סולמנובה דילדורה נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 8652/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8652/11 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג העותרת: סולמנובה דילדורה נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. מנהל מינהל האוכלוסין 3. משטרת ישראל 4. מנהל משרד הפנים - חולון עתירה למתן צו על תנאי תאריכי הישיבות: י"ג בטבת התשע"ג כ"ד בחשון התשע"ד (26.12.2012) (28.10.2013) בשם העותרת: עו"ד ראובן ליפקין בשם המשיבים: עו"ד מוריה פרימן פסק-דין הנשיאה מ' נאור: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשתה של העותרת לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950. עיקרי העובדות וההליכים 1. העותרת היא אזרחית אוזבקיסטאן, ילידת שנת 1961. העותרת נכנסה לישראל ביום 29.1.2008 ברישיון עבודה מסוג ב/1, לצורך עבודה בתחום הסיעוד. לאחר שתוקפו של רישיון העבודה פג, הונפקה לעותרת ביום 12.10.2008 אשרת ביקור מסוג ב/2, למשך חודש ימים. בהמשך, הונפק לעותרת רישיון עבודה מסוג ב/1 נוסף, עד ליום 4.11.2009 (רישיון זה הוארך בהמשך עד ליום 30.6.2010). 2. כשנה ושמונה חודשים לאחר הגעתה של העותרת לישראל, פנתה העותרת ביום 1.10.2009 לראשונה ללשכת רשות האוכלוסין בחולון, בבקשה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). טענת העותרת הייתה כי היא זכאית שבות בשל היותה בת ליהודי ששמו אבדולו אמינוב, ונכדה מצד אביה ליהודייה, רחל ארנבייבה ז"ל. 3. בקשתה של העותרת הועברה לידי "נתיב", לשכת הקשר שבמשרד ראש הממשלה (להלן: לשכת הקשר), לבדיקת זכאותה לפי חוק השבות. לאחר בחינת התשתית העובדתית בעניינה של העותרת, המליצה לשכת הקשר למשרד הפנים לדחות את הבקשה. המלצת לשכת הקשר נומקה בכך שהעותרת לא הוכיחה כי היא בתו של יהודי ונכדתה של יהודייה, ובכך שהמסמכים שהגישה להוכחת זכאותה נמצאו בלתי מהימנים. 4. ביום 13.4.2010 נשלחה אל העותרת הודעה כי בקשתה לקבלת מעמד עולה סורבה, והיא התבקשה לעזוב את הארץ. העותרת סירבה לעשות כן, ובהמשך הגישה מסמכים נוספים ללשכת הקשר. לאחר בחינת המסמכים הנוספים, המלצתה של לשכת הקשר נותרה בעינה. עקב כך, ביום 3.10.2011 נשלחה אל העותרת הודעה נוספת, ובה צוין כי אין מקום לשנות מההחלטה הדוחה את בקשתה לקבלת מעמד עולה, וכי עליה לעזוב את הארץ בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה. למען השלמת התמונה יצוין, כי ביום 18.11.2010 פנה אביה של העותרת, אבדולו אמינוב, לשגרירות ישראל באוזבקיסטאן בבקשה לקבלת אשרת עולה מכוח חוק השבות. בקשתו נדחתה. 5. נגד ההחלטה בעניינה של העותרת הוגשה העתירה שלפנינו. בהסכמת המשיבים, ניתן צו ביניים האוסר על הרחקת העותרת מישראל וזאת עד להכרעה בעתירה (השופט נ' הנדל, החלטה מיום 1.12.2011). העתירה והתגובות לה 6. לטענת העותרת, היא בתו מלידה של יהודי ששמו אבדולו אמינוב (להלן: אבדולו), ונכדתה (מצד האב) של אישה יהודייה, רחל ארנבייבה ז"ל (להלן: ארנבייבה). על פי הנטען, ארנבייבה נישאה לאדם בשם מירזה-שרון אמינוב, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים: אבדולו (אביה של העותרת), חוסיאט ז"ל וחוסנייה ז"ל. כן נטען, כי לארנבייבה אחים ואחיות יהודיים, וביניהם אישה בשם רבקה ארנבייבה. לפיכך נטען, כי העותרת זכאית למעמד עולה מכוח סעיף 4א לחוק השבות, הקובע כי זכותו של יהודי לעלות ארצה מוקנית גם לבני משפחתו. 7. העותרת המציאה מסמכים שונים, אשר לטענתה מוכיחים את יהדותה של סבתה ואת הקשרים המשפחתיים הנטענים. המסמכים העיקריים שצורפו הם אלה: ראשית, הוגשה תעודת הלידה של העותרת, שבה צוין כי אביה הוא אבדולו אמינוב, בן הלאום האוזבקי, ואמה היא נזיה אמינוב, בת הלאום הטטרי. שנית, צורף העתק מתעודת הלידה של אבדולו אמינוב. בתעודת הלידה צוין, כי שם אביו של אבדולו הוא "מירזו-שרון אמינוב", ושם אמו – סבתה של העותרת – הוא "רחיל אמינוב". שלישית, צורף אישור רישום פטירה מיום 25.7.2007 של אישה יהודייה בשם "רחיל ארנבייב", אשר הלכה לעולמה ביום 13.11.1989 (להלן: אישור רישום הפטירה). לטענת העותרת, "רחיל אמינוב" ו"רחיל ארנבייב", הן אותו אדם. להוכחת טענה זו, צורף תצלום של המצבה על קברה של ארנבייבה, שעליה נכתב "אמינובה (ארנבייבה) רחל 14.XII.1909 – 1989.18.XI", ותמונות משפחתיות. לנוכח האמור לעיל, טענה העותרת כי תעודת הלידה של אבדולו, בצירוף אישור רישום הפטירה של ארנבייבה והמסמכים הנוספים, מוכיחים כי אבדולו היה בנה של ארנבייבה, שהיא יהודייה. 8. העותרת הוסיפה וצירפה מסמכים לשם הוכחת פרטיהן של חוסיאט וחוסנייה, שהן לטענתה אחיותיו של אבדולו: תעודת לידה משוחזרת משנת 1990 על שם חוסיאט אמינוב, ילידת שנת 1942, ושני אישורים, האחד מיום 11.6.2005 והאחד ללא תאריך, על רישום לידה של חוסנייה אמינוב, ילידת שנת 1946. בהמשך צורף רישום לידה שלישי של חוסנייה, מיום 2.8.2012, שפרטיו זהים לפרטי רישומי הלידה האחרים. לפי מסמכים אלה, האם של חוסיאט וחוסנייה הייתה אישה יהודייה בשם רחל ארנבייבה. על-מנת להוכיח את קשרי המשפחה בין ארנבייבה, אבדולו ואחיותיו, צורף כרטיס אישי על שם רחל ארנבייב, אשר בו מצוינים שמות שלושת ילדיה – "אבדולו", "חוסיאט" ו"חוסני" (כרטיס אישי מס' 150 של "תאגיד מאכל ציבורי"; להלן: הכרטיס האישי). כן צורפו תעודת פטירה ואישור על רישום פטירתה של רבקה, שהיא לפי הטענה אחותה של ארנבייבה ותמונות של מצבות בבית קברות יהודי, שהוצבו, כך נטען, על קברים של בני משפחתה של ארנבייבה. 9. נוסף על כך, הגישה העותרת פסק דין מתורגם של בית המשפט באוזבקיסטאן מיום 8.9.2010 (להלן: פסק הדין הזר). פסק דין זה ניתן לאחר שבקשתה של העותרת למעמד מכוח שבות נדחתה. העולה מפסק הדין הוא, כי אבדולו יזם הליך בפני בית-משפט באוזבקיסטאן, ובמסגרתו ביקש לשנות ברישומים על לידתו את שם משפחתה של אמו ל"ארנבייבה" (במקום "אמינוב"); לשנות את הלאום של אמו ל"יהודייה" (במקום "אוזבקית"); ולרשום את שם אביה, יצחק. בית המשפט קיבל את הבקשה במעמד צד אחד, והורה על שינוי פרטיו האישיים של אבדולו ברישומים הממלכתיים, כמבוקש. עוד הורה בית המשפט על הנפקת תעודת לידה לאבדולו על סמך השינויים שבוצעו ברישומי הלידה. לפסק דין זה אחזור בהמשך הדברים. 10. לטענת העותרת, די בראיות שפורטו לעיל כדי להקים לה "חזקת זכאות" למעמד עולה מכוח חוק השבות, ולהעביר את הנטל לכתפי המשיבים להוכיח כי היא אינה זכאית למעמד זה. העותרת הוסיפה וטענה כי היא התחנכה בילדותה על ערכי היהדות וחגגה את חגי ישראל; כי במהלך חייה באוזבקיסטאן סבלה מגילויי אנטישמיות; וכי חלק מבני משפחתה עלו ארצה וקיבלו אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. לנוכח דברים אלה, ביקשה העותרת כי נתערב בהחלטת המשיבים בעניינה, ונורה למשיבים לתת לה מעמד עולה מכוח חוק השבות. 11. המשיבים טענו בתגובה כי העותרת לא הרימה את הנטל הראשוני להוכחת זכאותה למעמד עולה מכוח חוק השבות. לטענת המשיבים, על העותרת להוכיח כי היא בתו של אבדולו אמינוב; להוכיח כי אבדולו הוא בנה של רחל ארנבייבה; ולהוכיח כי רחל ארנבייבה הייתה יהודייה. עמדת המשיבים הייתה, כי העותרת הצליחה להוכיח כי אביה הוא אבדולו אמינוב. כן ציינו המשיבים כי הוצגו ראיות בעלות משקל ליהדותה של ארנבייבה. ואולם, לטענתם, העותרת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ארנבייבה הייתה אמו של אבדולו. 12. לטענת המשיבים, המסמכים שעליהם הסתמכה העותרת לשם הוכחת הקשר המשפחתי בין משפחת אמינוב לבין ארנבייבה אינם מספקים, וחלקם אף לא מהימנים. כך, לפי עמדת הגורמים המקצועיים בלשכת הקשר, שמה הפרטי של האם בתעודת הלידה של אבדולו הוא "רחיה" ולא "רחל" (או "רחיל") ושם משפחתה "אמינוב" ולא "ארנבייבה". לכן, תעודת הלידה של אבדולו לא מוכיחה את הקשר המשפחתי הנטען בינו לבין רחל ארנבייבה. כן טענו המשיבים, כי תעודת הלידה של אבדולו ותעודת הלידה המשוחזרת של חוסיאט, נבדקו אל מול הארכיונים הרלוונטיים באוזבקיסטאן וכי במסגרת בדיקה זו התגלה כי אין בנמצא רישום תואם של לידותיהם. אשר לרישומי לידתה של האחות הנוספת, חוסנייה, נטען כי מדובר ברישומים מאוחרים לשנת הלידה עצמה ולכן מהימנותם נמוכה. המשיבים הוסיפו וטענו, כי משקלו הראייתי של הכרטיס האישי על שמה של ארנבייבה אינו מספק, שכן לא מדובר בתעודה ציבורית. לבסוף טענו המשיבים, כי אין להסתמך על פסק הדין הזר, אשר ניתן במעמד צד אחד, מבלי שפורטה בו התשתית העובדתית המלאה שעליה נסמכה ההכרעה. בהקשר זה ציינו המשיבים, כי אם ישנם מסמכים נוספים בידי העותרת אשר הוצגו בפני בית המשפט באוזבקיסטאן, אין מניעה כי תמציאם לידיהם. לנוכח האמור לעיל, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות. 13. העותרת הגישה תגובה לתגובה המקדמית מטעם המשיבים. בתגובתה טענה העותרת, כי ההבדל בין שמות המשפחה – המתגלה מהשוואה בין המסמכים השונים שהוגשו – נובע מכך שהשם "ארנבייבה" הוא שם נעוריה של סבתה, ואילו "אמינוב" הוא שמה לאחר נישואיה. לטענת העותרת, עובדה זו נתמכת בתעודת הלידה של ארנבייבה ובמסמכים נוספים שצורפו כראיות לעתירה זו. יצוין כבר עתה, כי תעודת הלידה של ארנבייבה לא צורפה כראיה. אשר לטענת המשיבים כי לא קיים רישום על לידתו של אבדולו, טענה העותרת כי נבדק תאריך לידה שגוי (התאריך 21.12.1935, במקום התאריך 21.12.1936). לכן, לטענתה, אין להתפלא על כך שלא נמצא רישום לידה תואם. העותרת צירפה לתגובתה ראיות נוספות, ובהן העתק מצוואתה של רחל ארנבייבה מיום 26.8.1987, שבו צוין כי ארנבייבה מורישה בית מגורים ברח' אחונבאבייב 90 שבבעלותה (להלן: הצוואה ו-בית המגורים, בהתאמה), לבנה אבדולו אמינוב. העותרת צירפה גם רישום לידה של אבדולו מיום 28.6.2012, ובו נראים השינויים שנערכו ברישום זה בהתאם לנקבע בפסק הדין הזר. התפתחויות לאחר הגשת העתירה 14. ביום 26.12.2012 קיימנו דיון על-פה בעתירה. במהלך הדיון, ציינה באת כוח המשיבים כי ניתן יהיה לשקול מחדש את זכאותה של העותרת למעמד מכוח שבות, אם יוצג העתק מספר הלידות המקורי של האב אבדולו ושתי אחיותיו, חוסיאט וחוסנייה. בתום הדיון, החלטנו כדלקמן: "1. בא כוח העותרת יעשה מאמץ להמציא העתק מאושר של ספר הלידות המקורי של האב ושתי אחיותיו. כן ייעשה מאמץ להמציא כל מסמך בעניין הבית אותו ירש האב על פי הטענה. 2. מסמכים כאמור או הסבר מדוע לא ניתן היה להשיגם יועברו תוך 60 יום לבאת כוח המשיבים, שתמסור הודעה מעדכנת לבית המשפט תוך 30 ימים נוספים ...". 15. בהתאם להחלטתנו, הגישה העותרת ביום 11.3.2013 הודעת עדכון. במסגרת הודעה זו, מסרה העותרת כי החוק באוזבקיסטן אוסר לצלם את ספר הלידות, ולכן אין ביכולתה להמציא את המסמכים הדרושים לידי המשיבים. עם זאת, צירפה העותרת אישור נוסף על רישום לידתו של אביה, אשר לטענתה מבוסס על מידע שנלקח ישירות מספר הלידות. לפי רישום זה (מיום 30.1.2013), שם אמו של אבדולו היה "רחיל אמינובה", בת הלאום האוזבקי. העותרת צירפה להודעתה גם אישור מהלשכה לרישום נדל"ן, שלפיו הבעלות בבית המגורים מושא הצוואה הנזכרת, הועברה מארנבייבה לאבדולו. העותרת ציינה כי אביה מכר בהמשך את בית המגורים לאחותו חוסיאט. אולם, לא צורפו מסמכים המעידים על כך. 16. המשיבים טענו בתגובה, כי בעבר הוגשו ללשכת הקשר צילומים רשמיים מתוך ספרי לידות מקוריים, לרבות מאוזבקיסטאן. לכן, לטענתם, אין לקבל את טענת העותרת שלפיה הדבר אינו ישים במקרה זה. לחלופין טענו המשיבים, כי ניתן להביא את ספר הלידות המקורי לשגרירות ישראל באוזבקיסטאן, ולעיין בו שם. המשיבים הוסיפו וטענו, כי אישור הלידה שצורף להודעה המעדכנת מטעם העותרת אינו תומך בטענותיה, שכן מרישום זה עולה כי שם אמו של אבדולו היה "אמינוב", וכי היא בת הלאום האוזבקי. באשר לאישור מלשכת רישום הנדל"ן, נטען כי אין מדובר בתעודה ציבורית רשמית, ומכל מקום לא ניתן ללמוד ממנו על קשרי המשפחה הנטענים בין אבדולו לארנבייבה. 17. ביום 28.10.2013 קיימנו דיון נוסף בעתירה. במהלך הדיון, הסביר מר חנן אחיטוב, ראש המחלקה הקונסולארית בלשכת הקשר, כי קיימת אפשרות להביא לשגרירות צילום של ספרי הלידה המקוריים ולחלופין, ניתן לבקש מהנציג האחראי על הרישום להגיע לנציגות הישראלית ולהציג את הספר המקורי. לאחר הדיון הוחלט: "[...] 1. העותרת תעשה מאמץ נוסף להעביר ללשכת הקשר את הספרים המקוריים או את צילומם. 2. הצדדים ידווחו לבית המשפט בתוך 90 יום. לאחר מכן יינתן פסק הדין, לכאן או לכאן – על סמך החומר שבתיק" (החלטה מיום 29.10.2013). 18. ביום 26.1.2014 הודיעה העותרת כי נעשה ניסיון להמציא עותק מספר הלידות המקורי. עם זאת, לטענתה, נציגה מטעם המחלקה הקונסולארית בשגרירות ישראל באוזבקיסטאן מסרה לה, כי אין אפשרות להביא את ספר הלידות אל השגרירות ואף אישרה כי בהתאם לחוק האוזבקי חל איסור על צילום הספר. בתגובה לכך עדכנו המשיבים ביום 26.2.2014, כי בהתאם לבדיקתם מול הגורמים המקצועיים בשגרירות, הובאו בעבר לשגרירות צילומים מספרי לידות, ולא אחת הובאו גם הספרים עצמם. ביום 18.3.2014 הגישה העותרת הודעה, ובה מסרה כי אף שנעשה ניסיון לפעול בדרך שהציעו המשיבים, ניסיון זה לא צלח. 19. ביום 3.7.2014, הודיעונו המשיבים כי הגישו פנייה רשמית לרשויות באוזבקיסטאן במטרה לברר אם ישנה אפשרות לקבל העתק מהרישום בספר הלידות המקורי, אולם ציינו כי קבלת תשובה בערוצים הללו אורכת בדרך כלל זמן רב. המשיבים טענו כי מכל מקום, גם אין אפשרות להמציא עותק מספר הלידות, על העותרת להמציא מסמכים אחרים המוכיחים את זכאותה לקבלת מעמד בישראל. 20. לאחר הגשת הודעות העדכון, החלטנו לתת למשיבים פרק זמן נוסף לצורך מיצוי הבירור בעניין הגישה לספר הלידות באוזבקיסטאן. בד בבד, הורינו לעותרת לעשות מצידה מאמץ להעביר לידי המשיבים כל מסמך נוסף התומך בזכאותה למעמד מכוח שבות, כגון תעודת הלידה של ארנבייבה; מסמכים המעידים על שינוי שם משפחתה של ארנבייבה עקב נישואיה; צוואתה המקורית של ארנבייבה; תעודות או אישורים על פטירתן של האחיות חוסיאט וחוסנייה (המשנָה לנשיא מ' נאור והשופטים י' דנציגר ונ' סולברג, החלטה מיום 21.9.2014). 21. בהתאם להחלטתנו, הגישו המשיבים ביום 20.1.2015 הודעת עדכון. בהודעה מסרו המשיבים, כי משרד החוץ ערך בירור עם הרשויות באוזבקיסטאן בקשר לטענת העותרת, שלפיה אין אפשרות חוקית לצלם את ספר הלידות או להביאו לקונסוליה הישראלית. לטענת המשיבים, משרד החוץ "לא הצליח להגיע לתשובה ברורה באשר לטענה זו". עם זאת, חזרו המשיבים על טענתם שלפיה גם אם אין אפשרות להציג צילום של ספר הלידות, על העותרת להרים את נטל ההוכחה בדבר זכאותה למעמד, אם בדרך שהציעו המשיבים, אם בדרך אחרת. בהקשר זה טענו המשיבים, כי ביכולתה של העותרת להציג למשל את תעודת הלידה המקורית של חוסיאט, להבדיל מהתעודה המשוחזרת שכבר הוגשה, העשויה לשמש הוכחה בעלת משקל לקשרים המשפחתיים הנטענים. לבסוף ציינו המשיבים, כי לנוכח טענת העותרת כי נפלה טעות בתהליך איתור רישום הלידה של אבדולו (עקב בדיקת תאריך לידה שגוי), "נבדקה האפשרות לפנות פעם נוספת לארכיון האוזבקי כדי לבקשם לשוב ולבדוק את העניין". אולם, "כפי שנמסר מלשכת הקשר, אין אפשרות לשוב ולפנות לארכיון באוזבקיסטאן לצורך בירור חוזר של אותו עניין שכבר נבדק". לבסוף הבהירו המשיבים, כי לעת הזו, העותרת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. משכך, עמדתם נותרה כפי שהייתה, קרי כי דין העתירה להידחות, תוך חיוב העותרת בהוצאות. 22. ביום 26.1.2015 הגישה העותרת את תגובתה להודעת העדכון מטעם המשיבים, ובמסגרתה חזרה על טענותיה שפורטו לעיל. העותרת נמנעה מלציין אם עלה בידה לאתר מסמכים נוספים. 23. עמדתי על השתלשלות ההליכים בעתירה בהרחבה. לא מהרנו לדחות את העתירה. אפשרנו לעותרת לפעול לשם השגת ראיות נוספות שבכוחן לבסס את זכאותה למעמד מכוח שבות, בעוד העתירה נותרה תלויה ועומדת. נכון לעת הזו, דומה כי הניסיון להעביר לנציגי לשכת הקשר את ספרי הלידות או את העתקם – מוּצָה. בהתאם להחלטה שניתנה עוד ביום 29.10.2013, הגיעה העת להכריע בעתירה, על סמך החומר שבתיק. דיון והכרעה 24. סעיף 1 לחוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות ארצה. לפי סעיף 4א לחוק השבות, זכויותיו של יהודי שעולה ארצה מוקנות גם לבני משפחתו, לרבות לנכדיו: זכויות בני משפחה 4א. (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. (ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו. (ג) הסייגים והתנאים הקבועים לגבי יהודי או עולה בחוק זה או על פיו או בחיקוקים כאמור בסעיף קטן (א), יחולו גם על מי שתובע זכות לפי סעיף קטן (א). 25. בית משפט זה חזר ושנה כי הנטל הראשוני להבאת ראיות לצורך הוכחת זכאות למעמד מכוח חוק השבות מוטל על מבקש המעמד (ראו: בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין, פ"ד נח(1) 919, 928 (2003) (להלן: עניין מקסימוב); בג"ץ 5020/08 פולטורצקי נ' מדינת ישראל, פסקה ט"ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (12.9.2013) (להלן: עניין פולטורצקי); ראו גם: תקנה 4 לתקנות השבות, התשט"ז-1956, הקובעת כי על מבקש אשרת עולה או תעודת עולה להמציא לפי דרישת השר ראיות לאימות הפרטים שבטופס הבקשה). העותרת שלפנינו טענה כי היא נכנסת בגדרו של החוק בשל היותה בתו של יהודי, ונכדתה של יהודייה. על מנת לבסס את זכאותה למעמד מכוח סעיף 4א לחוק השבות, היה על העותרת להציג ראיות מנהליות במידה הנדרשת לשם הוכחת יהדותה של ארנבייבה, ולשם הוכחת קשריה המשפחתיים הנטענים עמה (ראו: בג"ץ 265/07 עבו נ' השר לבטחון פנים, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (16.6.2011) (להלן: עניין עבו)). 26. טיב הראיות הנדרשות להוכחת הזכאות למעמד משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו (ראו: עניין מקסימוב, בעמ' 928). עם זאת, כפי שנפסק, "... ניתן להניח כי המבקש ייחשב כמי שהוכיח לכאורה את זכאותו אם הראיות שהביא הן מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות הנטענת. כאלו הם למשל תעודות ציבוריות למיניהן, תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי" (שם, בעמ' 929-928; כן ראו: בג"ץ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז(2) 21, 27-26 (2003) (להלן: עניין קובלבסקי)). עמידתו של המבקש בנטל ההוכחה הראשוני מקימה לו "חזקת זכאות" למעמד מכוח חוק השבות, המעבירה את הנטל לכתפי המשיבים לסתור את זכאותו (ראו: בג"ץ 5493/11 ביזואיהו נ' שר הפנים, פסקה 23 לפסק דיני (6.8.2014); בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לבטחון פנים, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (4.11.2009) (להלן: עניין סקבורצוב)). 27. בענייננו, כמפורט לעיל, לאחר בחינת הראיות שהמציאה העותרת, החליט משרד הפנים כי אין מקום להיעתר לבקשתה לקבלת מעמד מכוח שבות. על משרד הפנים, בהיותו רשות מוסמכת, להפעיל את שיקול דעתו באופן סביר, ולבסס את החלטותיו על ראיות מינהליות שרשות סבירה הייתה רואה בהן ראיות בעלות משקל (בג"ץ 4370/01 לפקה נ' שר הפנים, פ"ד נז(4) 920, 930-929 (2003); בג"ץ 8047/11 סובול נ' משרד הפנים, פסקה י' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (17.2.2013) (להלן: עניין סובול)). בלב המחלוקת בין הצדדים עומדת השאלה אם ארנבייבה – שלגביה הובא מסמך רשמי התומך ביהדותה – הייתה אמו של אבדולו (אביה של העותרת). לשם הוכחת הקשר המשפחתי הנטען, המציאה העותרת כאמור שורה של מסמכים. לאחר בחינת הראיות ועיון בטענות הצדדים, מסקנתי היא כי ניסיונותיה של העותרת לא צלחו בהרמת נטל הראייה. לפיכך, אני סבורה כי אין מקום להתערב בשיקול דעת המשיבים כי המסמכים אינם עוברים את הרף הראייתי הנדרש. 28. נקודת המוצא לבחינה הראייתית בענייננו היא תעודת הלידה של אבדולו. לפי המצוין בתעודת הלידה של אבדולו, אמו הייתה אישה אוזבקית בשם רחל אמינוב, ולא רחל ארנבייבה. בנוסף, עמדתם של גורמי המקצוע בלשכת הקשר היא, כי שמה הפרטי של האם בתעודה הלידה של אבדולו הוא "רחיה" ולא "רחל" (פסקה 11 לתגובה המשלימה מטעם המשיבים). אי לכך, תעודה זו, כשלעצמה, אינה מוכיחה קיומו של קשר משפחתי בין אבדולו לבין ארנבייבה. העותרת המציאה כאמור רישום לידה של אבדולו מיום 30.1.2013, אשר הפרטים המצויים בו, לטענתה, נלקחו ישירות מספר הלידות המקורי. מסמך זה אך מחזק את הספקות בדבר הקשר המשפחתי הנטען בין אבדולו לבין ארנבייבה, שכן גם בו צוין כי שם משפחתה של האם הוא "אמינוב", וכי היא משתייכת ללאום האוזבקי (ראו גם: רישום לידה של אבדולו מיום 28.6.2012, ובו נראים השינויים שנערכו בפרטיו האישיים, בהתאם לנקבע בפסק הדין הזר; תעודת לידה משוחזרת של אבדולו מיום 12.10.2010, שגם בה ככל הנראה תוקנות פרטיו האישיים של האב בהתאם לנקבע בפסק הדין הזר). 29. העותרת טענה כאמור כי ההבדל בשם המשפחה נובע מכך ש"ארנבייבה" הוא שם נעוריה של אותה רחל "אמינוב". במעמד הדיון על-פה הרחיב בא כוח העותרת בנושא זה, וטען כי בהמשך ארנבייבה ובעלה התגרשו ועקב הגירושין חזרה ארנבייבה לשם משפחתה המקורי. עם זאת, לא צורפו מסמכים המבססים במידה הנדרשת טענות אלה. כך, למשל, תעודת הלידה של ארנבייבה, שעליה נסמכה בין היתר העותרת בטענותיה, לא צורפה כראיה במסגרת הליך זה. גם לא צורף כל מסמך המוכיח כי אמו של אבדולו שינתה את שם משפחתה מ"ארנבייבה" ל"אמינוב", או כי נישאה ולאחר מכן התגרשה מאביו של אבדולו. גם צילום המצבה על קברה של ארנבייבה אינו מעיד על קשר של ארנבייבה דווקא עם משפחת העותרת. לבסוף, הטענה כי ארנבייבה שינתה את שם משפחתה עקב נישואיה אינה מתיישבת לכאורה עם עדותו של אבדולו בפני בית המשפט הזר, שם טען כי הוריו מעולם לא נישאו באופן פורמאלי. 30. מבדיקה שערכו המשיבים מול הארכיונים של מחוז סמרקנד, אוזבקיסטאן, הסתבר כי לא קיים רישום על לידתו של אבדולו (מש/7 לתגובה המקדמית מטעם המשיבים). לטענת העותרת, נבדק תאריך לידה שגוי (התאריך 21.12.1935, במקום התאריך 21.12.1936). המשיבים התייחסו לכך בהודעה המעדכנת האחרונה מטעמם, וטענו כי לא ניתן לבצע בדיקה נוספת של רישום הלידה. לא אכחד, כי הטרידה אותי עמדה זו. עם זאת, גם בהנחה כי יש ממש בטענת העותרת, לא די בכך על מנת להצדיק את התערבותנו בהחלטת המשיבים. שכן, כפי שהוסבר, אף תחת ההנחה שתעודת הלידה של אבדולו מהימנה, הפרטים האישיים הכלולים בה אינם תומכים בטענות העותרת. גם במסמכים הנוספים שהוצגו בפנינו אין ראיה ישירה לקשר הנטען בין אבדולו לארנבייבה. מעבר לכך, המועד המאוחר שבו הוצאה תעודת הלידה של חוסיאט (6.9.1990), גורע ממהימנותה. כמו כן, העותרת נמנעה מלפרט מדוע נרשמה לידתה של חוסיאט (משנת 1942), בספר הלידות של שנת 1990, ומה היה הבסיס העובדתי לרישום זה (ראו והשוו: עניין קובלבסקי, בעמ' 27; השוו: עניין מקסימוב, בעמ' 933-932). העותרת אף לא סיפקה הסבר מדוע שם האם בתעודת הלידה של חוסיאט הוא "ארנבייבה". אם אכן שינתה האם את שם משפחתה ל"אמינוב" ואם אכן חוסיאט הייתה אחותו של אבדולו, ניתן היה לצפות כי גם בתעודת הלידה של חוסיאט יצוין "אמינוב" כשם המשפחה של האם. זאת ועוד, מבדיקה שערכו המשיבים בארכיונים הרלוונטיים, עולה כי לא נמצא רישום מתאים על לידתה של חוסיאט. גם עובדה זו מפחיתה ממהימנותן של הטענות בעניינה של חוסיאט (ראו והשוו: בג"ץ 10925/05 יבלונובסקי נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקה ו(1) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (23.7.2007)). העותרת טענה כי לא נבדקו ספרי לשכת רישום האוכלוסין משנת 1942, שנת הלידה של חוסיאט. עם זאת, לפי המצוין בתעודת הלידה של חוסיאט, לידתה נרשמה בשנת 1990. משכך, דומה כי לא נפל פגם בבדיקת ספרי לשכת רישום האוכלוסין של שנה זו. המסמכים שהוגשו בעניין האחות הנוספת, חוסנייה, מעוררים תמיהות דומות. כזכור, גם רישומי הלידה של חוסנייה מאוחרים לשנת לידתה, וגם בהם מופיע שם משפחתה של האם כ"ארנבייבה". אוסיף, כי אף שהעותרת טענה כי חוסיאט וחוסנייה נפטרו, לא צורפו תעודות או רישומים המעידים על פטירתן, אף שהיו עשויים לסייע. 31. העותרת טענה כי אם למשיבים ישנם ספקות באשר למהימנות התעודות והרישומים האמורים, אין מניעה כי המשיבים יבחנו את אמיתותם בכלים המצויים בידם. עם זאת, בשלב שבו הנטל להוכחת הזכאות למעמד מוטל על כתפי העותרת, הדרישה מן המשיבים להוכיח את אי מהימנותם של המסמכים אינה נקייה מספקות (ראו והשוו: עניין סובול, פס' י"ב; השוו: עניין סקבורצוב, פס' 25). אפשר שקיים הסבר לספקות המתעוררים מעיון במסמכים שצירפה העותרת, אולם בחומר שהוצג בפנינו לא מצוי הסבר שכזה. יתר על כן, עיקר הקושי בענייננו לא נעוץ במהימנותם של המסמכים, כי אם בכך שהם אינם מבססים קשר משפחתי בין אבדולו לבין ארנבייבה. 32. העותרת הגישה כאמור גם את אישור רישום הפטירה של ארנבייבה. באישור זה צוין כי ארנבייבה הייתה יהודייה, אך לא צוין כי אבדולו היה בנה. לכן, גם מסמך זה לא מסייע לעותרת. בנקודה זו אעיר, כי קיימים הבדלים בין התרגומים של המסמך שהציגו הצדדים בפנינו. לפי תרגום העותרת, באישור רישום הפטירה צוין כי מבקש האישור הוא "אמינוב אבדולו, רח' אחונבייב 90, בן" (ההדגשה הוספה – מ"נ), בעוד שלפי תרגום המשיבים צוין רק "אמינוב אבדולו, אחונבייבה 90". העותרת מבקשת להסתמך על התרגום שצירפה, כראיה לכך שאבדולו היה בנה של ארנבייבה. ואולם, גם בהנחה שיש להעדיף את התרגום מטעם העותרת, לא הוסבר על מה התבסס מנפיק האישור בציינו כי אבדולו הוא בנה של ארנבייבה. אשר לכרטיס האישי על שמה של ארנבייבה, הנזכר לעיל: משאין מדובר בתעודה ציבורית המוחזקת במקומות שמורים, כדוגמת ארכיונים של רשות האוכלוסין, ייחוס משקל ראייתי נמוך למסמך זה הוא סביר. 33. העותרת המציאה כאמור פסק דין זר, וביקשה לראות בו ראייה מינהלית התומכת בזכאותה למעמד מכוח שבות. לפי ההלכה הפסוקה, פסק דין זר לא מהווה בהכרח ראייה מינהלית מספקת להוכחת זכאות למעמד מכוח שבות. המשיבים רשאים לבחון את התשתית העובדתית שעליה נסמך פסק דין של בית משפט זר. אם נמצא כי פסק הדין הזר אינו מבוסס דיו או אם מתעורר חשד בדבר אמינותו, ניתן לתת לו משקל מופחת (עניין עבו, פס' 9; עניין סובול, פסקה י"ב; עניין פולטורצקי, פס' 7 לפסק דיני; בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים, פ"ד נד(5) 780, 787 (2000); בג"ץ 1712/00 אורבנביץ' נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין, פ"ד נח(2) 951, 959-958 (2004); בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, פסקאות 8-7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (23.9.2007)). בענייננו, פסק הדין ניתן שנים רבות לאחר פטירתה של ארנבייבה, ובמעמד צד אחד, מבלי שנציג לשכת רישום האוכלוסין המקומית התייצב לדיון. פסק הדין נסמך על עדותו של אבדולו ועל עיון במסמכים שונים. מסקנותיו של בית המשפט נסמכו בעיקר על מסמכים זהים למסמכים שהוצגו בהליך זה, אשר נמצא כי הם אינם בעלי משקל מספק (ראו והשוו: בג"ץ 1884/02 דימיטרוב נ' שר הפנים, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (16.8.2010)). בפסק הדין הזר צוין אמנם כי נבחנו גם "מסמכים אחרים" וכי התקבלה "הודעתה של מנהלת מחלקה עירונית של לשכת רישום אוכלוסים בקטקורגן...". אולם, לא צוין בפסק הדין מהו תכנם של המסמכים האחרים, ואף לא פורט תכנה של הודעת מנהלת המחלקה. חומר הראיות שעליו נסמכה הכרעת בית המשפט לא פורט אפוא במלואו. בה בעת, העובדה כי העותרת לא נענתה לבקשת המשיב כי תעביר לעיונו מסמכים נוספים, אם קיימים, אשר הוגשו לבית המשפט הזר, מעלה תמיהה (ראו והשוו: עניין עבו, פס' 9). לבסוף, העובדה כי בפסק הדין הזר צוין כי קיימים "הבדלים מהותיים בין רישומים ממלכתיים", מבלי שניתן בפסק הדין הסבר להבדלים אלה, מפחיתה אף היא ממשקלו. לנוכח נסיבות אלה, אין מקום לדעתי להתערב בהחלטת המשיבים, שלפיה אין לראות בפסק הדין האוזבקי ראיה מינהלית מספקת לזכאותה של העותרת למעמד בישראל. 34. התלבטתי בדבר משקלם הראייתי של צוואתה של רחל ארנבייבה והמסמך מלשכת רישום הנדל"ן, המאשר את העברת הבעלות בבית המגורים של ארנבייבה לידי אבדולו. אולם, מכיוון שהצוואה ומסמך לשכת רישום הנדל"ן לא הוחזקו במקומות שמורים, כדוגמת ארכיונים של משרדי רשות האוכלוסין, לא השתכנעתי כי יש להתערב בהחלטת המשיבים שלא להקנות למסמכים אלה משקל רב. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בהתחשב בכך שהעותרת לא המציאה את הצוואה המקורית אף שהתבקשה לעשות כן, ובשים לב לתהיות שעלו מעיון בכלל המסמכים שהמציאה העותרת לידי המשיבים. 35. מהאמור לעיל עולה, כי אין בנמצא ראיה ישירה הקושרת בין אבדולו לבין ארנבייבה. עיקר המסמכים שהמציאה העותרת הם נסיבתיים (ראו והשוו: עניין קובלבסקי, בעמ' 26; עיינו גם: בג"ץ 4142/08 קוטיבשוילי נ' שר הפנים (6.10.2008)). אף שאין לשלול את האפשרות להוכיח זכאות לשבות באמצעות ראיות נסיבתיות, הרי שבמקרה שלפנינו, לנוכח הספקות המתעוררים ביחס למסמכים שהובאו, להשקפתי אין מקום להתערבותנו בהחלטת המשיבים. אזכיר, כי אף לא הוכח כדבעי כי ארנבייבה הייתה יהודייה. הקשיים הראייתיים המתוארים לעיל הועלו על-ידי אנשי המקצוע בלשכת הקשר, שהם בעלי ניסיון ומומחיות בבחינת בקשות למתן מעמד מכוח חוק השבות (ראו: עניין עבו, פס' 13). בסופו של דבר, למתן מעמד מכוח שבות ישנן השלכות נכבדות, ועל הרשויות לנקוט משנה זהירות בעניין זה. כפי שנפסק, "קבלת אזרחות מכוח שבות היא עניין רציני, של סטטוס וזכויות, היא מצדיקה זהירות מטעם הרשויות, ועמה כמובן רגישות ושכל ישר" (עניין פולטורצקי, פס' כ"א). יפים לעניין זה גם הדברים שנקבעו ב-בג"ץ 2503/05 ברושצ'ר נ' משרד הפנים, פסקה 9 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (26.10.2005): "... עוסקים אנו בסמכות חשובה ונכבדה שעניינה מתן מעמד מכוח חוק השבות. מעמד זה מעניק 'את המפתח לכניסה לישראל ולרכישת אזרחות בה'... מכאן הגישה, כי בבחינת התקיימות התנאים לצורך שבות, על 'רמת הפיקוח... להיות, מטבע הדברים, הדוקה יותר ומידת הראיות הנדרשת צריכה להיות גבוהה יותר' מרמת הבדיקה לצורך רישום במרשם האוכלוסין... דברים אלה נפסקו לעניין הגדרת 'יהודי' בחוק השבות... הם חלים גם על יתר הוראות החוק המזכות בשבות, ובהן קשרי המשפחה המנויים בסעיף 4א" (ראו והשוו: בג"ץ 566/11 ממט-מגד נ' משרד הפנים פס' 19-13 לפסק דיני (28.1.2014)). העותרת טענה כי דרישת המשיבים שהועלתה בדיון לפנינו, כי עליה להמציא העתק מספר הלידות המקורי, הינה חסרת תום לב ובלתי סבירה. זאת, משום שלטענתה לפי החוק באוזבקיסטאן, חל איסור על יצירת העתקים מספר זה. אקדים ואומר, כי איני סבורה שהמשיבים העלו את דרישתם להמצאת העתק מספר הלידות בחוסר תום לב. בעבר הובאו תצלומים מספרים מסוג זה אל שגרירות ישראל באוזבקיסטאן, ולעתים הובאו הספרים עצמם (ראו: עניין סובול, פס' ד'-ה'; אך השוו: עניין מקסימוב, בעמ' 933). כמו כן, כבר נקבע בפסיקה כי בנסיבות המתאימות, דרישת משרד הפנים להמצאת העתק מספר הלידות, שהוא מסמך ארכיוני, הינה דרישה סבירה (בג"ץ 6513/12 יורקו נ' מדינת ישראל (20.2.2014)). נוסף על כך, במעמד הדיון על-פה לפנינו, ציין מר חנן אחיטוב, ראש המחלקה הקונסולארית בלשכת הקשר, כי ניתן לפנות גם לבית המשפט המקומי, ולבקש כי יורה על יצירת העתק מספר הלידות. ככל הנראה, נמנעה העותרת מלפעול בדרך זו. יחד עם זאת, צודקת העותרת בטענתה כי דרישה להבאת מסמכים בדרך בלתי חוקית הינה בלתי סבירה. לאחר הבירור שערך משרד החוץ בנושא, נותרה השאלה אם ניתן להמציא עותק מספר הלידות אם לאו ללא מענה ברור. לדידי, אם אין כל דרך חוקית לעיין בספר הלידות, ספק רב אם ניתן לדרוש העתק ממנו כראיה בלעדיה אין להוכחת זכאות למעמד מכוח שבות. ואולם, בענייננו אין אלה פני הדברים. כזכור, המשיבים לא שללו את האפשרות כי העותרת תציג בפניהם מסמכים אחרים התומכים בטענותיה ואף הבהירו כי ישקלו את בקשתה לאורם. כפי שתואר, במהלך ההליכים בעתירה ניתנו לעותרת מספר הזדמנויות לעשות כן, שלא מומשו. 36. העותרת הוסיפה וטענה, בהסתמך על שנקבע בעניין מקסימוב, כי על המשיבים עצמם להמציא העתק מספר הלידות. ואולם, אין הנדון דומה לראייה. בעניין מקסימוב נקבע, כי העותרות הרימו את נטל ההוכחה הראשוני בדבר זכאותן לכאורה לשבות. על רקע זה, נקבע שם כי הימנעותו של משרד הפנים מלבדוק את ספר הלידות המקורי אינה סבירה (בעמ' 933). לעומת זאת, בענייננו, לנוכח הספקות העולים מהמסמכים שהגישה העותרת, לא עלה בידה להוכיח במידה הנדרשת את זכאותה למעמד מכוח חוק השבות (ראו והשוו: בג"ץ 10320/04 דימיסייה נ' שר הפנים, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (14.7.2009)). 37. לנוכח האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. בהתאם, צו הביניים שניתן לעותרת – מבוטל. משהגענו עד הלום ובהתחשב בהשתלשלות ההליכים בתיק זה, אם יימצאו בידי העותרת ראיות נוספות הרלוונטיות לזכאותה למעמד מכוח חוק השבות, תוכל העותרת לפנות למשיבים בבקשה מתאימה. פסק דיננו זה גם אינו חוסם את דרכה של העותרת לפנות במסלולים אחרים לקבלת מעמד בישראל, ככל שהם פתוחים בפניה. נאפשר לעותרת להישאר בישראל 6 חודשים נוספים ממתן פסק דין זה, כדי לאפשר לה לפעול לפי האמור, או בדרך אחרת (ראו והשוו: בג"ץ 2185/05 סורינה נ' משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פסקה ל' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (2.2.2010)). 38. בכפוף לאמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, א' בסיון התשע"ה (19.5.2015). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11086520_C33.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il