מדינת ישראל נ. חוות צברי אורלי

פסק-דין בתיק ע"א 8664/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8500/06 ע"א 8664/06 ע"א 9638/06 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערערים בע"א 8500/06: 1. חוות צברי אורלי בע"מ 2. נועם בלום המערערת בע"א 8664/06: מדינת ישראל המערערת בע"א 9638/06: עיריית דימונה נ ג ד המשיבה 1 בע"א 8500/06 והמשיבה 3 בע"א 8664/06: מדינת ישראל המשיבה 2 בע"א 8500/06 והמשיבה 3 בע"א 8664/06: עיריית דימונה המשיבה 3 בע"א 8500/06 והמשיבה 4 בע"א 8664/06 וב-ע"א 9638/06 (משיבה פורמלית כאן): מקורות חברת מים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים שניתן ע"י כב' השופט י' צבן, ביום 29.08.2006 בתיק א-6166/04 בשם המערערים בע"א 8500/06 והמשיבים 1 ו-2 בע"א 9638/06 ובע"א 8664/06: עו"ד אייל בר-אליעזר עו"ד רענן בר-זוהר בשם המערערת בע"א 9638/06, המשיבה 3 בע"א 8664/06 והמשיבה 2 בע"א 8500/06: עו"ד שאול פלס עו"ד איתי מעוז בשם המערערת בע"א 8664/06, המשיבה 3 בע"א 9638/06 והמשיבה 1 בע"א 8500/06: עו"ד תהל ברנדס בשם המשיבה 4 בע"א 9638/06 ובע"א 8664/06 והמשיבה 3 בע"א 8500/06: עו"ד נאוה שוחט-ברנר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן) מתאריך 29.8.2006, בגדרו נקבע כי מדינת ישראל ו-עיריית דימונה (להלן: העירייה) אחראיות, ביחד ולחוד, לחלק מן הנזקים שנגרמו למר נועם בלום (להלן: בלום) ולחברת "חוות צברי אורלי בע"מ" (להלן: החווה), כתוצאה ממחדליהן של המדינה והעיריה לספק מי קולחין לפעילותה של החווה (לעתים – למען הנוחיות – נקרא לבלום ולחווה, ביחד: בלום). כמו כן, נדחתה תביעתם של בלום והחווה כנגד חברת מקורות, שהינה אף היא נתבעת בהליך בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ואין כאן ערעור על כך שהופטרה מחיוב. כפועל יוצא מכך, נקבע כי המדינה והעירייה ישלמו לבלום ולחווה פיצויים בסך של 3,655,498 ש"ח (כשיעורם בתאריך 1.1.2001), בצירוף ריבית והצמדה, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין, בסך של 200,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. בקצרה יאמר, כי במרכז הליכים אלו עומדת טענתו של בלום, לפיה הובטח לו בשנת 1992 כי הוא יוכל להשתמש במי הקולחין (מי שפכים מטוהרים) של העירייה (להלן: מי הקולחין) לצורכי השקייה בחווה, ברם רק בשנת 2002 התחילה העברת מי הקולחין בפועל. בלום טוען כי בעקבות אי-הספקת מי הקולחין נגרמו לו ולחווה נזקים, ואותם הוא תבע מן העירייה, המדינה ומקורות. עוד יש להוסיף כי על אף שפרשה זו מכסה תקופה של כ-10 שנים (כאמור, החל משנת 1992 ועד לשנת 2002), הרי שבשנים 1998-1993 נהנה בלום ממכסה של מים שפירים (מי שתייה) שהוקצתה לו לטובת השקייה בחווה. אשר על כן, נזקיו של בלום נגרמו, בפועל, רק בשנים 1999-2002, ותביעתו הוגבלה, במישור הנזק, למה שקרה בשנים אלו בלבד. בפתח הדברים אביא את הנתונים הצריכים לעניין בפרשה מורכבת זו. רקע נורמטיבי 2. חוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים) הינו החוק המרכזי העוסק בארגונו של משק המים בישראל, והוא מכיל הוראות רבות הנוגעות להסדרי השימוש המים, והפיקוח והבקרה על הגופים השונים המעורבים בחלוקתו, בהפקתו ובשימוש בו. את נקודת המוצא הנורמטיבית לדיוננו קובע חוק המים בשלושה סעיפים מרכזיים, המופיעים בפרק ה"מבוא" של החוק, הקוראים כך: "1. מקורות המים שבמדינה הם קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. [...] 3. כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה. 7. לענין חוק זה אין נפקא מינה אם זכות למים נוצרה על פי דין – לרבות חוק זה – או על פי הסכם או נוהג או באופן אחר, ואם נוצרה לפני תחילתו של חוק זה או אחרי כן". הנה כי כן, חוק המים קובע כי מקורות המים שבמדינת ישראל – אשר הגישה אליהם מקפלת בתוכה "מטען של זכות יסוד" (ראו: ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים (לא פורסם, 5.6.2011) (להלן: פרשת אבו מסאעד)) – הינם קניין הציבור, והם מופקדים בידיה של המדינה. בצד האמור לעיל, נקבע כי מקום בו הורשה אדם, בכפוף להוראות חוק המים עצמו, להשתמש במים – הרי שהוא מחזיק בזכות, אף שמהותה המדויקת של הזכות איננה מבוארת בגדרי חוק המים, וגם אנו לא נידרש אליה כאן בהרחבה. 3. בראש המערכת המדינתית העוסקת בתחום זה עומדת כיום הרשות הממשלתית למים ולביוב, אשר החליפה, במסגרת תיקון 22 לחוק המים, משנת 2006, את נציבות המים, שהיתה הגוף הרגולטורי הרלבנטי בתקופה שבה עוסק התיק. מאחר שהתביעה של בלום כוונה, במקור, בין היתר, נגד נציבות המים, נכנה את הרשות הממשלתית להלן בשם: הנציבות. 4. אחד מן האמצעים העיקריים שהעניק המחוקק לנציבות על מנת לפקח על משק המים בישראל (ושבו נעשה שימוש גם בענייננו) הינו רשיון ההפקה, אשר ניתן בהתאם לסעיף 23 לחוק המים. סעיף זה קובע כדלקמן (בנוסחו דהיום, שלא חל בו שינוי שיש לו נפקות על המכלול מאז השנים הרלבנטיות לערעורים): "לא יפיק אדם מים ממקור מים ולא יתפיל מי-ים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים, ולא יספק מים, בין אם הפיקם ממקור מים או התפילם ממי-ים ובין אם קיבלם מספק אחר – אלא על פי רשיון מאת מנהל הנציבות ובהתאם לתנאי הרשיון (להלן – רשיון הפקה); מתן רישיון הפקה וקביעת התנאים בו ייעשו על פי כללים שקבעה מועצת הנציבות". סעיף 24 לחוק המים קובע כי ברישיון ההפקה תצוין כמות המים שבעל הרישיון רשאי להפיק ולספק, ביחס לשעה, יממה, עונה, שנה או תקופה אחרת, ואילו סעיף 25 לחוק המים קובע כי מנהל הנציבות רשאי לקבוע ברישיון תנאים על מנת להבטיח את יעילות הספקת המים. לאחר הקדמה קצרה זו נמשיך איפוא בתיאור מפורט של המסכת העובדתית הרלבנטית לענייננו. התשתית העובדתית 5. בתחילת שנות התשעים פנה בלום למשרד החקלאות, והציג בפניו אפשרות להקמת חווה לגידולי צבר במרכז הארץ. זני הצבר שאותם ביקש בלום לגדל היו מסוג מיוחד, והם פותחו (בין היתר) על ידו של בלום בשנים 1990-1975. זנים אלה הניבו פרי באיכות גבוהה במשך עשרה חודשים בשנה (בניגוד לזנים אחרים של הצבר, אשר תנובת הפרי שלהם הוגבלה למספר חודשים בודדים בכל שנה), ובנוסף, הם הפגינו עמידות גבוהה כנגד מזיקים ומחלות. לאחר שהיוזמה להקמת החווה במרכז הארץ נדחתה, הציע בלום כי החווה תוקם במדבר, באזור הסמוך לערים דימונה וירוחם. הצעה זו זכתה לברכתם של גורמים רבים, וביניהם גם של שר החלקאות דאז, ועיריית דימונה. בהתאם לכך, הקים בלום את החווה בשנת 1992, באזור המדברי שבקרבת העיר דימונה, כאשר בכוונתו להשתמש במי הקולחין של עיריית דימונה לצרכי השקיה. עם הקמת החווה, ננטעו כ-550 דונם של צמחי צבר בחווה, ובהמשך, בשנת 1996, ננטעו 550 דונם נוספים, ובהמשך אף הוקם פרויקט תיירותי בחווה. 6. עובר להקמת החווה, הגיש בלום בקשה להקצאה של מי קולחין מהנציבות. בתאריך 16.10.1991 אושרה בקשתו באופן עקרוני, והוצאת הרישיון הותנתה בכך שבלום ימציא לנציבות מכתב מן העירייה, המעיד על יכולת הספקת מי הקולחין. על מנת לעמוד בתנאי זה, הסמיכה העירייה את מר שאול שטרייט, שהיה בזמנו מנהל פרויקט ביוב ארצי, לבדוק את הנושא מטעמה, וזה שלח בתאריך 15.12.1991 מכתב לנציבות, בו הוא מסר כי בתוך 100 ימים תוכל העירייה לספק מי קולחין באתר הטיהור, בכל כמות ולחץ שיידרשו על ידי בלום. בעקבות זאת, נמסר לבלום בתאריך 6.9.1992 מכתב מאת אגף הקצאות ורישוי בנציבות, אשר בו נמסר כדלקמן: "בהמשך לדיונים וההתכתבויות בנדון ולאור השלמת הנתונים הנני להודיעך כי: 1. מאושר בזאת ניצול קולחי דימונה בשיעור 240,000 מ"ק/שנה ע"י נ. בלום – ידע, הנדסת הסביבה. 2. ספק המים, תהיה עיריית דימונה באמצעות מכון מס' 002-232. כלומר נ. בלום יהיה צרכן משנה של עיריית דימונה בניצול הקולחין. 3. הספקת המים תעשה בכפוף להסכמים בין הצרכן לעיריית דימונה. 4. ניצול המים ייעשה בכפוף לדרישות השרות ההידרולוגי ומשרד הבריאות. 5. במידה ולא ניתן יהיה להפיק את כמות המים המצוינת לעיל, לא יהיה הצרכן רשאי לתבוע מי חליפין או פיצויים כלשהם ממפיק מים אחר או מאוצר המדינה". 7. המכתב היווה, למעשה, רשיון הפקה, בהתאם לסעיף 23 לחוק המים (יש לציין כי העירייה משיגה, בערעורה לפנינו, על קביעה זו. לעת עתה נמשיך בתיאור העובדות, כפי שנקבעו בערכאה הדיונית, ובהמשך נחזור ונבחן את טענותיה של העירייה בהקשר לרישיון ההפקה). הרישיון האמור הותנה, כאמור, בקיומם של הסכמים בין בלום ובין העירייה, וכן באישורי השרות ההידרולוגי ומשרד הבריאות. בפועל, ניתן לבלום אישור של השירות ההידרולוגי, אך שני התנאים הנוספים – לא התקיימו, ועל כן לא הועברו מי הקולחין לבלום, עד לשנת 2002, ובכך נגרמו לבלום ולחווה הנזקים הנטענים. בשולי הדברים ולהשלמת התמונה אעיר כי הצדדים לא העלו – לא בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ולא בפנינו – טענות בעלות משקל בנוגע לנפקותו של סעיף 5 למכתב האמור, ועל כן נימנע מלהידרש אליו בפירוט, לרבות באשר לשאלה האם אכן יש בו כדי להתנות על הדין, ולמנוע פיצוי. 8. נמקד את מבטנו עתה בהשתלשלות הטיפול בשתי הבעיות שמנעו את העברת מי הקולחין בשנים 2002-1992: הצורך באישור משרד הבריאות וההסדרים להולכת מי הקולחין לחווה. סוגיית אישור משרד הבריאות 9. בתאריך 9.8.1992 הודיע משרד הבריאות לבלום, כי בשנתיים הראשונות להפעלת החווה, וכל עוד המטע איננו מניב פירות, ניתן לו אישור לשימוש במי הקולחין, כמות שהם, בתנאי שהשטח מגודר ותחום. עם זאת, החל מהשנה השלישית, רמת הטיהור הנדרשת הינה 20 מג"ל צריכת חמצן ביוכימית, ו-30 מג"ל מוצקים מרחפים (להלן: רמת 20/30). עוד ציין משרד הבריאות, כי על מנת להגיע לרמת 20/30 יש להתחיל בפעולות הקמת מתקן טיהור מודרני, עוד בשנת 1992. בעקבות זאת, בניסיון לשפר את איכותם של מי הקולחין, פנה בלום לחברה אשר עוסקת בטיהור מים, על מנת שתבחן אפשרות לשיפור איכות המים בשיטה קולוגנית, אולם משרד הבריאות דחה לבסוף את השימוש בשיטה זו, שכן היא לא הניבה תוצאות ברמה הרצויה. בהמשך, בתאריך 7.2.1996, הסכים משרד הבריאות להגמיש את דרישותיו, כך שיותר לבלום להשתמש במי הקולחין ברמתם הנוכחית, בתנאים מסוימים, ובהם: שימוש בשיטת "טפטוף טמון תת-קרקעי", בעומק של 25 ס"מ, וכן הפעלת סינון והכלרה. התנאים שהציב משרד הבריאות לא יושמו, מאחר שהם דרשו, הלכה למעשה, את הריסתם ונטיעתם מחדש של צמחי הצבר (ואכן, נעשה ניסוי להתקנת מערכת השקיה בהתאם להנחיות משרד הבריאות, ואולם ניסיון זה לא צלח). בשנת 1999 הוצא דו"ח ועדת הלפרין, אשר עסק בעקרונות למתן היתרים להשקיה במי הקולחין. בעקבות הוצאת הדו"ח, ניתנו הנחיות חדשות לצורך השקיית צברים במי הקולחין, כך שניתן היה להשתמש גם במי קולחין שרמתם 60 מג"ל צריכת חמצן ביוכימית, ו-90 מג"ל מוצקים מרחפים (להלן: רמת 60/90), בתנאים מסוימים. בהתאם לכך, הודיע משרד הבריאות לבלום בתארך 5.5.1999 כי הוחלט על מתן אישור עקרוני להשקיה במי הקולחין, בתנאי שבלום יעמוד בתנאים מסוימים, ובהם: חיטוי, הכלרה, עיצוב שיחי הצבר, כך שגובה הפרי יהיה לפחות 50 ס"מ מעל הקרקע, ועוד. בלום מילא אחר דרישת הסינון, אך לא ביצע הכלרה, וזאת, לטענתו, נוכח העלות הגבוהה של משאבת ההכלרה שנדרשה. באשר לפעולות העירייה עצמה, הרי שכל הניסיונות להביא את העירייה להשתתף במאמצים לטהר את מי הקולחין לרמה הנדרשת לשימוש בחווה – נכשלו. התסכול מעובדה זו ניכר ממספר רב של מכתבים שנשלחו אל העירייה מגופים שונים, ובהקשר זה ניתן להזכיר, כדוגמה מייצגת בלבד, את מכתבו של מר א' שלף מנציבות המים מתאריך 18.1.1996, בו נמסר כי: "...כל המאמצים של המוסדות הנוגעים לדבר, לחייב את עיריית דימונה להקים מתקן ראוי לשמו בהתאם לתקנות ומתאים לצרכי השקייה – עלו עד כה בתוהו". בסופו של יום – מי הקולחין לא הובאו לרמת הטיהור הנדרשת, על ידי מי מהצדדים. הובלת מי הקולחין לחווה 10. עם הקמת החווה הסכימו הצדדים כי בלום יקבל על עצמו להתקין את קו הובלת מי הקולחין לחווה, ואילו העירייה תקזז את עלות הנחת הצינור ממחיר מי הקולחין שהיא תספק לו. עם זאת, הדבר לא עלה בידיו של בלום, והוא סיפק לכך מספר הסברים: לדבריו, מכיוון שהמים לא עמדו, ממילא, ברמת הטיהור הנדרשת, הרי שלא היה טעם להניח את הקו להולכת מי הקולחין, ובמיוחד נוכח העובדה שהבלאי של צינור הובלת מים שאיננו בשימוש – גדול במיוחד. עוד הסביר בלום כי למיטב הבנתו, היתה העירייה אמורה להזיז את מיקום מתקן הטיהור שלה, כך שהוא ייבנה מחדש בצמוד לחווה, ועל כן, הוא ביקש להימנע מבניית קו מיותר. לבסוף, טען בלום כי החל משנת 1999 החווה סבלה מקשיים ועל כן הוא לא היה מסוגל להשיג מימון לפרויקט. 11. בחודש ינואר 1997, לקחה על עצמה חברת מקורות לתכנן ולבנות את קו הולכת מי הקולחין. בשנים 2002-1997 נערכו מספר רב של ישיבות בנושא זה, ובין היתר נרתמו לפרויקט גם משרד החקלאות, אשר הודיע כי הוא יסייע בבניית הקו, והמועצה האזורית רמת הנגב, אשר הודיעה כי היא תיקח הלוואה להנחת הקו (ואכן – המועצה קיבלה, בסופו של דבר, הלוואה בסך שני מיליון ש"ח לצורך הפרויקט). בסופו של דבר, למרות כל האמור לעיל – הקמת הקו באמצעות חברת מקורות לא יצאה אל הפועל, וזאת, כפי הנראה, בשל חילוקי דעות בין: נציבות המים, העירייה ומשרד האוצר, בנוגע לתקציב להקמת הקו (אף שיצויין כי ברקע הפרשה עמד גם חוב מסוים של בלום כלפי חברת מקורות. בפני בית המשפט המחוזי הנכבד לא הונחה תשתית עובדתית המלמדת כי תשלום החוב היה גורם מכריע במכלול, ואף בפנינו הדבר לא הועלה בצורה משכנעת, ועל כן נימנע מלבחון בהמשך את נפקותו ביתר פירוט). לבסוף הוקם קו הולכת מי הקולחין בשנת 2002, שלא על ידי בלום או חברת מקורות. התפתחויות נוספות שחלו – הקצאות המים השפירים, בג"צ בלום והניסיונות להביא את הצדדים לכדי פשרה 12. להשלמת התמונה העובדתית יש לציין כי בשנים 1998-1992 היתה החווה פעילה, על אף שלא הגיעו אליה מי הקולחין של העיריה, וזאת תודות לכך שהחל משנת 1992 אושרו לחווה, מדי פעם, מכסות של מים שפירים, בתעריף מוזל. כך, בשנים 1995-1993 אושרה לחווה מכסת מים שפירים מצומצמת; בשנת 1996 גדלה המכסה, ל-200,000 מ"ק, ובהמשך, בעקבות פניית שר החקלאות ומנכ"ל משרדו, גדלה המכסה בשנית – ל-400,000 מ"ק לשנה זו בסך-הכל; בשנים 1998-1997 אושרה לחווה מכסה של 400,000 מ"ק לכל שנה; בשנת 1999 השתמשה החווה ב-69,000 מ"ק בלבד, ללא מכסה, ובשנת 2000 אושרה לחווה מכסה של 100,000 מ"ק לשנתיים, עבור השנים 2000-1999. כמו כן, בשנים 2000-1999 חויבה החווה, לראשונה, בתעריף הגבוה של המים השפירים. 13. החל משנת 2001 לא זכתה החווה למכסה של מים שפירים. בעקבות זאת, עתר בלום לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, פ"ד נו(3) 320 (2002) (להלן: בג"ץ בלום)), וביקש כי תיזקף לו מכסה דומה לזו שהוענקה לו בשנים 1998-1996 – גם בשנים 2000-1999, וכי תינתן לו הקצאה כאמור משנת 2001 והלאה. בית המשפט קיבל, בצורה חלקית, את טענותיו של בלום, וקבע כי נציב המים לא הזהיר את בלום מכך שהמכסות שניתנו לו בשנים 1998-1996 הינן חד-פעמיות, ובנוסף, לא הודיע לו כי הסמכות להקצות מכסות מים היא בידיו בלבד, ועל כן: "קם לעותרים אינטרס הסתמכות הראוי להכרה. ודוק, לא הבטחת השר או המנכ"ל יצרה אינטרס מוכר זה, אלא התנהלותו של נציב המים, שהתבטאה בכך שאישר לעותרים מכסות מים לשנים 1997 ו-1998, בהיקף ובתנאים זהים לאישור שניתן להם בשנת 1996, בלי ללוות הקצאות אלו בהסתייגויות או באזהרה כלשהן ביחס לעתיד" (ראו: בג"ץ בלום, עמוד 326). עם זאת, בית המשפט קבע כי בכל הקשור לשנים 1999-2000, הרי שאי-קבלת המכסות מהווה "מעשה עשוי", אשר בגינו אין בלום והחווה יכולים לזכות בסעד בבג"צ (בית המשפט נמנע מלחוות דעה בנושא הסיכוי כי בלום והחווה יזכו בגין עילה זו בפיצוי כספי בערכאה המתאימה). כן נקבע באשר לשנת 2001, כי אינטרס ההסתמכות של בלום והחווה כבר איננו בעל משקל, שכן נודע לבלום בשנים 2000-1999 על שינוי המדיניות בענייננו. אשר על כן, העתירה נדחתה, ואולם בית המשפט ראה להוסיף ההערה הבאה (ראו: שם, שם): "בלי שתשתמע מכך נקיטת עמדה באשר לסיכוייה של תביעה כזאת [לפיצויים כספיים בגין השנים 2000-1999 – ח"מ], נראה לי שהמשיבים ינהגו כראוי אם ימצאו דרך להביא את העותרים על תקנתם, בגין השנתיים האמורות, בהסכם וללא התדיינות". 14. ניסיונותיו של בלום להביא להגשמת המלצתו הנ"ל של בית המשפט לא צלחו, וזאת, ככל שניתן להבין, בשל חוסר שיתוף פעולה מצד רשויות המדינה הרלבנטיות. בעקבות זאת, ביקש בלום בשנת 2002 את התערבות משרד ראש-הממשלה, על מנת להביא את כלל הגורמים לכדי הסכמה, אך גם ניסיון זה עלה בתוהו. בעניין זה אביא להלן מובאה קצרה ממכתבו של יועץ ראש-הממשלה להתיישבות, מר עוזי קרן, מתאריך 12.6.2002, בגדרו מתאר מר קרן בצורה בהירה את הרגש הכללי ששרר אצל כל המעורבים, ואת עמדתם, ועמדתו של משרד ראש הממשלה, בנידון (ההדגשה לא במקור – ח"מ): "6. בניסיון לסייע לבקשה זו [להגיע להסכמות בין הצדדים – ח"מ] ע"פ הנחייתו של רה"מ, התרשמתי שאין שום גורם מבין הנתבעים בעתירה זו (נציב המים, משרד החקלאות, המשרד לתשתיות לאומיות, רשות הביוב הארצית, וחברת מקורות) אשר מוכן להיכנס להתדיינות עניינית עם מר נועם בלום. הגדיל לעשות נציב המים אשר על אף פנית לשכת היועץ המשפטי לממשלה במטרה לנסות להגיע להסכמות עם חוות צברי אורלי, כהמלצת בית המשפט העליון – השיב: "מאחר והנושא המשפטי מוצה עד תום, לא נראה לנו לנכון לדון בו פעם נוספת, בכל פורום שהוא". [...] 7. בעצה עם מנכ"ל משרד רה"מ והיועצת המשפטית של משרד רה"מ, הגעתי למסקנה שאם לא נמצא את הדרך לסייע לחווה זאת, היא תעלם/תקרוס ולא תהיה עוד". 15. לאחר שניסיונותיו של בלום להגיע להסכמות בנוגע לפיצוי שהגיע לו, לשיטתו, בגין נזקיו – נכשלו, הוגשה התביעה, מושא הערעורים שלפנינו לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובגדרה ביקשו בלום והחווה פיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם בגין אי-הספקת מים בכמות הנדרשת להשקיה, בשנים: 2002-1999 (בין מי קולחין ובין מים שפירים), וכן פיצוי עבור חיוב בתעריף הגבוה של מים שפירים. סכום התביעה המקורי היה 40 מליון ש"ח. רשם בית המשפט המחוזי הנכבד פטר את בלום והחווה מאגרה, עד לסכום תביעה של 10 מליון ש"ח. ניסיונותיו של בלום להשיג על קביעה זו נדחו, ועל כן, לבסוף הועמדה התביעה על הסכום הפטור מאגרה בלבד. ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק הדין שם 16. כאמור, נקודת המוצא לדיונו של בית המשפט המחוזי הנכבד בתביעה, היתה כי בשנת 1992 הוציאה הנציבות רישיון הפקה של מי קולחין, במכסה של 240,000 מ"ק לשנה, כאשר עיריית דימונה הינה ספק המים, והחווה הינה צרכן המים. קביעה זו התבססה על המכתב מתאריך 6.9.1992, שכבר הובא במלואו בפיסקה 6 לעיל. בהתחשב בנתון זה, בחן בית המשפט הנכבד קמא האם פעולות חברת מקורות, העירייה או הנציבות עלו כדי התרשלות. 17. בעניין התפלת מי הקולחין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, כי האחריות לטיהור מי הקולחין היתה מוטלת על העירייה, וזאת, הן מאחר שהעירייה, ככל יצרן שפכים, מחויבת לטהר את השפכים, בהתאם לתקנות בריאות העם (קביעת תקנים למי שפכים), התשנ"ב-1992 (להלן: תקנות בריאות העם), והן מאחר שלעירייה קמה חובה פרטנית כלפי בלום לטהר את מי הקולחין, בהיותה ספקית המים, בהתאם לרישיון ההפקה. 18. עוד קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי גם הנציבות נושאת באחריות בנושא זה, שכן הנציבות הוציאה רישיון הפקה למי קולחין, אשר לא עמדו בדרישות התברואה של משרד הבריאות, ובנוסף, הנציבות כשלה בכך שלא פיקחה על העירייה ולא השתמשה בסמכויותיה למניעת זיהום מים, כפי שהם קבועים בסעיף 20יג(ג) וסימן א1 לפרק השני של חוק המים, ואף הוציאה רישיון הפקה שעמד למעשה בניגוד לדין, שכן הוא סתר את הוראות משרד הבריאות (לעניין זה הקביל בית המשפט המחוזי הנכבד את המקרה דנן עם עובדות המקרה ב-ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, נתניה, פ"ד מו(5) 727 (1992) (להלן: פרשת קני בתים), אליו נחזור בהרחבה בהמשך). מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין זה היתה כדלקמן: "הנתבעות הן השולטות במי הקולחין – נציבות המים כבעלת שליטה במשק המים והעירייה כיצרן שפכים – לפיכך, האחריות לטיהורם חלה עליהן ואינה תלויה בהתחייבות זו או אחרת של האזרח, ולכן אין רלוונטיות לפעולות בהן נקטו התובעים בניסיונם להביא המים לרמה הנדרשת" (ראו: פיסקה 25 לפסק הדין). 19. באשר להתקנת קו להולכת מי הקולחין, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את טענותיהן של העירייה והנציבות, לפיה די בהתחייבותו של בלום להנחת הקו כדי לשלול מהן אחריות נזיקית לנעשה. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, התחייבותו של בלום היתה "וולונטרית", ולא הוכח כי היא היתה תנאי בלעדיו אין למתן הרישיון. עם זאת, גם בלום לא הראה כי ניתנה לו הבטחה שלטונית להנחת הקו על ידי מי מרשויות המדינה. כפועל יוצא מכך, פנה בית המשפט המחוזי לבחון על מי מוטלת החובה להנחת הקו להובלת מי הקולחין, בהיעדר הסכמה בין הצדדים. מסקנתו של בית המשפט הנכבד קמא בעניין זה היתה כי קיימת עמימות מסוימת בנוגע לשאלה, האם העירייה הוסמכה כ"רשות מים אזורית" (כמשמעות מונח זה לפי חוק המים, כפי שבואר בפיסקה 4 לעיל), ועל כן: "משלא ברור מי היא רשות המים אשר היתה מחויבת במקרה זה להספקת המים, מוטלת האחריות על נציבות המים, אשר לא הפעילה סמכויותיה הנתונות לה בחוק לפיקוח על הספקת המים ומתן הוראות, אשר יאפשרו מימוש השימוש במים בהתאם לרישיון" (ראו: פיסקה 34 לפסק הדין). כן יש לציין כי חברת מקורות נמצאה פטורה מאחריות, וזאת מאחר שהיא הוכיחה כי היא עשתה כל שביכולתה להקים את הקו, אך הדבר לא התאפשר מכיוון שלא ניתן לה אישור משרד האוצר. 20. בית המשפט המחוזי הנכבד המשיך וקבע כי שליטתה של המדינה במשק המים יוצרת חובת זהירות מושגית של המדינה כלפי צרכני המים, וזאת, בהסתמך, בין היתר, על קביעה דומה במסגרת פסק הדין ב-ת"א (י-ם) 142/95 שתיל נ' מקורות (לא פורסם, 8.10.2003) (על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית משפט זה, שנפסק ב-ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.3.2007) (להלן: פרשת שתיל) – אליו נחזור, בהרחבה, בהמשך הדברים). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, בחן בית המשפט המחוזי הנכבד, ראשית, האם היא מתקיימת, והאם ניתן היה לצפות – נורמטיבית וקונקרטית – כי הנזק שנגרם לבלום ולחווה ייגרם בפועל. מסקנתו של בית המשפט הנכבד בעניין זה היתה חיובית, ועל כן הוא המשיך ובחן האם בין הצדדים מתקיימים יחסי "שכנות", או קירבה משפטית, המצדיקים הטלת אחריות נזיקית, ובנוסף, האם ניתן להצביע על שיקולי מדיניות השוללים הטלת אחריות כאמור. בית המשפט קבע כי ההסתמכות של בלום על המצגים שהציגה המדינה, וכן שליטתן של המדינה והעיריה במשאב המים, יצרו קירבה משפטית בין הצדדים, וכי לא מתקיימים במקרה זה שיקולי מדיניות השוללים אחריות. המסקנה שעלתה מן הדברים היא כי מתקיימים פה במדינה ובעיריה רכיבי עוולת הרשלנות. עוד המשיך וקבע בית המשפט הנכבד קמא כי גם יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה מתמלאים במכלול, וזאת, בהתייחס לחובתה של הנציבות להוציא רישיונות הפקה בהתאם לתנאי חוק המים, ולפקח על רשויות המים, וחובתה של עיריית דימונה לטהר את מי הקולחין. 21. בהמשך בחן בית המשפט המחוזי את טענותיה של העירייה והמדינה בנוגע לניתוק הקשר הסיבתי ואשם תורם של התובעים. הנתבעות סברו, כי החווה סבלה ממספר קשיים, שאינם קשורים לבעיות בתחום מי הקולחין, ובהם: מחסור בעובדים בחווה, ניהול בעייתי של החווה, וכיוצא בזאת. על כן – כך נטען – נותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. קושיה שניה שהעלו העירייה והמדינה קשורה לכך שבלום בחר להרחיב את גודל החווה: כאמור, בשלב הראשוני ננטעו רק 550 דונם, בשנת 1996 הוסיף בלום כ-550 דונם נוספים, ובשנת 1997 ביקש בלום אישור ל-100 דונם נוספים על מנת להקים במקום פרויקט תיירותי. בעניין זה קבע בית המשפט כי אכן, אחריות המדינה ועיריית דימונה לנזק מוגבלת רק לנטיעה הראשונית של 550 דונם, שכן בשנת 1996 היה כבר ברור לבלום כי קיימות בעיות בהעברת מי הקולחין, ועל כן הוא נטל על עצמו את הסיכון כי הקושי יימשך וישפיע גם על 550 הדונם שננטעו בהמשך. באשר לטענות הקשורות לחוסר ניהול יעיל של בלום, נקבע כי: "[טענות אלו] לא הוכחו, ויש בהן לכל היותר כדי להוות השערות לעניין הגורם לנזק" (ראו: פיסקה 43 לפסק הדין). עם זאת, כפי שיובהר בהמשך הדברים, הטענה כי לבעיות בתחום כוח האדם היה קשר לנזק שנגרם לבסוף לחווה – התקבלה על ידי בית המשפט הנכבד קמא. 22. לבסוף, נדחו טענותיו של בלום בנוגע למים השפירים שלא סופקו לו, לטענתו. לעניין זה הסתמך בית המשפט על מסקנותיו של בית משפט זה ב-בג"צ בלום, וקבע כי ממילא שאלת הפיצוי בנוגע לאי-הספקת המים השפירים בשנים 2002-1999 איננה רלבנטית, מאחר שלזכותם של בלום והחווה נפסקו, בגדרי פסק הדין, פיצויים בגין אי-הספקת מי הקולחין באותם השנים, ועל כן מתן פיצוי גם בגין אי-הספקת המים השפירים – יהווה כפל פיצוי (הצדדים אינם מעלים השגות לעניין קביעה זו בערעוריהם, ועל כן לא נתמקד בה בהמשך הדברים). 23. באשר לסוגיית כימות הנזק וחלוקתו, קבע בית המשפט המחוזי כי העירייה והנציבות חבות בנזק שכומת ויפורט מיד ביחד ולחוד, וזאת מאחר שיש לראותן כמעוולים שפעלו בצוותא, למען מטרה אחת, ולחלופין מאחר שמדובר בנזק שאיננו ניתן לחלוקה. הנזק עצמו חושב על ידי בית המשפט בצורה הבאה: (א) התקופה שבה נוצר הנזק הינה, כאמור, ארבע השנים שבין 1999 ו-2002, והנזק תחום ל-550 הדונם שנשתלו עם הקמת החווה. בעניין הנזק הוגשו מספר חוות דעת לבית המשפט: מצד בלום, הוגשה חוות דעת, ולאחר מכן חוות דעת משלימה, על ידי מר ג' גלבוע, המתמחה בענפי החקלאות. מצד המדינה, הוגשו חוות דעת מאת מר י' קוסטו, מדריך מטעים במשרד החקלאות, ומר ש' שרף-בוסל, חבר ויו"ר ועד ענף חקלאות ב-"איגוד שמאי הביטוח בישראל". בית המשפט הנכבד קמא בחן את חוות הדעת האמורות, והגיע למסקנה כי הנזק יחושב על פי פוטנציאל יבול שנתי של 1.3 טון לדונם, מתוכם 1 טון המיועד לשיווק פרי רגיל, ו-0.3 טון המיועד לשיווק תעשייתי של פרי ועלווה (המומחה גלבוע קבע כי הפוטנציאל היה 2 טון לדונם, ואילו המדינה טענה כי הפוטנציאל היה 1 טון לדונם). מכאן, שבשנים הרלבנטיות היתה החווה יכולה לשווק 2200 טון פרי לשיווק רגיל, ו-660 טון פרי שישווק לתעשייה. בפועל, בשנים אלו שיווקה החווה 321.838 טון פרי (יחסית ל-550 דונם), ועל כן הנזק שנגרם לחווה ולבלום מסתכם באובדן של 1,878.162 טון פרי, ובנוסף אליו הפסד של 660 טון פרי ועלווה לתעשייה. בית המשפט הנכבד קבע, על דרך אומדן שהסתמך על חוות הדעת, כי יש לחשב את הנזק על סמך מחיר ממוצע שנתי של 7.5 ש"ח לק"ג, לשיווק לשוק המקומי ולייצוא, ו-1.2 ש"ח לק"ג, לשיווק לתעשייה. (ב) על פי הנתונים הנ"ל, נקבע שסך-הכל פוטנציאל ההכנסות לשנים 2002-1999 היה 17,292,000 ש"ח. מכך יש לנכות הכנסות בפועל לשנים אלו (8,414,090 ש"ח) והוצאות נחסכות, יחסית ל-550 דונם (4,933,537 ש"ח), ובסך הכל 13,347,627 ש"ח. (ג) מן הסכום שנותר (3,944,373 ש"ח = 13,347,627 ש"ח - 17,292,000 ש"ח) נוכו גם עשרים אחוזים נוספים, וזאת נוכח העובדה שבית המשפט הנכבד קמא קיבל את הטענה, כי הנזק נגרם גם כתוצאה מבעיות נוספות, שאינן קשורות להתרשלות המדינה והעירייה, כגון בעיות כוח אדם, שיווק וכד'. בסך הכל, לאחר הפחתה זו, הגיע הסכום לפיצוי לסך של 3,155,498 ש"ח. (ד) עוד קבע בית המשפט הנכבד כי בלום לא הוכיח כי הוא שילם יותר עבור המים השפירים שקיבל, מאשר היה משלם עבור מי הקולחין. (ה) לבסוף, לסכום הפיצוי נתווסף סכום של 500,000, עבור: "נזקים נוספים, מהם עקיפים", הכוללים חובות לספקים ובנקים, אובדן התקשרויות עם ספקים ולקוחות, פחת בציוד וכו'. סכום זה נקבע על דרך של אומדנה. בהתאם לכל לאמור לעיל, נקבע סכום הפיצוי הסופי על סך של 3,655,498 ש"ח, ולו התווספו ריבית והצמדה החל מתאריך 1.1.2001 (אמצע התקופה), והוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 200,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. 24. להשלמת התמונה יש לציין כי בית המשפט הנכבד דחה את טענות המדינה והעירייה להתיישנות התביעה, בציינו כדקלמן: "הפרת החובות על ידי נציבות המים והעירייה מקורן במעשים מתמשכים, אשר סיומן בא בסוף שנת 2002 כאשר לאחר עשר שנים מיום מתן ההקצאה הקבועה, התאפשר בידי התובע לממש את זכותו" (ראו: פיסקה 65 לפסק הדין). מכאן הערעורים שלפנינו. טענות הצדדים 25. המדינה מעלה בערעורה (ע"א 8664/06) מספר רב של טענות כנגד פסק הדין, מהן מצאתי לנכון להתייחס לבאות: (א) שגה בית המשפט הנכבד קמא, עת ייחס לנציבות תפקיד מרכזי של "מפקחת" בפרשה, תוך שהוא קובע כי היה ביכולתה לסייע בהתפלת מי הקולחין, ובהנחת קו המים. לשיטתה של המדינה, הנציבות פועלת כ"רגולטור" של משק המים בלבד, ועל כן אין היא בוחנת את מידת התאמת המים למטרה של הצרכן, ואין היא אחראית לעמידתם של הצדדים בסטנדרטים שנקבעו בחוק לטיהור המים. (ב) אין יסוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי אישור ההספקה ניתן "בניגוד לדין", שכן הרישיון ניתן בכפוף למתן האישור על ידי משרד הבריאות, ובכך אין כדי לסתור את הוראות חוק המים, אלא להיפך – העמדת תנאי זה משרתת את תכליתו של חוק המים, והיא עולה בקנה אחד עם חלוקת הסמכויות בנוגע למשק המים בישראל. לעניין זה מפנה המדינה במיוחד לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה הנציבות פעלה בניגוד לסעיף 22יג(ג) לחוק המים. המדינה מפנה לעובדה כי הפעלתו של הסעיף האמור מותנית בהתקנת תקנות לפי סעיף 22(א) לחוק המים, ברם תקנות שכאלה לא הותקנו מעולם, ועל כן קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה איננה מבוססת דיה. (ג) קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הוראות חוק המים נועדו להיטיב עם בלום – בטעות יסודה. (ד) המדינה סוברת כי נפלו שגיאות בתחשיב הנזק שנערך בגדרי פסק הדין, ולמעשה היא מבקשת כי נקבל את חוות הדעת שהוגשו מטעמה, במלואן, לעניין הנזק. עוד מתנגדת המדינה לקביעה כי יש לשלם לבלום רכיב פיצוי כללי בסך 500,000 ש"ח, וזאת, לטענת המדינה, ללא ביסוס ראייתי מספק. (ה) המדינה סבורה כי בגדרי פסק הדין: "נמתחו גבולות האחריות המדינה בנזיקין, הרחק מעבר לגבולות המוכרים בפסיקת בתי המשפט עד היום" (ראו: פיסקה 27 לערעור המדינה). הדבר מתבטא, בין היתר, בקביעה כי משהוצא רישיון הפקה, על הנציבות היה לעשות "כל שביכולתה" על מנת לסייע לבלום. 26. במסגרת ערעורה (ע"א 9638/06), טוענת העירייה כי בניגוד לנקבע בפסק הדין, בלום מעולם לא קיבל רישיון הפקה, וזאת, בין היתר, נוכח זהות החותם על המכתב מתאריך 6.9.1992 (סגן מנהל האגף הממונה על הרישוי בנציבות המים), וכן מאחר שבמכתב האמור לא מוזכר המונח "הקצאה קבועה" של מי קולחין. בנוסף לכך, העירייה סבורה כי היא עמדה בחובותיה לטיהור מי הקולחין, כפי שהם קבועים בכללי בריאות העם (טיהור מי שופכין המיועדים להשקייה), התשמ"א-1981 (להלן: כללי בריאות העם). עוד טוענת העירייה כי נפלו שגיאות בחישוב הפיצוי, שתוצאתן מתן פיצוי-יתר לבלום. 27. בנוסף, מעלות המדינה והעירייה מספר טענות המשותפות לשתיהן: (א) הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק – נותק, למצער, בשנת 1996, וזאת מאחר שמשרד הבריאות הגמיש את תנאיו למתן רישיון לשימוש במי הקולחין, החל משנה זו. משמעות הדברים היא כי החל משנת 1996 למעשה בלום יכול היה להשקות את החווה במי הקולחין, אך כאמור, בפועל הדבר לא נעשה, מאחר שבלום לא הניח את הקו להובלת מי הקולחין, כפי שהתחייב במפורש לעשות – ולהתחייבות זו יש לתת משקל מוגבר מזה שניתן לה בגדרי פסק הדין, לדידן של המדינה והעיריה. מכאן, שיש לקבוע כי הגורם לאובדן היבולים החל משנת 1999, הינו בלום עצמו. כמו כן חוזרות המדינה והעירייה על טענותיהן בדבר אשם תורם של בלום, והסתכנות מרצון שלו. (ב) היה מקום להבחין בין העירייה והמדינה לעניין הפיצויים, וחיובן בנזק ביחד ולחוד איננו בדין. לעניין זה סבור כל אחד מן הצדדים האמורים (העירייה והמדינה) כי הצד השני הוא זה שאחראי למרבית הנזקים שנגרמו. (ג) המדינה והעיריה חוזרות על טענת ההתיישנות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. 28. בלום והחווה משיגים בערעורם (ע"א 8500/06) על מספר קביעות שנקבעו בפסק הדין, ובנוסף הם מעלים טענות כנגד שלוש החלטות שהתקבלו בהליכי הפטור מאגרה (החלטות מתאריכים: 28.7.2004, 5.4.2006 ו-8.6.2006, שבסופן, כזכור, קיבל בלום פטור מאגרה עד לסכום של 10,000,000 ש"ח בלבד). לבסוף, העותר תוקף גם החלטה מתאריך 21.9.2006 לדחות בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה, לשיטתו של בלום, בפסק הדין. 29. לטענותיהם של בלום והחווה בנוגע להחלטות בהליכי הפטור מאגרה נחזור בסוף הדברים, ועתה נפרט את השגותיהם העיקריות כנגד פסק הדין: (א) לשיטתם, טעה בית המשפט המחוזי הנכבד, עת קבע כי הפיצויים יחושבו רק ביחס לשטח המקורי של החווה, בגודל 550 דונם. בעניין זה טוענים בלום והחווה כי העובדה שהוקצו לחווה מכסות של מים שפירים לפני שנת 2001 מלמדת על כך שהרחבת החווה לא היוותה הסתכנות מרצון מצידו של בלום. (ב) במסגרת חישוב הנזק, הפחית בית המשפט הנכבד קמא מסכום הפיצוי את ההכנסה בפועל מכל שטח החווה, בעוד שהיה עליו להפחית את ההכנסה בפועל רק מהשטח בגודל 550 דונם. (ג) אין בסיס לקביעה כי הנזק שנגרם לחווה נבע, בין היתר, מבעיות בתחום כוח האדם, וכי יש להפחית בגין בעיות אלו שיעור של עשרים אחוזים מן הנזק. כמו כן שגה בית המשפט בקביעת המחיר לקילו על 7.5 ש"ח, והעמדת היבול לדונם על 1.3 טון. 30. משתוארו עמדות הצדדים ובוארו המחלוקות ביניהם – בשלה העת לליבון הסוגיות ולהכרעה במכלול. דיון והכרעה 31. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר העצום והרב שהוגש על ידם, וכן בדיקת תיק הערכאה המבררת והראיות שהוגשו בגדרו, הכלולים בארגזים רבים – באתי לכלל מסקנה כי דין ערעורה של המדינה וערעורה של עיריית דימונה – להתקבל בצורה חלקית, ואילו דין ערעורו של בלום – להידחות, כך שסכום הפיצוי שבו חייבות המדינה והעיריה, ביחד ולחוד, ישונה, ויעמוד מעתה על סך של 2,322,181 ש"ח (בערכו בתאריך 1.1.2001) – הכל כמפורט בפיסקה 93 שלהלן. 32. מתווה הילוכי יהיה כדלקמן: בפתח הדברים אבחן שתי טענות מקדמיות, שיש בהן כדי לסכל את המכלול שהוביל לקביעת אחריותן של העיריה והמדינה לנזק: טענת ההתיישנות, והטענה, לפיה כלל לא ניתן לבלום רישיון הפקה. לאחר מכן אדרש להשגות המדינה והעירייה הנוגעות לעוולות הרשלנות והפרת החובה החקוקה. לבסוף אתן דעתי לטענות השונות שהועלו על ידי הצדדים במישור הנזק. דחיית טענת התיישנות 33. לפי טענה זו, התביעה הוגשה בשנת 2004, ועל כן ניתן לבסס אותה רק על אירועים שהתרחשו בתוך תקופת ההתיישנות, העומדת, כידוע, על שבע שנים. מכאן שכל אירוע שהתרחש לפני שנת 1997 – ובתוך כך גם מתן רישיון ההפקה, שניתן בשנת 1992 – איננו קביל כבסיס לתביעתו של בלום (ראו: סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות)). דין טענה זו – להידחות, וזאת מן הטעם הבא: סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כידוע, כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הלכה היא, עוד מקדמת דנא, כי עילת התובענה "נולדת", כאשר מתגבשות כל העובדות החיוניות לביסוס התביעה, כך שניתן יהיה לזכות בגינה בסעד המבוקש (ראו: ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה 1585, 1591 (1951); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581 (1997); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 21.7.2003); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א' 371 (מהדורה חמש עשרה, 2007)). והנה, בעניינו הסעד המבוקש – פיצוי בגין הנזק שנגרם לחווה – נוצר רק בשנים 2002-1999, ועל כן ברי כי תקופת ההתיישנות לא החלה, אף על פי הספירה המצרה ביותר, עד לשנת 1999 (וממילא, מדובר בהשתלשלות נמשכת של אירועים שהשפיעה על הנזק). לכך יש להוסיף שגם שרשיון ההפקה, ככל שהוא כזה, עומד וקיים מאז הוצאתו ואילך. אינני יכול, איפוא, לקבל את טענת העיריה בדבר התיישנות. 34. בשולי הדברים אציין כי בעוד שהניתוח שהוצע לעיל הסתמך על חוק ההתיישנות, הרי שסעיף 95 לחוק המים קובע תקופת התיישנות שונה, בת חמש שנים, בכל הקשור למתן פיצויים על ידי "רשות המים". בית המשפט המחוזי סבר כי לו היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות, סעיף זה היה רלבנטי לקביעת תקופת ההתיישנות במקרה דנן (ראו: פיסקה 65 לפסק הדין), ברם בליבי עולה ספק בנושא זה, מן הטעם שיובא מיד בסמוך. סעיף 95 מצוי בסימן ד' לפרק השלישי של חוק המים, והוא עוסק בפיצוי הניתן על פי סימן ד' לחלק השלישי לחוק המים. סימן זה מתווה מסלול פיצוי מוגבל, הן בזהות נותן הפיצוי, הן בזהות מקבל הפיצוי, והן בעילות הפיצוי (ראו: חוק המים, סעיפים 95-90). ודוק: יש להדגיש כי מדובר בהוראות הנ"ל בהליך של פיצוי על ידי רשות מנהלית, ולא על תביעה בהליך משפטי (ראו: סעיף 94 לחוק המים). כפי שבואר כבר לעיל, התביעה שלהלן כוונה כנגד המדינה, העיריה ומקורות, ובגדרי פסק הדין לא הובהר לשביעות רצונו של בית המשפט המחוזי הנכבד, מי היא "רשות המים" הרלבנטית במקרה הנידון: "איננו יודעים האם רשות המים במקרה זה הינה מקורות, או שמא הוסמכה עיריית דימונה, או כל תאגיד אחר להיות רשות מים אזורית המחויבת בהספקת המים" (ראו: פיסקה 34 לפסק הדין). לכך יש להוסיף את העובדה כי ממילא, סעיף 90 לחוק המים קובע כי הוא חל: "מבלי לגרוע מזכויות על פי כל דין אחר", ואכן, התביעה מבוססת על דיני הנזיקין ולא על סימן ד' לפרק השלישי של חוק המים. אשר על כן, מסופקני האם סעיף 95 יכול היה להוות דין ספציפי לענייננו (ראו: סעיף 27 לחוק ההתיישנות). 35. עתה, משהוסר המכשול לבחינת הערעורים לגופם, אפתח את פרק הדיון המהותי בבחינת השאלה – האם אכן ניתן לבלום רישיון הפקה קבוע על ידי המדינה. האם ניתן פה רישיון הפקה? 36. העירייה טוענת, כאמור, כי מעולם לא ניתן לבלום רישיון הפקה קבוע של מי קולחין. קבלת טענה זו היתה משמיטה, במידה רבה, את הקרקע מתחת לטיעוניו של בלום, ברם סבורני כי אין מקום לקבלה, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, לא ניתן להלום כי במכתב מתאריך 6.9.1992 ניתנה קיצבה זמנית בלבד, שכן במכתב זה נכתב בפירוש: "מאושר בזאת ניצול קולחי דימונה בשיעור 240,000 מ"ק/שנה" (ההדגשה לא במקור – ח"מ). שנית, למכתב מתאריך 6.9.1992 מצטרפות ראיות אחרות, המבססות בצורה ברורה כי ניתנה לחווה מכסה קבועה של מי קולחין: המדינה צירפה מסמכים שכותרתם "חישוב הקצאות מים" לשנים 1998-1993, ובו נכתב בפירוש כי לחווה ניתן רישיון קבוע של מי קולחין (ראו: מוצגים נ/76/1-נ/80/1). אם בכך לא די, הרי שהמדינה הגישה גם את רישיונות ההפקה עצמם, לשנים 2005-1995, כאשר בכולם מצוין מספר רישיון הפקה זהה (מס' 7438) (ראו: מוצג 2 לתגובת המדינה ב-ע"א 9638/06). שלישית, לבית המשפט המחוזי הנכבד הוגש תצהירה של גב' נגה בליץ, המנהלת את האגף לניהול צריכה החל משנת 1992 (וכמו כן העידה הגב' בליץ בפני בית המשפט). בתצהיר, מסרה הגב' בליץ – שהיא המוסמכת להנפיק את רישיונות ההפקה – כי לחווה ניתן רישיון הפקה קבוע (ראו: סעיף 19 לתצהיר, מוצג 1 לתגובת המדינה ב-ע"א 9638/06), תוך שהיא עמדה על ההבדלים בין סוגי ההקצאות השונות. הקושיות שמעלה העירייה כנגד תצהירה ועדותה של גב' בליץ, וכנגד עדותה, אינן מהותיות, ואין בהן כדי לערער את אמינות דבריה, ועל כן לא ראיתי לנכון להביאן בפירוט. לבסוף, מן הראיות שהוגשו לבית המשפט עולה כי העירייה קיימה עם השנים מספר רב של פגישות בנושא הספקת מי הקולחין לחווה (ראו, לדוגמה: מוצגים: נ/25/1, נ/36/1, נ/48/1, נ/49/1, נ/2/2). קשה מאוד להלום מדוע וכיצד השתתפה העירייה בפגישות רבות בנושא זה, לו סברה אז, כפי שהיא טוענת כיום, שהחווה מעולם לא קיבלה רישיון להשתמש במי הקולחין. עינינו הרואות כי לטענתה של העירייה בנושא זה אין אחיזה בראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת בלשון המעטה. 37. בשולי הדברים, יש לציין כי הצדדים ממקדים חלק ניכר מטיעוניהם בערעורים בשאלה – האם רישיון ההפקה נתן בידיו של בלום "זכות לקבלת מים ברמת טיהור מסוימת". אינני מקבל כי לשאלה זו חשיבות מיוחדת לענייננו, או, ליתר דיוק, סבורני כי היא איננה מתארת את מצב העניינים בצורה הולמת, וזאת מן הטעם הבא: האחריות בנזיקין המוטלת כאן קושרת עצמה למושגי-מפתח אחרים, המשמשים כמושגים בסיסיים בתחום דיני הנזיקין, ובהם: התרשלות, יחסי הקירבה בין המזיק לניזוק, שיקולי המדיניות הרלבנטיים, ועוד כיוצא בזאת. שאלת הפרת חובה מסוימת שבלום קנה לעצמו, בין מכוח דין ובין מכוח חוזה, איננה, איפוא, גוזרת בצורה ישירה ובלעדית כי יש להטיל אחריות בנזיקין. אמנם, כל הכרעה בשאלת זכויותיו של בלום מהווה אינדיקציה מסוימת לבחינה הנזיקית שתבוא להלן, אך זו תהווה רק נדבך, שאיננו בהכרח מרכזי, בפרשה. אעבור עתה לבחון את השגותיהן של המדינה ושל העירייה הנוגעות לליבו של פסק הדין: עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. עוולת הרשלנות: (א) מבוא 38. סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) קובע כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". כידוע, לעוולת הרשלנות שלושה יסודות: נזק, אשם וקשר סיבתי בין השניים (ראו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 400 (2004) (להלן: פרשת נחום); פרשת שתיל). ליסוד הנזק וליסוד הקשר הסיבתי אדרש בסוף הדברים, ועתה אבחן את יסוד האשם, המורכב מן הרכיבים של חובת זהירות (נורמטיבית וקונקרטית) והתרשלות, המהווה הפרה של החובה האמורה. זה המקום לציין כי בשנים האחרונות מסתמנת מגמה מסוימת בפסיקה, לשינוי דרך הניתוח של עוולת הרשלנות, וזאת בשני מוקדים: (א) בתי המשפט נוטים כיום, לעתים, לבחון תחילה את ההתנהגות שנטען כי הביאה לנזק (קרי: את ההתרשלות), ורק בשלב השני נדרשים לקיומה של חובת הזהירות, וזאת בניגוד לדרך הניתוח ה"קלאסית", שבה קודמת בחינת חובת הזהירות להתרשלות (ובתוך כך גם מוסט מקומו של מבחן הצפיות לעבר יסוד ההתרשלות עצמו) (ראו: פרשת נחום; פרשת שתיל; ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 12.8.2007); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (לא פורסם, 4.1.2009) (להלן: פרשת טרויהפט)). (ב) ניכרת הגמשה מסוימת בבחינת חובת הזהירות עצמה, המתבטאת בכך שבתי המשפט אינם מקפידים לפרט את ההבחנה שבין חובת הזהירות המושגית לזו הקונקרטית. במקרים מסוימים אף הובעה הדעה כי בחינת חובת הזהירות המושגית הינה, ככלל, מיותרת, שכן חובה זו תישלל רק במקרי קיצון, ועל כן מוטב להידרש להתרשלות ולחובת הזהירות הקונקרטית בלבד (דיון נרחב בשאלה זו התקיים בפרשת שתיל, בפיסקאות 17-15; כן ראו: פרשת טרויהפט; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב-יפו (לא פורסם, 7.9.2011) (להלן: פרשת אופנברג)). מבלי להביע דעה נחרצת בנושאים עקרוניים אלו, בחרתי – למען היעילות ופשטות הדיון, ובהתחשב בנסיבות המקרה הדומות – לצעוד בנתיב שהתווה השופט א' א' לוי בפרשת שתיל, הווה אומר: אפתח את הדיון בשאלת ההתרשלות, ולאחר מכן אעבור לבחינת חובת הזהירות הקונקרטית. עוולת הרשלנות: (ב) התרשלות – המסגרת הנורמטיבית 39. משהגענו לשערו של הדיון בנושא זה, נקדים ונזכיר מושכלות יסוד, לפיהן גם המדינה (וכמוה – הרשות המקומית), בהפעלת סמכויותיהן השלטוניות, עלולות לחוב ברשלנות, עקב התנהלות המפירה את חובות הזהירות שלהן – ואכן, היו אף שקראו לביטול "חסינות" המדינה בתחום זה: "שעתו היפה של המשפט הישראלי" (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 135 (1985) (להלן: פרשת גורדון); סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952; ע"א 1081/00 אבנעל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193 (2005); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.5.2006) (להלן: פרשת עירית חיפה); פרשת שתיל)). גם אמות המידה להכרעה בשאלת התקיימות יסודות העוולה הנזיקית אינן משתנות, כאשר הרשלנות באה מצידה של רשות מינהלית: "הרשלנות "הפקידותית" או "הביורוקרטית" צריכה להיבחן על-פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות "הרפואית" או "ההנדסית" או האחרת" (ראו: פרשת גורדון, עמוד 115). בשנים האחרונות עדים אנו למגמה, בגדרה נוטה הפסיקה להרחיב בקביעת אחריותה של המדינה בנזיקין, וזאת גם במקום בו לקחה המדינה חלק סביל יותר בהתרחשויות (לדוגמה – כמפקחת), ולא יצרה את הנזק בצורה ישירה – ולא למותר לציין כי נשמעת גם ביקורת על מגמה זו (ראו: תמר גורדון "אחריות המדינה, גופים ציבוריים וממלאי תפקידים ציבוריים לנזק שנגרם ברשלנות – מדרון חלקלק?" הפרקליט נא 1, 29 (תשע"א) (להלן: ת' גורדון)). כיצד נבחנת התרשלותה של הרשות המינהלית? לבחינת שאלה זו אעבור עתה. 40. "התרשלות" בהקשרה הנזיקי הינה, כאמור, התנהגות בלתי-סבירה. רכיב חוסר-הסבירות נבחן אל מול סטנדרט "האדם הסביר והנבון" המוזכר בסעיף 35 לפקודה, ובהקשרה של הרשות המינהלית – הרי שמדובר ברשות סבירה. במסגרת בחינת ההתרשלות יש לבחון, ראשית, האם בכוחו של "האדם הסביר" לצפות את הסיכון שהקימה התנהגותו, ושנית, האם "האדם הסביר" היה נמנע מיצירתו של הסיכון, נוכח הצפיות לנזק ובהתחשב בעלויות מניעתו. 41. החלתה של אמת-מידה עקרונית זו בהקשרן של רשויות מנהליות יצרה עם השנים מספר כללי-משנה, שזה המקום להזכירם: (א) בגדרי "מבחן הצפיות", יש להחזיק את הרשות המנהלית כמי שצופה כי שימוש לקוי בסמכויות המוקנות לה על-פי דין, יגרום לנזק הנגרם בדרך כלל עקב שימוש לקוי (ראו: עניין עירית חיפה; עניין שתיל). (ב) בעבר נקבע, במסגרת מה שכונה "חריג שיקול הדעת", כי, ככלל, יש מקום ליתן פטור מאחריות למדינה, מקום בו נזקו של התובע נגרם עקב פעילות שלטונית, אשר מאופיינת בהפעלת "שיקול דעת רחב" (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994) (להלן: פרשת לוי)). עם זאת, חריג זה צומצם, כבר במסגרת פרשת לוי, כך שהוא יחול אך ורק על קבלת החלטה פלונית, ולא על יישומה (ראו: שם, עמוד 83; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817 (1999)). כמו כן נקבע כי החריג יחול רק במקרים שבהם הוכח כי אכן הופעל שיקול דעת (ראו: פרשת עירית חיפה). בהמשך, נשחקה עוד תחולתו של "חריג שיקול הדעת" בפסיקותיו של בית משפט זה (ראו: פרשת אופנברג; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (לא פורסם, 14.12.2006)), עד שלבסוף, על רקע התפתחויות במשפט המינהלי, אשר מהותן הקשחת הפיקוח על הפעלת שיקול הדעת של רשויות מנהליות, נשמעים לאחרונה קולות הקוראים לביטולו של "חריג שיקול הדעת" ככלל גורף בדיני הנזיקין (ראו: פרשת שתיל, עמוד 28; לביקורת על עמדה זו, ראו: ת' גורדון, עמוד 59). (ג) בפרשת שתיל הציע השופט א' א' לוי כי בגדרי המשפט הנזיקי יאומצו המבחנים החוקתיים המצויים בפסקת ההגבלה שבסעיף 8 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזאת כמבחן-עזר להכרעה בשאלת ההתרשלות. וכך הוא אמר בהקשר זה שם: "אמור, אפוא, כי פעולה של רשות מנהלית – למצער כזו שפגעה בזכויות-יסוד של אדם – ומקורה בהפעלתו של שיקול הדעת המסור בידי הרשות, אך היא אינה מידתית או שאין הורתה בתכלית ראויה, מן הדין כי תחשוף את הרשות לא רק לביקורת שיפוטית במישור המנהלי, כי אם גם לאפשרות הטלתה של אחריות במישור הנזיקי" (ראו: שם, פיסקה 25). ואמנם, ניתן להצביע על שימוש מסוים שנעשה במבחני פיסקת ההגבלה בהקשר הנזיקי מאז הפסיקה בפרשת שתיל (ראו, כדוגמה, את חוות דעתו של השופט א' רובינשטיין ב-רע"א 4385/04 פרוך נ' בית החולים מוקסאד (לא פורסם, 21.8.2007)), אך קשה לקבוע כי הצעה זו זכתה להסכמה גורפת, ולעניין זה יש לציין את הסתייגויותיהם של חברי, המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והשופטת א' פרוקצ'יה מהצעתו הנ"ל של השופט א' א' לוי, בפרשת שתיל עצמה (כן עיינו: יצחק עמית "על טשטוש התחומים, טשטוש גבולות ואי-ודאות במשפט" דין ודברים ו 17 (התשע"א)). מבלי להביע דעה בנוגע להתפתחות מעניינת זו, אציין כי בחרתי להימנע מלשלב את מבחני פיסקת ההגבלה במסגרת הניתוח שיובא להלן. 42. על רקע המתואר לעיל ניתן עתה לעבור מן הכלל אל הפרט ולבחון את התנהלותן של המדינה והעירייה, וזאת בשני הקשרים הרלבנטיים ליצירת הנזק הנטען: התפלת מי הקולחין והנחת קו המים להולכתם אל החווה. ודוק: בהערותיי שלהלן אמנע – בשלב זה – מלבחון את השפעת פעולותיו של בלום על הנעשה בפועל, שכן דיון בנושא יישמר לתת-הפרק שיעסוק בטענותיהן של המדינה והעירייה בנוגע לניתוק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, ההסתכנות העצמית והאשם התורם. עוולת הרשלנות: (ג) התרשלות – בחינת התנהלות המדינה והעירייה 43. התרשלות העירייה בהתפלת מי הקולחין: העירייה טוענת, כאמור, כי לא חלה עליה חובה לטהר את מי הקולחין. דין טענה זו – להידחות, מן הסיבות הבאות: (א) ברובד החקיקתי, הרי שחובתה של העירייה לטהר את מי הקולחין נקבעה בסעיף 2(א) לתקנות בריאות העם, כדלקמן: "מי שופכין של יצרן שפכים גדול יעברו טיפול במיתקן טיהור, ואיכותם תהיה כמפורט בתוספת" (יצוין כי העירייה הינה "יצרן שפכים גדול", כמוגדר בסעיף 1 לתקנות בריאות העם, וכי רמת הטיהור שבתוספת הינה רמת 20/30 שצוינה לעיל). מן האמור לעיל עולה, כבר בשלב ראשוני זה, כי היתה זו חובתה של העירייה לטהר את מי הקולחין לרמה שנדרשה ממילא על ידי משרד הבריאות (ולא למותר לציין כי על העירייה חלו חובות אחרות מכוח תקנות בריאות העם, כגון החובה לבדוק, פעמיים בשבוע, את מי הקולחין, על מנת לוודא כי הם עומדים בתקן שנקבע – ראו: סעיף 3(א) לתקנות בריאות העם). אם בכך לא די, הרי שסעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הביוב), קובע כי: "רשות מקומית תחזיק את ביובה במצב תקין להנחת דעתה של רשות הבריאות", ואילו סעיף 15 לחוק הביוב מפרט הוראה זו, לנסיבות הרלבנטיות לענייננו, בקובעו כי: "רשות מקומית רשאית, בכפוף להוראות חוק המים, התשי"ט-1959, וההוראות על פיו, למכור את מי הביוב שלה בתנאים הנראים לה, ובלבד שיובטח להנחת דעתה של רשות הבריאות כי מי הביוב לא יהיו למפגע ציבורי". הנה כי כן, עינינו הרואות כי חובתה של העירייה לטיהור המים איננה נובעת רק מהיותה "יצרן שפכים גדול", אלא גם מתפקידה כ"ספק המים". יצוין לעניין זה כי אין אני מקבל את טענתה של העירייה, לפיה העירייה לא נתנה הסכמה כלשהי לספק לבלום מי קולחין (ראו: בפיסקה 22(א) לערעור העירייה). טענה זו נטענת לפנינו בלשון רפה, והיא איננה מתיישבת כלל עם המכלול הראייתי הנרחב שהציגו הצדדים. כך, לדוגמה, כתב גזבר עיריית דימונה, מר אביב כהן, בתאריך 8.10.1991 בנושא זה כדלקמן: "דימונה רואה חשיבות רבה בפרויקט זה, ולא רק מההיבט של ניצול מי הקולחין, אלא לפיתוח "ריאה ירוקה" נוספת לדימונה" (ההדגשה לא במקור – ח"מ). ודוק: בעניין זה אין צורך להוכיח כי נכרת חוזה מחייב בין עיריית דימונה ובין בלום, אלא רק כי היתה זו כוונת העירייה, בשנים 2002-1992 והלאה, למכור את מי הקולחין שלה לבלום, וכי היא איפשרה לבלום להבין זאת ולפעול על פי הבנה זו – השוו לפרשת שתיל, שם נאמר בעמוד 45 כך: "...אינני מייחס חשיבות יתרה לשאלה כלום התקיים בין הצדדים קשר חוזי ישיר. ברי, ככל שהדבר אמור בקשירתם של יחסי שכנות בנזיקין, די בקיומה של זיקה בחיי המעשה". אשר על כן, נראה כי אחריותה של העיריה לטיהור מי הקולחין – ברורה (השוו: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)) בשולי הדברים אעיר כי בערעורה, טוענת העירייה כי הדין הרלבנטי לעניין טיהור מי הקולחין הינו כללי בריאות העם. כללים אלו קובעים כי חל איסור על הצרכן להשקות במי קולחין, אשר אינם עומדים בתקן מסוים. ברם, העירייה איננה מזכירה את תקנות בריאות העם, או את חוק הביוב – ולא בכדי. (ב) במישור המעשי, הרי שהצדדים כולם הסכימו, או למצער, לא חלקו על טענתו של בלום כי למעשה, היתה זו חובתה של העירייה לטהר את מי הקולחין. הדבר עולה במפורש משורה של מכתבים ששלחה הנציבות (ראו, לדוגמה: מוצג ת/14/1, מוצג נ/98/1, מוצג נ/99/1), וגם העירייה עצמה לא הכחישה למעשה בערעורה כי היא היתה אחראית להתפלת מי הקולחין (אדרבא – העירייה טענה כי היא עמדה בחובתה להתפיל את מי הקולחין), ובנוסף, היא ערכה בפועל ישיבות, אשר נועדו ליתן מענה לבעיה ההתפלה (ראו, לדוגמה: מוצג נ/102/1). 44. המסקנה העולה מן האמור לעיל הינה זו: לעירייה היתה את הסמכות והחובה – לטהר את מי הקולחין עד לרמה שנדרשה במקור על ידי משרד הבריאות (רמת 20/30). העובדה כי חובה זו היתה מוטלת על העירייה היתה ידועה וברורה לצדדים כולם, לאורך השתלשלות הפרשה. שומה היה על העירייה, כאמור, לצפות כי שימוש לקוי בסמכויותיה יוביל לנזק הנגרם בדרך-כלל עקב שימוש לקוי שכזה – והנזק שנגרם לחווה אכן נגרם, בין היתר, מן העובדה כי מי הקולחין לא טוהרו – שהרי: "כל עוד לא יטופלו השפכים העירוניים באופן יעיל – ניצולם אינו אלא התזה שיטתית של מזהמים עתידיים על פני הקרקע" (ראו: אלון טל "זרימה טבעית: שאלות ותשובות בדבר התאמת חוק המים למציאות סביבתית חדשה" מחקרי משפט כג 324 (2007) (להלן: טל)). זאת ועוד: במקרה שלפנינו, חזקה זו מקבלת ביסוס ראייתי קונקרטי נוסף, שכן העירייה הוזהרה בפועל, במשך שנים, כי התנהלותה בעייתית, והיא עלולה להוביל ליצירת נזק (ראו: מוצגים: נ/97/1-נ/116/1). כמו כן, ברי כי עירייה סבירה היתה פועלת להימנע מן הנזק שנגרם, שכן פעולה כזו עולה, ממילא, בקנה אחד עם מחויבותה המינימלית על פי החוק. אשר על כן, מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה העירייה התרשלה באי-טיהור מי הקולחין – בדין יסודה. 45. התרשלות המדינה בהתפלת מי הקולחין: שונים הדברים בכל הקשור לאחריותה של הנציבות בפיקוח על טיהור מי הקולחין. בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס את התרשלותה של המדינה בעניין זה על שני נדבכים: הראשון, סעיף 20יג(ג) לחוק המים, אשר קובע כדלקמן: "(א) השר לאיכות הסביבה רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת הנציבות, לקבוע בתקנות הוראות בדבר איכותם של מים למטרות שונות, לרבות מי שטפונות ומי שפכין, אך למעט איכותם התברואית של מי שתיה, כמשמעותם בחלק ה-1 לפקודת בריאות העם, 1940. [...] (ג) הותקנו תקנות כאמור בסעיף קטן (א), לא יתיר מנהל הנציבות הפקתם, הספקתם וצריכתם של מים, למטרות ולשימושים השונים, אלא לפי התקנות האמורות, ורשאי מנהל הנציבות לאסור את ההפקה, ההספקה או הצריכה של מים שאינם לפי התקנות האמורות, או לשנות את מטרתם של המים, ובלבד שיהיו ראויים לאותה מטרה". השני, סימן א1 לפרק השני של חוק המים, שכותרתו "מניעת זיהום במים". סימן זה מקנה לנציבות סמכויות פיקוח רבות, אשר הנציבות לא הפעילה במקרה זה. לדידו של בית המשפט הנכבד קמא, אי-הפעלת סמכויות הפיקוח שניתנו הן מסעיף 20יג(ג) והן בסימן א1 לפרק השני של חוק המים – מהוות התרשלות. 46. דומני כי בעניין זה נתפס בית המשפט המחוזי הנכבד לכלל טעות מסוימת. במה דברים אמורים? (א) הפעלתו של סעיף 20יג(ג) מותנית בהתקנת תקנות, בהתאם לסעיף 20יג(א), שהרי סעיף 20יג(ג) פותח במילים: "הותקנו תקנות כאמור בסעיף קטן (א)...". דא עקא, שתקנות כאלה לא הותקנו בתקופה הרלבנטית לערעורים, ועל כן ברור כי בפני הנציבות לא עמדה מעולם האפשרות להפעיל את סמכויותיה על פי סעיף 20יג(ג) לחוק המים – ומטבע הדברים, במצב זה אין לבוא אל הנציבות בטענות בכל הקשור להפעלת הסעיף האמור (במאמר מוסגר יצוין כי רק לאחרונה הותקנו תקנות הנוגעות לעניין זה – ראו: תקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים), התש"ע-2010). למרות שהדבר לא נאמר במפורש, עולה מפסק הדין כי בית המשפט היה סבור כי תקנות בריאות העם הותקנו מכוח סעיף 20יג(א) לחוק המים, אך לא כן היא: תקנות בריאות העם הותקנו מתוקף סעיף 62ב(ב) לפקודת בריאות העם, 1940, על ידי שר הבריאות, בעוד שחוק המים קובע בסעיף 20יג(א) כי השר לאיכות הסביבה רשאי להתקין תקנות בהתאם לסעיף זה. (ב) באשר לסימן א1, הרי שסעיף 20א לחוק המים מגדיר את המונח "זיהום מים" כדלקמן (ההדגשות שלי – ח"מ): "שינוי בתכונותיהם של מים שבמקור מים מבחינה פיסיקלית, כימית, אורגנולפטית, ביולוגית, בקטריולוגית, רדיואקטיבית או אחרת, או שינוי הגורם שהמים יהיו מסוכנים לבריאות הציבור, או עלולים לפגוע בחי או בצומח, או פחות ראויים למטרה אשר לה הם משמשים או נועדו לשמש;" וראו גם את ההגדרה ל"גורם זיהום": "מפעל תעשייתי או חקלאי, בנין כמשמעותו בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מיתקן, לרבות מיתקן ביוב, מכונה או כלי תחבורה, אשר מיקומם, הקמתם, הפעלתם, החזקתם או השימוש בהם גורמים או עלולים לגרום לזיהום מים". ההגדרות שבסעיף זה מהוות את "שער הכניסה" לסימן א1, ומכאן חשיבותו המיוחדת של הגדרת המונח "זיהום מים". ואולם – נתוני המקרה מעלים כי מי הקולחין מעולם לא עברו שינוי, אשר גרם להם להיות בלתי-קבילים להשקיה בחווה, שהרי מצבם הביולוגי הבעייתי, בתור מי שפכין, היה המצב ה"מקורי" שלהם (השוו: תקנות המים (מניעת זיהום מים באגם הכנרת על ידי בעלי-חיים), התשל"ג-1983; תקנות המים (מניעת זיהום מים) (סילוק שפכים מכלי שיט), תשנ"ט-1998; ועיינו: טל, עמודים 329-330). בהתחשב בנתון זה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי גם סמכויות הפיקוח על פי סימן 1 לפרק 2 לחוק המים – לא עמדו לנציבות במקרה זה, בהתנהלותה מול העירייה. (ג) בצד האמור לעיל יש לציין כי אין חולק שלנציבות היתה יכולת פיקוח כלשהי על העירייה, אשר התבטאה, בין היתר, בסמכותה לפי סעיף 30 לחוק המים, לבטל, להתלות או לשנות את רישיון ההפקה, במקרים מסוימים ובהתקיים תנאים מסוימים (ואכן – גם המדינה מסכימה כי היה ביכולתה לבטל את רישיון ההפקה. ראו: פיסקה 67(ו) לערעור המדינה). ברם, לשיטתי הנציבות הפעילה את סמכותה זו בצורה סבירה. מסקנה זו עולה מן העדויות לניסיונות הרבים שביצעה הנציבות בפניותיה, החל משנת 1992 – לגרום לעירייה לפעול בהתאם למחויבויותיה לטיהור המים (ראו מוצגים: נ/15/1; ת/14/1; ת/44/1; פרוטוקול, עמוד 607). בהתחשב בכך שלא מדובר כאן במקרה שבו ניתן היה להפעיל את הסמכויות המנויות בסעיף 20יג(ג), או בסימן א1 לחלק השני של חוק המים – הרי שסמכות הפיקוח הכללית של הנציבות הופעלה כראוי, בכל הקשור לטיהור מי הקולחין. (ד) לבסוף, אינני מקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה "חטאה" של הנציבות מתבטא, בין היתר, בהוצאת רישיון הפקה "בניגוד לחוק" (ראו: פיסקה 24 לפסק הדין). הסיבה למסקנתי היא כי, כאמור בסעיף 4 למכתב מתאריך 6.9.1992 – רישיון ההפקה ניתן בכפוף לעמידה בתנאי משרד הבריאות. אין מדובר במצב שבו הנציבות נתנה בידיה של העירייה רישיון "סופי" לספק את המים, שאין בלתו, אלא שהרישיון הותנה בעמידה בתנאים התברואתיים שהעמיד משרד הבריאות. נוכח האמור לעיל ברור כי ההשוואה שערך בית המשפט הנכבד קמא בין המקרה שלפנינו ובין עובדות המקרה בפרשת קני בתים איננה במקומה. בפרשת קני בתים דובר במתן היתר בנייה בניגוד מפורש לחוק, בעוד שבמקרה שלפנינו רישיון ההפקה איננו בניגוד לחוק, וממילא, מתן הרישיון – כשלעצמו – איננו גוזר את האחריות בנזיקין כאן, אלא יש לבחון את פעולות הצדדים, שבאו לאחר מתן הרישיון. מסקנתי מן האמור לעיל היא כי העירייה – בלבד – התרשלה באי-טיהור מי הקולחין. הנושא הבא אליו אדרש הינו התנהלות המדינה בכל הקשור להנחת הקו להובלת מי הקולחין (בנושא זה לא נקבעה בפסק הדין אחריות בנזיקין לעירייה, והצדדים לא ערערו על קביעה זו). 47. התרשלות המדינה בהנחת קו להובלת מי הקולחין: כזכור, נקבע כי נוכח ריבוי הרשויות ובעלי התפקיד, אשר פעלו בתחום הנחת הקו להובלת מי הקולחין, ובהתחשב בעובדה כי אף אחד מהמעורבים בדבר לא הצליחו, בסופו של יום, להניח את הקו, עד לשנת 2002, הרי שהאחריות הסופית בנושא זה מונחת על כתפיה של הנציבות, שלה סמכויות הפיקוח והאכיפה הרלבנטיות. 48. דומני כי יש להשאיר מסקנה זו על מכונה, וזאת משני טעמים מרכזיים: ראשית, עיון מדוקדק בערעורה של המדינה מעלה כי היא למעשה איננה משיגה על הקביעה הנ"ל. אכן, המדינה מעלה טיעונים כבדי משקל כנגד עצם חיובה ברשלנות, אך טיעוניה מכוונים כנגד מספר מסקנות משפטיות שהתקבלו בנוגע לרכיבים אחרים בתוך עוולות הרשלנות: הקביעה כי המדינה התרשלה בתפקידה כמפקחת, בכל הקשור לטיהור מי הקולחין (השגה שקיבלתי, כאמור לעיל); הקביעה כי למדינה היתה "חובת זהירות" כלפי בלום, בכל הקשור להספקה וטיהור מי הקולחין (ודוק – המדובר ברכיב נוסף של עוולת הרשלנות, שיידון מיד בסמוך), ולבסוף, הקביעה כי לא נותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, עקב מעשיו ומחדליו של בלום עצמו (ראו: פיסקאות 86-85,75,56 לכתב הערעור של המדינה; פיסקה 44 והלאה לסיכומי ערעורה של המדינה, בתת-הפרק: "האחריות להובלת המים לחווה"). נוכח נתונים אלה, הרי שאין מקום לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעניין התרשלות המדינה בהנחת הקו להובלת מי הקולחין. את שאר טענותיה של המדינה לעניין חיובה ברשלנות – יש לבחון בגדרי הדיון ברכיבים הרלבנטיים של העוולה. שנית, אף לגופו של עניין, סבורני כי יש מקום לקבוע כי המדינה התרשלה בכל הקשור להנחת הקו להובלת מי הקולחין. מסקנתי מבוססת, בין היתר, על העובדה כי בניגוד לאמור לעיל ביחס לטיהור מי הקולחין, הרי שבנוגע להובלתם של מי הקולחין יש למדינה סמכויות פיקוח נרחבות, באופן יחסי – ואי-הפעלת סמכויות אלה, ראוי שתהווה, בנסיבות המקרה הספציפיות, התרשלות (ודוק: אין להחיל במקרה זה את "חריג שיקול הדעת", ולו מן הסיבה כי המדובר ביישום החלטות בלבד). אסביר את הדברים בקצרה להלן. סעיף 9(1) לחוק המים קובע: "חייב אדם לנהוג במים הבאים לרשותו ביעילות ובחסכון". ספק רב האם העירייה עמדה בהוראה זו: בשנים הרלבנטיות לתביעה, זרמו מי הקולחין ללא השגחה במורד הואדיות הסובבות את העיר דימונה, בלא השגחה, ותוך בזבוז משווע של המים (ראו: מוצג ת/44/1), כאשר הסיבה לכך היתה, בין היתר, העובדה כי טרם הונח קו להובלת מי הקולחין ממתקן הטיהור של העירייה – לחווה. סעיף 11 לחוק המים מסמיך את הנציבות, מקום בו היא נוכחת כי: "לא נתקיימה הוראה מהוראות סעיף 9", כדלקמן: "(1) לצוות על מי שחייב בקיום ההוראה שיתקן את המעוות בהתאם לצו; ואם לא יתוקן תוך זמן סביר – לעשות את הדרוש לתיקונו, וכן לצוות על הפסקת הפקה או הספקה או צריכה של מים, או צמצומן, ככל שיידרש לפי הנסיבות, עד לתיקון המעוות; (2) לנקוט אמצעים למניעת נזק מיידי חמור למקור מים, אם אין למנעו בדרך אחרת". הנה כי כן, חוק המים סיפק בידיה של הנציבות כלי בו היא יכולה היתה להשתמש, אם וכאשר היא היתה סבורה כי התנהלותו של מחזיק במים יוצרת בזבוז משווע – ואכן, הוצגו בפני בית המשפט ראיות, אשר מעידות כי כך בדיוק סברה המדינה (ראו, לדוגמה: מוצג ת/14/1, מוצג ת/30/1). בנוסף, יש לציין כי הנציבות החזיקה בפועל בסמכות ליתן "רישיון הקמה" לקו הובלת מי הקולחין, וזאת מכוח סעיף 22א(א) לחוק המים, כלומר: הנציבות היתה זו שהחזיקה בסמכות לאשר פרויקטים כגון זה שנדרש על מנת להניח את הקו להובלת מי הקולחין. 49. לכל אלה יש להוסיף נתון בעל חשיבות מכרעת לענייננו, והוא כי מן הראיות שהוצגו בפני בית המשפט הנכבד קמא מצטיירת תמונה של סירבול קשה במכלול המערכות המדינתיות שעסקו אז בניהול ופיקוח על משק המים, אשר השפיע בצורה מהותית על יכולתם של הנוגעים בדבר להביא להנחת הקו להובלת מי הקולחין. בעיה זו נידונה – בצורה עקרונית – גם במסגרת דו"ח ועדת הביקורת הפרלמנטארית בנושא משק המים, משנת 2002, ובו נכתב בעניין זה כדלקמן: "ריבוי משרדי הממשלה והגופים הממשלתיים והציבוריים המטפלים בנושא משק המים היווה מאז קום המדינה בעיה, וככל שעברו השנים מספרם הלך ורב. כיום יש משרדים המטפלים בנושא המים מכוח החוק, אחדים המטפלים בנושא המים מסיבות פונקציונליות ואחרים המטפלים בנושא בגלל אינטרסים כאלה ואחרים. ריבוי המשרדים, והיעדר היררכיה ברורה ביניהם בכל הנוגע לקביעת מדיניות בנושא המים, גורמים לעתים קרובות לא רק לכפילויות ו/או לקונפליקטים, אלא גם לקשיים בקביעת מדיניות ברורה וקוהרנטית ובביצוע החלטות ממשלה בנושא" (ראו: שם, בסעיף 7.3; כן עיינו: טל, עמודים 340-336; שור, עמוד 675). 50. הנה כי כן, הנציבות היתה אחראית על ניהול משק המים והביוב והיתה מופקדת בתוך כך גם על הסדרת משק המים, פיתוחו ופיקוח עליו. בידיה ניתנו, כפי שבואר לעיל, מספר כלים המכוונים כנגד מניעת סרבול ויצירת יעילות בתחומי הספקת המים. ברם, במשך עשר שנים לא הצליחו הגורמים הנוגעים לדבר – ובראשם הנציבות – להביא להנחת קו המים שנדרש כאן, ואדגיש כי תקופת זמן ארוכה זו הינה בהחלט שיקול מרכזי בקביעת ההתרשלות פה (ראו: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 21 (2004); ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.5.2006) (להלן: פרשת עיריית חיפה), פיסקה 46). בפרשת שתיל קבע השופט א' א' לוי כי: "אף לאחר אצילתן של מקצת סמכויותיה ל"מקורות", נותרת המדינה לא רק אחראית לקביעתם של הסדרים נורמטיביים במשק המים, ולפיקוח על יישומם, אלא נודע לה תפקיד מפתח בניהולו-ממש של משק זה" (ראו: שם, בפיסקה 35. ההדגשה שלי – ח"מ). מסקנה זו יפה גם לעניינו, ואף ביתר שאת, שעה שבמשך שנים ארוכות: "התובע מצא עצמו "מגולגל" מגורם לגורם, כאשר כל גורם מביע נכונות לעזור להקמת הקו ואף מבצע פעולות אקטיביות לצורך זה, ורגע לפני שנראה שהבעיה עומדת לפני פתרון, נדחה הדבר בשל היעדר אישור זה או אחר או תקציב וכד'" (ראו: פיסקה 28 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד). מצב זה היה בלתי נסבל, והמדינה, כמפקחת, אכן תרמה תרומה משמעותית לקיומו. לסיכום נושא זה אזכיר את דבריה הנכוחים של חברתי, השופטת א' חיות ב-פרשת עירית חיפה, שיש להחילם גם על העניין שלפנינו: "על הרשות להיות ערה לקיומן של בעיות תקציב; עליה לדעת על מעשיהן ועל מחדליהן של הרשויות המפוקחות; עליה לדעת מהן הפעולות הנדרשות ומהן הפעולות שבוצעו הלכה למעשה; עליה לוודא כי כל המבוצע באזור מתארים למאפייניו הייחודיים ולצרכיו. רשות שלא עשתה כן עלולה למצוא עצמה חבה ברשלנות" (ראו: שם, פיסקה 46; ההדגשה שלי – ח"מ). 51. סיכום-ביניים של הדברים מוליד את המסקנות הבאות: נפל פגם בקביעה כי המדינה התרשלה כלפי בלום והחווה, בפועלה כמפקחת בתחום טיהור מי הקולחין, לעומת זאת, בדין נקבע כי המדינה התרשלה, בכל הקשור להסדרת ההובלה של מי הקולחין, ולהנחת הקו הנדרש. באשר לעירייה, הרי שזו התרשלה כלפי בלום והחווה, במחדלה לטהר את מי הקולחין שברשותה. עתה סלולה הדרך לבחינת היסוד הבא הנדרש להוכחת עוולת הרשלנות – הוא חובת הזהירות. עוולות הרשלנות: (ד) חובת זהירות 52. הוכחתה של חובת זהירות קונקרטית מותנה בשני תנאים מצטברים: הראשון הוא קיומם של יחסי "שכנות", או "קירבה", בין המזיק לניזוק, והשני הוא כי אין שיקולי מדיניות אחרים, המצדיקים את שלילת חובת הזהירות (ראו: פרשת שתיל). 53. מבחן השכנות מתמצה בשאלה – האם הניזוק מצוי ב"מעגל" קרוב מספיק למזיק, על מנת להצדיק את הדרישה כי המזיק ייקח את הנזק שנגרם לניזוק כשיקול בפעולותיו (ראו: פרשת לוי; פרשת עיריית חיפה). בהערותיי הקודמות קבעתי, כזכור, כי העירייה התרשלה כלפי בלום והחווה, בעניין טיהור מי הקולחין, ואילו המדינה התרשלה, בעניין הנחת הקו להובלת מי הקולחין. אך האם חבו נתבעות אלו בחובת זהירות כלפי הניזוקים? 54. באשר לעירייה, הרי שיש לענות על שאלה זו בחיוב. כפי שבואר לעיל, העירייה החזיקה בסמכות הסטטוטורית – ובחובה – לטהר את מי הקולחין עד לרמה המינימלית שנדרשה, ממילא, בתחילת הפרשה, על ידי משרד הבריאות. לצדדים היה ידוע, כבר משנת 1992, כי בלום מבקש להשתמש במי הקולחין לטובת השקייה בחווה. נתונים אלה מעלים כי בין הצדדים התקיימו יחסי "שכנות" ברורים. בעניין דומה העיר השופט (בתוארו דאז) א' ברק ב-ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766 (1983) (להלן: פרשת עיריית חדרה): "הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם". דומני כי גם דבריה הבאים של השופטת א' חיות ב-פרשת עיריית חיפה בהקשר זה יפים לענייננו (ההדגשה לא במקור – ח"מ): "זהו מקרה מובהק שבו יש בהוראה סטטוטורית מסמיכה כדי לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מן הרשות כרשות סבירה ולהקרין על קיומה ועל היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליה לצורך עוולת הרשלנות" (ראו: שם, בפיסקה 23. כן ראו: פרשת גורדון). נוכח האמור לעיל, אני מוצא כי התקיימו יחסי "שכנות" בין העירייה לבין בלום והחווה, בכל הקשור לטיהור מי הקולחין. 55. האם התקיימו יחסי שכנות גם בין המדינה, אשר פעלה בתחום הנחת קו להובלת הקולחין כמפקחת – לבין בלום והחווה? המדינה טוענת בעניין זה, כאמור, כי: "נמתחו גבולות האחריות המדינה בנזיקין, הרחק מעבר לגבולות המוכרים בפסיקת בתי המשפט עד היום". אינני מקבל גישה זו, מן הטעמים שיובאו בקצרה להלן. בשיטת משפטנו מקובל כי, כנקודת מוצא: "אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות" (ראו: פרשת עיריית חדרה, עמוד 765; ראו גם: ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.6.2005)). באשר לסמכות פיקוח, נקבע בפסיקה הכלל, לפיו: "עצם היות הנתבע גורם מפקח, בין שלטוני ובין אחר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול הטלת אחריות בנזיקין. העובדה כי קיים גורם מבצע הנושא בחובת זהירות כלפי מי שניתן לצפות כי ייפגע מן המעדה או המחדל הרשלניים, אינה שוללת את חובת הזהירות המוטלת על הגורם המפקח, ואת הקירבה בינו ובין הניזוקים הפוטנציאליים, כמי שמסתמכים על אותו פיקוח" (ראו: פרשת עירית חיפה, פיסקה 37. ההדגשה שלי – ח"מ). עוד יש לציין כי בפרשת לוי נקבע כי ניתן להכיר ביחסי שכנות ביתר קלות, מקום בו הפעילות השלטונית כוללת: "לא רק פיקוח, כי אם גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הדרושים" (ראו: שם, עמוד 69). 56. עמדתי היא כי החלת המבחנים שהותוו לעיל, ובמיוחד נוכח הנאמר בנושא זה בפרשת עירית חיפה ו-פרשת שתיל, כפי שיפורט להלן – מובילה למסקנה כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי הנכבד שהתקיימו יחסי שכנות בין הנציבות ובין בלום והחווה. עתה אסביר את הדברים ביתר פירוט. 57. פרשת עירית חיפה עסקה, בין היתר, בסמכויותיה של המדינה כגוף מפקח בתחום הניקוז, ושם נקבע כי: "מדובר בפיקוח הדוק ביותר, אשר אף אם אינו מגיע כדי שליטה בפעילותן של רשויות הניקוז...די בה ברמת פיקוח זו כדי לבסס יחסי "שכנות ו"קירבה" בין המדינה כמפקחת ובין הניזוקים הרלבנטיים" (שם, פיסקה 38). דומה בעיני כי נתוני המקרה שלפנינו – דומים, מבחינה עקרונית, לאלה שנסקרו בפרשת עירית חיפה, ועל כן ניתן להקיש ממקרה זה על הנידון דידן. כפי שבואר לעיל בהרחבה, לנציבות ניתנו סמכויות פיקוח רבות על רשויות המים הארציות והאזוריות, ונזכיר מקצת מן הדברים בקצירת האומר: הנציבות היתה מופקדת, מבחינה עקרונית, על משק המים; הנציבות היא זו שהסמיכה מלכתחילה, באישור הממשלה ו-וועדת הכלכלה של הכנסת, את מקורות להיות רשות המים הארצית, ובידה היה הכוח להסמיך תאגיד, לרבות רשות מקומית, להיות רשות מים אזורית; הנציבות היתה אחראית, כאמור, על מתן "רישיונות הקמה" לתשתיות המים; הנציבות אף היתה אחראית למתן "הרשאות ביצוע", אשר בהיעדרן מנועות רשויות המים מלבצע את תפקידן, ובנוסף לכך, הנציבות שלטה על חלקים מסוימים בהתנהלותן הכלכלית של רשויות המים; מנהל הנציבות רשאי היה להיות נוכח בכל אסיפה כללית של רשות מים, ובכל ישיבה של הנהלתה ומוסדותיה (ראו: סעיפים 124יא, 46, 49, 22(א), 52, 54, 56 לחוק המים, בהתאמה). עינינו הרואות כי גם במקרה שלפנינו קיבלה המדינה לידיה סמכות סטטוטורית העולה, כמכלול, כדי "פיקוח הדוק" על הרשויות השונות הפועלות בתחומי משק המים, אשר מצדיק כינונם של יחסי "שכנות" בין הגוף המפקח לבין הניזוק. בנוסף לכך, הרי שהראיות שבפנינו, על רקע הפסיקה מלמדות כי המדינה הפעילה סמכות זו בפועל במשך השנים, ובתוך כך יצרה הסתמכות על אפקטיביות הפיקוח (ראו: ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215, 283 (2004) (להלן: פרשת קיבוץ מעיין צבי)). 58. ב-פרשת שתיל נידונה בצורה ישירה שאלת יחסי השכנות של המדינה כגוף מפקח על ניהול משק המים עצמו, ביחס לניזוקים מניהול משק זה – בנסיבות המקיימות יחס של דמיון, בחלקים הרלבנטיים, לנסיבות המקרה שלפנינו. והנה, גם שם נקבע כי מתקיימים יחסי שכנות בין המדינה ובין הניזוקים: "אין צורך להכביר במילים אודות התגבשותו של יסוד זה...תפקיד המדינה חרג במידה ניכרת ממלאכת הפיקוח גרידא. היותה שחקן מרכזי בפרשה, ממד השליטה שנלווה לפעולותיה, וההסתמכות שיצר המצג שהציגה, כולם מקימים את יחסי השכנות הדרושים לגיבושה של חובת זהירות" (ראו: שם, בפיסקה 41). יש לציין כי הערעורים שלפנינו הוגשו בנקודה בזמן שבה פרשת שתיל היתה תלויה עדיין ועומדת בפני בית משפט זה, ואף בית המשפט המחוזי הנכבד הסתמך על פסק הדין שניתן בפרשה זו בערכאה הדיונית. הנה כי כן, סמכויות הפיקוח של המדינה, ופעולותיה הקונקרטיות בנושא הנחת הקו להובלת מי הקולחין, יצרו יחסי שכנות בינה ובין בלום והחווה. 59. הרכיב האחרון הנדרש להוכחת חובת הזהירות מחייב כאמור לקבוע כי שיקולי מדיניות אינם שוללים הטלת אחריות נזיקית במקרה זה. בנושא זה אציין בקצרה כי השאלה, האם הטלת אחריות בנזיקין על רשלנות בתפקידי פיקוח תביא להרתעת-יתר של המגזר הציבורי, או שמא, תביא ליצירת תמריץ לקבלת החלטות מושכלות, ולהגברת היעילות – איננה זרה לבית משפט זה (ראו, לדוגמה: פרשת גורדון; פרשת לוי; ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004); פרשת עירית חיפה), והיא אף זכתה לניתוח מקיף בכתיבה האקדמית בישראל (ראו: ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור: חלק ראשון" משפט וממשל ב 339 (תשנ"ה); ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור: חלק שני" משפט וממשל ג 55 (תשנ"ה); יואב דותן "האחריות הנזיקית של עובד-הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת" משפטים טו 245 (תשמ"ו); ת' גורדון). כיום – ועל אף ריבוי הדעות המרשים בתחום זה – ניתן להגיד כי התפיסה הרווחת בפסיקה מבוטאת באימרה הבאה: "הסרת חסינות מאחריות בנזיקין של המדינה לא גרמה זעזוע, ואין כל בסיס לחשש, כי הטלת חובת זהירות על גופים שלטוניים, בשל שימוש רשלני או בשל חוסר שימוש רשלני בסמכות שלטונית ... תביא לפגיעה כספית קשה באותם גופים, או להצפתם של בתי המשפט בתביעות נזיקין" (ראו: פרשת עיריית חדרה, עמוד 767; כן עיינו: פרשת גורדון; ע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות, פ"ד מז(2) 111, 127 (1993)). למסקנה דומה הגיע בית המשפט בפרשת שתיל, בהקשרו של נציב המים, ודומני כי אין יסוד לשנות ממנה גם במקרה שלפנינו – ובמיוחד נוכח העובדה כי העירייה והמדינה לא הציגו נתונים שיסתרו קביעות אלה או יערערו עליהן בצורה משמעותית. עיינו גם: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב' 1129 (2012), שם מעביר אמנם המחבר ביקורת מסוימת על ההרחבה בהשתת האחריות בנזיקין על המדינה, אך הוא תומך בהשתת האחריות במקרה הספציפי בפרשת שתיל, מטעמים שנראה כי הם רלבנטיים גם בענייננו (בשינויים המחויבים). סיכום הדברים עד כה מלמד, איפוא, כדלקמן: הראינו כי המדינה התרשלה כלפי בלום והחווה, בהקשר להנחת הקו להובלת הקולחין, וכי העירייה התרשלה בהקשר לטיהור הקולחין. עוד הראינו כי שני הצדדים הנ"ל קיימו יחסי שכנות לניזוקים, וכי לא היו בנמצא שיקולי מדיניות בעלי משקל המצדיקים להימנע מהטלת אחריות בנזיקין. ברם, הדיון עד כאן התעלם ממספר מנתוני מפתח במכלול, הנוגעים להתנהלותו של בלום עצמו – ולעניין זה נעבור כעת. עוולת הרשלנות: (ה) מישור הקשר הסיבתי – דיון בטענות לניתוק הקשר הסיבתי, אשם תורם והסתכנות מרצון 60. המדינה והעירייה העלו שלוש טענות הקשורות למישור הקשר הסיבתי: נטען כי הקשר הסיבתי נותק בעקבות פעולתו ומחדליו של בלום; לחילופין, נטען כי גם אם לא נותק הקשר הסיבתי, הרי שהתנהלותו של בלום מהווה התרשלות שתרמה לנזק, ועל כן יש להחיל כאן את דוקטרינת האשם התורם; לבסוף נטען כי בלום "הסתכן מרצון" בפעולותיו בנוגע לחווה. לפני שנעבור לבחינת טענות אלו לגופן נזכיר, בקצרה, מהן פעולותיו של בלום, אשר עומדות במרכז הדיון, וזאת בהסתמך על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, עליהן הצדדים אינם חולקים. 61. הנחת הקו להובלת מי הקולחין: הנתון המרכזי שעליו נשענת הטענה בהקשר זה הינו כי בלום לקח על עצמו, כזכור, את האחריות להנחת הקו להובלת מי הקולחין (כשהעירייה מקזזת את המחיר להנחת הקו מעלות מי הקולחין), ברם הדבר לא עלה בידיו. בלום נתן לעובדה כי הקו לא הונח על ידו מספר הסברים: בשנתיים הראשונות להקמת החווה, בה ניתן היה, כזכור, להשתמש במי הקולחין כמות שהם, בלום לא ראה לנכון להניח את הקו, מאחר שהעירייה היתה אמורה, לדידו, להעביר את מתקן הטיהור למיקום קרוב יותר לחווה. בהמשך, נוכח הבעיות במישור טיהור מי הקולחין בלום ביקש להימנע מהנחת קו שיהיה ללא שימוש. לבסוף, החל משנת 1999 הנחת הקו לא התאפשרה בשל קשיים כלכליים. להשלמת התמונה העובדתית בהקשר זה יש להזכיר כי החל משנת 1997 לקחה על עצמה חברת מקורות להניח את הקו, ברם אף היא נכשלה בכך, למרות התגייסותם של מספר רב של גורמים למשימה, ורק בשנת 2002 הוקם לבסוף הקו, על ידי צד שלישי. 62. טיהור מי הקולחין: השגותיהן של העירייה והמדינה מתמצות בעובדה כי בלום לא עמד, לשיטתן, בהנחיות משרד הבריאות לאיכות מי הקולחין, על אף העובדה שהנחיות אלו הלכו והוגמשו עם השנים (ראו: פיסקה 9 שלעיל). על כן, טוענת העירייה, לא ניתן לבוא אליה בטענות בכל הקשור לעמידה בסטנדרטים של טיהור, שכן ניתן היה להשתמש במי הקולחין אף ללא הטיהור האמור. מה משמעותן של עובדות אלה במישור הקשר הסיבתי? לבחינת קושיה זו אעבור עתה. הקשר הסיבתי וניתוקו 63. הטענה כי הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק – נותק בעקבות מעשיו של בלום, הינה המקיפה ביותר מבין הטענות שהועלו במישור הקשר הסיבתי, ותוצאתה, אם תתקבל, הינה הפטרת המדינה והעירייה מאחריות לנזק כולו. מבחינה סטטוטורית, דרישתו של קשר סיבתי מעוגנת בסעיף 35 לפקודה, הקובע כי: " הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". כמו כן, סעיף 64 לפקודה קובע, בין היתר, כי: "רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק". ברם, סעיף 64(2) לפקודה קובע כי הכלל הנ"ל איננו חל מקום בו: "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". באשר למבחנים לקביעת הקשר הסיבתי, הרי שהפסיקה הבחינה בין הקשר הסיבתי העובדתי לבין הקשר הסיבתי המשפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן, על דרך הכלל, על ידי מבחן "סיבה בלעדיה אין" (או – "מבחן האלמלא"). מתן מענה לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי מצריכה התייחסות לשלוש שאלות חלופיות: (א) מבחן הצפיות – האם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזק. באשר להחלת המבחן כאשר נטענת טענה של ניתוק הקשר הסיבתי, יש לבחון האם התערבותו של אותו גורם זר בו מדובר היתה צפויה. (ב) מבחן הסיכון – האם הנזק הינו בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות הרשלנית (וזאת, גם אם התוצאה נגרמה על ידי גורם זר מתערב). (ג) מבחן השכל הישר – האם התכונות, המאפיינות את ההתרשלות, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה, או שמא התערבותו של הגורם הזר שוללת את קיומו של הקשר. ראו: ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984) (להלן: פרשת ברדה); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: פרשת ועקנין); פרשת קיבוץ מעיין צבי. על רקע דברי הקדמה אלה נעבור עתה מן הכלל אל הפרט. בשלב הראשון נבחן האם התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ובשלב השני, במידה והתשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית, נידרש לשאלה, האם היה במעשיו של בלום כדי לנתק את הקשר הסיבתי האמור. (א) קיום קשר סיבתי 64. ברי כי קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות ובין הנזק – התקיים במקרה זה. כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד: "גידולי שלחין – שיחי צבר שנועדו לגידול מסחרי באזור מדברי – זקוקים למים. מים לא סופקו, ולכן ברור שהתוצאה היא נזק" (ראו: פיסקה 41 לפסק הדין). כמו כן, גם הקשר סיבתי-משפטי התקיים, וזאת על פי כל אחד מן המבחנים שהותוו לעיל (ובראשם מבחן הצפיות). כפי שכבר בואר בהרחבה, אמת המידה של הסבירות מחייבת כי אכן ניתן היה לצפות את הנזק שנגרם. דומני כי מבחן הסיכון מוליד מסקנה דומה, וכמוהו גם מבחן השכל הישר, שכן התרשלותה של המדינה בפיקוח על הנחת קו להובלת מי הקולחין, והתרשלותה של העירייה בסוגיית טיהור מי הקולחין, קשורות בקשר הדוק ליצירת הנזק. (ב) ניתוק הקשר הסיבתי 65. האם יש צדק בטענותיהן של העיריה והמדינה, כי פעולותיו של בלום ניתקו את הקשר הסיבתי בין התרשלותן לבין הנזק שנגרם? באשר להנחת הקו, הרי שיש לענות על שאלה זו בשלילה, וזאת, עקב התקיימותן של שתי נסיבות מכריעות: ראשית, הראיות הרבות שהוגשו בתיק זה מלמדות כי גם לו היה בלום מנסה להניח את הקו להובלת מי הקולחין בשנים – הרי שהוא היה נכשל בכך. עובדה זו היתה ידועה למדינה: הן מתוקף היותה המחזיקה הראשית בסמכויות הפיקוח והביצוע בתחום הקמת תשתיות המים (חלקן הגדול – דרך חברת מקורות, שבשליטת המדינה); הן נוכח העובדה כי מקורות עצמה נכשלה בניסיון להניח את הקו; והן מאחר שהבעייתיות בהקמת פרויקטים בתחום תשתיות המים היתה מציאות קיימת מזה שנים רבות, שכל העוסקים במלאכה היו מודעים לה (וניתן להזכיר בנושא זה את הדברים שנאמרו על ידי ועדת הביקורת הפרלמנטארית בנושא משק המים, ושצוטטו כבר, בפיסקה 49 לעיל. כמו כן, ראו: תיקון מס' 22 לחוק המים, התשי"ט-1959, ה"ח הממשלה תשס"ו מס' 236 עמ' 298, מיום 8.5.2006). בנושא זה ציין בית המשפט הנכבד קמא דברים נכוחים, שראוי להביאם כלשונם: "הקמת קו להובלת מים...נדרשת לאישורים שונים, ואין הדבר תלוי רק ברצונו של המבקש להקימו, והמציאות שלפנינו מוכיחה זאת. אף כשביקשו רשויות ממשלתיות להקים את הקו, הן נתקלו בקשיים עד שהרימו ידיים" (ראו: פיסקה 35 לפסק הדין). נתונים אלה מראים כי נדרש מן המדינה לצפות, כרשות מנהלית סבירה, כי בלום לא יצליח לעמוד בהתחייבותו הראשונית להניח את הקו, ובנוסף, הם מעידים כי על פי מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, אין לראות בבלום כגורם זר המנתק את הקשר הסיבתית. שתי דוגמאות הממחישות את הקושי הבירוקראטי שעימו היה על בלום להתמודד, ניתן למצוא במכתבים שנשלחו בתאריכים 27.6.1999 ו-21.9.1999 על ידי המדינה. בראשון, נמסר כי העירייה התנגדה למסירת פרויקט הקמת הקו למקורות: "ברגע שעירית דימונה מוסרת את הקולחים למקורות, העיריה מפסידה מענק בסכום של כמה מליוני שקלים בשנה. לעומת זאת: אם העיריה מתקשרת ישירות עם החקלאי המנצל, היא אינה מאבדת מענק זה. מבחינתה של העיריה אין היא מעונינת להפסיד מענק זה" (ראו: מוצג ת/48/1). בשני, נמסר כי העיריה התנגדה לכך שפרויקט הקמת הקו יישאר באחריות בלום: "עירית דימונה תתנגד לתת ליזמים לפעול עצמאית. עם אשלים מתקיים מו"מ מתקדם ונראה כי ניתן להגיע להסכמה איתם, כך שינתן פתרון להם ולצברי אורלי. במידה והם יחליטו ללכת עצמאית, צפוי כי הפרויקט יתעכב" (ראו: מוצג ת/49/1). אכן, התמונה העולה ממוצגים אלה איננה פשוטה, ובמיוחד מזדקרת ממנה לעין אי-העקביות בעמדתה של העיריה בנוגע לפרויקט הקמת הקו להובלת מי הקולחין. שנית, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי כל התחייבות שנטל בלום על עצמו להניח את הקו להובלת מי הקולחין – הפכה לבלתי-רלבנטית, למצער, בשנת 1997, עת חברת מקורות קיבלה על עצמה להניח את הקו. עובדה זו מתעצמת נוכח העובדה כי, כזכור, הנזק התגבש רק בשנים 2002-1999. נתון זה מחזק את המסקנה כי לא ניתן לקבוע שבפעולותיו, ניתק בלום את הקשר הסיבתי שבין התרשלות המדינה בפיקוח על הנחת הקו להובלת מי הקולחין, ובין הנזק שנגרם לו ולחווה. 66. מסקנתי בכל הקשור להתפלת מי הקולחין הינה דומה – הווה אומר: לדידי, אין מקום לקבוע כי נותק הקשר הסיבתי בהקשר זה. אסביר את הדברים להלן, בקצרה. כפי שכבר צוין בפיסקה 9 לעיל, בלום לא ישב בחוסר מעש בכל הקשור לניסיון להביא לטיהור מי הקולחין, אלא הוא ביצע מספר פעולות בניסיון להביא את המים לסטנדרט שנדרש על ידי משרד הבריאות: בלום ביצע ניסוי בשיטת טיהור קולוגנית; בלום ניסה לעמוד בתנאים שהכתיב משרד הבריאות בתאריך 7.2.1996, אולם הדבר לא עלה בידו, לטענתו, מאחר שעמידה בתנאים אלה משמעותה היתה נטיעה מחדש של החווה כולה; לבסוף, בלום ניהל התכתבות ענפה עם משרד הבריאות, בניסיון למצוא פתרון לבעיית הטיהור. לשיטתי, הנזק שנוצר בסופו של יום נמצא אכן בליבו של מתחם הסיכון שנוצר על ידי מחדלה של העירייה בתחום טיהור הקולחין. כאשר העירייה התרשלה בטיהור מי הקולחין שלה, אחד מן הסיכונים הישירים שנבע מכך היה כי גם יזמים פרטיים, בפעולותיהם, לא יצליחו לתקן את הדרוש תיקון ולהביא את מי הקולחין לרמה הנדרשת. מסקנה זו אף מתבקשת ממבחן השכל הישר, ובמיוחד נוכח מעורבותה הנדרשת של העירייה בכל הליכי הטיהור. כך, לדוגמה, נכתב במכתב מאת מהנדסת מחוז דרום במשרד הבריאות בתאריך 9.2.2000: "מאז מכתבנו ממאי 99, פורסם דו"ח ועדת הלפרין שמחייב שאיכות הקולחין להשקיית צברים תהיה [ברמת 60/90 – ח"מ]...איכות כזו ניתן להשיג בקלות מבריכות חמצון המתוכננות כפי שצריך...עירית דימונה חייבת לבצע את השיפור המיידי הזה" (ראו: מוצג נ/46/1, וכן עיינו: מוצג נ/47/1). 67. הנה כי כן, הקשר הסיבתי שבין התרשלותן של המדינה והעירייה לבין הנזק שנגרם לבלום ולחווה – לא נותק, בעקבות מעשיו של בלום. בשולי האמור לעיל, ובסופו של הדיון בטענה לניתוק הקשר הסיבתי, אני מוצא לנכון להעיר: לא אכחד, כי מקצת מפעולותיו של בלום נדמות בעיני כבעייתיות, וכתורמות, בצורה מסוימת, לנזק שנגרם במכלול. כוונתי בעיקר להסבריו של בלום בנוגע לאי-הנחת הקו להובלת מי הקולחין, בשנתיים הראשונות להקמת החווה, וכן להסבריו בקשר לאי-קניית משאבת ההכלרה, החל משנת 1999. כפי שאראה בהמשך הדברים, בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את הסבריו של בלום לקשיים אלו, ברם נראה כי הם מעלים תמיהות מסוימות. עם זאת, האכסניה המשפטית הרלבנטית לדיון בבעיות אלו הינה הטענה כי מתקיים כאן אשם תורם – וזאת מאחר שלמרות הקושי המסוים שעולה כאן, ברי כי מעשיו הנ"ל של בלום לא ניתקו את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, אלא לכל היותר תרמו, כנסיבה מצרפית אחת, להיווצרותו, ובכך יש משום אשם תורם (השוו: ת"א (י-ם) 9100/07 גליר פיתוח טכני בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 4.6.2009)). אמשיך, איפוא, לבחינת הטענה השניה ברובד הקשר הסיבתי – היא טענת האשם התורם. אשם תורם 68. הגנת אשם תורם מבוססת על סעיף 68(א) לפקודה, הקובע כהאי לישנא: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור". על מנת לקבוע האם מתקיים במקרה שלפנינו אשם תורם, יש לבחון האם בלום התנהג "כאדם אחראי תוך זהירות סבירה", בהגנה על עצמו מפני הנזק שנוצר. באשר לחלוקת הנזק בין הניזוק החב באשם תורם, לבין המזיק, נקבעו בפסיקה המבחנים הבאים: "יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של 'מידת האשמה' ... הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד ... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית ... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית-המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר" (ראו: ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299 (1976) (להלן: פרשת שור); ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989) (להלן: פרשת שטרנברג); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2012); כן עיינו והשוו: אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 32-29 (1997)). 69. הנתונים שאליהם מפנות המדינה והעיריה על מנת לבסס את טענתן הינם, כאמור, פעולותיו של בלום בתחומי טיהור מי הקולחין והנחת הקו להובלת מי הקולחין. בנוסף לכך, המדינה והעיריה חוזרות על הטיעון שהועלה בפני בית המשפט הנכבד קמא, ולפיו בלום סבל מקשיים אחרים בניהול החווה, שלא היו קשורים למי הקולחין, כגון: ניהול בעייתי של החווה, חוסר בידע ובכישורים בגידול הפרי, מחסור בכוח-אדם ועוד. נעביר, איפוא, את טענותיהם אלו של הצדדים במבחן הביקורת. 70. הסברה כי בלום סבל מקשיים בניהול ומחוסר ידע מקצועי, וכי אלה תרמו לנזקיו, נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד – ונדחתה, באלו המילים: "שאר הטענות שהועלו על ידי הנתבעות לא הוכחו, ויש בהן לכל היותר כדי להוות השערות לעניין הגורם לנזק. כך בנוגע לטענות בדבר ניהול גרוע, חוסר יעילות, חוסר מוצלחות של הזן, מצב כלכלי קשה של התובע והיעדר כישורים" (ראו: פיסקה 43 לפסק הדין). המדינה והעיריה חוזרות על טענותיהן בהקשר זה, מבלי להביא נימוק משכנע אשר יראה במה שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעתו זו – ועל כן אין מנוס מן הקביעה כי, בכל הקשור לטענות אלה, אין המקרה שלפנינו נופל לגדר המקרים החריגים שבהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה המבררת (ראו: ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141 (1984)). 71. עתה מגיעים אנו לטענה בדבר אשם התורם, ככל שהיא מתייחסת לפעולותיו של בלום הקשורות למי הקולחין עצמם. כפי שכבר ציינתי בקצרה בפיסקה 67 שלעיל, דעתי איננה נוחה, בלשון המעטה, מהסבריו של בלום בנוגע לחלק ממעשיו, וסבורני כי יש לקבוע כי בלום תרם תרומה למכלול הנזק גם בהקשר זה. דברים אלה יבואו על הסברם המפורט מיד בסמוך. 72. כזכור, בלום נמנע מלהניח את הקו להובלת מי הקולחין בעצמו. כפי שכבר תואר לעיל, היה קושי – אובייקטיבי ומשמעותי – בהנחת הקו, ברם, נדמה בעיני כי מעשיו של בלום סיבכו את הסוגיה הרבה יותר. במה דברים אמורים? כאשר נשאל בלום, במהלך עדותו בבית המשפט, מדוע לא הניח את הקו להובלת מי הקולחין, הרי שהוא סיפק לעניין שתי תשובות חלופיות: לשיטתו, לא היה טעם בהנחת הקו כל עוד לא היה בידיו אישור ממשרד הבריאות בנוגע לאיכות מי הקולחין, ובנוסף, העיריה תכננה לבנות מתקן טיהור במיקום קרוב יותר לחווה, כך שחבל היה להיכנס להוצאות מיותרות. לבסוף, החל משנת 1999, לאחר שהתנאים לקבלת האישור האמור – הוגמשו, כבר סבל בלום מבעיות כלכליות משמעותיות, אשר מנעו ממנו מלהניח את הקו (ראו: פרוטוקול, עמודים 147, 158-155). הסברים אלה אינם מספקים על מנת לפטור את בלום מאחריות מסוימת למה שלא נעשה בנידון, והדבר מהווה כשל משמעותי, שיש להתחשב גם בו, על דרך של אשם תורם, בעת חישוב הפיצויים. אסביר את העניין להלן. 73. ברי כי הטעם הקשור לבעיה שברמת הטיהור של מי הקולחין, איננו יכול לתפוס בכל הקשור לשנים 1994-1992, בהן ניתן לבלום אישור להשתמש במי הקולחין כמות שהם (ראו: פיסקה 9 שלעיל). אף ההסברים שניתנו, כי העיריה תכננה להקים מתקן טיהור הקרוב יותר לחווה (ראו: פרוטוקול, עמודים 396-394) – אינם מבוססים דיים בחומר הראיות, ואין בהם, לשיטתי, כדי להסיר את הספק שעלה במכלול, כי היתה בעייתיות מסוימת בהתנהלותו של בלום בשנים הראשונות להקמת החווה. 74. הקשיים הכלכליים של בלום בשנת 1999 והלאה, מבלי להמעיט מחשיבותם או מן הבעייתיות שהם הוסיפו לניהול החווה – אינם יכולים גם הם להוות "נסיבה מקילה" באשר להתנהלותו של בלום, וזאת מאחר שהנזק הנטען בגדרי התביעה, מושא הערעורים, נוצר, כזכור, בשנים 2002-1999, כאשר עד לשנת 1999 נהנה בלום, כזכור, ממכסת מים שפירים. מכאן עולה כי כל קושי שמנע מבלום מלתרום לנושא הנחת הקו להובלת מי הקולחין, לפני שנת 1999, לא יכול להיות מיוחס למדינה או לעיריה, ולכן יש לייחסו לבלום עצמו. 75. על אף העובדה שכלל לא ברור האם בלום היה יכול לבצע התחייבות זו בעצמו, שכן הנחת קו שכזה דורשת אישורים שונים שהיה קושי לקבלם, הדעת נותנת כי עצם העובדה שבלום ראה בעצמו כאחראי להנחת הקו במשך שנים רבות – תרמה אף היא בצורה נכבדת לסרבול שנוצר כאן. בעניין זה אציין כי המדינה ניסתה לסייע לבלום בנושא זה בנקודות זמן שונות, אך הדבר לא הסתייע. לכך יש להוסיף עובדה נוספת, והיא כי בלום לא התקין בחווה משאבת כלור, בשנת 1999, מפאת אותם הקשיים הכלכליים האמורים (ראו: פרוטוקול, עמוד 161). הנה כי כן, הניתוח שהוצע לעיל חל באותה המידה גם על טעם זה שהביא בלום. 76. לבסוף, ראוי לציין כי מעבר לנושאים אלה של הנחת קו הקולחין והתקנת משאבת הכלור, דומה כי גם התנהלותו של בלום ביחס לשאר רכיבי המכלול לא היתה אופטימלית, והיא תרמה חלקית להיווצרות הנזק ולבלבול. כך, לדוגמה, ניתן להזכיר שבלום טען בנקודה מסוימת שדווקא בעיות כלכליות הן שמנעו ממנו להניח את קו הקולחין (טענה שבתגובה אליה המדינה ניסתה לסייע בקושי זה באמצעות שינוי מחירי המים השפירים), או את הנתון שבלום חזר והעלה את העובדה שהוא התחייב להניח את קו מי הקולחין (התחייבות שהוא כופר עכשיו במשמעותה המשפטית) על מנת לקבל מכסות של מים שפירים מן המדינה. 77. כפי שציינתי לעיל, הקושי שהעמיסה המערכת המדינתית כולה בנוגע למי הקולחין היה משמעותי ביותר, וספק בעיני האם בלום יכול היה להתגבר על קשיים אלו לבדו, לו היה פועל בצורה אחרת. ברם, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי אף בלום, במעשיו, תרם תרומה נכבדת להחרפת הקשיים, בכך שהוא פעל בניגוד למחויבות שלקח על עצמו – להניח את הקו להובלת מי הקולחין, ללא טעמים שיצדיקו זאת בצורה סבירה. על מעשים אלה של בלום חל, איפוא, מבחן-העזר שנקבע בפסיקה לבחינת הגנת האשם התורם, לפיו תובע יהיה אחראי, בצורה חלקית, לנזק, אם הפר חובה מסוימת שהיתה לו, כלפי הנתבע (ראו: ע"א 57/56 מורדוקביץ' נ' מנחם, פ"ד יא 602 (1957); פרשת שור). יש מקום איפוא לקבוע כי בלום נושא במידת אחריות מסוימת לנזק, על פי המבחנים שהתוו לעיל. אשר על כן, אציע לחבריי לקבוע רכיב של אשם תורם, אשר יעמוד, על דרך של אומדן, על שיעור של שלושים אחוזים (וזאת בנוסף לרכיב ההפחתה של עשרים אחוזים, שבו נקט בית המשפט המחוזי הנכבד). שיעור זה ינוכה מסכום הפיצוי הסופי, כפי שייקבע בהמשך. בסיומן של הערות אלה נעבור עתה להשגותיהם של הצדדים בנוגע לדוקטרינת ה"הסתכנות מרצון". הסתכנות מרצון 78. סעיף 5(א) לפקודה, אשר מבסס את הגנת "הסתכנות מרצון", מלמדנו כי: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". יש לציין כי הגנה זו איננה חלה על עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו: סעיף 5(ב) לפקודה)). הגנה "הסתכנות מרצון" הינה רחבת-היקף, במובן שקבלת טענה להסתכנות מרצון משמעותה הגנה מפני עצם האחריות בנזיקין עצמה (ראו: ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393 (1985)). באשר למבחנים שנקבעו להפעלת ההגנה, הרי שנקבע כי אין זה מספיק להראות כי התובע ידע כי קיימת אפשרות שייגרם הנזק, אלא יש להוכיח, כי התובע ביקש לחשוף עצמו, ביודעין, לתוצאות המשפטיות שנגרמו (ראו: פרשת ועקנין; פרשת שטרנברג). 79. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה, הגעתי, לא בלי התלבטות, למסקנה כי יש להשאיר את קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד על כנה, קרי: אין להחזיק את המדינה והעיריה כאחראיות לנזק שנגרם ל-550 הדונם הנוספים שניטעו בשנת 1996, אלא רק לנטיעה הראשונית. מאידך, אין לקבל את טענתן של המדינה והעיריה, כי ההגנה האמורה חלה על כל הנזק שנגרם. במה דברים אמורים? מחד גיסא, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבלום הסתמך, בהרחבת הנטיעות בחווה, על המצגים שהציגה לו המדינה: ראשית, ההרחבה בשנת 1996 אושרה על ידי כל הגורמים הרלבנטיים. בנוסף לכך, כאשר ביקש בלום בשנת 1997 להרחיב את שטח החווה פעם נוספת, נמסר לו כי: "לא נוכל להמליץ על נטיעת שטחים נוספים ו/או החכרה למטרות אלה, עד שכל נושא המים יוסדר סופית" (ראו: מוצג נ/27/1). והרי, מכלל לאו –אתה שומע הן: בשנת 1996 נתנה המדינה, איפוא, לבלום להבין כי נושא הובלת מי הקולחין אמור לבוא על תיקונו תוך זמן קצר. לאמור לעיל יש להוסיף את מסקנות בית משפט זה ב-בג"ץ בלום, לפיהן: "לכאורה עולה, כי בשנים 1999 ו-2000 היו העותרים רשאים לצפות לאישור מכסות מים בתעריף המוזל, בהיקף שאושר להם בשנים 1996, 1997 ו-1998" (ראו: פיסקה 6 לפסק הדין). אמנם, המדובר במסקנה לכאורית, הנוגעת למכסת המים השפירים, ברם היא מהווה נתון בעל משמעות לענייננו, שכן היא משליכה ישירות לעניין מידת האחריות שאליה ביקש בלום להיחשף, עם הרחבת החווה, בשנת 1996. מאידך גיסא, קשה להתעלם מן העובדה שטרם הרחבת החווה, בלום עצמו הזהיר, וחזר והזהיר, בדבר המצב הקשה אליו עלולה להגיע החווה בעתיד, כתוצאה מן המשבר הקשור למי הקולחין. בעניין דומה (שם בהקשר הגנת האשם התורם) צוין בפרשת שתיל כך: "ממי ששב ומתריע מפני נזקים, הנובעים מאי התאמתם של מי ההשקיה לגידולים החקלאיים, מצפה אתה כי ינהג זהירות מופלגת בגידוליו העתידיים וכל עוד לא שופרה איכות המים. אף חזקה עליו, כי ידחה את יישומה של כל תוכנית הרחבה, אשר בנסיבות רגילות אפשר שהיא מתחייבת ממאפייניה של חקלאות מודרנית, אך במצב הדברים שנוצר אין היא סבירה כלל וכלל. מידת הזהירות המתחייבת אף משמיעה, כי כך ייעשה מן היום בו התחוור הנזק הצפוי, ולא מן היום בו נואש שתיל ממאמציהן של הרשויות להעמיד את הדברים על תיקונם" (ראו: שם, בפיסקה 47). אכן, גם את בלום יש להחזיק כמי שצפה שהבעייתיות בתחום מי הקולחין לא תיפטר, מעצמה, כבר בשנת 1996. 80. כאמור, כפות המאזניים בנושא זה כמעט ובאות לידי איזון, אולם בחשבון אחרון אני סבור כי יש לתת משקל מוגבר לכך שבלום ידע, או היה עליו לדעת, בשנת 1996, עת שהרחיב את החווה, ולאחר ארבע שנים של קושי בירוקרטי בלתי-מבוטל, כי קיימת בעיה קשה בתחום הספקת מי הקולחין לחווה. מסקנתי מקבלת חיזוק בעיקר מן העובדה כי בלום לא קיבל אישור ישיר מן המדינה כי הבעיה הנוגעת למי הקולחין עומדת לבוא על פתרונה בקרוב (בניגוד לתשתית העובדתית שב-פרשת שתיל – ראו: שם, בפיסקה 4), ועל כן רמת ההסתמכות שלו בעניין זה היתה נמוכה, מבחינה יחסית. על כך יש להוסיף כי כאמור, כל מסקנה שאליה הגיע בית המשפט ב-בג"ץ בלום נגעה למכסה הזמנית של המים השפירים בלבד. אשר על כן, בדין נקבע כי הרחבתה של החווה בשנת 1996 היוותה "הסתכנות מרצון", ומכאן שאין להחזיק את המדינה והעיריה אחראיות בנזיקין, בנוגע לנזק שנגרם לשטח שהורחב. עוולת הרשלנות: (ו) סיכום 81. בסופו של הדיון בעוולת הרשלנות (למעט בחינת יסוד הנזק) ניתן לסכם את הממצאים כדלקמן: המדינה התרשלה כלפי בלום והחווה, בקשר לפיקוח על הנחת הקו להובלת מי הקולחין, והעירייה התרשלה בכל הקשור לטיהור מי הקולחין; הן המדינה והן העירייה חבות חובת זהירות כלפי בלום והחווה; קיים קשר משפטי בין ההתרשלות ובין הנזק, אשר לא נותק בעקבות מעשיו של בלום; עם זאת, לבלום ניתן לייחס "הסתכנות מרצון", בכל הקשור להרחבת החווה בשנת 1996, וכן אשם תורם, בשיעור של שלושים אחוזים מסך הנזק, בגין פעולותיו בקשר לטיהור והובלת מי הקולחין (בנוסף להפחתה בת עשרים אחוזים, עליה הורה בית המשפט המחוזי הנכבד, מסיבות אחרות). טרם שאעבור לבירור יסוד הנזק וכימותו, אבחן בקצרה את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי גם לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה. עוולת הפרת חובה חקוקה 82. נוכח העובדה כי קיבלתי, כאמור, את הטענה כי המדינה והעיריה התרשלו כלפי בלום והחווה בטיהור והובלת מי הקולחין – הרי שכל קביעה לעניין האחריות לפי עוולת הפרת חובה חקוקה לא תעלה ולא תוריד באשר לתוצאה הסופית. אשר על כן, ובהתחשב בכך שניתוחו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעניין עוולת החובה החקוקה – מקובל עליי, בעיקרו, הרי שאמנע מניתוח מפורט של הטענות שהעלו הצדדים בהקשר לעוולה זו, ואגביל את עצמי להערה הנוגעת לאחד מן היסודות של העוולה. כידוע, הטלתה של אחריות נזיקית מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה טעונה הוכחתם של שישה יסודות: (א) קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (ב) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (ג) הפרת החובה על ידי המזיק; (ד) גרימת נזק; (ה) הנזק שנגרם הינו מסוג הנזקים אליו נתכוון החיקוק; (ו) החיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ראו: סעיף 63(א) לפקודה; פרשת ועקנין; פרשת קני בתים). לדידי, קיימת בעייתיות מסוימת במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בכל הקשור ליסוד הראשון שצוין לעיל, אולם שגגה זו איננה משליכה על המסקנה הסופית הנוגעת להטלת אחריות בגין עוולת הפרת חובה חקוקה. אסביר את הדברים: כפי שצוין לעיל, חובתה של העיריה לטיהור מי הקולחין לרמת 20/30 נקבעה בצורה מפורשת בסעיף 2(א) לתקנות בריאות העם, המציין כך: "מי שופכין של יצרן שפכים גדול יעברו טיפול במיתקן טיהור, ואיכותם תהיה כמפורט בתוספת". ובנוסף לכך, יש להזכיר כי סעיפים 10, 15 לחוק הביוב מלמדים כי זכותה של העיריה למכור את מי הביוב שלה – זכות שהראיות שהוגשו לבית המשפט מלמדות כי העיריה ביקשה לנצל – כפופה לקבלת היתר ממשרד הבריאות. נוכח האמור לעיל הרי שבדין נקבע כי יסוד זה מתקיים בנוגע לעיריה. באשר למדינה – צוין כבר לעיל, כי סעיפי החוק עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעת אחריותה של המדינה בפיקוח על טיהור מי הקולחין – סעיף 20 יג, וסימן א1 לפרק השני בחוק המים – אינם מהווים בסיס הולם להטלת אחריות. אולם, חוק המים מכיל, כאמור, סעיפים אחרים אשר מקנים למדינה סמכות פיקוח בכל הקשור להנחת הקו להובלת מי הקולחין, ואכן סעיפים אלה, אשר פורטו לעיל, הינם רלבנטיים גם בכל הקשור לעוולת הפרת חובה חקוקה. אשר על כן, יש לבצע עידון-מה במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד: אחריותה של המדינה בגין הפרת חובה חקוקה איננה מתבססת על כשלונה להוציא "היתר התואם את הוראות החוק" (ראו: בפיסקה 40 לפסק הדין), אלא על הוראות אחרות ב-חוק המים, המקנות לה סמכות פיקוח על הנעשה בתחום הנחת הקו להובלת מי הקולחין. ניתוחו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע ליתר רכיבי העוולה – מקובל עליי, ברובו, ובמיוחד נוכח הנאמר בעניין זה בפרשת ועקנין (ראו: שם, עמודים 142-141) וב-פרשת קני בתים (ראו: שם, עמודים 746-744). אמשיך, איפוא, לבחינת טענות הצדדים במישור הנזק שנגרם. הנזק 83. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כאמור, כי הנזק שבגינו חייבות המדינה והעיריה, ביחד ולחוד, עומד על סך של 3,655,498 ש"ח, כשיעורם בתאריך 1.1.2001 (אמצע תקופת הנזק), בצירוף ריבית והצמדה. כמו כן חויבו האחרונות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין, בסך של 200,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. הממצאים אליהם הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין זה התבססו, כזכור, על חוות דעת, ולאחר מכן חוות דעת משלימה, שהוגשמה מצד בלום, על ידי מר ג' גלבוע, וכן על חוות דעת מאת מר י' קוסטו, מדריך מטעים במשרד החקלאות, ומר ש' שרף-בוסל, חבר ויו"ר ועד ענף חקלאות ב-"איגוד שמאי הביטוח בישראל", מצד המדינה (ראו, בהתאמה: מוצג ת/7, מוצג ת/8, מוצג נ/161/1, מוצג נ/164/1). 84. הצדדים כולם השיגו על גובה הנזק שנקבע, מי לכף זכות ומי לכף חובה, והעיריה והמדינה אף הוסיפו טענות הנוגעות לאופן חלוקת הנזק ביניהן – והדברים בוארו כבר לעיל. האם יש בטיעוניהם של הצדדים כדי לשנות את החיוב בנזק? לבחינת שאלה זו אעבור עתה. חלוקת הנזק בין העיריה והמדינה 85. כידוע, הפסיקה בישראל מבחינה בין שלושה סוגים של מעוולים: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד, בלתי-ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד, אשר גרמו לנזקים נפרדים. שתי קבוצות המעוולים הראשונות – חייבות בנזק שגרמו, ביחד ולחוד, ואילו באשר לקבוצת המעוולים השלישית, ניתן להטיל על כל מזיק את הפיצוי שגרם בפועל (ראו: סעיף 11 לפקודה; ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1990); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)). לדידי, המקרה שלפנינו נופל, למצער, לקבוצה השנייה שתוארה לעיל, הווה אומר: לא ניתן להפריד, בשל המחדל המתמשך שהתרחש כאן, בין הנזק שנגרם על ידי המדינה, והנזק שנגרם על ידי העיריה. ממילא, הנזק נגרם בעיקר נוכח המחדלים בתחום טיהור הקולחין – שהיה באחריות העיריה – ובנוסף בתחום הובלת מי הקולחין – שהיה באחריות המדינה. אשר על כן, אינני רואה טעם לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בדבר האחריות המשותפת (ביחד ולחוד), וזאת גם נוכח קביעתי כי אין להחזיק את המדינה כאחראית ברשלנות בכל הקשור לטיהור מי-הקולחין. השגות כלליות על סכום הנזק שנקבע 86. נראה כי מרבית טענותיהם של הצדדים הינן טענות כלליות, המועלות בעלמא, ומבלי לפרט באיזה מובן שגה בית המשפט הנכבד קמא בתחשיבו. כך, לדוגמה, המדינה משיגה כנגד הקביעה, כי לבלום ולחווה נגרמו נזקים בתחומי התיירות, המוניטין, ההתקשרות עם הספקים והפחת בציוד, וכן נזקים עקיפים, הכוללים חובות לספקים ולבנקים, אשר נאמדו בסכום של 500,000 ש"ח. בלום טוען מאידך כי סכום זה נמוך יתר על המידה. שני הצדדים משיגים איפוא על הסכום האמור מבלי לפרט בנושא זה במידה מספקת. עוד טוענות המדינה והעיריה כי המחירים לקילו פרי שנקבעו כבסיס לחישוב הנזק – כזכור, 7.5 ש"ח לק"ג, לשיווק לשוק המקומי ולייצוא, ו-1.2 ש"ח לק"ג, לשיווק לתעשייה – אינם מבוססים דיים. 87. כידוע, על דרך הכלל, נמנע בית המשפט שלערעור מלהתערב בממצאי העובדה שאליהם הגיעה הערכאה המבררת, אלא במקרים שבהם נפלה שגגה מהותית, המצדיקה התערבות (ראו: ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון ד"ר מנחם אלברט (לא פורסם, 14.12.2006) (להלן: פרשת גולן)). הלכה זו חלה אף מקום בו נקבעו מסקנות עובדתיות הנוגעות לשיעור הנזק, בהסתמך על חוות דעת מומחים, ועל דרך של אומדן (ראו: ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל – מחלקת עבודות ציבוריות (לא פורסם, 7.3.2005)). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה מצאתי כי הן אינן נופלות לגדרי החריגים לכלל שהותווה לעיל, שכן המדובר בטענות כלליות שהועלו בעלמא, ומבלי לפרט בנוגע למהות הטעות שאליה נקלע, כנטען, בית המשפט המחוזי הנכבד. ניכוי עשרים אחוזים מן הנזק 88. נראה כי העובדה שנזקיו של בלום נגרמו, בצורה חלקית, גם מחוסר בעובדים בחווה, הוכחה כדבעי בבית המשפט המחוזי הנכבד. כך, לדוגמה, כתב בלום בתאריך 28.8.1996: "אבקש שהמשרד [משרד החקלאות – ח"מ] יאשר לנו הפעלת הפועלים הזרים, כי אין כל אפשרות להעסיק בעבודת הקטיף עובדים ישראלים. בשנה זו לא קטפנו כ-800 טון פרי בגלל מחסור בעובדים" (ההדגשה שלי – ח"מ). ראו: מוצגים נ/120/1-נ/131/1; פרוטוקול, עמוד 109. יצוין כי העדויות בנושא זה נוגעות גם לשנים 2001-1999 – בהן, כאמור, נגרם חלק מן הנזק, מושא הערעורים. לו היה בית המשפט המחוזי הנכבד נמנע מלקבוע ממצא עובדתי בנושא זה, הרי שהיה מקום להתערב ולשנות מפסק הדין. ברם, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה, וקבע כי הגורמים שצוינו לעיל תרמו תרומה של 20 אחוזים מסך הנזק, שאותם יש להפחית מן הפיצוי (ראו: פיסקה 59 מפסק הדין). הצדדים כולם – המדינה והעיריה, מצד אחד, ובלום, מצד שני – אינם מצביעים בערעוריהם על עילה המצדיקה שינוי מהכרעה זו, לקולא או לחומרא, ועל כן יש להשאירה על כנה, בנוסף לאשם התורם של שלושים אחוזים, שהצעתי להוסיפו לתחשיב הנזק כאמור. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין 89. כידוע, פסיקת הוצאות נתונה, ברגיל, לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולמעט מקרים חריגים, בהם נפל בשיקול הדעת פגם מהותי, הרי שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא (ראו: ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233 (1995); פרשת גולן). במקרה שלפנינו לא ניתן להצביע על טעות המצדיקה התערבות בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-הדין שנקבעו, ובמיוחד נוכח העובדה כי בלום הזכיר עניין זה, בקצרה, בכתב הערעור, אך אפילו לא חזר עליו בסיכומי טענותיו. סיכום 90. פרשה זו החלה, בשנת 1991 לערך, עת הגה בלום את הרעיון להקים חווה של צברים. בלום נועץ במשרדי הממשלה השונים, ובפקידי הממשל הרלבנטיים, ושם את מבטחו בדבריהם, כי יסופקו לו מי הקולחין של עיריית דימונה. המים לא סופקו, ועל כן – נוצר נזק, שבגינו חייבות בפיצוי מדינת ישראל, ועיריית דימונה. כך ניתן לתאר, במילים פשוטות, את סיפור המעשה כולו בקצירת האומר, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי מבין השורות מזדקרת תמונה קשה של התרשלות ארוכת שנים של הרשות המקומית והמדינה, על גופיה השונים. 91. מאחר שהשתלשלות האירועים והבעייתיות בהתנהלות הצדדים השונים תוארה כבר בהרחבה, לא אוסיף עליה עוד, אך אביא שתי מובאות המסכמות בצורה הולמת את הפרשה. המובאה הראשונה כוללת מספר שורות ממכתבו של סגן ראש הממשלה ושר החקלאות דאז, מר רפאל איתן ז"ל, ליועץ המשפטי לממשלה, מתאריך 15.6.1999 (ראו: מוצג ת/1/1): "פרויקט חוות צברי אורלי הוא הגשמת המדיניות של כל ממשלות ישראל בנוגע להתיישבות הנגב, לפיתוח חקלאות מתקדמת, להגברת התעסוקה ולפיתוח היצוא. החקלאי הוכיח באופן שאין שני לו יכולות בקידום החקלאות. [...] החווה ובעליה הם הגשמה אמיתית של חזון הציונות". ובמקום אחר, באותו מכתב: "על פניו התרשלה המדינה בנושאים שבטיפולה. היזם נאלץ לשאת על גבו טיפול רשלני וחסר מעוף של רשויות השלטון ובכירי עובדיו. אין מפעל כלכלי הבנוי לזה. מחובתה של המדינה, אם היא חפצה חיים, ליצור אקלים המעודד יוזמות כמו חוות צברי אורלי". המובאה השנייה לקוחה מ-פרשת שתיל, והיא מכילה דברים שכאילו נכתבו לענייננו (ראו: שם, בפיסקה 39): "התמונה המצטיירת היא של רשויות הפועלות באורח מסורבל, באיטיות חסרת פשר, מתוך קושי בקבלת ההכרעות הנדרשות במועדן, שעה שהאחת אינה יודעת על מעשי רעותה, אך יחד מצטרפים המעשים לכלל התנהגות בעיתית ולעתים אף נטולת הגיון ממש. כל זאת, תוך התעלמות מחשש מבוסס מפני קרות הנזק – חשש שקינן מבעוד-מועד, אך משום מה לא הניע את הגורמים המוסמכים לשנות מפעולתם". 92. הפרשה שלפנינו עוסקת, בליבתה, בפער שבין הסטנדרט שהציב מר רפאל איתן ז"ל במכתבו שנזכר לעיל, לבין פעולותיהן הקונקרטיות של המדינה והעיריה בהקשר ליוזמתו של בלום, ודומה שכל מילה נוספת – מיותרת. התוצאה האופרטיבית 93. נוכח כל האמור לעיל – אם תתקבל דעתי, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעניין הנזק ישונו, כדלקמן: (א) מפוטנציאל ההכנסות לשנים 2002-1999 (17,292,000 ש"ח) יש לנכות: הוצאות נחסכות, יחסית ל-550 דונם (4,933,537 ש"ח), והכנסות בפועל (8,414,090 ש"ח), ובסך הכל 13,347,627 ש"ח. ההפרש שנותר (13,347,627 ש"ח - 17,292,000 ש"ח) עומד על 3,944,373 ש"ח. (ב) מתוצאה זו יש לנכות שיעור של חמישים אחוזים: עשרים אחוזים, בגין התרומה לנזק שתרמו הבעיות בכוח האדם וכיוצא בזאת, ושלושים אחוזים נוספים, בגין האשם התורם שבו חב בלום. הנזק בשלב זה עומד על סכום של 1,972,186 ש"ח. (ג) לנזק יש להוסיף, כאמור בפסק הדין, 350,000 ש"ח נוספים – הנובעים מהסכום הנפסק בפיסקה 61 לפסק הדין בבית המשפט המחוזי הנכבד (500,000 ש"ח) שמהם יש לנכות שיעור של שלושים אחוזים, בגין האשם התורם של בלום. הסכום הסופי עומד, איפוא, על סך של 2,322,181 ש"ח, כשיעוריו בתאריך 1.1.2001 (אמצע תקופת הנזק). לסכום זה יתווספו הצמדה וריבית כחוק, החל מתאריך 1.1.2001, ועד ליום התשלום, בנוסף לסכום ההוצאות ושכר טירחת עורך-הדין שנפסק לעניין זה בבית המשפט המחוזי הנכבד. 94. נוכח מסקנותיי הנ"ל, הרי שטענותיו של בלום הנוגעות להליכי הפטור מאגרה מתיירות, שכן סכום הפיצוי הסופי נמוך מ-10,000,000 ש"ח. 95. בשים לב לכל האמור לעיל – אציע לחבריי לקבל בצורה חלקית, את ערעורה של המדינה ושל עיריית דימונה, לדחות את ערעורו של בלום, ולהעמיד את הפיצוי על הסכום שצוין בפיסקה 93 שלעיל. על אף הקבלה החלקית של הערעור – אין אני מציע שנעשה צו להוצאות בערעור, בהתחשב במכלול הנסיבות. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: מצטרף אני לפסק דינו המקיף והיסודי של חברי השופט ח' מלצר. בצדק נמנע חברי מליישם את מבחני פסקת ההגבלה שבחוקי היסוד לצורך קביעת האחריות שבנזיקין. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי נעשה בפסיקה, במרוצת השנים, בעקבות המשפט המקובל, שימוש בשלושה מבחני סיבתיות (משפטית): מבחן הסיכון הבוחן אם הנזק נופל לתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, מבחן הצפיות – הבוחן אם המעוול צריך היה לצפות כי כתוצאה ממעשהו יגרם נזק ומבחן השכל הישר, שעשוי לשמש מבחן אמורפי ושהקפידו לראותו כמבחן נגטיבי השולל סיבתיות במקרים שבהם ההתנהגות העוולתית לא הגדילה את הסיכון לגרימת הנזק – במקרים שבהם ההתרמות הסיבתית היא מקרית, או כשקיים גורם דומיננטי אחר לנזק. מקובל להחיל, לעניין הקשר הסיבתי שבין ההתנהגות העוולתית הרשלנית לבין הנזק הראשוני, את מבחן הצפיות על עוולת הרשלנות ואת מבחן הסיכון על הסדרי האחריות החמורה והמוחלטת; אולם כבר בע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז(1) 449, 465 (1965) עמד בית המשפט העליון על כך שמבחן הסיכון אינו אלא פרוש רחב יותר של מבחן הצפיות הסבירה. וביתר דיוק, כפי שכבר ציינתי ברע"א 4394/09 גרגורי לנדרמן נ' סגיב הנדסה ואח' (טרם פורסם, 8.11.10), מבחן הסיכון צריך שייתפס כמבחן מסגרת כללי המשקף את מהותה של הסיבתיות המשפטית. מבחן זה יש לו פנים אחדות והוא בוחן, במבט לאחור, אם הנזק שנגרם מהווה התממשות של הסיכון שהפך מראש את ההתנהגות – להתנהגות עוולתית. זהו מבחן של סינון המבקש להבטיח כי האחריות המוטלת בדיעבד מתיישבת עם ההיגיון והתכלית ששימשו מראש לראיית ההתנהגות – כהתנהגות עוולתית (שם, בפיסקה 8). מקום בו מדובר בעוולת הרשלנות, כבענייננו, הסיכונים העוולתיים הם הסיכונים הצפויים שאינם סבירים. מבחן הצפיות נתפס כאן כנגזרת קונקרטית של מבחן הסיכון – לאמור, כיישומו הספציפי של מבחן הסיכון על עוולת הרשלנות (ישראל גלעד ואהוד גוטל "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי – מבט ביקורתי", משפטים לד(2) 385, 396; ראו גם סעיף 366 להצעת התזכיר לחוק דיני הממונות). יישומם של מבחנים אלה במקרה הקונקרטי מבסס את קיומו של הקשר הסיבתי שבין התרשלות המדינה והעירייה לבין הנזק שנגרם למערערים – כאמור בפסק דינו של חברי על כל חלקיו. המשנה-לנשיא (דבימ') השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו המקיף של חברי השופט ח' מלצר ולהערותיו של חברי המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ט' באלול התשע"ב (‏27.8.2012). המשנה-לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06086640_K10.doc של+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il