אלדין אל-סייד נ' רשות מקרקעי ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8648/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון העותר: חוסאם אלדין אל-סייד נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד גלעד אבני בשם המשיב: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. זוהי עתירה שנייה במספר המופנית נגד החלטת המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, שלא להאריך את מועד ביצועו של צו לסילוק יד ולפינוי קרקע מספר 3579, שהוצא ביחס למקרקעין המצויים בישוב אל-סייד שבנגב (להלן: צו הפינוי או הצו, ו-היישוב, בהתאמה). בגדרי העתירה מבוקש כי נוציא מלפנינו צו על תנאי המורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תסכים להארכת מועד ביצוע צו הפינוי עד ליום 31.12.2023. 2. עניינו של צו הפינוי שבמוקד העתירה נדון אך לאחרונה בפסק דינו של בית משפט זה ב-בג"ץ 8263/22 (השופטת ר' רונן), ולא נחזור על הדברים אלא בתמצית. העותר הוא בן השבט הבדואי "אל-סייד". לדבריו, בשל מצוקת מגורים שאליה נקלע הוא נאלץ לבנות בית מגורים במקרקעין מסוימים ביישוב (להלן: הבית). לטענת העותר, המגרש שעליו נבנה הבית מיועד לשיווק בפטור ממכרז לטובתו בגדרי תוכנית שמקדמת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, שבמסגרתה תוסדר התיישבותם של בני שבט אל-סייד ביישוב, וישווקו להם מגרשים לבניה בפטור ממכרז (להלן: תוכנית ההסדרה). 3. מהתגובה המקדמית שהוגשה מטעם המשיבה עולה כי העותר החל בבניית הבית בשלהי שנת 2020, והשלים את הבנייה במחצית השנייה של שנת 2021. צו הפינוי הוצא ביום 30.5.2021, וצויין בו כי יש לבצעו בתוך 90 ימים. זאת לאחר שהמשיבה נתנה מספר התראות בגין הבנייה הבלתי חוקית ואף הגישה בעניין זה תלונה למשטרת ישראל. מספר חודשים לאחר שניתן צו הפינוי, ביום 11.10.2021 הגיש העותר תביעה לביטול צו הפינוי לבית משפט השלום בבאר שבע, ובתוך כך גם בקשה למתן צו מניעה זמני (ת"א 23333-10-21, השופטת ר' טיקטין עדולם). בו ביום הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, שלפיה העותר יפנה את המגרש באופן עצמאי עד ליום 11.4.2022 – שאם לא כן "ייכנס צו הפינוי לתוקף ו-60 הימים העומדים לרשות [המשיבה] לביצוע הצו ייספרו מחדש החל מיום 12.4.2022". במסגרת ההודעה המשותפת שהוגשה לבית המשפט מסר העותר כי הוא מאשר שאין לו זכויות כלשהן במקרקעין; כי הארכה שניתנה לו לפינוי המקרקעין היא "ארכת חסד"; וכי לא יהיו לו טענות כלפי המשיבה. המשיבה הבהירה מצידה כי לא תסכים למתן ארכות נוספות לביצוע צו הפינוי. ביום 26.4.2022 נעתר בית משפט השלום לבקשת ארכה שהגיש העותר בהסכמת המשיבה, שלפיה יפנה את המקרקעין עד ליום 31.10.2022. כחצי שנה לאחר מכן שב העותר והגיש בקשה נוספת לדחיית המועד לביצוע צו הפינוי (להלן: בקשת הארכה השלישית), והמשיבה התנגדה לכך. ביום 20.11.2022 דחה בית המשפט את בקשת הארכה השלישית, וציין כי לעמדתו הארכה חוזרת ונשנית של צווי פינוי מנציחה את תופעת הבנייה הבלתי חוקית. 4. בגין ההחלטה לדחות את בקשת הארכה השלישית הגיש העותר את העתירה ב-בג"ץ 8263/22, שבה טען כי בית משפט השלום שגה כאשר לא נעתר לבקשה להאריך את מועד ביצוע צו הפינוי. ביום 5.12.2022 נדחתה העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, תוך שצוין כי העותר לא ניסה לתקוף את החלטת בית משפט השלום בערכאת הערעור או בדרך אחרת. עוד הוזכר בפסק הדין כי "בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות של בתי משפט אזרחיים שניתנו בסמכות". לאחר דחיית העתירה בבג"ץ 8263/22 פנה העותר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (רע"א 15268-12-22, השופט ג' גדעון). ביום 14.12.2022, לאחר שעיין בטענות הצדדים בכתב וקיים דיון בעל פה, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי "בהינתן התחייבותו המפורשת והבלתי מסויגת של [העותר] לפנות את המקרקעין בעצמו, התחייבות אשר בהסתמך עליה ניתנה לו אותה ארכת חסד על ידי המשיבה, סבורני כי לא היה מנוס מדחיית בקשתו משלא ניתנה לה הסכמת המשיבה". למחרת היום, ביום 15.12.2022 הוגשה העתירה שלפנינו. 5. הטענה העיקרית בעתירה היא כי התנגדות המשיבה להארכת המועד לביצוע צו הפינוי היא שרירותית, נובעת משיקולים זרים, ובלתי סבירה בעליל, לאחר שהסכימה בעבר לשתי ארכות ונמנעה מלאכוף את הצו במשך שנה וחצי. לדברי העותר, חוסר הסבירות שבהתנגדות המשיבה בולט במיוחד על רקע העובדה שתוכנית ההסדרה אמורה להיכנס לתוקף במהלך המחצית השנייה של שנת 2023; כך שקרוב לוודאי שהמקרקעין שעליהם נבנה הבית יוחכרו לעותר כבר בשנה הקרובה, וצו הפינוי יהפוך בטל מעיקרו. העותר מדגיש כי אין לו כל שליטה על הליכי התכנון של תוכנית ההסדרה, שכולם תלויים במשיבה ובפעולותיה, ומוסיף כי זכאותו לרכוש מגרש לבנייה מוגבלת למקרקעין הספציפיים שזוהו בצו הפינוי. לשיטתו, יש להחיל בעניינו את הכלל שנקבע בפסק הדין בעניין עפ"א (ת"א) 80137/07 דכה נ' עיריית תל אביב (4.2.2008) (להלן: עניין דכה), שם הובהר כי מקום שבו אי-החוקיות שבבנייה יסודה בהתעכבות הליכי התכנון באזור מסוים במשך שנים רבות – יש להימנע מאכיפת צווי הריסה ולהמתין לסיום הליכי התכנון. 6. בתשובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר, שפלש למקרקעי ציבור, ו"הוסיף והמשיך בבנייה לאחר שנמסרו לו התראות, כאשר בשטח נמצאו כלונסאות בלבד, ואף לאחר שהתחייב כי יחדל לבנות, עד שלבסוף הקים מבנה מגורים בן שלוש קומות". המשיבה מדגישה כי הבית שנבנה במקרקעין הוא בגדר "פלישה חדשה", האופק התכנוני שנטען על ידי העותר – רחוק, והצפי להסדרת ההתיישבות ביישוב איננו מבוסס. ממילא, טוענת המשיבה, אין בעובדה שקיימת היתכנות תכנונית כלשהי כדי להוביל למסקנה שיש לבטל את צו הפינוי; ולדבריה, משעה שביצוע הצו נדחה שוב ושוב לבקשת העותר "הרי שלא ניתן לטעון גם זו הפעם כי האופק התכנוני קרוב ומחייב את דחיית המועד פעם נוספת". לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה גם על בסיס ההלכה שלפיה בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הערכאות האזרחיות המוסמכות. נטען כי העתירה מופנית נגד החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת הארכה השלישית, והיא מהווה "ניסיון 'להלביש' את עניינו האזרחי של העותר, בכסות של עניין בעל אופי מינהלי-ציבורי". במצב זה, העותר רשאי לפנות לסעד החלופי בדמות הגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. למען שלמות התמונה יצוין כי בהחלטה מיום 18.12.2022 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של צו הפינוי עד למתן החלטה אחרת. 7. לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה לה, על נספחיהן, שוכנעתי כי דין העתירה להידחות. בקשת העותר להאריך את המועד לביצוע צו הפינוי שהוגשה בהיעדר הסכמה מטעם המשיבה (בקשת הארכה השלישית, כהגדרתה לעיל), נדונה לגופה ונדחתה הן על ידי בית משפט השלום הן על ידי בית המשפט המחוזי. העתירה איננה מציגה תשתית עובדתית או משפטית שונה מזו שהונחה לפני הערכאות האזרחיות; והלכה למעשה, למרות שהעתירה מכוונת נגד רשות מקרקעי ישראל, מדובר אך בניסיון "ערעורי" במהותו של העותר לשכנע בצדקת טענותיו שנשמעו ונדחו כאמור. מכאן שיש לדחות את העתירה בהינתן ההלכה שלפיה בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על ערכאות אחרות; זאת למעט מקרים יוצאי דופן שבהם מתגלה טעות בסיסית שיורדת לשורש העניין או שרירות קיצונית (ראו מני רבים: בג"ץ 8035/22 חליחל נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2022); בג"ץ 7189/22 עלי נ' זר, כונס הנכסים (20.12.2022)). העותר לא טען ולא הניח בסיס כלשהו לטענה כי עניינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. מכל מקום, לעותר עומד סעד חלופי בדמות הגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ודי בכך כדי לדחות את העתירה. 8. אשר לטענת העותר בדבר האופק התכנוני הקרוב של תוכנית ההסדרה, שמצדיק לשיטתו את דחיית ביצוע צו הפינוי, הרי שהיא נעדרת תשתית עובדתית. זאת ועוד. העובדה שהעותר מנסה להיתלות בהימנעות המשיבה מאכיפת צו הפינוי עד היום גובלת באבסורד – משהארכות לביצוע הצו ניתנו לבקשתו ותוך התחייבות שלו לפנות את המקרקעין. עוד יצוין כי בניגוד לנטען על ידי העותר, פסק הדין שנזכר בעתירה בעניין דכה עסק בנסיבות שאינן דומות כלל לענייננו, שבהן התבקשה ארכה לביצוע צו הריסת מבנה בשל הקפאת המצב התכנוני במקום למשך עשור. יתרה מכך, בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין נדונה כערעור והתקבלה, ודבריו של השופט א' רובינשטיין שם, יפים גם לענייננו: "המצב של עצלתיים בביצוען של תכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה, ונשוב לכך. אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל'איש הישר בעיניו יעשה'; שהרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ברוחב יריעתו, ללמד - כביכול - על הכלל יצא. משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התכנון יבוא גם יום 'עשיית סדר' בבניה הלא חוקית; ועד אז - כך עולה - ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה. על כן לא נוכל ליתן יד לכך" (רע"פ 2885/08, 22.11.2009). ולצד הדברים האלה, חזקה על המשיבה כי תעשה כל שביכולתה וביעילות האפשרית כדי להשלים את הליכי התכנון, אם ישנם, לרווחת תושבי היישוב בכללם. 9. סוף דבר. העתירה נדחית. לפנים משורת הדין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד בשבט התשפ"ג (‏5.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 22086480_G02.docx עא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il