פלוני נ. איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8656/23 וערעור משיב לפי תקנה 137(ב) לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערת בערעור 8656/23 והמשיבה 1 בערעור משיב: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ 2. פלוני 3. הכשרה חברה לביטוח בע"מ 4. פלוני 5. מגדל חברה לביטוח בע"מ 6. ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ המערערת בערעור משיב: מגדל חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ 3. פלוני 4. הכשרה חברה לביטוח בע"מ 5. פלוני 6. ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 29254-10-12 מיום 29.6.2023 שניתן על ידי כב' השופטת חיה זנדברג בשם המערערת והמשיבה 1 בערעור משיב: בשם המערערת בערעור משיב: בשם מגדל חב' לביטוח: עו"ד ענבר הרשקוביץ עו"ד פרויליך אריאל עו"ד יובל ראובינוף פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' זנדברג) בת"א 29254-10-12 מיום 29.6.2023, הנסבים על גובה הפיצוי שנפסק למערערת בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 1. המערערת, ילידת יוני 1986, נפגעה בחמש תאונות דרכים: הראשונה ביום 10.12.2005, במכונית המבוטחת על ידי המשיבה 1; השנייה ביום 2.8.2009, במכונית המבוטחת על ידי המשיבה 3; השלישית ביום 20.5.2010, במכונית המבוטחת על ידי המשיבה 5 (להלן גם: המשיבה); הרביעית ביום 12.9.2010, במכונית המבוטחת גם היא על ידי המשיבה, תאונה שהוכרה גם כתאונת עבודה; ותאונה חמישית שאירעה ביום 31.7.2011, במכונית המבוטחת על ידי המשיבה 6. התביעה שהתבררה בהליך קמא נסבה על נזקי המערערת בכלל התאונות. 2. בית המשפט אימץ את קביעות המומחים שמינה בתחום האורתופדי, הנפשי והראומטולוגי. בתחום האורתופדי נקבע כי המערערת סובלת מנכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלת תנועות קלה בעמ"ש צווארי, אותה יש לחלק בחלקים שווים בין כל אחת מהתאונות; בתחום הנפשי נקבעה נכות זמנית בשיעור 10% בגין PTSD החל ממועד התאונה הרביעית ולמשך 8 שנים, ונכות צמיתה בשיעור 5% שיוחסה כולה לתאונה הרביעית; ובתחום הרמאומטולוגי נקבעה נכות בשיעור 30% בגין פיברומיאלגיה, מחציתה יוחסה לתאונה הרביעית ומחציתה האחרת לתאונה החמישית. בית המשפט העמיד אפוא את נכותה הרפואית הצמיתה והמשוקללת של המערערת על 40% (במעוגל), בחלוקה הבאה: בגין התאונה הראשונה, השנייה והשלישית – 2%; בגין התאונה הרביעית – 20.9%; ובגין התאונה החמישית – 16.7%. 3. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין נכותה התפקודית של המערערת והגריעה מכושר ההשתכרות, זאת על רקע עבודתה של המערערת כאשת מכירות במהלך ולאחר התאונות השונות. המערערת עבדה עד לחודש אוגוסט 2015 אז עזבה את מקום עבודתה האחרון ולא שבה מאז למעגל התעסוקה. 4. בתמצית, בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה כי נגרם לה הפסד השתכרות עד לסיום עבודתה באוגוסט 2015, שכן לאחר התאונות הרביעית והחמישית משכורתה לא פחתה אלא עלתה, כשבמקביל המערערת החלה בלימודים לתואר ראשון. עוד נקבע כי לא הוכח שהמערערת היתה צפויה להשתכר כדי שילוש השכר הממוצע במשק. בהקשר זה צוין כי שכרה של המערערת בשני מקומות עבודתה האחרונים התאפיין בגידול התחלתי משמעותי ואז התייצבות וירידה, ללא קשר לתאונות. על רקע זה העריך בית המשפט, על דרך האומדנה, שבסיס השכר ופוטנציאל ההשתכרות של המערערת עומד על 18,000 ₪ (נטו) לחודש. עוד נקבע כי הגריעה מכושר ההשתכרות נמוכה משיעור הנכות הרפואית, זאת לנוכח מכלול נסיבותיה של המערערת, ובין היתר: העובדה כי לאחר התאונות המערערת המשיכה לעבוד באופן אינטנסיבי מספר שנים, החלה בלימודים אקדמאיים והעלתה את שכרה באופן משמעותי; כי לדברי המערערת היא הפסיקה לעבוד מחמת סכסוך אליו נקלעה עם המעסיק; עדותה של המערערת על אודות קשייה מחמת הפיברומיאלגיה אל מול סרטוני מעקב שהוצגו ודברי המומחה לפיברומיאלגיה לפיהם אפשר וכדאי שהמערערת תשוב לעבוד; ודברי המומחה בתחום הנפשי בדבר קשר אפשרי בין היריון ולידה להפסקת העבודה והלימודים. בית המשפט העריך את נזקי המערערת לפי גריעה מהשכר של 20% (שני שליש מהתחשיב האקטוארי שהוצג ונערך לפי 30% אחוזי נכות בגין פיברומיאלגיה ושכר חודשי של 18,000 ₪ נטו). לזכות המערערת נפסקו הסכומים הבאים: הפסדי שכר לעבר (החל מיום 1.9.2015) – 385,251 ₪; הפסדי שכר לעתיד – 857,565 ₪; הפסדי פנסיה – 155,352 ₪ (הפסדי השכר והפנסיה, בסכום כולל של 1,398,168 ₪ נפסקו לחובת המשיבות 6-5 בלבד בחלוקה שווה); כאב וסבל – 98,785 ₪ (5,190 ₪ בגין התאונה הראשונה; 4,542 ₪ בגין התאונה השנייה; 4,489 ₪ בגין התאונה השלישית; 46,739 ₪ בגין התאונה הרביעית; ו- 36,825 ₪ בגין התאונה החמישית); הוצאות רפואיות, טיפולים ונסיעות – סכום כולל של 50,000 ₪ (80% לחובת המשיבה 6 ו-20% לחובת המשיבה 5); עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 300,000 ₪, סכום המשקף 3 שעות עזרה שבועיות לפי 50 ₪ לשעה, החל ממועד התאונה הרביעית (בחלוקה בין המשיבות כמפורט בפסקה 35 לפסק הדין). 5. בגין התאונה הרביעית שהוכרה כאמור כתאונת עבודה, קבע הביטוח הלאומי (להלן: המל"ל) למערערת 10% נכות, אך מכיוון שתביעת המערערת למל"ל הוגשה באיחור (ביום 27.2.2020) ולנוכח הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 – לא שולמו לה גמלאות. בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי יש לבצע ניכוי רעיוני של הגמלאות בסך 63,653 ₪, מן הטעם שהמשיבה אינה צפוי לתביעת שיפוי מהמל"ל והמערערת אינה צפויה לכפל פיצויים, כך שאין מקום לניכוי רעיוני של התשלום. סך הכל נפסק לזכות המערערת סך של 1,846,953 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט בשיעור 13% בצירוף מע"מ, בחלוקה השווה לחלקן היחסי של המשיבות בסך הפיצויים. 6. על פסק הדין הוגש ערעור מטעם הניזוקה-המערערת וערעור משיב לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) מטעם מבטחת הרכב המעורב בתאונות השלישית והרביעית, היא המשיבה. 7. המערערת הלינה על מיעוט הסכום שנפסק בגין הפסדי שכר ופנסיה והוצאות רפואיות. לשיטתה, נפלו טעויות בחילוץ הנתונים הרלוונטיים לקביעת בסיס השכר, שעוד לפני התאונה עלה על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק והיה צפוי להמשיך ולעלות במשך השנים. נטען כי יש להעמיד את בסיס השכר לצורך הפסדי השכר בעבר ולאחר שערוך על 23,657 ₪ (נטו), ולעתיד על תקרת השכר הקבועה בחוק, 30,159 ₪ (נטו). כמו כן, נטען כי יש להעמיד את שיעור הגריעה מההשתכרות על שיעור גבוה מהנכות הרפואית הכוללת ולכל הפחות על 70%. בין היתר נטען כי לא היה מקום להתעלם מהנכות האורתופדית והנפשית בחישוב הפסדי השכר; כי הסיבה שבגינה הפסיקה המערערת לעבוד, אם בעקבות היריון אם בעקבות סכסוך עם המעסיק, לא הוכחה וממילא לא רלוונטית לשאלת הגריעה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונות; כי המומחה לפיברומיאלגיה לא קבע כי המערערת יכולה להמשיך לעבוד; כי נתוני השכר עליהם התבסס בית המשפט היו שגויים וחלקיים; ואף לפי נתונים אלה, חלה ירידה בשכר המערערת החל מ-2011, שנת התאונה החמישית, כך שנגרמו למערערת הפסדי שכר בשנים שבהן עבדה לאחר התאונה; כי סרטוני המעקב שהוצגו לא מבססים גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור נמוך מהנכות הרפואית; וכי בית המשפט לא נתן משקל לדברי המומחים ולראיות נוספות המלמדות כי המערערת סובלת מקשיים תפקודיים. אשר להוצאות, נטען כי המערערת הגישה קבלות בסכום כולל של 129,812 ₪ בגין טיפולים שעברה בהתאם להמלצות הרופאים המטפלים בזמן אמת. נטען כי לא הוכח מימון של הטיפולים על ידי קופת החולים או המל"ל, ועל אף שהתאונה הרביעית הוכרה כתאונת עבודה, המל"ל לא הכיר בנכות נפשית כך שההוצאות הרלוונטיות לנכויות אלה אינן מכוסות על ידו. זאת ועוד, נטען כי המל"ל אינו מחויב לשאת בטיפול בגין מחצית מנכותה של המערערת בגין פיברומיאלגיה שהיא תוצאת התאונה החמישית, וכי קנביס רפואי הנדרש למערערת עקב מצבה ממילא אינו נכלל בשירותים הכלולים בסל הבריאות. 8. ערעור המשיבה נסב על אי עריכת ניכוי רעיוני של קצבת נכות מעבודה בסך של 63,653 ₪ ועל אופן חלוקת הנכות בגין פיברומיאלגיה בין התאונות השונות. בין היתר נטען כי כבר בסמוך לאחר התאונה הראשונה המערערת סבלה מתסמינים שהמומחה אישר כי הם מאפיינים של פיברומיאלגיה, כך שאין לייחס את הנכות בגינה רק לתאונה הרביעית והחמישית. עוד נטען כי אין הצדקה לחלוקת הנכות באופן שווה בין התאונה הרביעית לחמישית, שכן לפי קביעתו של המומחה עצמו, התאונה החמישית גרמה לפיברומיאלגיה "ביתר שאת" והחמירה את מצבה של המערערת. המשיבה מבקשת לקבוע כי לפחות מחצית מהנכות תיוחס לתאונה הראשונה וכי יתר הנכות תיוחס בעיקר לאירועים טראומתיים אחרים שאירעו בחיי המערערת וכן לתאונה החמישית. לחלופין, נטען כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך מינוי מומחה נוסף שידון בשאלת חלוקת הנכות הראומטולוגית בין התאונות והאירועים השונים. דיון והכרעה 9. לאחר שנערכה בפני ישיבת קדם ערעור, החלטנו להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפנינו מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות. אקדים ואומר כי דין הערעורים להידחות. איני רואה להידרש לכל טענה וטענה שהעלו הצדדים, ואבחן את הדברים מ"מעוף הציפור", בשים לב לאמות המידה להתערבות ערכאת הערעור בשומת הנזק. 10. בין הצדדים ניטשה מחלוקת לגבי אופן החישוב של בסיס השכר והנתונים הצריכים לעניין. מבלי להיכנס לנבכי החישוב אומר כי שכרה של המערערת עובר לתאונה החמישית ולאחריה התאפיין בתנודתיות; גם לאחר התאונה החמישית (בחודש יולי 2011), המערערת המשיכה לעבוד במשך כ-4 שנים נוספות ובתקופות מסוימות אף העלתה את שכרה, כאשר החל משנת 2012 שילבה בין עבודה ללימודים אקדמאיים, כשגם לכך יש לתת משקל בבחינת גובה השכר והשפעת התאונה על פוטנציאל ההשתכרות. מכל מקום, בית משפט קמא שם לנגד עיניו, לזכות המערערת, את שכרה הממוצע הגבוה ביותר בשנים הרלוונטיות (23,375 ₪ בשנת 2011 ו-22,101 ₪ בשנת 2014, ברוטו), וממנו גזר, על דרך האומדנה, את בסיס השכר (18,000 ₪, נטו). אשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לתת משקל להתרשמותו הישירה של בית המשפט מהמערערת וממכלול הנתונים שעמדו בפניו. כידוע, קביעה בנושא הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע מצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת ערעור בנושא זה תיעשה במשורה במקרים המתאימים (ראו מבין רבים ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 והאסמכתאות שם (11.1.2015)). 11. טענת המשיבה כי תסמיני הפיברומיאלגיה הופיעו עובר לתאונה החמישית והצדיקו חלוקת נכות שונה בין התאונות והאירועים השונים בחיי המערערת, הועלתה בפני המומחה שאף ערך השלמה לחוות דעתו בעקבות הטענות. גם לאחר בחינת מסמכים נוספים ובדיקה נוספת של המערערת, לא מצא המומחה לשנות ממסקנתו כי בחינת הדברים "ממבט על" ולאורך זמן מעלה כי אין לייחס את התלונות המוקדמות עליהן הצביעה המשיבה לפיברומיאלגיה. הגם שהקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של הנפגע מסורה בידי בית המשפט, בית משפט קמא מצא בענייננו לאמץ את עמדתו המקצועית של המומחה, וגם בכגון דא נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לדחות או לאמץ חוות דעת מומחה (ע"א 7397/10 אוחיון נ' קיבוץ להבות הבשן, פסקה 7 27.2.2012)); ע"א 8513/12 אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (18.3.2013)), מה גם שבענייננו מדובר במומחה מטעם בית המשפט, שלא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעתו (ע"א 6510/20 מזרחי נ' כהן, פסקה 6 (‏12.12.2021); רע"א 7863/17 פלונית נ' הפול חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 (17.12.2017((. אין המקרה שלפנינו מצדיק לחרוג מהכלל האמור ולהתערב במסקנת המומחה לגבי ייחוס הפיברומיאלגיה לאיזה מהאירועים והתאונות. 12. המשיבה הצביעה על כך שיש לערוך "ניכוי רעיוני" של גמלאות, מקום שבו המזיק הינו המעביד (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 916-915 (מהדורה חמישית, 2020)). המערערת מנגד הלינה על אי שערוך בסיס השכר למועד פסק הדין. בסופו של יום, בהינתן כי מדובר בסכום של כ-63,000 ₪ בלבד, גם אם ניתן או צריך היה לפסוק אחרת ברכיב זה, הרי שטענות הצדדים מתקזזות זו עם זו, ואין בהן כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 13. אי לכך, הערעורים נדחים. אין צו להוצאות. ניתן היום, ג' בסיוון התשפ"ד (‏9.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23086560_E02.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1