שמרז שירותים טכנולוגיים בע"מ נ. EDWARDS ISRAEL VACUUM L.T/D

פסק-דין בתיק ע"א 8666/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8666/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערערת: שמרז שירותים טכנולוגיים בע"מ נ ג ד המשיבה: EDWARDS ISRAEL VACUUM L.T.D. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 31.7.06 בת.א. 7199/03 שניתן על-ידי כבוד השופטת שרה דברת תאריך הישיבה: ח' בטבת התשס"ח (17.12.2007) בשם המערערת: עו"ד יהושע ראובן ועו"ד חוה אברמזון בשם המשיבה: עו"ד איריס פאפו ועו"ד אלון פיול פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (א 7199/03) אשר דחה את התביעה אותה הגישה המערערת כנגד המשיבה, בקובעו כי בין המערערת למשיבה לא התקיימו יחסי שותפות וכי למשיבה קמה הזכות לבטל את ההתקשרות עם המערערת. רקע עובדתי 2. המערערת, חברת שמרז שירותים טכנולוגיים בע"מ, נוסדה בשנת 1992 במטרה לתת שירותי תמיכה למפעל היצור של מפעל אינטל בירושלים (להלן: המפעל). שירותים אלו כוללים טיפול במערכת ההזמנות וההספקה הפנימית של כימיקלים למחלקות השונות של המפעל (להלן: אספקת כימיקלים), וכן ניקוי ערכות וחלקים במכונות היצור במחלקות השונות של המפעל (להלן: ניקוי חלקים). 3. המשיבה חברת אדוארדס ישראל ואקום בע"מ Edwards Israel Vacuum L.T.D הינה חברה נכדה של חברה עולמית, The Boc Group Plc (להלן: Boc), אשר עוסקת בתחום ניקיון חלקים ובפתרונות תהליכים לניקוי חלקים. חברת Boc מספקת לאינטל שירותים במקומות רבים ברחבי העולם. 4. בשנת 1998, עם הקמתו של מפעל אינטל בקרית גת והשקתו של פרויקט FAV18 (להלן: הפרויקט), פרסמה אינטל מכרז למתן שירותים לפרויקט (להלן: המכרז הראשון). הן המשיבה והן המערערת הגישו הצעות למכרז, הצעות שנדחו על ידי חברת אינטל. משאף אחת מהחברות לא זכתה נעתרה המשיבה להצעת המערערת לשיתוף פעולה, לשם הגשת הצעה משותפת חוזרת לאינטל. 5. ביום 26.4.1998 נחתם הסכם בין המערערת והמשיבה שעניינו אספקת חומרים ושירותים (Contract for the supply of materials and services), על פיו תרכוש המשיבה מן המערערת שירותים שידרשו לה לצורך ביצוע התחייבותה עם אינטל. 6. סעיף 1.2.2 להסכם קובע כי ההסכם יעמוד בתוקפו כל עוד לא יבוטל על ידי אחד הצדדים בהודעה בכתב שתשלח 60 יום מראש. 7. סעיף 1.2.3 להסכם קובע כי המשיבה תוכל לבטל את ההסכם באם העבודה עם אינטל תגיע לידי סיום. במקרה זה על המשיבה להציע לאינטל כי המערערת תקבל "זכות קדימה" לביצוע חוזה העבודה. 8. על סמך ההסכם שבין הצדדים הגישה המשיבה הצעה לאינטל וזכתה בביצוע העבודות בפרויקט כאשר היא מביאה לידיעת אינטל שהמערערת תבצע את העבודות. ההסכם עם אינטל נחתם ביום 24.9.1998 והוא התייחס לתקופה בין 1.10.1998 ועד ליום 30.3.2002. בפועל הוארך ההסכם על ידי אינטל עד לחודש יולי שנת 2002. 9. בינואר 2002 הוציאה אינטל מכרז חדש למתן שירותי ניקוי חלקים (להלן: המכרז השני), ופנתה לכל אחד מן הצדדים לשם קבלת הצעות. הצעתה של המשיבה שנערכה בשיתוף פעולה עם המערערת התקבלה, ואף נחתם הסכם בין אינטל ובין המשיבה. תוקף ההסכם היה עד לחודש יולי 2004, וכלל אופציה להארכה. בפועל הוארך ההסכם מספר פעמים עד לסוף שנת 2005. 10. המשיבה והמערערת ניהלו משא ומתן לגיבוש תנאי ההסכם החדש ביניהם, טרם זכייתה של המשיבה במכרז השני. ביום 10.3.2002 התגבש מסמך הבנות בין הצדדים. בסעיף 6 למסמך ההבנות נקבע כי כאשר יקראו הצדדים למשא ומתן עם אינטל על תנאי המכרז השני, ישנה סבירות גבוהה כי יהיה צורך בהורדת מחירים, ועל כן בהתבסס על ההסכם עם אינטל, יערכו המשיבה והמערערת משא ומתן על תנאי ההסכם ביניהם שישקפו את העלויות של כל הצדדים. המשא ומתן נמשך גם לאחר זכייתה של המשיבה במכרז, ולאחר תחילת ביצוע העבודה על ידי המערערת. הצדדים המשיכו במשא ומתן ביניהם, כאשר כל אותו הזמן העבודה מול אינטל מתבצעת, למרות שלא נחתם הסכם חדש בין המערערת ובין המשיבה. חילוקי הדעות בין הצדדים התמקדו בנושא התמורה שיש לשלם למערערת עבור העבודות שביצעה. 11. ביום 27.7.2003 שלחה המשיבה למערערת מכתב ביטול ההסכם ביניהם. המכתב התייחס להסכם מיום 26.4.1998, וקבע כי ביטול ההסכם יכנס לתוקף תוך 62 יום המתחילים בתאריך 31.7.2003. 12. לאור האמור, ביום 12.8.2003 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה כנגד המשיבה למתן צו מניעה קבוע וכן תביעה לאכיפת הסכם. כן הגישה המערערת בקשה למתן צו מניעה זמני ובו התבקש בית המשפט להורות למשיבה להימנע מעשיית כל מעשה שיש בו משום הפרה של ההתקשרות החוזית שבין הצדדים. בתובענה העיקרית כפרה המערערת בתוקפה של הוראת הביטול, לדידה ההסכם הראשון פג תוקפו עם תום תקופת המכרז הראשון, וכי בהסכם החדש שנכרת בין המשיבה ובין אינטל, הפכה המערערת לשותפה של המשיבה לעניין המכרז. על כן אין תוקף לאותה הוראת ביטול. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 13. ביום 17.9.2003 דחה בית המשפט המחוזי (בש"א 6784/03) (כבוד השופט י' אלון) את הבקשה לצו מניעה זמני, בקובעו כי בבחינה ראשונית של הדברים, אין טענתה של המערערת בהיותה שותפה של המשיבה עולה כדי רמת השכנוע הלכאורי הנדרשת. עוד קבע בית המשפט כי מתוך המפורט בבקשת המערערת עולה כי הנזק העיקרי לו טוענת המערערת כתוצאה מההפרה, הינו אובדן הרווח הכספי שיגרם לה כתוצאה מהודעת הביטול, וכי הסעד לנזקים אלו יבוא בגידרה של התובענה הכספית שהגישה המערערת. 14. ביום 31.7.2006 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ש' דברת) את תביעתה של המערערת, וקבע כי אין בטיעוני המערערת בכדי להצביע על קיומה של שותפות. בית המשפט קבע כי אכן היה שיתוף פעולה בין המערערת והמשיבה, אך שיתוף פעולה זה לא קרם עור וגידים לכלל שותפות, אלא נשאר במתכונת הבסיסית של ההסכם המקורי, בו הייתה המערערת ספקית שירותים. בית המשפט קבע כי גם בהיבט הניהולי המערערת לא הייתה שותפתה של המשיבה, אלא סיפקה שירותים בהתאם לתמורה שנקבעה, ומבלי שהייתה צריכה לקחת חלק בהפסדים או בסיכונים הנלווים של המשיבה. 15. לעניין טענת המערערת כי המשיבה התחייבה לוותר על התמורה בגין אספקת כימיקלים, קבע בית המשפט כי הטענה חסרת סבירות, ומטילה ספק של ממש בכל עדותו של מנהלה של המערערת מר כהן (להלן: כהן). 16. לעניין ההסכם החדש קבע בית המשפט כי המשא ומתן בין המשיבה והמערערת לא התגבש לכדי הסכם מחייב. בית המשפט קבע כי אכן התנהל משא ומתן ארוך בין הצדדים, אשר היה נתון לשינויים רבים, ואשר נסוב בעיקר סביב נושא התמורה. כן קבע כי הצדדים הסכימו כי במסגרת המכרז השני יש צורך בהורדת מחירים, כנובע מדרישותיה של אינטל, אולם כל הניסיונות להגיע להסדר מוסכם נכשלו. בית המשפט קבע כי ההסכם בין הצדדים משנת 98 פג תוקפו, אך הצדדים המשיכו לנהוג על פיו כל עוד ניהלו משא ומתן לכריתתו של הסכם חדש. 17. לעניין הודעת הביטול קבע בית המשפט כי למשיבה קמה הזכות לבטל את ההתקשרות לנוכח מערכת היחסים בין הצדדים. בית המשפט קבע כי סוגיית התמורה היוותה חלק מרכזי בשיקולי ביטול ההתקשרות, וכי אין כל פסול בהודעת הביטול לנוכח התנהלות המשא ומתן ולנוכח העובדה כי הצדדים לא הצליחו לגשר על המחלוקת ביניהם. אומנם המערערת סברה שהסכם הראשון בתוקף ולכן שלחה הודעת ביטול על פי ההסכם, אולם המהות היא לא ההסכם המאפשר ביטול, אלא העובדה שהצדדים לא הגיעו לכלל הבנה. 18. עוד קבע בית המשפט כי אינו יכול לסמוך על עדותם של העדים שהעידו בפניו, לא על עדותו של מר כהן מטעם המערערת ולא על עדותו של מר ביטון מטעם המשיבה. בית המשפט קבע כי אין ביכולתו לקבוע מה היו תנאי ההסכם בין הצדדים, ועל איזה אחוז תמורה מדובר. כן קבע כי בית המשפט כי אינו יכול להסתמך על עדותו של מר כהן לצורך קביעת סכום התמורה. מכאן הערעור בפנינו. טענות הצדדים 19. לאחר דיון שנערך בפנינו ביום 17.12.2007, הגישה המערערת הודעה על צמצום הערעור העיקרי לשתי סוגיות. הסוגיה הראשונה היא הפגיעה בזכויות המערערת בכל הקשור לשירות אחד אשר ניתן על ידה באופן בלעדי לאינטל מאז שנת 1998, והוא אספקת הכימיקלים. לטענת המערערת השירות של אספקת כימיקלים בוצע באופן בלעדי על ידה, ולאחר הזכייה במכרז השני, גזלה המשיבה את זכותה של המערערת למתן שירות זה. לטענתה, בכל הנוגע לשירות של אספקת הכימיקלים השתלטה המשיבה על נכס וזכויות בלעדיות של המערערת שלמשיבה לא היה כל חלק בהם. הנזק שנגרם לה בגין סעיף זה עומד על 188,580 דולר, סכום זה הוא סך כל הרווח אשר נמנע מן המערערת בתקופה של 21 חודש מחודש אוקטובר שנת 2003 ועד לחודש יוני שנת 2005, בעקבות הפסקת עבודה של המערערת במפעל. 20. הסוגיה השנייה היא הפרשי התמורה אשר קוזזו לטענת המערערת באופן חד צדדי על ידי המשיבה שלא כדין וזאת בסך של 76,181 דולר, הפרשי תמורה המתייחסים לתקופה מיולי 2002 ועד אוקטובר 2003. לטענת המערערת מדובר בהפרשי תמורה שקוזזו שלא כדין מחלקה בתשלום התמורה בפועל שהתקבלה מאינטל עד להפסקת עבודה של המערערת בפועל. עוד טוענת המערערת כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלקבוע מהי התמורה המוסכמת או הראויה המגיעה למערערת עבור עבודתה, גם אם נקבל את ההנחה כי בין הצדדים לא הושג הסכם על חלוקת התמורות ביניהם 21. מנגד סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, אין בערעור כל טענה משפטית שעשויה להפוך את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. לטענתה המערערת חוזרת בערעור על טענות עובדתיות אותן טענה בבית המשפט המחוזי, ומבקשת לתקוף ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט. לשיטת המשיבה טענות אלו הוכרעו ונדחו באופן ברור וחד משמעי על ידי הערכאה הדיונית. על כן מבקשת המשיבה לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בתשלום הוצאות. דיון 22. כאמור, המערערת בחרה להותיר בערעורה שתי סוגיות: סוגיית שירות אספקת הכימיקלים, וסוגיית הפרשי התמורה. נקודת המוצא בדיוננו הינה קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההסכם בין הצדדים משנת 1998 פג תוקפו. אף המערערת גרסה כי ההסכם בין הצדדים משנת 1998 פג תוקפו, וכי מערכת היחסים בינה ובין המשיבה הוסדרה תחת ההסכם חדש שבו המערערת עוברת ממעמד של קבלן משנה של המשיבה למעמד של שותפה, קביעה שבית המשפט המחוזי לא קיבל. 23. מקובלת עלי אף קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בתקופה מיום פקיעת תוקפו של ההסכם הראשון ועד למועד הפסקת העסקתה של המערערת בחודש אוקטובר 2003 (להלן: תקופת הביניים), לא התגבש המשא ומתן בין הצדדים לכדי הסכם מחייב. אומנם הצדדים הגיעו ביניהם למסמך הבנות בחודש מרץ שנת 2002, אולם לא הגיעו לכדי הסכמה לגבי התמורה שיש לשלם למערערת תמורת עבודתה. הצדדים הגיעו להבנה שיש צורך בהורדת מחירים, כתוצאה מהחוזה החדש עם אינטל, אולם בלב חילוקי הדעות עמדה חוסר ההסכמה בדבר תרגומה של הבנה זו לגובה ההורדה בפועל. משפג תוקפו של ההסכם בין הצדדים, ומשלא הצליחו הצדדים להגיע להסכם חדש, הרי שבמערכת היחסים בין הצדדים בתקופת הביניים אין מקור חיוב חוזי מפורש בין המשיבה ובין המערערת. למצער, המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את קיומו של מקור שכזה, או כל מקור אחר בגינו היא זכאית לסעד לו היא עותרת. 24. גם לעניין "הודעת הביטול" סבור אני כי לא נפלה שגגה בקביעתו של בית המשפט המחוזי. משלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה לגבי התמורה, ומשהחריפה מערכת היחסים בין הצדדים, שלחה המשיבה למערערת הודעת ביטול בהתראה של 60 יום על פי ההסכם הראשון, בסוברה, כי ההסכם הראשון בתוקף. המשיבה פעלה על פי סעיף 1.2.2 להסכם המקורי, המאפשר לכל אחד מן הצדדים לבטל את ההסכם בהודעה של 60 יום. אולם, בתקופת הביניים מערכת היחסים בין הצדדים לא הייתה מוסדרת בהסכם. משכך "הודעת הביטול", ששלחה המשיבה למערערת, מהווה הודעה על הפסקת עבודתה של המערערת. איני סבור כי נפל פגם בהודעה זו. הודעה זו ששלחה המערערת למשיבה מביאה לידי ביטוי את העובדה שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות לגבי תנאי התשלום ביניהם, ומהווה הוראה למערערת לסיים את העבודה שביצעה עבור המשיבה. לאור האמור יש לבחון את טענותיה של המערערת. 25. הסוגיה הראשונה אותה מעלה המערערת היא סוגיית הפגיעה בזכויותיה בכל הקשור לשירות אספקת כימיקלים. בית המשפט קבע כי אין ממש בטענות המערערת כי המשיבה התחייבה לוותר על התמורה בגין אספקת הכימיקלים, בהתבססו על קביעתו כי עדותו של מר כהן, מנהלה של המערערת, בעניין, זה הינה חסרת סבירות ומטילה ספק של ממש בכל עדותו. 26. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכה הדיונית ומבוססים על קביעות ביחס למהימנות העדים. (ראו ע"א 10252/05 קרית שדה התעופה בע"מ נ' מנהל מע"מ (לא פורסם, 3.3.2008), ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' תחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד מ(4) 536, 544-545 (1997)) קביעת ממצאים עובדתיים נכון שתהא מסורה לשופט ששמע וראה את העדים על דוכן העדים והתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם. רק מקרים חריגים בלבד, בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית הינן מוטעות או בלתי סבירות, יצדיקו את התערבותה של ערכאת הערעור. המקרה שבפני אינו אחד מאותם מקרים חריגים. בענייננו, התבסס בית המשפט המחוזי בפסק דינו על התרשמותו השלילית מעדותו של מר כהן ומחוסר סבירותה, ולא מצאתי כי ענייננו נכנס בגדרם של אותם מקרים חריגים. 27. גם לגופו של עניין מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. תביעתה של המערערת מתבססת על סך הרווח שנמנע ממנה לתקופה של 21 חודש החל מחודש אוקטובר 2003. אולם על פי "הודעת הביטול" ששלחה המשיבה למערערת הרי שעבודתה של המערערת הופסקה החל מסוף חודש ספטמבר שנת 2003, ואין היא זכאית לכל תשלום נוסף היות והמערערת לא ביצעה כל עבודה לאחר תקופה זו. משדחינו את טענת המערערת כי בתקופת הביניים מערכת היחסים בין המערערת ובין המשיבה הוסדרה בהסכם חדש, היה על המערערת להרים את הנטל ולהוכיח מדוע על המשיבה לשלם לה לאחר סיום עבודתה, סכומים בגין רווח שנמנע ממנה, אולם המערערת לא הצליחה לעשות כן. 28. באשר לסוגיה השנייה אותה מעלה המערערת, סוגיית הפרשי התמורה, הרי שגם דינה להידחות. המערערת הוציאה חשבוניות בתקופת הביניים בגין עבודות שביצעה, חשבוניות ששולמו לה על ידי המשיבה. אולם המערערת טוענת כי חשבוניות אלו לא משקפות את סכום התמורה הנכון בגין העבודה שבוצעה, וכי מגיעים לה סכומים נוספים שקוזזו שלא כדין על ידי המשיבה. נושא התמורה היה סלע המחלוקת שמנע את החתימה על ההסכם בין המשיבה והמערערת. בתקופת הביניים המשיכה המערערת לעבוד ולספק שירותים למשיבה, וכאמור מערכת היחסים בין הצדדים לא הוסדרה בחוזה. משכך היה על המערערת להוכיח את טענתה לגבי הפרשי התמורה ולבססה בראיות. על המערערת מוטל היה הנטל להוכיח מהו הסכום שעל המשיבה לשלם לה, נטל שבו לא עמדה. הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי הוא כי נטל ההוכחה במשפט האזרחי רובץ על התובע, כדברי בית המשפט בע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4), 526, 594 (1999)): "הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו". לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא עמדה בנטל, וכי האחוזים עליהם מתבססת המערערת לצורך חישוב התמורה לא הוכחו, וכי אין הוא יכול לסמוך על העדויות שהובאו בפניו. משלא הצליחה המערערת להראות מהם סכומי התמורה הנכונים, ולא הצליחה להוכיח כי הפרשי התמורה אותם היא תובעת קוזזו ממנה שלא כדין, הרי שדינה של טענתה להידחות. סוף דבר 29. אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ח באלול התשס"ח (18.9.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06086660_H08.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il