכוונה ניתן להוכיח הן את צפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית, הן את רצון הנאשם כי תוצאה זו תתממש. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון הכלי ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף המנוח, כדי להסיק מסקנה באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה. 23. עוד נקבע בפסיקה לא אחת כי ההחלטה להמית יכולה להתגבש גם כתגובה ספונטנית רגעית, ולאו דווקא לאחר מחשבה ותכנון מוקדמים (ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496 (1991)). "יסוד 'ההחלטה להמית' יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו... המבחן היחיד להתקיימותו נעוץ בשאלה אם גם בפרק זמן קצר ביותר אכן חזה הממית את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו" (ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 710, 716 (2004)). ההבחנה בין החלטה שנתקבלה באופן ספונטאני לבין החלטה שנתקבלה בשיקול וביישוב דעת אינה מעוגנת ביסוד ההחלטה להמית, אלא בשני היסודות האחרים שבהגדרת ה"כוונה תחילה" – יסוד ההכנה והעדר הקינטור (ראו: ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, 364 (1988); ע"פ 266/88 בצלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 103, 109 (1989)). יפים לעניין זה דבריו של השופט אגרנט בע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 570 (1970) (להלן: עניין בנו): "דעתי היא איפוא, כי היסוד של 'החלטה להרוג'... מצריך אך ורק כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית, זאת ותו לא; ואילו לשם מילוי הדרישה שכוונה כזו לא תהא ספונטנית, כי אם כוונה שנוצרה מתוך שיקול ויישוב-הדעת, הסתפק המחוקק בקביעת היסודות של 'העדר קינטור'... ו'הכנה'". 24. כאשר מחילים את האמור לעיל על העניין דנן, דומה כי אכן הוּכחה החלטת המערער להמית את המנוחה מעבר לספק סביר, וכי לא נפל פגם בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. כבית המשפט המחוזי, סבור גם אני כי השתלשלות העניינים במהלך האירוע כולו – על רִקעו – ריבוי היריות, מיקום הפגיעות בגופה של המנוחה, והמכשיר שבו נעשה שימוש, יוצרים "חזקת כוונה" ברורה לקטילת המנוחה, אשר לא נסתרה על-ידי המערער. המערער העלה שורה של טענות אשר נועדו לנסות להפריך את החזקה האמורה. טענות אלה נוגעות רובן ככולן לממצאים עובדתיים ולממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. כידוע, רק במצבים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים מעין אלה, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, שלה היתרון בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדים והראיות שהובאו לפניה (ראו למשל: ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, 565 (2003)). בעניין שלפנינו אין הצדקה לסטות מהכלל האמור. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הריהי מובנית ומנומקת, סדורה, נסמכת על העדויות אשר נשמעו במהלך המשפט ועל הראיות שהוצגו במסגרתו. למשמע הטענות, על רקע חומר הראיות, לא מצאתי טעות בממצאיו של בית המשפט המחוזי המצדיקה התערבות של ערכאת ערעור. כך לגבי ממצאי מהימנות, וכך גם באשר לשאר הממצאים. אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן. 25. המתיחות הגואה בין המערער לבין המנוחה על רקע רצונה להינשא לבחיר לבה, היוותה קרקע פוריה להחלטת המערער, אשר באה לידי ביטוי בסופה הטראגי. על אף שהוכחתו של מניע איננה נדרשת לצורך הרשעה בעבירת הרצח, הרי שיש בקיומו של מניע כדי ללמד על התגבשות כוונתו של המערער. מחומר הראיות ומדבריו של המערער עולה כי התנגד בחריפות לקשר שבין המנוחה לבין ו'. על כך העידו המערער, בני משפחתו של המערער, ו' ואביו של ו'. המערער הודה בחקירותיו כי המית את המנוחה על רקע רצונה להינשא לבחיר לבה. כשנשאל המערער סמוך למעצרו מדוע רצח את המנוחה, לא סבר כי מעשיו טעונים הסבר, ואמר: "כאשר בן אדם מגיע למצב הזה שהוא הורג את הבת שלו, כל אחד צריך להבין מה הסיבה" (עמוד 44 לפרוטוקול, עדות רס"מ שחאדה). עוד אמר המערער בהגיעוֹ לתחנת המשטרה כי רצח את בתו עקב התנהגותה, ותיאר מצב של העדר ברירה: "זה הדבר האחרון שהיה לי לעשות אחרי שהיה לי סבלנות הרבה זמן ואתה צריך להבין שאם רצחתי אותה על כך שהיא לא בסדר" (ת/2, עמוד 3). כמו כן, בחקירתו במשטרה, כשנשאל על אודות המניע למעשיו הודה המערער כי מדובר ברצח על רקע "כבוד המשפחה": "עניין של כבוד משפחה, אם היא מתחתנת עם בחור כזה או שהיא בקשר עם בחור כזה אתה יודע מה המשמעות" (ת/3, עמוד 11); "אני אעמוד ככה בגאווה עם ראש מורם ואני שלם בבית שלי" (שם, עמוד 20). גם בעדותו בבית המשפט המחוזי הוסיף המערער וציין כי "אין לי הסבר חוץ מאשר בגידה בכל הערכים... זה נוהג, זה לא רק הערכים של הדרוזים עצמם, זה אצל המוסלמים, היהודים, הנוצרים, אין שום עדה שתסכים לדבר כזה" (עמוד 148 לפרוטוקול). טענת המערער, לפיה הסכמתו המאולצת לנישואין מבטלת את קיומו של המניע, עומדת בסתירה לחומר הראיות ואינה עולה בקנה אחד עם דברי המערער עצמו. המערער תיאר בעדותו כיצד במהלך הנסיעה עם המנוחה הוא שב וניסה לשכנעהּ לסגת מהחלטתה להינשא לו'. כמו כן, מהודעות המערער במשטרה ומעדותו בבית המשפט עולה כי אף אם הסכים בדוחק לנישואי בתו, הסכמה זו נכפתה עליו, ולמעשה הוא לא השלים עם הנישואין וניסה להניא את בתו מהמהלך. בעדותו בבית המשפט הבהיר המערער כי הסכמתו לנישואין לא הייתה הסכמה אמיתית: "הסכמתי עם קנה בראש ונעל על הצוואר, זה הסכמתי" (עמודים 150-149 לפרוטוקול). דומני כי מחומר הראיות עולה בבירור קיומו של מניע מצדו של המערער להריגת המנוחה, אשר ביקש במותה למנוע את נישואיה משום שלפי תפיסתו היו אלה פוגעים בכבוד משפחתו. קיומו של מניע זה, מלמד על אינטרס המערער, וביחד עם ראיות נוספות, על כוונתו להמית את המנוחה. 26. אמירות המערער בדבר המניע להריגת המנוחה, אף סותרות את טענתו כי פעל מתוך איבוד עשתונות ומתוך מצב של אפילה תודעתית. מהאמור לעיל עולה כי המערער החליט באופן מודע להמית את המנוחה משום שעל-פי תפיסתו "היא לא בסדר" וכי היא "בגדה בערכים". כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כזכור כי המערער לא פעל מתוך מצב של "העדר שליטה" או "אוטומטיזם", וכי לא נשא בנטל ההוכחה הנדרש כדי להוכיח את קיומה של הגנה זו המעוגנת בסעיף 34ז לחוק העונשין. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המערער לפיה "אינו זוכר" את הירי וכי היה שרוי מאחורי מסך שחור, אינה אמינה, נעדרת כל בדל של תימוכין, ואף הופרכה ישירות על-ידי המערער אשר היטיב לתאר את אירוע הירי בחקירתו הראשונה במשטרה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי התנהגותו של הנאשם הייתה נשלטת ולא הוכח כל סייג לאחריותו הפלילית. דעתי-שלי היא כדעת בית המשפט המחוזי. אף בפנינו לא הוצגה כל ראיה, והמערער הוא הנושא בנטל השכנוע לעניין זה, שבכוחה לבסס הגנה של דחף שאינו בר כיבוש או הגנה הנגזרת ממנו. המערער לא טען לפנינו ל"אוטומטיזם" או לסייג לאחריותו הפלילית, אלא הוא מבקש לראות במצב הנפשי שאליו נקלע כבסיס לקביעה כי לא היה מסוגל, בשל רגשות הכעס והתסכול שהשתלטו לטענתו על תודעתו, לגבש החלטה להמית, משום שנקלע למצב תודעתי אשר לא אּפשר לו לתת דעתו על התוצאות הכרוכות במעשיו. לא מצאתי כי הונחה תשתית ראייתית לקבלת טענותיו של המערער. משלא טען המערער לאוטומטיזם, קשה מאוד ליישב יריות כה רבות במנוחה, לראשה ולבית החזה, אלא עם ביטוי נוקב והחלטי לרצון להמיתה. כמו כן, מבחינת התנהגותו של המערער ומכלול הנסיבות, נדמה כי פעולתו של המערער נעשתה באופן נשלט, וכפי שציין בית המשפט המחוזי: "כל נסיבות העניין מצביעות על פעולה נשלטת, כאמור, המניע היה קיים, לכל המאוחר, עוד יום קודם לכן, עת נפגשה המנוחה עם ו' "מאחורי גבו" של הנאשם; על מנת לירות במנוחה היה על הנאשם לשלוף את אקדחו, לדרוך אותו (אם לא דרך אותו מבעוד מועד), ולירות 7 פעמים באיבריה החיוניים; לאחר ש"חזר לעשתונותיו" המשיך בדרכו לתחנת המשטרה תחת מלפנות את המנוחה לטיפול רפואי; משהסגיר עצמו למשטרה, הסביר עצמו בקור רוח לחוקריו; והצטדק אף בפנינו, בדמעות, בהכפשת התנהגות המנוחה כ'בגידה בכל הערכים'" (עמוד 36 לפסק הדין). 27. יתרה מזאת, אף אם נניח לטובת המערער כי תסכולו וזעמו ריפו אצלו את מעצורי ההיגיון והובילו לאיבוד עשתונותיו, אין בכך כדי להועיל לו. גם במצב דברים שכזה רואה אותו החוק כמי שנושא במלוא האחריות למעשיו ולתוצאותיהם. אדם נדרש לרסן את רגשותיו ולשלוט במעשיו. כעס ותסכול, כשלעצמם, לא יפטרו אדם מאחריות פלילית. עמד על כך הנשיא מ' שמגר בע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 705, 714 (1995): "העובדה, שההחלטה צומחת מתוך חמת זעם או להט הרגע, אין בה אף היא כדי להפחית מקיומה". כמו כן, מצאתי כי טענתו של המערער בדבר מצב נפשי רעוע ואפלולי, שנבע כתוצאה מהויכוח שהתלהט במכוניתו בינו לבין המנוחה, הריהי למעשה טענת קנטור המועלית באופן עקיף, שעה שהמערער ויתר על טענה זו, והלכה למעשה אין כל מחלוקת על התקיימות יסוד העדר הקנטור בנדון דידן. הלכה היא כי בחינת השלכתו של הגורם הרגשי על הנאשם צריכה להיעשות במסגרת הדיון בסוגית הקנטור בלבד (עניין בנו, בעמוד 567)). בנסיבות העניין, היה מקום לבחון את ההשלכה שהייתה לסערת הרגשות שפקדה את המערער בשל כעסו על המנוחה במסגרת היסוד של העדר הקנטור, כפי שאכן נעשה בשעתו. משנמצא על-ידי בית המשפט המחוזי כי לא התקיים קנטור, הרי שטענות אלו אינן מסוגלות לסייע למערער בעקיפין במסגרת יסוד ההחלטה להמית. יתכן כי אלמלא השתלט כעסו על המערער, היה מצליח לכבוש את חמתו ולהימנע מירי במנוחה. עם זאת, על אף שכעסו של המערער יתכן וריפה את בלמיו, לא הוכח כי הוא פגע בתבונתו ובכוחו לגיבוש ההחלטה להמית. 28. נוסף על כך, לא מצאתי ממש בטענות המערער לפיהן התנהגותו עובר לנסיעה המשותפת עם המנוחה מלמדת כי לא הייתה לו כוונה להמית את המנוחה באופן הסותר את "חזקת הכוונה". בית המשפט המחוזי קבע כי בהתייחס לקיומו של יסוד ההכנה, חומר הראיות מלמד כי ההמתה תוכננה עוד קודם לנסיעה המשותפת. בית המשפט ציין כי המניע להמתת המנוחה; פגישתה החשאית עם ו' בלילה שלפני המוות; העדר הסבר סביר להסעת המנוחה ברכב המערער עובר לירי, כשגרסת המערער היא כי עשה כן על מנת לטפל בחתכים שבידה הופרכה על-ידי חוות הדעת הפתולוגית; אמרות המערער בחקירתו במשטרה; כל אלה מלמדים כי ההחלטה להמית לא הייתה החלטה רגעית, אלא החלטה מחושבת. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. ממילא, אין נפקות להתנהגות המערער עובר לאירוע באשר לעניין ההחלטה להמית, שכן כאמור הלכה היא כי יסוד ההחלטה להמית עשוי להתגבש באופן ספונטאני בעת מעשה ההמתה, ולאו דווקא לאחר מחשבה ותכנון מוקדמים. לפיכך, אף אם נניח כי אין מדובר ברצון שקינן בלבו של המערער במשך זמן רב, וכי המערער לא התכוון להמית את המנוחה עד לפרוץ הויכוח ביניהם במכוניתו, בחינת העובדות אינה מותירה ספק כי המערער חפץ, לבטח בשלב היריות הקטלניות, במות המנוחה. סיכומם של דברים 29. על יסוד האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הוכח שהמערער החליט להמית את המנוחה. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, הוכח שהמערער המית את המנוחה בכוונה תחילה, ובכך ביצע את עבירת הרצח. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' גובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נעם סולברג. ניתן היום, י"ד בטבת תשע"ג (27.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10086670_O07.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il