בנימין רפאלוב נ. שירות בתי הסוהר

פסק-דין בתיק ע"א 8650/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8650/08 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: בנימין רפאלוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.07.2008 ב-ת"א 592/04, שניתן על ידי כב' השופט י' כהן בשם המערער: עו"ד וופא זועבי פאהום בשם המשיבה: עו"ד מיכל שרביט פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן), ב-ע"א 592/04, שבגדרו נדחתה תביעת המערער לפצותו עבור נזק נפשי שנגרם לו, לטענתו, בעת שהיה נתון במאסר בבית-הסוהר צלמון, בעקבות תקיפתו על-ידי אסירים אחרים, וזאת בשני אירועים סמוכים. להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול. רקע 2. המערער, יליד שנת 1975, היה כלוא החל מתאריך 10.8.1999 – בתחילה בכלא "ניצן", ולאחר מכן בבית הסוהר "צלמון" – וזאת בעקבות הרשעתו (לאחר הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת עסקת טיעון) בעבירות של: מעשה מגונה שלא בהסכמה, תקיפת בת זוג (מספר מקרים) ואיומים (מספר מקרים), שביצע כלפי אשתו דאז. במהלך שהותו של המערער בכלא "צלמון" – באגף "נקי מסמים", בו כלואים אסירים המוגדרים כ"לא-בעייתיים" ותנאי הכליאה בו מקילים (התאים פתוחים במרבית שעות היום, למעט בשעות שבין ספירת הלילה לספירת הבוקר, ובשעות הפנאי האסירים מורשים לצאת מהתאים לפעילות ברחבי בית הסוהר) – לא נרשמו כנגד המערער עבירות משמעת כלשהן. במהלך מאסרו השתתף המערער בקורס מינהל טכני וסיים אותו בהצלחה. בנוסף, המערער לימד אסירים אחרים קרוא וכתוב וזכה להוקרה מצד צוות החינוך בכלא על פעילותו זו. 3. במהלך שהותו בכלא הגיש המערער בקשות שונות בגדרן עתר לאפשר לו לצאת לחופשות על-מנת להיפגש עם בנו וכן להתיר לו להשתחרר שחרור מוקדם מן הכלא טרם שיסיים לרצות את מלוא תקופת מאסרו (להלן: הבקשות לחופשות ולשחרור מוקדם). במסגרת זו, נבדק המערער, בתאריכים 27-26.12.2000, במרפאת הכלא, על-ידי הפסיכיאטר ד"ר אנטולי קריינין (להלן: ד"ר קריינין). בחוות-דעתו מחודש ינואר 2001, קבע ד"ר קריינין כי ערכי המסורת, הדת, האמון והצדק – מופנמים בצורה מוצקה באישיותו של המערער. ד"ר קריינין הוסיף ותיאר בחוות-דעתו כיצד במהלך שתי בדיקות ארוכות ומתישות, שכללו טכניקות שנועדו לגרות את יצר התוקפנות – לא התגלתה בהתנהגותו של המערער אלימות גלויה, או סמויה (להלן: חוות הדעת מחודש ינואר 2001). בסיכומו של דבר קבע ד"ר קריינין כי המערער איננו מסוכן לסובבים אותו, והוסיף כי: "מסוכנותו היחידה של בני היא לעצמו מכיוון שאנשים עם מבנה אישיות כמו שלו, עם קונסטלציה של תמימות, רדיפת צדק, אמונה בצדק [ו]ערכים מוצקים – הם בדרך כלל קורבנות פוטנציאליים לניצול, מרמה אלימות וכד'". [ההדגשות שלי – ח"מ]. 4. חרף פניות לגורמי שירות בתי הסוהר וכן לבית-המשפט המחוזי בעתירת אסיר – לא הותר למערער לצאת לחופשות, כפי שביקש, למעט שתי חופשות קצרות, בנות 12 שעות בלבד. פרטיהם של שני האירועים שקרו לאחר מכן שנויים במחלוקת ולכן אביא את תיאורם להלן על פי מסכת הנתונים שעלתה בתובענה שהגיש המערער. התביעה, מושא הערעור, וטענות הצדדים בגדרה 5. בשנת 2004 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה הנכבד תביעה, שבגדרה פרס מסכת עובדתית של שני מקרי תקיפה, שאירעו לו, לטענתו, בעת שהיה כלוא בבית הסוהר "צלמון" וגרמו לו, לשיטתו, לנכות נפשית. לטענת המערער, המשיבה התרשלה כלפיו ולכן היא נושאת באחריות לנזקיו. 6. גירסתו של המערער לאירועים שבגינם נגרמו לו נזקיו הנטענים, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית בפני בית-המשפט קמא הנכבד, היא כזו: בתאריך 14.6.2001, הוזמן המערער לשיחה עם מנהל האגף שבו שהה, והלה הודיע לו כי עליו לחתום על מסמכים שונים, שהגיעו מכונס נכסים, שמונה לשם מימוש משכנתא שהיתה רשומה על דירה שבבעלות המערער. המערער השיב כי עליו להתייעץ באחרים טרם שיחתום על המסמכים. בתגובה אמר מנהל האגף למערער, לטענתו, כי "יהיו לכך השלכות". לפי גירסת המערער, לאחר מכן ניסה גם סגן מנהל האגף לשכנעו לחתום על המסמכים הללו, אך הוא התמיד בסירובו. לטענת המערער, בעקבות סירובו זה ובהמשך היום הוא הותקף לפתע על-ידי אסיר אחר, שהכה אותו באגרוף לחזהו, הפילו על הרצפה ואיים עליו ש"זו רק ההתחלה", וזאת מבלי שקדמה לכך כל התגרות מצידו (להלן: אירוע התקיפה הראשון). המערער הוסיף וטען כי תקיפה זו בוצעה לעיני אסירים וסוהרים אחרים, אך הוא בחר שלא להתלונן עליה בזמן אמת כי בתרבות הנוהגת בכלא "אסור להלשין" על אסירים אחרים. עוד גרס המערער כי כל אותו הלילה לא הצליח להירדם בשל פחדיו. לדברי המערער, למחרת אותו יום (בבוקר יום שישי, בתאריך 15.6.2001), הוא בכה והשתולל בתאו, לנוכח האיומים שהושמעו כלפיו. לטענתו, בתגובה – הוא נלקח "לענישה" באגף אחר המשמש לקליטתם של אסירים חדשים (להלן: אגף הקליטה), שתנאי הכליאה בו קשים יותר מתנאי הכליאה באגף שבו שהה, וזאת מבלי שהוסברה לו סיבת העברתו לשם. במעמד זה, לטענתו, הקצין התורן ביקש להכניסו לתא שהיו בו עוד שלושה אסירים – שניים מהם ממוצא ערבי והשלישי יהודי, אך הוא סירב. בתגובה הקצין התורן דחף את המערער והכניסו לתא זה בכוח, תוך שהוא מקלל אותו. לטענת המערער, לאחר מכן, הקצין התורן הוציא את האסיר היהודי מהתא, פנה לאסירים הערבים שנותרו בו והחליף איתם מילים בערבית. לאחר שנסגרה דלת התא, שני האסירים הנ"ל התנפלו עליו, החלו להכותו בבעיטות ובאגרופים והמשיכו לבעוט בראשו ובגופו גם לאחר שנפל ארצה (להלן: אירוע התקיפה השני). לגרסת המערער, הוא הוצא מהתא רק לאחר שחלפו כחמש דקות שבהן צעק והשתולל מחשש לחייו, ואז אמר לו הקצין התורן: "אני רוצה לראות אותך מגיש תלונה". על פי הנטען, אותו קצין צילם את המערער ולאחר מכן כבל אותו בידיו וברגליו והכניסו לתא אחר שבו לא היה מזרון. לטענת המערער, הוא לא קיבל אוכל ומים עד למחרת האירוע, וכן נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו. בשבת (בתאריך 16.6.2001) הגיע אחיו של המערער לבקרו בכלא, ולטענת המערער הוא סיפר לו על שהתרחש. האח פנה לעובדת הסוציאלית ולקצין התורן, ובעקבות זאת הועבר המערער לבית החולים "פוריה" ונבדק בחדר המיון של המחלקה הפסיכיאטרית, שם נקבע כי הוא שרוי במצב פסיכוטי סוער. כעבור זמן הוחזר המערער לאגף הקליטה בבית הסוהר. בהמשך אובחן המערער כחולה במחלה סכיזופרנית. 7. לנוכח האירועים הנ"ל המערער טען כי מצבו הנפשי נגרם כתוצאה מההתעללות שעבר בכלא, וכי האחראים למצבו הנפשי הם שלטונות בתי הסוהר, אשר יזמו את התקיפות, או עודדו אותן, ולמצער התרשלו בטיפול בו, ביוצרם את התנאים שהובילו, או איפשרו את תקיפתו, ובכך שלא נקטו באמצעים סבירים על מנת למנוע את הכאתו, או להביא להפסקתה המיידית טרם שיגרם לו נזק בלתי הפיך. 8. המשיבה הכחישה את הטענות לפיהן שלטונות הכלא יזמו את תקיפתו של המערער, או עודדו אותה, והצביעה על כך שטענות המערער בעניין זה הן בגדר "שינוי חזית", שכן אלה נטענו על-ידו, לראשונה, רק בתצהיר עדותו הראשית (ולא בתביעתו המקורית). מעבר לכך, טען בא-כוח המשיבה כי לא הוכחה כל "התעללות" במערער וכי עדותו של המערער היא עדות יחידה שלא ניתן לסמוך עליה. זאת ועוד – לגישת המשיבה, אירוע התקיפה הראשון הנטען (מתאריך 14.6.2001), אשר אין חולק כי המערער לא דיווח עליו לאיש, כלל לא התרחש. המקום שבו המערער טוען כי הותקף מצוי, לדברי המשיבה, בצמידות לעמדת זקיף המאוישת 24 שעות ביממה, ואין זה סביר כי אסיר יותקף במקום על-ידי אסיר אחר, מבלי שהסוהרים יבחינו בדבר ומבלי שיתייחסו לאירוע מסוג זה. באשר לאירוע התקיפה השני הנטען (מתאריך 15.6.2001) ולנסיבותיו – גירסת המשיבה מבוססת בעיקרה על הרישומים המופיעים ביומני הכלא ועל עדויות הסוהרים שערכו את הרישומים האמורים, או נטלו חלק בטיפול באירועים מושא התביעה, והיא כזו: בשעה 8:12 הבחין אחד הסוהרים במערער כשהוא צועק, בוכה וזורק עצמו על הרצפה, והזעיק את הקצין התורן. לאחר כחמש דקות, נכנס לאגף הקצין התורן בליווי חובש סעד, על-מנת לבדוק מה מצבו של המערער, ולקח אותו למרפאה להמשך טיפול. בשעה 08:40, הובא המערער לאגף הקליטה – המשמש לדברי המשיבה, בין היתר, גם להפרדה של אסירים במקרים המתאימים, כגון: במקרה של ריב עם אסיר אחר, או במקרה של הפרת סדר. לאחר שנערך חיפוש על גופו, הוכנס המערער לתא מספר 5. בשעה 14:35, או בסמוך לכך, המערער השתולל בתא ושבר חפצים שונים. למקום הוזעק קצין תורן שהבחין בסימני חבלה על גופו של המערער, והעביר אותו למרפאה לשם קבלת טיפול רפואי. לאחר מכן הוחזר המערער לתא אחר באגף הקליטה, בו נכלא לבדו. יוער, כי התרחשות זו תועדה ביומן הכלא כ"רישום מאוחר", ולא בזמן אמת. לטענת המשיבה, גירסתו של המערער באשר לנסיבות התרחשותו של אירוע התקיפה השני, משכו ועוצמתו – איננה סבירה ואיננה אמינה (אף כי באשר לעצם קיומו של אירוע התקיפה לא היתה בסופו של דבר כפירה). בהקשר זה הפנתה המשיבה למזכר שנכתב בסמוך למועד ההתרחשות, שבו נרשם כי המערער מסר שתי גרסאות שונות בקשר עם סימני החבלה שנתגלו בגופו – האחת: שהוא נפל בחדר, והשנייה: שהוא הותקף על-ידי אסיר אחר. עוד הפנתה המשיבה בהקשר זה לדו"ח החבלה שנכתב במרפאת בית הסוהר, בגדרו צוין כי לדברי המערער הוא הוכה על ידי אסיר אחר [להבדיל מ"אסירים"] באגף הקליטה, ובבדיקה נמצאו בגופו של המערער: "שריטה בלחי שמאל, שפשוף באמה שמאלית סמוך למרפק ובמרכז האמה. שפשוף בכתף שמאל ובשני המרפקים, וכן שפשוף באיזור עצם הבריח צד שמאל", והטיפול שניתן לו היה: "חיטוי יוד פולידין". בנוסף טענה המשיבה לעניין זה כי גם עמדת הזקיף באגף הקליטה מאוישת במשך 24 שעות ביממה והיא ממוקמת מספר מטרים בודדים מתא מס' 5, שבו נכלא המערער. לכן אין זה מתקבל על הדעת שהזקיף במקום לא ישמע צעקות מהתא ולא יגיב ויבדוק את אשר מתרחש בו, מה גם שבתוך התא ישנו אינטרקום שניתן להפעילו באופן תמידי, כך שניתן לשמוע, במקרה הצורך, את המתרחש בו. לדברי המשיבה, בשבת שלמחרת אירוע התקיפה השני הנטען (בתאריך 16.6.2001) ביקרו את המערער הקצין התורן והעובדת הסוציאלית ושוחחו עימו. בשעה 10:35 המערער החל לדפוק בכוח על דלת תאו (באגף הקליטה) ושפך מים על הרצפה. כעשר דקות לאחר מכן, סגר אחד הסוהרים את הברזים בתא שבו שהה המערער, בהוראת קצין תורן. בשעה 11:35 נרשם ביומן הכלא, כי המערער "מדבר עם עצמו וצועק מהחלון" ודיווח על כך נמסר לעובדת הסוציאלית שהתקשרה לשאול לשלומו. על פי רישומי יומן הכלא, בעת חלוקת ארוחת הצהריים באותו היום, המערער סירב בתחילה לקבל את מנת האוכל שלו, אך זו ניתנה לו למרות זאת, והוא הסכים לאכול. בשעה 13:30 הוצא המערער לביקור "סגור" ואחראי הביקורים עודכן כי המערער "הוא אסיר שצועק ומדבר שטויות". כעבור כשעה הוחזר המערער לתאו, ובשעה 15:28 הוצא ממנו והוסע לבית-החולים "פוריה". בסיכומו של דבר, המשיבה טענה כי בנסיבות העניין לא היה על שלטונות בית הכלא לצפות את תקיפתו של המערער בידי אסירים אחרים וכי מיד לאחר שהותקף ננקטו האמצעים להגנתו. על-כן, לשיטת המשיבה, אין להטיל עליה אחריות לנזקים שנגרמו למערער, מה גם שלגרסתה מצבו הנפשי של המערער נבע ממצב קודם שאינו קשור למאסרו, או לתקיפתו בידי אסירים אחרים. השאלות השנויות במחלוקת 9. אין חולק כי כיום סובל המערער מנכות נפשית צמיתה, לאחר שאובחן כחולה במחלת נפש סכיזופרנית. המחלוקת שנפלה בין הצדדים בבית המשפט המחוזי הנכבד (וגם עתה בפנינו) נוגעת לשאלות הבאות: א. האם הוכחו פרטי האירועים המתוארים על-ידי המערער; ב. האם האירועים האמורים הם שגרמו לפרוץ מחלתו הנפשית של המערער, או להחמרתה; ג. האם המדינה נושאת באחריות לפיצוי המערער בגין הנכות הנפשית שממנה הוא סובל, או להחמרתה; ואם כן – באיזה שיעור. חוות דעת מומחים 10. בטרם אדרש לשאלות הללו אציין כי בפני בית המשפט קמא הנכבד הוצגו חוות-דעת של פסיכיאטרים מומחים לעניין הקשר הסיבתי (העובדתי) בין אירוע התקיפה השני (בחלק מחוות-הדעת נעשה שימוש במונח "התעללות" ולכך אתייחס בהמשך), לבין התפרצותה של מחלת הנפש אצל המערער. מטעם המערער הובאה חוות דעתו של ד"ר קריינין, אשר בדק, כאמור, את המערער הן לפני האירועים המתוארים בתביעתו (וזאת כתימוכין לבקשותיו ליציאה לחופשות ולשחרור מוקדם מן הכלא – ראו: חוות הדעת מחודש ינואר 2001 הנזכרת בפיסקה 3 שלעיל), והן לאחריהם – לצורכי המשפט. מסקנתו של ד"ר קריינין היתה כי מחלת הנפש, שממנה סובל המערער, פרצה בעקבות התעללות שעבר בתאריך 15.6.2001, וכתוצאה ממנה. ד"ר קריינין ציין בחוות-דעתו כי קודם לפרוץ המחלה לא היתה אצל המערער כל נטייה להתפתחות המחלה, ולא הופיעו אצלו ביטויים קליניים, או אישיותיים האופייניים למחלה. נכות המערער הוערכה על ידי ד"ר קריינין בשיעור של 100%, לצמיתות, וזאת למרות קביעתו לפיה יתכן שהמערער הוכה בתא שבו הושם באגף הקליטה לאחר שמצבו הנפשי התדרדר באופן פתאומי והוא התחיל להתנהג בצורה מוזרה – והתנהגות זו היא שגרמה לאלימות כלפיו מצד האסירים שעימם נכלא. יוזכר כי בחוות-הדעת מחודש ינואר 2001 קבע ד"ר קריינין כי אנשים עם מבנה אישיות כמו של המערער, עם קונסטלציה של תמימות, רדיפת צדק, וערכים מוצקים – הם בדרך כלל קורבנות פוטנציאליים לניצול, מרמה, אלימות וכיוצא בזה. מטעם המדינה הובאה חוות דעתו של ד"ר עמיקם טל (להלן: ד"ר טל). עמדתו של ד"ר טל היתה כי למערער קווי אלימות טבועים קבועים, אשר פורצים החוצה מעת-לעת. ד"ר טל סבר כי המצב הפסיכוטי של המערער והפרעות ההתנהגות שלו החלו עוד בימים שקדמו לאירועי יום 15.6.2001. לפי חוות-דעתו של ד"ר טל, אירוע הקטטה בתאריך 15.6.2001 היה תוצאה של פריצת המחלה (ולא הגורם לה), וכחלק מתופעה שכונתה על ידו: "התגוננות החולה הפרנואידי", שמשמעותה, בנסיבות ענייננו, היא כי המערער חש עצמו מותקף על ידי האסירים האחרים ואז תקף בעצמו, כביכול מתוך הגנה עצמית. לשון אחר: בעת אירוע התקיפה השני, המערער היה בעיצומו של משבר פסיכוטי שתקף אותו (ללא קשר לאירועים שחווה בכלא) ובעטיו חש רדוף ובסכנה והפך לתוקפן כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו. לדעת ד"ר טל, לא ניתן לדעת מדוע פרצתה מחלתו של המערער, אשר גורמים רבים לה. עם זאת, קבע ד"ר טל, כי "טרם נשמע כדבר הזה, כי מחלה סכיזופרנית תפרוץ כתוצאה מאפיזודה אלימה חד פעמית כלפי מישהו, אם אכן הייתה אפיזודה כזו כלפיו בכלל". בית המשפט המחוזי הנכבד מינה מומחית מטעמו – ד"ר עדינה נעון (להלן: ד"ר נעון). עמדתה של ד"ר נעון היתה כי המצב הפסיכוטי החריף שהתפתח בעת שהותו של המערער במאסר הואץ, קרוב לוודאי, על ידי מה שהיא מכנה חווית ההתעללות, אך ללא כל ספק, חוויית ההתעללות לא היתה הגורם להתפרצות ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער כיום. ד"ר נעון העריכה את נכותו הנפשית של המערער ב-30%, אך קבעה שרק מחציתה (15%) נגרמה כתוצאה ממה שהיא מכנה חוויית ההתעללות שעבר המערער בכלא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד 11. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו כי קשה לבסס ממצאים עובדתיים על עדותו של המערער, בהיותה עדות יחידה של בעל דין. בית המשפט קמא הנכבד התרשם, אמנם, שהמערער העיד על דברים שהוא האמין שהם אמת, אולם קבע כי אלה מבוססים בחלקם על השערות בלבד, מבלי שהונחה תשתית עובדתית התומכת בהם. נקבע כי טענת המערער לפיה התקיפות אירעו בעקבות הנחיה של מי משלטונות הכלא, בתגובה לסירובו לחתום על מסמכי המשכנתא, לא נטענה בכתב התביעה ויש בה משום "שינוי חזית", אך גם לגופו של עניין נמצא כי אין בה ממש. בית המשפט המחוזי הנכבד לא שוכנע כי לשלטונות הכלא היה קשר, או עניין, בניסיון ליזום את תקיפתו של המערער בידי אחרים, או ברצון לעודד תקיפה שכזאת. לפיכך עבר בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון האם היתה התרשלות מצד שלטונות בית הכלא בשמירה על המערער. לאחר סקירה של הפסיקה הרלבנטית, קבע בית המשפט קמא הנכבד כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית לכך שהאסירים שתקפו את המערער באירוע התקיפה השני (שהוכח) היו אסירים שהיו מועדים לתקוף – בין אם מועדות כללית, הנובעת מאופיים האלים של האסירים, ובין אם מועדות קונקרטית, המכוונת כלפי המערער בלבד. כמו-כן, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית מתוכה ניתן לקבוע שהמערער היה מועד להיות מותקף. עוד פסק בית-המשפט הנכבד קמא כי לא הוכח ששלטונות בית הכלא הפגינו כלפי המערער רגשות בוז, התגרו בו, או לא עשו די להסרת סיכון שהיה ידוע, צפוי או מסתבר, וכי אין די בעצם העובדה שאסיר פלוני הותקף על ידי אסיר, או אסירים אחרים, כדי להטיל על שלטונות הכלא אחריות לתקיפתו. בגדר "למעלה מן הנדרש", התייחס בית המשפט המחוזי הנכבד לנזקו של המערער, אילו היה מקבל את תביעתו, וציין כי במצב זה היה מאמץ לשם כך את חוות דעתה של ד"ר נעון, אשר קבעה כי חווית ה"התעללות" שעבר התובע גרמה להחמרה במצבו וחלקה בנכותו הכוללת של המערער הוא 15%. קביעה זו באה על אף הסתייגותו של בית-המשפט המחוזי הנכבד מהשימוש שעשתה ד"ר נעון במונח "התעללות", מבלי שזו הוכחה, שכן "התעללות" – להבדיל מ"תקיפה" – היא, לשיטתו, עניין מתמשך המאופיין באכזריות רבה, ואילו בעניינו של המערער, אירוע התקיפה השני (מתאריך 15.6.2001) נמשך, אפילו לטענת המערער עצמו, כחמש דקות בלבד. טענות הצדדים בערעור 12. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, שבגדרו שב המערער ומעלה את גרסתו העובדתית, שנדחתה על ידי בית המשפט הנכבד קמא. באשר לקביעה לפיה עדותו היתה עדות יחידה, המערער טוען כי זו מתעלמת מהקושי האובייקטיבי שיש לאסיר באיסוף ראיות ובאיתורם של עדים בין כותלי בית הסוהר. בנוסף טוען המערער כי עדותו נתמכה בעדותו של אחיו, באשר לדברים שאמר לו המערער בשיחת טלפון שערך עימו לאחר שהתבקש לחתום על מסמכי המשכנתא, וכן על התרשמותו ממצבו הפיזי והנפשי של המערער בביקורו בכלא (בשבת, יום לאחר אירוע התקיפה השני). עוד סבור המערער כי עדותו נתמכת על ידי "העובדות בשטח" וכי יש להפעיל כאן את הכלל: "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שכן עד לכניסתו למאסר הוא היה אדם נורמטיבי לכל דבר ועניין ולא סבל מכל תסמונת או מחלת נפש שהיא. לגישת המערער, גם אם נדחתה הטענה כי תקיפתו בידי האסירים האחרים נעשתה בהוראת מנהל הכלא, הרי שאין בכך כדי לבטל את אחריות שירות בתי הסוהר, בגין ההתרשלות בטיפול בעניינו ובשמירה על שלומו. בהקשר זה טען בא-כוח המערער, בין היתר, כי חוות-הדעת של ד"ר קריינין מחודש ינואר 2001 והשינוי הפתאומי שחל בהתנהגותו של המערער (לאחר שעד אותו מועד לא נפל כל דופי בהתנהגותו) – היו צריכים להדליק אצל שלטונות בית-הסוהר "נורה אדומה", ובהקשר זה לחייב אותם להעניק לו תשומת-לב יתרה, לבדוק את התאמתו ואת כשירותו לשהייה בתא שאליו הועבר באגף הקליטה ולנקוט באמצעי זהירות מוגברים לשמירה עליו – כל זאת במיוחד בנסיבות שבהן העברתו של המערער מתאו נעשתה לנוכח התנהגותו שלוותה בצעקות ובהשתוללות (אשר נבעה לגירסתו עקב תקיפתו על-ידי אסיר אחר יום קודם לכן). 13. המדינה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד וטוענת, מצידה, כי המערער כלל לא הצליח להוכיח את התקיימותו של אירוע התקיפה הראשון, ואף אם הוכח אירוע התקיפה השני (כפי שנקבע גם בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד) – אין לראות בה כמי שאחראית לנזק שנגרם למערער כתוצאה מתקיפתו בידי אסירים אחרים. עוד טוענת המדינה כי לא מתקיים קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין אירוע התקיפה בכלא, לבין מחלת הנפש שממנה סובל המערער, או להחמרה שחלה בה. לטענת המשיבה, אירועי התקיפה נבעו ממחלת הנפש של המערער ולא גרמו לה. טעם נוסף להיעדרו של קשר סיבתי נעוץ, לשיטת המשיבה, בכך ששלטונות בית הסוהר לא היו יכולים לצפות את אירועי התקיפה הנטענים, ואף פעלו להעברת המערער לאגף כליאה אחר. לגישת המשיבה, המערער לא מסר לסוהרים כי הותקף יום קודם לכן ומשלא הוכח כי היתה סיבה אחרת לכלוא את המערער בתנאי בידוד – אין למצוא פסול בהתנהלות שלטונות בית הכלא. 14. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפנינו, ביקשנו לקבל את תשובות הצדדים לגבי האפשרות של סיום הדיון מחוץ לכותלי בית המשפט, או במסגרת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כעבור זמן מה הודיעונו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע לפשרה כלשהי ומשכך אנו נדרשים להכריע משפטית בערעור. לליבון הדברים אעבור, איפוא, מיד. דיון והכרעה 15. לאחר עיון במכלול החומר ובחינת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור – להתקבל חלקית, וכך אציע לחברתי ולחברי שנעשה. אדגיש כבר בפתח הדברים כי מסקנתי זו מבוססת על קבלת טענת ההתרשלות שהעלה המערער, ולא על הטענה לפיה לשלטונות בית הסוהר היתה יד מכוונת כלשהי באירועי התקיפה הנטענים. טענה אחרונה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד – ולא מצאתי כי קיימים טעמים טובים להתערבות בה. אבהיר עתה את הדברים ביתר פירוט. דחיית טענת המערער לפיה תקיפותיו הנטענות נעשו בהוראת שלטונות בית הסוהר 16. הטענה לפיה המערער הותקף על-ידי אסירים אחרים לפי הוראתו של מי משלטונות בית הסוהר, נדחתה על-ידי בית המשפט קמא הנכבד, הן מהטעם שזו נטענה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית של המערער – ודי בטעם דיוני זה כדי להביא לדחייתה (ראו, למשל: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, בפיסקה 56 לפסק-דינה של חברתי, השופטת ע' ארבל) – והן לגופה, מאחר שהמערער לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הניח תשתית ראייתית נאותה להוכחתה. גישה זו היא מבוססת, ולא מצאתי מקום להתערב בה. ודוק: עדותו של המערער בעניין זה לא רק שהיא בבחינת עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע בחומר הראיות (אשר בהתאם להוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ניתן היה אמנם לבסס עליה ממצאים אם היתה נמצאת מהימנה על-ידי הערכאה הדיונית, ובלבד שבית-המשפט יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו), אלא שהיא גם "עדות כבושה", אשר ההסבר שנתן המערער להצדקתה (כי לא הכיר בצורה טובה את עורך-דינו בעת ניסוח התביעה ולא סמך עליו) – איננו משכנע. על כן ערכה של עדות זו ומשקלה הראייתי – מועטים ביותר (השוו למשל: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי, פ"ד מח(1) 302 (1994)). גם אני התרשמתי כי אין יסוד לגרסת המערער בעניין זה, אשר נשענת בעיקרה על סברות והשערות. גרסתו זו של המערער אף איננה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, שכן מה לשלטונות הכלא כי ינסו להתעמר במערער על כך שסרב לחתום על מסמך שכלל אינו נוגע להם ואינו קשור לתקופת מאסרו, לתנאי מאסרו, או להתנהגותו בתקופת מאסרו?! בחינת טענת ההתרשלות 17. משדחיתי את טענת המערער לפיה שלטונות הכלא התנכלו לו בעקבות סירובו לחתום על מסמכי מימוש המשכנתא, אעבור כעת לבחון האם המשיבה התרשלה בהתנהלותה בעניינו של המערער, במובן סעיף 35 לפקודת הנזיקין ובהתאם לאופן שבו פורש סעיף זה בפסיקת בית משפט זה, שכן דין זה חל, ככלל, גם על המדינה [ראו: סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952; לגישות השונות בניתוח יסודות עוולת הרשלנות – ראו למשל: רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשווילי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (28.07.2009)]. כידוע, שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: התרשלות, דהיינו: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק והפרת החובה האמורה במובן של אי-עמידה בסטנדרט הזהירות הנדרש בנסיבות העניין; קרות הנזק; וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין קרות הנזק. אבחן עכשיו את התקיימותם של יסודות אלה בענייננו. חובת הזהירות של המדינה (שירות בתי הסוהר) כלפי אסירים הנתונים במשמורתה 18. אין חולק כי מוטלת על המדינה (שירות בתי הסוהר) חובה לדאוג לשלומם ולביטחונם – הפיזיים והנפשיים – של האסירים הנתונים במשמורתה (ראו: ע"א 1892/95 אבו סעדה ואח' נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד נא(2) 704 (1997)). המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומם של בני האדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי. על המדינה לכבד את זכויותיו החוקתיות של הנתון במשמורת – לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. הזכות לחיים ולהגנה על הגוף מתפרשת גם על הזכות להגנה על בריאות הנפש, בהינתן הקשר הבל-ינותק בין גוף לנפש (ראו: בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לבטחון פנים, פ"ד סב(1) 762). אחריות ישירה זו, שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה הן במישור המשפטי-ציבורי והן במישור המשפטי האזרחי-נזיקי. מניעת פגיעה בזכויות היסוד של מי שמצויים במשמורת המדינה – ובכלל זה הזכות לחיים ולשלמות הגוף (והנפש) – מעבר למתחייב ולנדרש כתוצאה מהחזקתו של אסיר בין כותלי בית הסוהר, איננה רק עניינו של האסיר. זהו גם עניינה של החברה כולה, המחויבת לנורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה (עיינו: רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני (18.07.2011) והאסמכתאות הנזכרות שם; פסק דין זה נתון לדיון נוסף בסוגיות אחרות, וזאת במסגרת דנ"א 5698/11 התלוי עדיין ועומד). 19. בין המדינה לבין אסירים הנתונים במשמורתה מתקיימים, איפוא, "יחסי קירבה", המבססים קיומה של חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ולבריאותם הפיזית והנפשית, ובין היתר לספק להם תנאי מגורים סבירים וטיפול רפואי גופני ונפשי, כנדרש על פי מצבם. יש שטענו "על דרך ההפלגה" כי נוכח שלילת זכותו של האסיר לבחור באופן חופשי את סביבתו ולהתגונן מפני הסובבים אותו – על המדינה מוטלת "אחריות מוחלטת", "כאחריות שומר שכר" במובן סעיף 2(א) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967 בשמירה על שלומם וביטחונם של האסירים הנתונים להשגחתה, אלא אם כן תוכיח קיומו של פטור בשל אונס או בשל כוח עליון (ראו: דברי כב' השופטת ש' סירוטה ב-ת.א. (ת"א) 1715/89 עיזבון המנוח אלברט בן חיים, ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"מ תשנ"ה (1) 353; להלן: עניין בן חיים) – ואולם, הפסיקה, המועטה יחסית, שדנה באחריותן של רשויות המדינה לשמירה על שלומם הפיסי והנפשי של אנשים הנמצאים במשמורתה, או באחריותה של המדינה להגן על שלומם וביטחונם של אחרים מפני אלה, בחנה את אחריות המדינה על-פי הסטנדרטים הרגילים של רשלנות, כאשר המבחן המכריע הוא הצפיות של התרחשות האירוע המזיק וסוג הנזק שנגרם, על רקע נסיבותיו של האירוע. כך, נפסק כבר בעבר, כי רשויות בתי הסוהר אינן אחראיות להבטיח באופן מוחלט את ביטחונם של אסירים מפני מעשי אלימות של אסירים אחרים, וכי השאלה המרכזית בקיום עוולת הרשלנות בנסיבות שכאלה היא האם צריכים היו שלטונות בתי הסוהר לצפות מראש את התרחשות האירוע המזיק. עוד נפסק כי התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המוחשיות של הארוע המזיק, כאשר אחת הנסיבות המכריעות בהקשר זה היא אופיו של האסיר. לכן, במקום שבו נמצא כי לא היה בעברו של האסיר, או בהתנהגותו בבית הסוהר, דבר שיכול היה להצביע על סיכון מצידו – לא הוטלה אחריות על המדינה (ראו: ע"א 4704/96 מקרין, עו"ד ואח' נ' נציבות שירות בתי הסוהר ואח', פ"ד נב(3) 366 (1994); להלן: עניין מקרין). לעומת זאת, במקרה שבו אסיר נדקר למוות בידי אסיר אחר שהיה בבחינת "שור מועד" לתקוף, בשל השתתפותו בעבר בקטטות שבהן דקר ונדקר – נמצאה המדינה אחראית בנזיקין (ראו: עניין בן חיים הנ"ל). באופן דומה הוטלה על המדינה אחריות בנזיקין במקרה שבו אסיר שהוגדר כ"טעון הגנה" נרצח בעת החזקתו בכלא, בידי מי שעוד קודם לכן (בעת מעצרו) ניסה לדקור אותו, שכן הסכנה שנשקפה לאותו אסיר היתה ידועה לשירות בתי הסוהר. באותו עניין נפסק כי למרות ששלטונות הכלא אינם מסוגלים לבטח אסיר מפני כל פגיעה בידי אסיר אחר, הרי ש-"כאשר שלטונות הכלא צופים או חייבים לצפות מעשי אלימות ספציפיים או סכנה הנשקפת לאסיר פלוני, הם חייבים לאמץ את דמיונם ואת כושר התכנון והביצוע שלהם כדי להעניק את מירב הבטיחות שהם מסוגלים להעניק בתנאים ובמגבלות שבהם הם פועלים" (עיינו: ת.א. (ת"א) 975/77 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ה(1) 490, 498-497; להלן: עניין נגר). יוער כי גישה קרובה באה לידי ביטוי גם במשפט המשווה (ראו ההפניה בעניין מקרין בפיסקה 12). כך גם, למשל, בעניין ((511 U.S. 825 (1994)Farmer v. Brennan, קבע בית המשפט העליון האמריקאי כי שלטונות הכלא יישאו באחריות להפרת זכותו החוקתית של אסיר (לפי התיקון השמיני לחוקה) רק במקום שבו הם ידעו שהאסיר יעמוד בפני סיכון ממשי לפגיעה חמורה והתעלמו מאותו סיכון בכך שנמנעו מלנקוט באמצעים סבירים למניעתו. בפרשת ((461, U.S. 302 (1983)Smith v. Wade (להלן: עניין סמית') – הוטלה אחריות, ברשלנות, על סוהר שכלא אסיר, אשר היה מועד להיות מותקף, בתא אחד עם אסיר אחר שהיה ידוע כאסיר אלים – וזאת בנסיבות שבהן לא נעשה ניסיון לאתר תא חלופי שהיה בו מקום פנוי ולאחר שנקבע כי הסוהר ידע, או לפחות צריך היה לדעת, שקיימת אפשרות סבירה כי כליאתם של שני האסירים יחד תגרור את תקיפתו של התובע (עיינו גם:Constitutional Rights of Prisoners 285,371 (2010) Johan w. Palmer ). 20. דין דומה יש להחיל גם על מקרים שבהם הפגיעה הנשקפת לאסיר (או ממנו) איננה פגיעה פיזית גרידא. המתח ותנאי החיים בבית הסוהר יוצרים מאליהם סיכון לפגיעה נפשית באסיר, או להחמרה במצבו הנפשי. החובה המושגית שחבה המדינה לדאוג לשלומו של האסיר מניחה, כהנחת מוצא, את קיומן של נסיבות לחץ "רגילות" הנובעות מתנאי המאסר והשלכותיו. ברי, איפוא, כי לא ניתן להטיל על המדינה אחריות בגין כל תחושת אי-נוחות, עוגמת-נפש, או אפילו נזק נפשי צמית הנגרם לאסיר עקב שהותו מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, על שלטונות בתי הסוהר מוטלת חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת להבטיח שאסירים הנתונים למשמורתם לא ייחשפו, שלא לצורך ובמקום שניתן למנוע זאת, ל"חוויות" ולסכנות אשר עלולות לגרום לפגיעה נפשית או להחמרת מחלת נפש קיימת. עיינו בהקשר זה, למשל: ת.א. (מחוזי ת"א) 1070/94 משה מלינסקי (יהלום) נ' מדינת ישראל (8.9.94) (מפי חברתי, השופטת א' חיות – כמעמדה אז; להלן – עניין יהלום), במסגרתו התקבלה תביעתו של אסיר – עבריין מין – שטען כי התרשלות אנשי שירות בתי הסוהר בהגנה עליו ובמניעת התעללות שחווה בין כתלי הכלא החמירה את מצבו הנפשי והסבה לו נכות נפשית. זאת, לאחר שנמצא כי אנשי שירות בתי הסוהר לא עשו די ולא נקטו באמצעים סבירים על מנת למנוע את ההתעללות באסיר, למשל בדרך של הפרדתו מאסירים אחרים שהתגרו בו על רקע העבירות שבגינן הועמד לדין. 21. במסגרת אחריותם של גורמי שירות בתי הסוהר לשלומם הפיזי והנפשי של אסירים הנתונים במשמורתם, עליהם להיות רגישים לצורך לאתר מצבי לחץ חריגים אצל האסיר, שבגדרם נדלקות "נורות אזהרה" וניכרים אותות מצוקה בלתי רגילים בהתנהגותם, המצריכים התייחסות מיוחדת. במצבים אלה, חובה על גורמי שירות בתי הסוהר לנקוט אמצעי זהירות טיפוליים והגנתיים למניעת נזק לאסיר, העלול, בהעדר תשומת לב, להיפגע קשות, עד כדי התגבשותה של נכות נפשית צמיתה ואף פגיעה עצמית בחיים, או באחרים. חובה מושגית זו, החלה על המדינה כלפי אסירים הנתונים במשמורתה, מיתרגמת לחובת זהירות קונקרטית בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. שאלת המפתח היא – האם נסיבותיו של המאסר, מצבו הגופני והנפשי של האסיר, דרך התנהגותו, ושאר הנתונים המצויים בפני גורמי שירות בתי הסוהר, יכלו, וצריכים היו להוליד אצלם צפיה כי האסיר מצוי במצוקה גופנית או נפשית מיוחדת, המצריכה התייחסות טיפולית מיוחדת, אשר באם לא תינתן, עלול הדבר לגרום לאסיר נזק חמור, ומקום שמדובר במצוקה נפשית – עד כדי חשש לפגיעה נפשית צמיתה או פגיעה עצמית בחייו (השוו: ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (12.3.2009) [להלן – עניין לוי], בפיסקה 6 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה), או באחרים. 22. קיומו של מידע בדבר מצוקה נפשית קיימת או קודמת של האסיר, המשתקף למשל מהערכות פסיכיאטריות שעבר, מטיפול נפשי שבו נטל חלק, מאיומי התאבדות בעבר, או מסממני התנהגות אחרים קודמים – עשוי, כמובן, לבסס קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפי אסיר פלוני. ואולם, בהיעדר מידע כזה, על שלטונות בתי הסוהר לנסות לאתר, במהלך שהות האסיר בכלא, אינדיקציות שיש בהן כדי להצביע על מצוקה נפשית שבה הוא שרוי – ומחויבת פעולה, כגון: שליחת האסיר לבדיקה רפואית, פיקוח מוגבר עליו וכדומה (השוו: עניין לוי). 23. מצבו הנפשי של אסיר הוא, בסופו של יום, עניין סובייקטיבי. היקפה של חובת הזהירות הקונקרטית החלה על שלטונות בתי הסוהר, כאמור, לאתר מצבים של מצוקה נפשית מיוחדת באסיר הנתון למשמורתם, עשויה, אך לא חייבת, להיות מושפעת, בין היתר: מתנאי המאסר שבהם הוא נתון, מאמצעי ענישה המופעלים כלפיו, מההגבלות המוטלות עליו, מיחסם של הסוהרים ושל אסירים אחרים כלפיו, מאופן הטיפול בבקשותיו של האסיר להקלה בתנאי מאסרו, ליציאה לחופשה, לשחרור מוקדם וכיוצא באלה, וכמובן, גם מנסיבות אישיות, כלכליות, או משפחתיות אחרות, שאינן קשורות בהכרח לתנאי מאסרו. ככל שננקטים אמצעים מגבילים יותר כלפי האסיר, למשל, וככל שמתרחשים אירועים חריגים בחיי האסיר – לרבות התרחשויות הקשורות לנסיבותיו האישיות, הכלכליות או המשפחתיות של האסיר – כך החשש כי תיגרם לו פגיעה נפשית גובר. בהתאמה מתרחבת חובתן של רשויות הכלא לגלות ערנות למצבו של האסיר ולנורות אזהרה המאותתות על קיומה של מצוקה מיוחדת – ועימה הצורך להבטיח כי שלומו הגופני והנפשי של האסיר לא ייפגע פגיעה החורגת מאמת המידה הסבירה והמידתית הראויה בנסיבות המיוחדות בהן מדובר, ובלבד ששלטונות בתי הסוהר מודעים, או צריכים להיות מודעים, להתרחשויות אלה (השוו: דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפיסקה 7 לעניין לוי הנ"ל). יחד עם זאת, כשם שלא סביר לדרוש מהמשטרה לשלוח לבדיקה רפואית-נפשית כל עציר מחשש שיפגע בעצמו (ראו: עניין לוי הנ"ל), כך ברור כי לא די באי-איתורם של סממני מצוקה נפשית שאינם חריגים, בולטים וניכרים לעין – ואף בהתעלמות מהם – כדי להטיל על שלטונות בית-הסוהר אחריות ברשלנות. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בזיהויים של סימפטומים מוקדמים להתפתחות מחלת נפש – דבר אשר דורש מומחיות, מקצועיות, ניסיון ובדיקה מעמיקה (כפי שקבעה המומחית מטעם בית המשפט קמא הנכבד בחוות דעתה). לא סביר לדרוש משלטונות בתי הסוהר להציב שמירה ופיקוח, או לשלוח כל אסיר לבדיקה רפואית נפשית מחשש שיפגע בעצמו או באחרים בעקבות התפרצות מחלת נפש המקוננת אצלו, כאשר לא מופיעות אינדיקציות לקיומה של מצוקה נפשית (וזאת בניגוד לנקיטה באמצעים אחרים, כגון: בדיקה שאין ברשותו או ברשות האסירים שעימם הוא מושם בתא אחד כלים מסוכנים). אין לצפות משלטונות בית-הסוהר כי ימהרו להפנות כל אסיר להסתכלות פסיכיאטרית בעקבות אירועים כאלה או אחרים הפוקדים אותו בין כותלי בית הסוהר, אשר שלטונות בתי הסוהר אינם מודעים או לא צריכים היו להיות מודעים להם וכאשר לא מתגלים בהתנהגותו סימני מצוקה ממשיים שאינם אופייניים לו. באופן דומה, ברי כי אין לדרוש מסוהרים בבתי הכלא, הנאלצים להתמודד לעיתים לא רחוקות עם תופעות של הפרות סדר והתפרצויות אלימות מצד אסירים – להתייחס לכל אירוע שכזה כאל התפרצות של מחלת נפש המצריכה בדיקה או טיפול פסיכיאטרי. משמעות הדברים היא כי גורמי שירות בתי הסוהר חייבים להעניק תשומת לב ראויה ולהפעיל שיקול דעת בבואם להתמודד עם מצבים כגון אלה שנזכרו לעיל. כל מקרה צריך להיבדק לגופו (ולו בדרך של "הערכת מצב" קצרה של הסוהר, או של הקצין התורן הנמצא באגף), על פי נסיבותיו של האירוע ועל פי נסיבותיו האישיות של האסיר, כפי שהן עולות, בין היתר, מההיכרות של גורמי שירות בתי הסוהר עימו, או מהתיעוד המופיע בתיקו האישי. תשומת לב מיוחדת וזהירות יתרה ב"טיפול" מתבקשת כאשר גורמי שירות בתי הסוהר נתקלים ב"הפרת סדר" מצד אסיר שהתנהגות מסוג זה איננה אופיינית לו, לא מוכרת בעברו בין כותלי הכלא, ואין בנמצא נימוקים רציונליים שבאמצעותם ניתן להסבירה. על שלטונות בתי הסוהר לצפות כי התעלמות מסממני מצוקה נפשית הניכרים באסיר, או "טיפול" לא זהיר מצידם במקרים מהסוג הנזכר לעיל – עלולים לתרום להחמרת מצוקתו הנפשית של האסיר. 24. החובה המוטלת על שירות בתי הסוהר ואנשיו להפעיל שיקול דעת בהתמודדות עם מצבים שבהם מתגלים בהתנהגותו של אסיר סממנים חיצוניים, העשויים להעיד – מבחינה אובייקטיבית – על קיומה של מצוקה נפשית שבה שרוי האסיר, מחייבת בחינה של חלופות אפשריות לטיפול באסיר. חלופות אלה עשויות לכלול, בין השאר: שיחה עם האסיר לבירור פשר התנהגותו; מפגש עם עו"ס; עריכת בדיקה רפואית על-ידי רופא בית-הסוהר, או העברת האסיר לבדיקה ולטיפול במחלקה פסיכיאטרית. גם הפרדתו של האסיר מאסירים אחרים, או מהאגף שבו הוא שוהה, עשויה להיות, בנסיבות המתאימות, חלופה סבירה לטיפול בסוג זה של מקרים. אלא שגם כאן – על גורמי שירות בתי הסוהר להפעיל שיקול דעת ולבחור בחלופה שפגיעתה הצפויה בשלומו הפיזי והנפשי של האסיר תהיה החמורה פחות בנסיבות העניין. חלופות מסוג זה עשויות לכלול: השמתו של האסיר במשמורת במרפאת בית הסוהר, תחת השגחה רפואית; כליאתו של האסיר בתא נפרד, לבדו, או כליאתו של האסיר במחיצת אסירים אחרים, תחת פיקוח ושמירה הדוקה יותר מהרגיל, כפי שמתחייב מנסיבות העניין. 25. סבירותן של החלטות מסוג זה, שעניינן הפרדת אסיר (בין אם בהחזקתו בנפרד מכלל האסירים בתא כשהוא לבדו ובין אם בהחזקתו בתא עם אסיר או אסירים אחרים שגם לגביהם יש צורך בהפרדה), או בהעברת אסיר מאגף אחד למשנהו – עשויה להיבחן, בין השאר, לאור הוראות פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה). החלטה שהתקבלה בהתאם להוראות הפקודה, או בהתאם לאמות-המידה שמכתיבות הוראות הפקודה, גם אם הן אינן חלות באופן ישיר על נסיבות המקרה, עשויה להימצא כסבירה בנסיבות העניין, ולהפך. בהקשר זה יש לציין שהפקודה קובעת, כי ניתן להחזיק אסיר בהפרדה אם זו נדרשת לשמירה על שלומם או על בריאותם של האסיר או של אסירים אחרים (סעיף 19ב(3) לפקודה), או למניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר (סעיף 19ב(4) לפקודה) – והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת ההפרדה בדרך אחרת, בכפוף למגבלות החלות על הפעלת הסמכות, המפורטות בסעיפים 19ג-19יד לפקודה ומתוך ראיית ההפרדה כאמצעי מנע ולא כאמצעי ענישה (ראו: פקודת נציבות מס' 04.03.00 "החזקת אסירים בהפרדה"). בנוסף נקבעו בפקודה הוראות הנוגעות להפרדה בין אסירים מ"סוגים" שונים. כך, למשל, מורה הפקודה כי אסירים קטינים יופרדו מאסירים בגירים (ראו בהקשר זה גם: סעיף 34ב לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971); במידה שהדבר אפשרי, אסירים הממתינים למשפטים יופרדו מאסירים שפוטים; אסירים אזרחיים יופרדו מאסירים פליליים; ועבריינים שנידונו לראשונה יופרדו מעבריינים חוזרים (ראו: סעיף 10 לפקודה). הוראות אלה מניחות כי הסביבה שבה מוחזקים אסירים והימצאותם בחברת אסירים אחרים (או הפרדתם מאסירים אחרים) – יש בה כדי להשפיע, בין היתר, על מצבו הרפואי והנפשי של האסיר (ראו בהקשר זה למשל: תקנות בתי הסוהר (קביעת גורמים מייעצים להחזקת אסיר בהפרדה), התשס"א-2001; להלן: התקנות, הקובעות כי בין הגורמים המקצועיים שעמם ייוועץ סוהר מוסמך לפני שיורה על החזקת אסיר בהפרדה יהיו גם, במקרים המפורטים בתקנות, עובד סוציאלי ונציג מחלקה רפואית של שירות בתי הסוהר), ותכליתן היא, בין היתר, להקטין את הסיכון לפגיעה בגופו ובנפשו של אסיר בידי אסירים אחרים. 26. מאמות-המידה שנקבעו בפקודה לעניין הפרדתם של אסירים, ניתן לגזור גם את סטנדרט הזהירות הנדרש מגורמי שירות בתי הסוהר בבואם להורות על העברתו של אסיר מאגף שבו נהוגים תנאי כליאה מקילים (שתאי האסירים פתוחים בו רוב שעות היום והאסירים חופשיים לצאת מהם לפעילות פנאי ברחבי בית הסוהר) – לתא סגור באגף המשמש, בין השאר, להפרדה של אסירים בעייתיים. החלטה שכזו, הכרוכה מניה וביה בפגיעה משמעותית בתנאי הכליאה של האסיר – צריכה להתקבל לאחר הפעלת שיקול דעת ראוי. השימוש בסמכות הנתונה לגורמי שירות בתי הסוהר צריך להיעשות במשורה ובמקרים המתאימים בלבד, כגון: כאשר הדבר נדרש לשמירה על שלומו או על בריאותו של האסיר או של אסירים אחרים, או למניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר – ולא למטרת ענישה גרידא. זאת ועוד – יש לבחון אם לא ניתן להשיג את המטרות האמורות בדרך חלופית אחרת שפגיעתה באסיר ובתנאי מאסרו פחותה, למשל: בכליאתו בנפרד מאסירים אחרים. כמו-כן, יש לשאוף לכך שיישמרו הפרמטרים לכליאתם של אסירים לפי סיווגם. בנוסף על כל האמור לעיל, יש להתחשב בנתונים המצויים בתיקו האישי של האסיר, ולהביא בחשבון, בין היתר, את האפשרות כי קבלת החלטה כאמור עשויה להשפיע על מצבו הנפשי של האסיר – דבר המחייב הענקת תשומת לב ונקיטת אמצעי פיקוח והשגחה הדוקים יותר מהרגיל. 27. בנסיבות העניין שלפנינו, נראה כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המערער. המערער, צעיר כבן 26 במועדים הרלבנטיים, מצא עצמו לראשונה בחייו, במאסרו הנ"ל, מאחורי סורג ובריח. במשך כ-20 חודשים שהה המערער באגף שבו תנאי הכליאה מקילים, והתנהג ללא דופי. בחומר המונח בפנינו אין אינדיקציה להפרת משמעת כלשהי מצידו במשך כל תקופת כליאתו, וזאת חרף מורת-רוח שחווה עקב כך שבקשות שונות שהגיש ליציאה לחופשה נדחו, או לא התקבלו, כפי שביקש. במועד הרלבנטי לאירועים, אמנם, לא היו בידי גורמי שירות בתי הסוהר אינדיקציות לקיומה של הפרעה נפשית, או למחלת נפש המקוננת אצל המערער. ואולם – בהחלט היתה בידיהם אינדיקציה לכך שבשל אישיותו של המערער – הוא עלול ליפול קורבן למעשי אלימות מצד אחרים (ראו: חוות הדעת של ד"ר קריינין מחודש ינואר 2001, הנזכרת בפיסקה 3 לעיל). השינוי הפתאומי בהתנהגותו של המערער, שהתבטא בסירובו לצאת מן התא בספירת בוקר יום ה-15.6.2001 ולווה בהשתוללות ובבכי, יום לאחר שנדרש על-ידי מנהל הכלא לחתום על מסמכים, שמשמעותם היתה שהוא צפוי לאבד את ביתו-מבצרו – היה צריך להדליק אצל גורמי שירות בתי הסוהר נורת אזהרה. בנסיבות המקרה היה על גורמי שירות בתי הסוהר, לכל הפחות, להביא בחשבון את האפשרות שהשינוי הפתאומי בהתנהגותו של המערער, שלא היה אופייני לו, מעיד על מצוקה נפשית רבה שבה הוא שרוי – ולנקוט באמצעים מתאימים לבירור פשר ההתנהגות המוזרה ולהפנותו לטיפול במצוקתו הנפשית. בנסיבות העניין, היה על גורמי שירות בתי הסוהר להתייחס לצרכיו של המערער ולנסות ולהושיט לו עזרה מתחייבת מבעוד מועד. במקום לעשות כן קיבלו גורמי שירות בתי הסוהר החלטה להעביר את המערער לאגף אחר, המשמש, בין היתר, להפרדת אסירים מפירי-סדר, ולכולאו שם בתא סגור במחיצתם של שני אסירים שאינם מוכרים לו – וזאת למרות שבאגף היו גם תאים אחרים פנויים שבהם ניתן היה לכלוא את המערער, ככל שהפרדתו נדרשה. החלטה זו, שמשמעותה היתה הרעה מוחשית בתנאי הכליאה של המערער, אף אם לא נראה בה "ענישה", התקבלה כלאחר-יד, מבלי שנבחנו חלופות כלשהן ומבלי שאפשרות השפעתה על מצבו הנפשי של המערער הובאה בחשבון. בנסיבות הללו היה בהחלטה זו ובפעולה שנלוותה לה משום התרשלות. בהקשר זה יצוין עוד כי לקביעת בית המשפט הנכבד קמא לפיה: "התובע הועבר לתא מס' 5 באגף הקליטה כדי להרחיק אותו מהמקום בו שהה מי שקודם לכן תקף אותו" – אין עיגון בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט הנכבד קמא. יתר על כן – אין בין הצדדים שבפנינו מחלוקת כי המערער לא דיווח לשלטונות בית הסוהר על אירוע התקיפה הראשון הנטען (ראו, למשל: סעיף 20 לסיכום הטענות מטעם המשיבה: "...התובע עצמו הודה כי לא סיפר על דבר האירוע לאיש, ומשכך אין כל ביטוי לאירוע כזה ברישומי יומני הכלא"). מכאן שלא ניתן להצדיק את החלטת המשיבה בנימוק של: "שמירה על שלומו או בריאותו" של המערער. שכן, אם זו היתה הסיבה להפרדתו, מדוע הוכנס המערער לתא במחיצתם של אסירים אחרים? מדוע לא נכלא באחד מהתאים שהיו פנויים באותה שעה באגף (כפי שעולה מעדויות העדים מטעם המשיבה – וכפי שנעשה לאחר אירוע התקיפה השני)? לשאלות אלה, המתבקשות מאליהן בנסיבות העניין, לא ניתן מענה מצד המשיבה. אין בידי, איפוא, לקבל את הטענה לפיה התייחסות הסוהרים להתנהגותו של המערער כאל הפרת סדר היתה סבירה, וככזו הצדיקה את הפרדתו. בהתאם לניתוח שערכתי לעיל, הפרדת אסיר בעילה זו עשויה להיות סבירה, כאשר היא נעשית לשם מניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר. בענייננו – קשה להלום את הטענה לפיה התפרצות בכי והשתוללות של אסיר בתאו (להבדיל מהשתוללות ברחבי האגף) – עולה כדי פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר. בנסיבות אלה, ומשלא ניתן על-ידי המשיבה הסבר אחר המניח את הדעת, המסקנה המתבקשת היא כי העברת המערער לתא סגור באגף הקליטה היה בה בנסיבות, משום רשלנות ויתכן והיה בה אף משום ענישה בלתי מוצדקת. אבהיר: נקיטה באקט, אשר נתפס, או סביר שייתפס בנסיבות העניין, כאקט של ענישה, כלפי אסיר השרוי במצוקה נפשית – כפי שנעשה בענייננו – וכליאתו של אסיר הנתון בהתפרצות זעם בתא סגור במחיצתם של שני אסירים אחרים, איננה עולה בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות הנדרש מגורמי שירות בתי הסוהר. מסקנה זו מתחזקת עוד, בין היתר, לנוכח חוות דעתו של ד"ר קריינין מחודש ינואר 2001, הקובעת כי אנשים עם מבנה אישיות כמו של המערער הם בדרך כלל קורבנות פוטנציאליים לניצול ולאלימות. הנה כי כן, דעתי היא, כי שלטונות כלא סבירים ונבונים היו צריכים להימנע מיצירת הסיכון שבפניו העמידו את המערער. 28. זה המקום להוסיף ולציין כי גם שיקולי מדיניות משפטית ראויה תומכים בהטלת אחריות על המדינה במקרים מסוגו של המקרה הנדון. לאסיר בבתי הסוהר יש ציפייה לגיטימית כי גורמי שירות בתי הסוהר המופקדים על בטחונו האישי והנפשי ינקטו באמצעים סבירים לשם הגנה עליו ולטיפול במצוקותיו הנפשיות – הצפויות להתעורר מאליהן מעצם כליאתו מאחורי סורג ובריח. בוודאי ובוודאי שיש לאסיר ציפייה לגיטימית כי גורמי שירות בתי הסוהר ידעו לאתר ביטויים חיצוניים של מצוקה נפשית בהתנהגותו ולא ינקטו נגדו באמצעים בלתי סבירים – שלא לצורך ומבלי להפעיל שיקול דעת מעמיק בעניין – בעקבות התנהגות שאינה אופיינית לו. אינטרס זה איננו רק האינטרס האישי של האסיר, אלא גם עניינה של החברה בישראל, המחויבת לערכים של מוסר, אתיקה והגנה על שלומם וביטחונם של בני האדם הנתונים למשמורתה. הטלת חובת זהירות, שמשמעותה היא חיוב גורמי שירות בתי הסוהר לגלות ערנות לאותות מצוקה המתגלים באסיר ולהפעיל את שיקול דעתם בהתמודדות עם מצבים מהסוג הנדון – איננה בגדר הטלת נטל כבד מדי על הרשות. החובה לפעול בגדרי החוק, להפעיל שיקול דעת ולהימנע מקבלת החלטות שרירותיות – הן חלק מהחובות המוטלות על המשיבה בהיותה רשות ציבורית. החובה לגלות עירנות לסימני מצוקה המתגלים באסיר הנתון תחת משמורתם של גורמי שירות בתי הסוהר – נכללת אף היא בגדרי הדינים החלים על גורמי המשיבה וזאת מעבר לחובה החוקתית לנהוג במידתיות, הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו [ראו, למשל: סעיף 6.א. לפקודת נציבות מס' 04.54.01 (בתוקף מתאריך 13.10.2004; עדכון אחרון בתאריך 13.01.2011), הקובעת, בין היתר, כי איתור אסירים במצוקה נפשית יתבצע לאורך כל תקופת המאסר]. 29. אשר על כן, מסקנתי היא כי שלטונות בית הכלא התרשלו בכך שלא גילו ערנות מספקת והתעלמו מאותות המצוקה שהתגלו בהתנהגותו של המערער בבוקר יום 15.6.2001. לכך מצטרפת התרשלות גורמי שירות בתי הסוהר בכך שנקטו כלפי המערער, ללא הצדקה, באמצעי שהיתה בו הרעה משמעותית בתנאי כליאתו, מבלי להפעיל שיקול דעת מעמיק, כפי שנדרש בנסיבות העניין. בנוסף, אנשי הכלא חרגו מסטנדרט זהירות סביר כאשר לא עשו די כדי להקטין את "מקדם החיכוך" ולמעשה קיבלו החלטה שהעמידה את המערער בפני סיכון בלתי סביר לפגיעה פיזית או נפשית – או להחמרתה של פגיעה כאמור – שהיה צפוי, או מסתבר, בנסיבות העניין (בין היתר לנוכח חוות דעתו של ד"ר קריינין מחודש ינואר 2001, שהיתה מצויה, כאמור, בתיקו האישי של האסיר). בכך הפרה המשיבה את חובת הזהירות המוטלת עליה לשמור על שלומו ובריאותו הפיזית והנפשית של המערער. 30. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי אינני צריך להידרש לתחולתו של הכלל הראייתי של: "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. יחד עם זאת, בעקבות טענת המערער בהקשר זה מתבקשת הערה. הכלל הראייתי הנ"ל, אשר בהתקיים התנאים הקבועים בו קמה הנחה בדבר התרשלותו של הנתבע והנטל על האחרון לסתור הנחה זו – חל במקרים שבהם קיימת "עמימות עובדתית", קרי: כאשר ישנה בעיה של חוסר מידע על אודות אירוע-הנזק, ולא במקרים שבהם התובע יכול לשים את ידיו על ראיות באשר לנסיבות המקרה והוא אינו עושה כן, או שאינו מביא את הראיות לפני בית המשפט (גיא שני חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 83-82 (2011) (להלן: שני)). כבר נפסק כי, ככלל, אין להתיר לתובע המציג גרסה עובדתית ברורה במשפט לעשות שימוש בכלל זה כמעין "רשת ביטחון" למקרה שלא יצליח להוכיח בראיות את גרסתו. ראו בהקשר זה דברי השופט א' ריבלין ב-ע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 371-370 (2006), לפיהם: "...ביסודו של דבר, הצגת גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה, והסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו" – יכול שתהיינה בבחינת תרתי-דסיתרי. נראה כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע...". [וראו גם את דברי חברי, השופט נ' הנדל ב-ע"א 7692/09 מרעי נ' בית חולים "משפחה קדושה", בפיסקה 5 (28.2.2011)]. אלא שבענייננו – לא מדובר במקרה שנסיבותיו אינן ידועות כלל למערער. יותר מכך – דבר לא מנע מהמערער לנסות להוכיח את טענותיו באמצעות: סוהרים, או אסירים שהיו עדים לאירוע (כפי שטען), ובפרט כאשר במועד הגשת התביעה הוא כבר לא היה נתון במאסר, ובשעה ששמות האסירים שתקפו אותו, לטענתו, נמסרו לבא-כוחו (לאחר הגשת התביעה) – וגם את שמותיהם של יתר ה"עדים" או ה"מעורבים" באירועים ניתן היה לברר ולזמנם לעדות. ראוי להפנות כאן, על דרך של היקש, לדברים שנכתבו באשר לחזקה אחרת – חזקת הנזק הראייתי, שם נקבע כי לא די בקיומם של קשיי הוכחה גרידא על מנת שנטל השכנוע באשר להתקיימות אחד או יותר מיסודות העוולה יועבר אל כתפי הנתבע. וכך נפסק שם בהקשר זה: "כאשר הסיטואציה בה מצוי התובע מקשה עליו במידה מסוימת להוכיח את תביעתו, יש לצפות ממנו כי יגביר מאמציו וינסה לשים ידו על כל ראיה שביכולתו להביא באופן סביר, על מנת לשכנע את בית המשפט כי אמנם זכאי הוא לסעד אותו דרש מן הנתבע. יש להעביר את נטל השכנוע רק כאשר נקלע התובע, באשמת הנתבע, למבוי סתום המקשה עליו באופן ממשי וניכר להוכיח את אחד מיסודות עילתו" (דברי חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, ב-ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל (14.12.2006); להלן – עניין גולן, בפיסקה 23; ראו גם פסק-דיני ב-ע"א 761/06 יהוד נ' בית החולים קפלן, בפיסקה 35(א) (14.4.2011); עיינו גם שני בעמ' 384-383). 31. כפי שציינתי, האמור לעיל בדבר אי-החלת הכלל של: "הדבר מעיד על עצמו" כאן, הוא בבחינת למעלה מן הדרוש, שכן די, לטעמי, בחומר שהונח בפנינו כדי לקבוע שהמשיבה התרשלה כלפי המערער, כמפורט לעיל. יתרה מכך – למעשה, אין בין הצדדים מחלוקת כי אירוע התקיפה השני – התרחש (עיינו: סעיף 22 לסיכומי המשיבה: "אשר לאירוע התקיפה השני, זה בוצע על-ידי האסירים האחרים ששהו בתא נעול יחד עם התובע"; כך פסק גם בית המשפט המחוזי הנכבד). בנסיבות אלה, ומאחר שקביעתי לפיה המשיבה התרשלה כלפי המערער, נעוצה בהתנהלותה עובר לתקיפה האמורה – אין עוד צורך בהכרעה בשאלת הקשורות למשך התקיפה ולעוצמתה, אשר לגביהן ייתכן ונותרה אי-בהירות מסוימת. לנוכח קביעתי זו – אעבור עתה לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למערער. בחינת הקשר הסיבתי 32. בחינת הקשר הסיבתי נעשית, כידוע, בשני מישורים: במישור העובדתי ובמישור המשפטי. קשר סיבתי עובדתי יימצא במקום שבו אשמו של המזיק הוא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק" (ראו: סעיף 64 לפקודת הנזיקין; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 144 (1983)). במישור המשפטי נקבעו במרוצת השנים שלושה מבחני סיבתיות משפטית מקובלים, והם: "מבחן הסיכון" – הבוחן אם הנזק שנגרם לניזוק הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. השאלה הנשאלת על פי מבחן זה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע מתחם של סיכון – כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש; "מבחן הצפיות" – הבודק אם הנזק שנגרם בפועל הינו הנזק שבגינו סווגה ההתנהגות ככזו שיש בה משום התרשלות; ו"מבחן השכל ישר" – הנתפס כמבחן נגטיבי, קרי: כזה השולל סיבתיות – במקרים שבהם ההתנהגות העוולתית לא הגדילה את הסיכון לגרימת הנזק, במקרים בהם ההתרמות הסיבתית היא מקרית, או כשקיים גורם דומיננטי אחר לנזק, כמו מאורע טבע נדיר, או אשם מכריע של הניזוק או של צד שלישי (רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב (30.12.2010) בפיסקה 7 והאסמכתאות שם; ועיינו גם: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 633-569 (2012) (להלן: גלעד דיני נזיקין). 33. כאמור, אין חולק כי כיום סובל המערער מנכות נפשית צמיתה, לאחר שאובחן כחולה במחלת נפש סכיזופרנית. עובדה זו עולה משלוש חוות דעת המומחים שהונחו בפני בית המשפט הנכבד קמא. ואולם, אלה נחלקו בדעתם בשאלת היקף הנזק ובשאלה האם מתקיים קשר סיבתי בין האירועים שפקדו את המערער בכלא לבין הנזק שנגרם לו. בית המשפט הנכבד קמא מצא לנכון לציין בפסק-דינו כי אילו סבר שיש להטיל אחריות על המשיבה, היה מאמץ את חוות דעתה של ד"ר נעון, אשר מונתה כמומחית מטעמו, ולפיה: "האירוע של ההתעללות תרם להחמרת מצבו, אך הוא אינו הגורם היחיד והבלעדי להתפרצות המחלה". בתוך-כך, העריכה ד"ר נעון את נכותו הנפשית של המערער ב-30%, אך קבעה שרק מחציתה (15%) נגרמה כתוצאה מחוויית ההתעללות, על פי ניסוחה, שעבר המערער בכלא. יוער, כי מתשובות לשאלות הבהרה שהופנו לד"ר נעון (מכתב מתאריך 6.12.2006), עולה כי לשיטתה, אין להבין מחוות דעתה שהיא מתיימרת לקבוע כי המערער נפל קורבן לאירוע של "התעללות" במובן המילולי, או המשפטי של מונח זה (וניתן להחליפו לצורך העניין במונחים: "מכות", "קטטות", "עלבונות מילוליות") – אלא שזו היתה תפיסת המערער את מצבו באירוע, בתוך עולמו האישי. 34. לפנינו, אם-כן, סיטואציה משולבת של החמרת מצב קיים [הנבדלת, בעיקרון, מהסיטואציה של "גולגולת דקה" – שבה נתונים פיזיים או נפשיים המייחדים את התובע מביאים להיווצרותו של נזק בעקבות עוולה, אשר אילו בוצעה כלפי אדם אחר, שאינו מתאפיין באותם נתונים, לא הייתה גורמת כל נזק (עיינו: עניין גולן, בפיסקאות 13-12 לפסק-דינו של חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס)], אשר יש לה קשר מסוים גם "לגולגלתו הדקה" של המערער, קרי: לנתונים הפיזיים או הנפשיים המייחדים אותו. 35. מקרים של החמרת מצב קיים נכללים, בדרך כלל, בקטגוריה של "עמימות עובדתית", שבהם לא ברור איזה חלק מנזקו של התובע נגרם עקב המעשה העוולתי. אלא שבנסיבות העניין אינני רואה כל קושי לאמץ את חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט הנכבד קמא, ד"ר נעון, שנמצאה על ידי בית המשפט כ"משקפת באופן נכון ואמיתי את מצבו של התובע" (עיינו: סעיף 22 לפסק-הדין), ולקבוע כי האירוע שחווה המערער בתא באגף הקליטה בבוקר יום 15.6.2001 תרם להחמרה במצבו הנפשי, באופן שגרם למחצית מנכותו הנפשית הכוללת, כפי שנקבעה על-ידי המומחית מטעם בית המשפט הנכבד קמא. ובלשון חוות-דעתה של ד"ר נעון: "...האירוע של ההתעללות תרם להחמרת מצבו... חווית ההתעללות תרמה להופעת ההפרעה הנפשית בשיעור של 15%". במצב זה שוב אין בפנינו, לטעמי, סיטואציה של "עמימות עובדתית" ביחס לנזק שנגרם למערער בעקבות התקיפה (ראו והשוו: דברי הנשיא (כתוארו אז) א' ברק בפיסקה 7 לפסק-דינו בעניין גולן; וכן השוו: דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול (29.8.2010) (להלן: עניין מלול) – שהדיון בגדרו התמקד בשאלת הדרך הראויה לפסיקת פיצוי-לפי-הסתברות במקום שבו קיימת אי-ודאות לגבי עצם קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם). ההחמרה במצבו הנפשי של המערער היא, איפוא, ה"נזק" שאת הקשר הסיבתי בינו לבין התרשלות המשיבה עלינו לבחון כעת. 36. בענייננו, אינני רואה קושי לקבוע כי האירוע שחווה המערער בתא מס' 5 באגף הקליטה בבוקר יום 15.6.2001 וכן חלק מהנזק שנגרם לו – נבעו מהתרשלות המשיבה, כמפורט בפיסקה 29 שלעיל. אלמלא נכלא המערער מאחורי סורג ובריח, בתא מס' 5 באגף הקליטה בבוקר אותו יום, הוא לא היה חווה את אותה תקיפה שבגינה נפצע והועבר לטיפול רפואי במרפאת הכלא (ולאחר מכן לטיפול במחלקה פסיכיאטרית). הפסיקה הכירה באחריותו של מזיק לנזק נפשי, שנגרם לניזוק ישיר, ואפילו ל"ניזוקים עקיפים" (עיינו: גלעד דיני נזיקין, 986-943 והפסיקה הנזכרת שם; וכן, למשל: רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990)). גם האפשרות שמחלת נפש תפרוץ, או תוחמר כתוצאה מאירוע "חיצוני", כגון: חבלה, תאונה ואפילו אירועי פחד או לחץ "רגילים" (וכן האפשרות להטיל אחריות במקרים מסוג זה על הגורם שהתרשל) – הוכרה בפסיקה בהקשרים שונים (ראו, למשל: דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5) 732; ע"א 802/77 שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ בפירוק, פ"ד לד(2), 385; דיון נ"ב /29-61 מרגוליס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט, 223; עניין יהלום הנ"ל). גורמי שירות בתי הסוהר יכלו, והיו צריכים לצפות, כי הרעה משמעותית בתנאי כליאתו של המערער, לא תתרום להקלה במצוקה הנפשית שבה הוא שרוי, אלא תוביל להחמרתה. עוד סביר היה לצפות כי כליאתו של אסיר "משתולל" (שהורשע בעבירות אלימות כלפי אשתו) בתא סגור יחד עם אסירים אחרים שאינם מוכרים לו, תיצור ביניהם חיכוך, אשר עלול להתפתח לתגרה פיזית. הסיכון ליצירת חיכוך בין אסיר השרוי במצוקה נפשית לבין אסירים אחרים, מתעצם, באופן טבעי, כשמדובר באסיר הלוקה במחלה פסיכוטית – כפי שהובהר בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, ד"ר טל, שקבע כך: "...[המערער] בעת אותה קטטה היה להערכתי כבר בעיצומו של המשבר הפסיכוטי, אשר חלק מתכניו היו תכנים משיחיים ושל גדלות, זאת בנוסף לתכנים פרנואידליים של רדיפתו ע"י מנהל האגף, אשר על פי מחשבותיו הפסיכוטיות החולניות, ניסה לגרום לו להיות מוכה ע"י שני אסירים ערבים. באופן טבעי, חולה פסיכוטי רדוף וחש שהוא בסכנה כפי שחש באותו זמן, יגן על עצמו יהפוך לתוקפן, יתקוף את מי שמסכן אותו על פי התכנים הפסיכוטיים ואף יאשים את המותקפים בכך שהם היו אלו אשר התקיפו אותו... ניתן להסיק מכך, כי כחלק מגרעין מובנה של מחלתו הפסיכוטית, קיימים אצל נבדק זה דחפים אלימים הפורצים החוצה בעת שהוא הופך לפסיכוטי..." [ההדגשה שלי – ח"מ]. יוער כי חוות-דעת זו הוגשה אמנם לצורכי המשפט, ואולם ניתן ללמוד ממנה כי אילו היו גורמי שירות בתי הסוהר מגלים ערנות למצבו של המערער, נוקטים באמצעים לבירור מצבו הנפשי ומעניקים לו טיפול ראוי – להבדיל מנקיטה באקט של כליאתו מאחורי סורג-ובריח במחיצת אסירים אחרים – המערער לא היה חווה אותה תקיפה שתרמה להחמרה במצבו הנפשי. לכך מצטרפת בעניינינו העובדה שעוד קודם לאירועי יום 15.6.2001, היתה בידי שלטונות בית הסוהר חוות דעת פסיכיאטרית (חוות דעתו של ד"ר קריינין, מחודש ינואר 2001) הקובעת כי אנשים עם מבנה אישיות כמו של המערער הם בדרך כלל קורבנות פוטנציאליים לניצול ולאלימות. די היה בצירופם של נתונים עובדתיים אלה, לצד נסיבות מאסרו של המערער (הרשעתו בעבירות של אלימות כלפי אשתו) כדי לחייב את גורמי שירות בתי הסוהר להפעיל שיקול דעת, לגלות ערנות לאותות המצוקה שהתגלו בהתנהגותו של המערער, לבכר את החלופה של כליאת המערער בתא נפרד על פני כליאתו בתא עם אסירים אחרים (השוו: עניין סמית' לעיל), ולגבש אצלם צפייה כי אם לא יעשו כן, או לא יינקטו כלפיו אמצעי זהירות מיוחדים אחרים – עלול להיגרם למערער נזק. 37. ייתכן, אמנם, שהמערער היה חווה באותו היום (או במועד אחר) גם התרחשות אחרת, שהיה די בה כדי להביא להחמרה במצבו הנפשי. ואף יתכן ש"אירועי חיים" אחרים, שאינם קשורים למאסרו היו גם הם משפיעים על התפתחות מחלתו, ואפשר גם ש"גולגולתו הדקה" של המערער, קרי: קווי האישיות הטבועים בו, אשר הופכים אותו לקורבן פוטנציאלי לניצול ולאלימות (חוות דעתו של ד"ר קריינין מחודש ינואר 2001), וקיומה של מחלת נפש, אשר קיננה בו עוד קודם למאסרו, הובילו כולם לכך שנגרם לו נזק גדול יותר מכפי שהיה נגרם לאדם אחר בנסיבות העניין. ואולם, בכל אלה אין, לטעמי, די כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבה – שהתבטאה בדרך של מעשה ממש ולא במחדל גרידא – לבין ההחמרה במצבו הנפשי של המערער, שכן אין ספק בעיניי כי התרשלות המשיבה, לכל הפחות, תרמה באופן ממשי לסיכון כי ייגרם למערער נזק ותחול החמרה במצבו הנפשי. בנסיבות המקרה נראה לי, איפוא, כי די בכך כדי לקיים את מבחן הקשר הסיבתי (עוד על הטלת אחריות יחסית באמצעות מבחן התרומה הסיבתית לסיכון – עיינו: גלעד דיני נזיקין, 1470-1468 והפסיקה הנזכרת שם; השוו גם: סעיפים 366-365 לתזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006)). 38. בהקשר אנלוגי דומה – בתביעות לקבלת תגמולים בגין נכות נפשית עקב שירותו הצבאי של חייל, נפסק, כי אין באפשרות התיאורטית שמחלה קונסטיטוציונלית תתפרץ עקב אירועים שאינם קשורים לשירות הצבאי כדי לשלול את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. ובלשונו של הנשיא מ' שמגר ב-ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 214-213 (1991) (להלן: עניין רוט): "...אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי – בין אם היא הייתה ידועה ובין אם הייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה – הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה, שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה – דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות – הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם הייתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו, אפילו אם קיימת מן הבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה הייתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו". ראו גם את דבריה של השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש ב-רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817, 822-821 (1997): "...אם לוקה חייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציוני שהייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע שבו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר לכאורה את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה כי המחלה יכולה הייתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי". זה המקום להוסיף כי קרובים במקצת לענייננו גם הנושאים שנדונו ב-ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510, 518 (1964) (להלן: עניין וינשטיין), שם נבחנה אחריות הצבא למחלת סוכרת שפרצה אצל חייל שהסתכסך עם מפקדיו וספג פגיעות ועלבונות מצד אחד מהם. השופט מ' זילברג אמר בהקשר זה כך: "...כבר פסקו הפוסקים כי על הצבא – בדומה למעביד בקשר לאחריות מפני תאונות – לקבל את האיש כמו שהוא על מעלותיו ועל חסרונותיו; על גבורותיו ועל חולשותיו, על חולייו ועל מדוויו. שמא תאמר, כי חברו כאן שני גורמים, חיצוני ופנימי, אובייקטיבי וסובייקטיבי, שגרמו להתלקחות המחלה ושבלעדי הרקע הקונסטיטוציוני ונטייתו של המערער למחתה סכרת ותגובתו הקיצונית או אף החולנית לסכסוכו עם הרס"ר לא היה קורה לו דבר? גם על זה כבר אמרו הפוסקים את פסוקם: די בכך שמה שאירע תרם להופעת המחלה או להחמרתה". ובהמשך הדברים בעניין וינשטיין נכתב (מפי השופט צ' ברנזון, שם בעמ' 519-518): "...גם אם אניח, כי הסכסוך שהביא לתוצאה זו היה סכסוך רגיל בצבא וכי כמוהו היה יכול לקרות גם בחיים האזרחיים, אין הצבא פטור מאחריות. השאלה איננה אם יכול היה לקרות לו סכסוך דומה בחיים האזרחיים, אלא האם יש יסוד לומר כי סכסוך כזה היה קורה באותו הזמן ובאותה צורה ושעוצמת השפעתו על מצבו הנפשי היתה שווה". [להלכה הכללית בדיני הרשלנות לפיה המזיק מוצא את הניזוק "כמות שהוא", על תכונותיו ורגישויותיו, ועליו לשאת גם בתוצאות הנובעות מחריגותו של הניזוק – עיינו, למשל: ע"א 390/62 רינגר נ' ליאון, פ"ד י"ז(3) 1662; דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד, פ"ד נ"ז(4) 721; והשוו, לעניין נזק נפשי בעקבות מערובות בתאונת דרכים: Page v. Smith [1995] UKHL 7 (11 May 1995)]. ענייננו עוסק, אמנם, בתביעה נזיקית כנגד שירות בתי הסוהר – ולא בתביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק התגמולים), אשר גישתו של בית המשפט לגביו היא כי יש לפרשו ברוחב לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה (עיינו למשל עניין אביאן לעיל בפיסקה 15). ואולם ניתן, לדעתי, ללמוד היקש מהדברים שנפסקו בעניין הקשר הסיבתי בתביעות לפי חוק זה גם לענייננו – וזאת בשל קיומם של קווי דימיון בין הנסיבות האופפות את השירות הצבאי לבין הנסיבות שבהן נתון אסיר בעת שהותו במאסר. לא מיותר להביא בהקשר זה את דבריו של השופט מ' זילברג בעניין וינשטיין (שם, בעמ' 516): "...כפיפותו של החייל לנסיבות שהוא נתון בהן בחיי הצבא, היא כפיפות למשטר שאינו יכול להיחלץ הימנו, והוא אינו יכול, מרצונו החופשי, לעבוד ולחיות בתנאים אחרים; משום כך חייבת ההשוואה עם השכנות שהיה חשוף להן בנסיבות אחרות, "אזרחיות", להיות יותר ליברלית (מבחינת החייל), ועל המדינה לשאת באחריות לכל מקרה חבלה או מחלה, הקשור קשר סיבתי קונקרטי לשירות הצבאי". יחד עם כל האמור לעיל, ולמען הסר ספק, יובהר כי אין להסיק מדברי אלו כי יש להחיל דין זהה לזה שקבוע בחוק התגמולים על תביעות רשלנות כנגד שירות בתי הסוהר. עיקר השוני בין הדינים הללו הוא שבהתקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה הקונסטיטוציונית – ההלכה מייחסת את כל נטל האחריות לפרוץ המחלה לשירות הצבאי (עיינו: עניין אביאן). הדין החל בתביעות רשלנות איננו כזה. הכלל בתביעות רשלנות הוא כי המזיק חב באחריות רק כדי הנזק שנגרם כתוצאה מהתנהלותו הרשלנית – וגם כאן אינני מתיימר לקבוע כי על המשיבה לשאת באחריות למלוא היקפה של הנכות הנפשית שממנה סובל המערער. 39. זאת ועוד – אחרת. אפילו אם אניח כי במקרה שלפנינו קיימת "עמימות סיבתית", קרי: ישנה אי-ודאות באשר לעצם קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה לנזק – אין בכך כדי לשנות מהתוצאה שאליה הגעתי. יסודה של מסקנתי זו בדברי כב' השופט א' מצא, אשר במסגרת החלטה לדחות בקשה לדיון נוסף ב-דנ"א 6714/02 קופת חולים של ההסתדרות נ' שמעון (7.4.2003), פסק כדלקמן: "לדעתי, יצירה רשלנית של סיכון, ובלבד שאין המדובר בסיכון זניח, מצדיקה את העברת הנטל לנתבע להוכיח היעדר קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק (ראו: ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז(2) 497, 516); ואילו לעובדה שמדובר בסיבתיות עמומה ניתן לתת ביטוי, במקרים המתאימים, בדרך של קביעת פיצוי הסתברותי לפי שיעור הסיכון שהוגבר (ראו את דעת היחיד של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6643/95 יהונתן כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נג(2) 680, 697-703; וכן את ההלכות שנפסקו בנושאים קרובים: ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312, לעניין אובדן סיכויי החלמה; וע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 192-190, לעניין אי קבלת הסכמה מדעת לטיפול רפואי)". [ההדגשה שלי – ח"מ; ראו גם: פסק דינה של חברתי, השופטת (כתוארה אז), מ' נאור ב-ע"א 7375/02 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול (31.3.05) וכן דבריה במסגרת הדיון הנוסף בעניין מלול]. בענייננו, אמרתו של בית המשפט הנכבד קמא לפיה אילו קיבל את התביעה הוא היה מעדיף את חוות דעתה של ד"ר נעון – שאינני מוצא טעם טוב להתערב בה – מלמדת כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח היעדרו של קשר סיבתי בין התרשלותה, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, ביצירת סיכון רשלני כלפי המערער, לבין ההחמרה שחלה במצבו הנפשי של המערער והתבטאה בהתפרצותה של מחלת נפש בעת מאסרו (באת-כוח המשיבה אף נמנעה מלחקור את המומחית מטעם בית המשפט קמא הנכבד, ד"ר נעון, בחקירה נגדית). בכך שונה, לטעמי, המקרה שבפנינו מעניין מלול הנ"ל – שבו אי-הוודאות נגעה לעצם קיומו של גורם עוולתי לנזק וקביעת ההתרשלות התבקשה על פי מבחנים הסתברותיים בלבד (עיינו: שם, בפיסקה 47 לפסק-דינו של כב' השופט א' ריבלין), ומכאן שאין בתוצאות הדיון הנוסף באותו עניין כדי לגרוע ממסקנתי (עיינו גם: עניין גולן, בפיסקה 5 לפסק-דינו של הנשיא (כתוארו אז) א' ברק, וכן: עניין מלול, בפיסקאות 23-19 לפסק-דינה של חברתי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, והאסמכתאות הנזכרות שם). 40. נמצא, איפוא, כי מתקיים כאן קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה לבין הנזק שנגרם למערער (החמרה במצבו הנפשי). נזק זה הוא, בנסיבות העניין, בתחום הסיכון שיצרה התנהגותם הרשלנית של גורמי שירות בתי הסוהר. נזק זה הוא גם מסוג הנזקים ששלטונות הכלא יכולים וצריכים היו לצפות שייגרמו למערער בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. 41. נשאלת, לבסוף, השאלה האם הקשר הסיבתי המשפטי בין התרשלות המשיבה לבין הנזק שנגרם למערער נותק כתוצאה מהתערבות גורם זר, דהיינו: האם תקיפתו של המערער על ידי האסירים האחרים שעימם נכלא בתא באגף הקליטה שוללת את אחריותה של המשיבה? בהתאם לניתוח שערכתי לעיל, התשובה לשאלה זו היא, שלילית. ככלל, התערבות של גורם זר עברייני – איננה שוללת את אחריותו של הנתבע. המבחן בכגון דא הוא מבחן הצפיות (ראו, למשל: ע"א 6279/04 עזבון המנוח מוסא אבו צבחה נ' מדינת ישראל (2.5.2007)). גם מעשה פשע המבוצע על ידי אחר שהוא בגדר גורם זר מתערב לא יפטור את הגורם הרשלן הראשון מאחריות, אם נדרשת ממנו צפייה מראש של המעשה, כאחת מן התוצאות האפשריות של המעשה או המחדל הרשלני מצידו (עיינו: ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס פ"ד לג(2) 785, 802-801; גיא שני "אחריות נזיקית בגין אי מניעת פשע: חובתו של בעל עסק למנוע מעשה פלילי של צד שלישי" מחקרי משפט כט(1) (צפוי להתפרסם לקראת סוף שנת 2013)). כך גם בענייננו, שהרי נפסק כבר כי: "הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות. קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו. לכך יש להוסיף את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית הסוהר, שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצות פתע, לפעמים בשל עניין של מה בכך" (דברי כב' השופטת ה' בן עתו בעניין נגר, שצוטטו בהסכמה מפי בית משפט זה בעניין מקרין). הוא הדין וביתר שאת בנסיבותיו של המקרה שבפנינו, כפי שבוארו לעיל. 42. לנוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי המשיבה התרשלה כלפי המערער וכי בעקבות התרשלותה נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של 15%. בנסיבות אלה זכאי המערער לפיצוי. הפיצוי 43. בשולי פסק-דינו עמד בית המשפט קמא הנכבד על כך שאילו מצא את המשיבה אחראית למצבו של המערער, הוא היה פוסק למערער פיצויים כדלקמן: (א) עבור כאב וסבל – 40,000 ש"ח; (ב) עבור הפסדי השתכרות בעבר (תקופה של 7 שנים לאחור ממועד מתן פסק הדין) – 250,000 ש"ח; (ג) עבור הפסדי השתכרות בעתיד – 270,000 ש"ח; ובסה"כ – 560,000 ש"ח. המערער אמנם השיג בגדרי ערעורו גם על אופן חישוב הנזק והפיצוי על-ידי בית המשפט קמא הנכבד, ואולם, לא מצאתי בחומר שהונח בפנינו תימוכין לביסוס הטענה לפיה סכום נזקיו של המערער מגיע כדי למעלה מ- 2,000,000 ש"ח. במצב דברים זה אציע כי נעמיד את סכום הפיצוי למערער על סך של 560,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק-דינו של בית המשפט הנכבד קמא ועד ליום התשלום בפועל. 44. אשר על כן, אם תישמע דעתי – נקבל את הערעור, נבטל את פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא ונחייב את המשיבה לפצות את המערער בסכום הקצוב בפיסקה 43 שלעיל. כמו-כן, אציע כי נחייב את המשיבה בהוצאות המערער (לרבות שכר-טרחת עורכי-דינו) בשתי הערכאות, בסכום כולל של 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו המקיף של חברי השופט ח' מלצר. אודה כי התלבטתי האם אין בקביעה כי שירות בתי הסוהר התרשל בנסיבות המקרה דנן כלפי המערער משום הרחבה יתרה של האחריות המוטלת על שירות בתי הסוהר כלפי האסירים המצויים במתקניו, אשר מקרבת אותנו למשטר של "אחריות מוחלטת". כפי שמציין חברי, תופעות של אלימות והתפרעויות אינן מחזה נדיר בין כותלי בית הסוהר, וברי כי לא כל מקרה של התפרצות אלימה מטיל על שירות בתי הסוהר חובה לשלוח את האסיר לאבחון פסיכולוגי ופסיכיאטרי. יתרה מכך, בצדק מציין חברי כי זיהוי של סימפטומים מוקדמים להתפתחות מחלת נפש דורש מומחיות, מקצועיות, ניסיון ובדיקה מעמיקה. לפיכך סבורני כי לא בנקל יקבע בית המשפט כי שירות בתי הסוהר התרשל כלפי אסיר שהתפתחה בו מחלת נפש במהלך שהותו בין כותלי בית הסוהר. בסופו של יום, על אף התלבטותי דנן, אני מצטרף לקביעותיו של חברי בפסקאות 26-18 לחוות דעתו, בהן הוא מפרט את השיקולים והטעמים שעשויים להוביל להטלת אחריות על שירות בתי הסוהר בגין פגיעה שנגרמה לאסיר בין כותלי בית הסוהר, לרבות פגיעה נפשית. סבורני כי מכלול קביעותיו של חברי מבטא גישה שקולה וזהירה במישור הנורמטיבי והעקרוני, אשר אינה מטילה על שירות בתי הסוהר נטל בלתי סביר ואינה הופכת את אחריותו למוחלטת, ולכן אני מצטרף לקביעותיו. אשר לנסיבות המקרה הקונקרטי, חברי מפרט בפסקאות 31-27 לחוות דעתו מדוע התנהלות שירות בתי הסוהר במקרה זה לא הייתה סבירה ועלתה כדי התרשלות כלפי המערער, ואני מצטרף לניתוחו. כך גם בנוגע לקביעה כי מתקיים במקרה דנן קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שהתבטא בהחמרת המצב הקיים. קביעות אלה מבוססות על התשתית העובדתית הקונקרטית, ולמותר לציין כי בהינתן תשתית עובדתית אחרת ייתכן והיינו מגיעים לקביעה משפטית אחרת. הפסיקה בסוגיה זו תתפתח בזהירות ממקרה למקרה, על פי נסיבותיהם. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י' באב התשע"ג (‏17.7.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08086500_K09.doc הג+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il