גניפר אגבו נקאצי נ. רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול

2 1 בבית המשפט העליון בר"ם 8638/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשת: גניפר אגבו נקאצי נ ג ד המשיבה: רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) בע"ר 58520-09-19 מיום 10.12.2019 בשם המבקשת: עו"ד אלון לייבוביץ בשם המשיבה: עו"ד שי כהן פסק-דין המבקשת, אזרחית ניגריה, נכנסה לישראל ביום 23.2.2019 כחלק מקבוצה מאורגנת שהגיעה למטרת צליינות. עם כניסתם לארץ, עוכבו המבקשת ויתר חברי הקבוצה ונערך להם תשאול. התשאול העלה חשש כי הקבוצה לא הגיעה לארץ לצורך תיירות, כי אם למטרת השתקעות בישראל ועבודה בה שלא כחוק. לפיכך הוחלט לסרב את כניסתה של המבקשת לישראל, ולאחר שזו סירבה לצאת מהארץ בטיסה, היא הועברה למתקן הכליאה גבעון. ביום 25.2.2019 הגישה המבקשת בקשה למקלט מדיני בישראל, שבגדרה טענה כי היא עזבה את מדינת מוצאה עקב נטייתה המינית (להלן גם: בקשת המקלט). בהחלטה מיום 7.3.2019 נדחתה בקשת המקלט, והמבקשת הגישה ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין). בית הדין נעתר לבקשת המבקשת למתן פטור מתשלום אגרה, ולאחר הדיון בערר – קבע כי דינו להידחות נוכח בעיות אמינות שנמצאו בדבריה של המבקשת, ומשלא הוכח פחד מבוסס היטב מפני רדיפה אם תחזור למדינת מוצאה. המבקשת ביקשה לערער על פסק הדין של בית הדין לעררים ובצד ערעורה הגישה בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון (להלן: בקשת הפטור). ביום 13.9.2019 דחתה רשמת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר) את בקשת הפטור. נקבע כי עניינה של המבקשת לא בא בגדרי הפטור הקבוע בתקנה 20(7) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) משני הטעמים שנטענו על ידי המשיבה: ראשית צוין כי שחרור המבקשת מהמשמורת שבה היא נתונה הוא לא הסעד היחידי המבוקש על ידה, ואף לא הסעד העיקרי. לפיכך נקבע כי על המבקשת לשלם את האגרה בהתאם לסעד שאינו פטור מתשלום אגרה. שנית, הרשמת קיבלה את טענת המשיבה שלפיה ספק אם במצבה של המבקשת – שהורשתה לצאת מישראל – ניתן לומר כי היא נתונה במעצר או במאסר. אשר לערבון צוין כי מלכתחילה הועמד סכום הערבון על סך מופחת של 5,000 ש"ח, כנהוג לגבי ערעורים מינהליים על פסקי דין של בית הדין לעררים ולא נמצא להורות על הפחתה נוספת שלו. צוין כי המבקשת לא הוכיחה כנדרש את טענתה לחוסר יכולת כלכלית, בין היתר נוכח הייצוג המשפטי היקר שמקבלת המבקשת, שכפי הנראה נמצאו המשאבים לממנו; וכי המבקשת לא הראתה ששילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה בפסק הדין של בית הדין. אשר לסיכויי הערעור, נקבע כי אלה אינם גבוהים. בהחלטה נוספת מיום 10.10.2019 קבעה הרשמת כי סכום הערבון יופחת, וזאת על רקע החלטה כללית שלפיה סכום הערבון בערעורים על פסקי דין של בית הדין לעררים יועמד על שיעור של 2,000 ש"ח. ערעורה של המבקשת על החלטת הרשמת נדחה אף הוא. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ח' מאק קלמנוביץ) מצא כי החלטת הרשמת שלפיה הפטורים הקבועים בדין מתשלום אגרה אינם מתקיימים מעוגנת בחוק ובפסיקה. עוד נקבע כי המבקשת לא עמדה בחובה לגייס את המשאבים הנדרשים לגיוס כספים לצורך תשלום האגרה והפקדת הערבון וכי טענותיה בדבר חוסר יכולת כלכלית היו כלליות וסתמיות. אשר לסיכויי הערעור נקבע כי פסק הדין של בית הדין מפורט ומנומק, ומבוסס בין היתר על בעיות אמינות שהתעוררו ביחס למבקשת בנושאים מהותיים ועל כן – מבלי לטעת מסמרות – לא נמצאה טעות בהחלטת הרשמת. למען שלמות התמונה יוער כי בהחלטה מיום 5.9.2019 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ד' כהן-לקח) כי המבקשת לא תורחק מישראל עד להכרעה בערעורה. מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוענת המבקשת כי עניינה מעורר שאלה עקרונית לגבי האופן שבו יש להתייחס לייצוג ללא תמורה בבחינת בקשות למתן פטור מתשלום אגרה ועירבון. לטענתה, ייצוגה בהליך הערעור נעשה במתכונת "פרו בונו", לאחר ששילמה את הסכום היחידי שהיה בידיה לבא כוחה 700 דולר עבור הגשת הערר. נטען כי הרף שלפיו נבחנה בקשתה לפטור היה מחמיר מדי, וכי במסגרתו בית המשפט נדרש למצבה הכלכלי בפרק הזמן שחורג מחצי השנה האחרונה – בניגוד ללשון תקנה 14(א) לתקנות האגרות. לטענת המבקשת היה מקום לתת משקל לכך שהיא הוחזקה במשמורת בחצי השנה שקדמה לבקשת הפטור, ומטבע הדברים בתקופה זו לא היו לה כל הכנסות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לצורך מתן פטור מאגרה נדרש להוכיח כי ההליך מגלה עילה, וכי תנאי זה מקל יותר מן התנאי שעניינו סיכויי ההליך – במסגרת בחינת בקשה לפטור מערבון. לטענתה, בבחינת בקשתה לפטור מאגרה ומערבון – לא נערכה ההבחנה האמורה ואף לא ניתן משקל למעמדן של זכויות המבקשת המעורבות בעניין. אשר לסיכויי הערעור נטען כי אלה גבוהים, בין היתר נוכח טענות המבקשת שלפיהן לא התקיימה הביקורת השיפוטית הנדרשת בדין על השמתה במשמורת, ומכל מקום הערעור מגלה עילה במידה הנדרשת לקבלת פטור מאגרה. התבקשה תשובת המשיבה. לטענתה, פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים לא מקים עילה להתערבות ב"גלגול שלישי" על ידי בית משפט זה, וקביעותיו עולות בקנה אחד עם תקנות האגרות ופסיקתו של בית משפט זה. המשיבה טוענת כי פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות בנוגע ליכולתה הכלכלית של המבקשת לשלם את האגרה ולהפקיד את הערבון וכן לגבי סיכויי הערעור מטעמה. אשר לטענה בנוגע לתחולת הפטור הקבוע בתקנה 20(7) לתקנות האגרות, טוענת המשיבה כי הערעור שהוגש מטעם המבקשת לא נוגע רק לבקשתה לשחרור ממשמורת אלא בראש ובראשונה לבקשת המבקשת כי יינתן לה רישיון ישיבה בישראל מכוח הבקשה למקלט. לפיכך נטען, בצדק נקבע כי הסעד שעניינו שחרור ממשמורת הוא לא הסעד העיקרי שהתבקש בערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההחלטה לסרב את כניסתה של המבקשת לישראל התקבלה על ידי קצין ביקורת הגבולות בחודש פברואר 2019 והמבקשת בחרה שלא לתקוף החלטה זו בערכאות. לעניין הערבון, המשיבה סבורה כי העמדתו מלכתחילה על סכום מופחת של 2,000 ש"ח מבטאת באופן מספק את ההתחשבות במצב הכלכלי של בעלי דין בהליכים מסוג זה (הגם שגם המשיבה מכירה בכך שבנסיבות מסוימות תהיה הצדקה להורות על הפחתת הערבון אף מעבר לאותו סכום). לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, וזאת בכל הנוגע להכרעה בבקשה לפטור מאגרה. בבר"ם 1512/14 פלוני נ' שר הפנים (19.3.2014) (להלן: בר"ם 1512/14) עמדתי על האיזון שאליו נדרש בית משפט בבואו להכריע בבקשה לפטור מתשלום אגרה, בין התכליות הציבוריות העומדות ביסוד החובה לשלם אגרת משפט לבין זכות הגישה לערכאות. באותו עניין נקבע כי במסגרת איזון זה "יש להקנות משקל הולם, בין היתר, לאופי הזכויות המונחות על הכף ולמידת הפגיעה האפשרית בהן. ככל שביסוד ההליך שבמסגרתו מוגשת בקשה לפטור מאגרה עומדות טענות בדבר פגיעה ניכרת בזכויות אדם – לא כל שכן פגיעה בזכויות אדם חוקתיות – יינתן לזכות הגישה לערכאות משקל רב יותר ביחס לאינטרסים הנוגדים" (שם, פסקה 6). כפי שיפורט להלן אני סבור כי היה מקום לתת משקל רב יותר לאופי הזכויות העומדות על הפרק בהליך דנן, וכי נוכח ההשלכות הפוטנציאליות של חסימת הגישה לערכאות בענייננו – יש להורות על הפחתת סכום האגרה. אמנם, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט שלפיה סעד השחרור של המערערת ממשמורת לא היה הסעד העיקרי שהתבקש בערעור שהגישה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ועל כן יש להחיל את הכלל הקבוע בתקנה 2(ב) לתקנות האגרות שלפיו "כלל הליך כמה סעדים, תשולם אגרה לפי פרט אחד בלבד מבין הפרטים המפורטים בתוספת לגבי אותו הליך, לפי הסכום הגבוה". ואולם אין חולק כי סעד זה אכן התבקש לצד הסעדים הקשורים במישרין לבקשת המקלט, וכי ההכרעה בערעור בעלת השלכות ברורות על המשך החזקתה של המערערת במשמורת (וראו גם הטענות בסעיפים 36 ו-69 לבקשת הרשות לערער לגבי פגמים שנפלו, לפי הטענה, בקשר לנושא פרטני זה, שנטענו גם בערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. בתשובתה בהליך כאן לא הגיבה המשיבה לטענות אלו). לפיכך, סבורני כי ההחלטה לדחות את הבקשה לפטור מאגרה לא הולמת את הגמישות המתחייבת מכך שההליך שעומד במוקד העניין עוסק גם בטענות לפגיעה בחירותה של המבקשת, המשתייכת ל"גרעין הקשה" של זכויות האדם. לכך יש להוסיף כי במסגרת הדיון בבקשה לפטור מאגרה, דומה שבית המשפט החיל את אותה אמת מידה לבחינת סיכויי ההליך – הן בבחינת הבקשה לפטור מהפקדת ערבון, הן בבחינת הבקשה לפטור מאגרה. ברם, כדי לקבל פטור מאגרה נדרש בעל דין להראות שההליך שבגינו מבוקש הפטור מגלה עילה (לצד התנאי העוסק במסוגלותו הכלכלית לשלם את האגרה). תנאי אחרון זה פורש בפסיקתנו בצמצום, כך שבגדרו נדרש מבקש הפטור להראות כי העילה העומדת ביסוד ההליך אינה קלושה וחסרת סיכוי של ממש (בר"ם 1512/14, פסקה 5; ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פסקאות 5-4 (18.1.2005) (להלן: ע"א 8974/04)). בהמשך לכך נפסק, כי הדרישה שתנאי זה מעמיד לפני מי שמבקש פטור מתשלום אגרה מקלה יותר מזו המוטלת על העותר לקבלת פטור מהפקדת ערבון (בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פסקאות 11-10 (21.7.2014)). קביעות אלו לא קיבלו ביטוי בהחלטות הקודמות, ומן הפירוט שלעיל איני סבור כי ניתן לקבוע כי הערעור שהוגש במקרה שלפנינו – שבגינו התבקש הפטור מאגרה – בא בגדרי אותם "הליכי סרק שאין בהם ממש" (ע"א 8974/04, פסקה 4). בהינתן המכלול האמור, נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, והמשמעות של דחיית הבקשה לפטור על אפשרותה של המערערת לקבל את יומה בבית המשפט במקרה דנן, ראיתי לקבל את ערעורה בנקודה זו, ולהורות על הפחתת סכום האגרה לסכום של 500 ש"ח. סכום הערבון שנקבע על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 10.10.2019 יעמוד בעינו (ובעניין זה איני סבור כי בקשת הרשות לערער עמדה באמות המידה המקובלות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי"). להשקפתי, תוצאה זו מבטאת כהלכה את האיזון הנדרש בין מארג השיקולים הרלוונטיים בענייננו, לרבות הפערים שנמצאו בהחלטות הקודמות לגבי הוכחת יכולתה הכלכלית של המערערת. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום של 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ב' בשבט התש"ף (‏28.1.2020). ש ו פ ט _________________________ 19086380_M02.docx שג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1