צבי אמיליאנר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 8658/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8658/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותר: צבי אמיליאנר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יגאל גולדשטיין פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי מדינת ישראל ליתן טעם מדוע אינה מסכימה לשחרר את העותר לחלופת מעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו ולחילופין מתבקש בית משפט זה להורות למדינה להחזיקו בתא מעצר נפרד וכן לקבוע כי חוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בעניינו על ידי הפסיכיאטר המחוזי לפיה הוא כשיר לעמוד לדין וכי היה כשיר בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לו – איננה תקפה. 2. נגד העותר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בקריית גת המכיל ארבעה אישומים, במסגרתם יוחסו לו עבירה של דרישה באיומים של רכוש, לפי סעיף 404 רישא לחוק העונשין, תשל"ז -1977 (להלן: חוק העונשין) ושלוש עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בד בבד הגישה המדינה לבית משפט השלום בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית משפט השלום (כב' השופט א' באומגרט) הורה על הארכת מעצרו של העותר לשבוע ימים לנוכח "קיומה של ראשית ראיה הנדרשת לצורך הארכת המעצר" עד לדיון בראיות נגדו. במהלך תקופה זו, נתבקש בא-כוחו ללמוד את חומר החקירה. העותר הופנה בהסכמה לבדיקה על ידי הפסיכיאטר המחוזי לשם בחינת כשרותו לעמוד לדין. בית המשפט (כב' השופט א' זבולון) קבע כי עד למועד קבלת חוות הדעת, יישאר העותר במעצר במסגרת בית חולים פסיכיאטרי, על פי שיקול דעתו של הפסיכיאטר המחוזי. יצוין, כי בא-כוחו של העותר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. לנוכח הצורך בהמשך אשפוזו של העותר, דחה בית המשפט (כב' השופט י' פ' אקסלרד) את הדיון בעניינו של העותר. חוות הדעת שניתנה בעניינו קבעה כי העותר כשיר לעמוד לדין. על כן, ביקש בא-כוחו של העותר תסקיר מעצר בעניינו שיבחן את מסוכנותו. במהלך הדיון, כפר בא-כוחו של העותר (שבינתיים הוחלף באחר) בקיומן של ראיות לכאורה. לנוכח הודעתו כי "הוא אינו ערוך לטעון כראוי לעניין קיומן של ראיות לכאורה שכן הוא סניגור חדש בתיק ולא הספיק לעבור על חומר החקירה", נדחה הדיון בעניין טיעוני העותר לראיות לכאורה. בית המשפט (כב' השופט י' פ' אקסלרד) בחן קיומן של ראיות לכאורה בשנית וקבע כי תנאי זה נתקיים. עם זאת, הדגיש, כי מדובר בהחלטת ביניים "וביהמ"ש פתוח להשתכנע אחרת" לאחר שמיעת טיעוניו של הסניגור. במסגרת הדיון, טען הסניגור כי מעצרו של העותר אינו חוקי הואיל והעותר היה אמור להיות במעצר עד לתום עריכת חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו ומשזו ניתנה, הרי שהיה עליו להשתחרר ממעצר. בית המשפט דחה את טענתו מן הטעם כי בהחלטה קודמת נקבע כי העותר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת. ההחלטה לפיה העותר יישאר במעצר עד למתן חוות הדעת איננה מבטלת החלטה קודמת. מה גם, שסניגורו של העותר לא טען אחרת, לאחר שניתנה חוות הדעת, והעותר נשאר במעצר עד לקבלת תסקיר בעניינו. בית המשפט הדגיש כי לעותר עבר פלילי לא מבוטל ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה אשר לא הרתיע אותו מלבצע את העבירות המיוחסות לו. כמו כן, דחה בית המשפט את השגותיו של העותר על ממצאי חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי. משקיימות ראיות לכאורה ושמהעותר עולה מסוכנות, אין להורות על שחרורו. העותר הגיש בקשה לעיון חוזר בעילת קיומן של "עובדות חדשות", אשר נדחתה. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערר. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו של כב' השופט באומגרט להאריך את מעצרו של העותר עד להחלטה סופית בבקשת המדינה למעצרו עד לתום ההליכים נגדו ניתנה "עד להחלטה אחרת", וזו הרלוונטית לענייננו. הפסיכיאטר המחוזי רשאי היה להתייחס לכשירותו של העותר בעת ביצוע העבירה. תסקיר שירות המבחן לא המליץ על שחרור העותר, צדק בית המשפט בהחלטתו להורות על מעצרו של העותר אשר לו עבר פלילי הכולל עבירות מהסוג שיוחס לו במסגרת כתב האישום דנן. 3. עיקר טענות העותר הוא כי מעצרו לאחר מתן חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו היה שלא כדין. לא היה מקום כי בית משפט השלום יעלה מיוזמתו הוא עילת מעצר בדמות מסוכנות, כל שכן כאשר המותב הקודם אף הציע לחפש לעותר חלופות מעצר. אי התנגדותו של הסניגור למעצרו של העותר לאחר מועד מתן חוות הדעת איננה יכולה להתפרש "כהסכמה שבשתיקה", לאמור כי מעצרו יכול להימשך "מכללא". משכך, מתבקש בית משפט זה לבטל את החלטתו של בית משפט קמא בעניין מסוכנותו של העותר ולהורות על שחרורו לאלתר ממעצר. עוד טוען הסניגור לגופה של ההחלטה בעניין מסוכנותו ומבקש להפריכה. נוסף על כך הוא תוקף את ממצאי חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי וטוען לחוסר אחריותו הפלילית. במידה ובית משפט זה יורה על המשך מעצרו, מבקש הוא להורות על מעצרו "בתנאים הראויים לפי החוק לטיפול בחולי נפש". 4. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. דרך המלך בעניינו של העותר היא להגיש בקשת רשות ערר לפי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 לבית משפט זה. השגות העותר נושאות עימן נופך ערעורי. נופך זה מעקֵר את העילה המשמשת יסוד לעתירה. בית-משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו מכהן כערכאת ערעור או כערכאת ערר על החלטות שניתנו במסגרת סמכותן כדין של הערכאות השיפוטיות, בין אם ההחלטות מקובלות עליו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו (ראו בג"ץ 3144/10 חיננזין נ' נשיאת בית המשפט העליון (27.4.10); בג"ץ 4785/10; בג"ץ 9979/09 רוזנקרנץ נ' בית המשפט לעניינים מנהליים ת"א (21.12.2009); בג"ץ 6794/06 נימני נ' מדינת ישראל (31.8.2006)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית המשפט על דרגותיו השונות מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה. תחימת סמכויות זו חיונית היא לצורך קיומה של מערכת שיפוטית תקינה, בה כל בית דין וכל בית משפט פועל מכוח הסמכות שהתווה לו המחוקק. הטיפול בעתירה נדחה במידת מה בתקווה שהתמונה תתבהר. כך או כך, על פי התשתית הדיונית שהוצגה, בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק איננו האכסניה המשפטית המתאימה לדון בהסתייגות העותר. 5. סוף דבר: העותר לא גילה עילה שבדין המצדיקה קבלת העתירה. דין העתירה להדחות על הסף. בהעדר תגובה אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' בסיוון תשע"ב (10.6.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11086580_Z01.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il