המוקד לפליטים ומהגרים נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 8662/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8662/15 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותרים: 1. המוקד לפליטים ומהגרים 2. פינן גזאי נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. משטרת ישראל 3. שירות בתי הסוהר 4. רשות האוכלוסין וההגירה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד אסף וייצן בשם המשיבים: עו"ד נועם מולה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו במתווה המכונה "המתווה לטיפול במסתננים המעורבים בפלילים בין משטרת ישראל לרשות האוכלוסין וההגירה" מיום 29.1.2014, שלפי האמור בעתירה גיבש היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב 1 (להלן: המתווה). העותרים מבקשים כי תוכרז בטלות המתווה; כי בית משפט זה יורה לשחרר את כל מי שהועבר למשמורת בהתאם להוראות המתווה, לרבות העותר 2 המצוי כיום במשמורת; וכי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ייקבע כלל שלפיו לא ניתן להעביר למשמורת מי שאין אופק להרחקתו מישראל בשל "מעורבות בפלילים" כאמור במתווה. כעולה מן העתירה, העותרים ערים לקיומו של סעד חלופי, ברם לעמדתם מוצדק במקרה זה כי בית משפט זה יעשה שימוש בסמכות המקבילה הנתונה לו להכריע בעניין חרף קיומו של סעד חלופי, בין היתר נוכח עצמת הפגיעה בזכויות אדם הכרוכה במתווה ובשל אופייה המוחלש של האוכלוסייה הרלוונטית. התבקשה עמדת המשיבים בעניין קיומו של סעד חלופי. אלה גרסו כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, בדמות העלאת הטענות בפני בית הדין לביקורת משמורת ובמידת הצורך פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לחלופין נטען כי ניתן לפנות לבית הדין לעררים כאמור בסעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). לאחר שבחנו את העתירה ונימוקיה מצאנו כי דינה להימחק על הסף עקב קיומו של סעד חלופי. מבלי לגרוע מטיעוני העותרים לגופם של דברים, כלל הוא כי מקום שבו קיים בידי העותר סעד חלופי ככלל יימנע בית משפט זה מלדון בעניין (ראו למשל בג"ץ 4291/14 גפסו נ' פרקליטות מחוז צפון, פסקה 6 (28.10.2014)). במקרה זה לא מצאנו לחרוג מכלל זה. בענייננו החליט ממונה ביקורת הגבולות – בין היתר – לבטל את הרישיון הזמני לישיבת ביקור שניתן לעותר 2 לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. במצב דברים זה דומה שהמסלול המתאים להעלאת טענות העותרים הוא בפני בית הדין לעררים. זה האחרון מוסמך לדון הן בהחלטה האמורה של הממונה, הן בשאלת המשמורת (ראו סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל). כפי שנקבע בסעיף 13 כד לחוק הכניסה לישראל, בית הדין לעררים ידון בערר בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית משפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית לפי סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים). לאמור, בית הדין לעררים מוסמך להידרש גם לשאלת חוקיותו של המתווה הנתקף בעתירה זו – אף אם מדובר בשאלה כללית ועקרונית – במסגרת "תקיפה עקיפה" (ראו והשוו בג"ץ 4531/09 ברגותי נ' שירות בתי הסוהר (16.6.2010); בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים, פסקאות 6-5 (11.8.2008); בג"ץ 5294/13 טולדנו נ' בנק ישראל – המפקח על הבנקים, פסקה 15 (11.9.2013)). כידוע, החלטה סופית של בית הדין לעררים ניתנת לערעור בזכות לפני בית משפט לעניינים מינהליים (סעיף 13לא לחוק הכניסה לישראל), ופסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי נתון לערעור לפני בית המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך (סעיף 12 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים). העתירה נמחקת אפוא על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. טענות הצדדים לגופה של המחלוקת שמורות להם. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בטבת התשע"ו (‏5.1.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15086620_M05.doc נב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il