מרכז הטניס נ. אהרון מלול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8635/01 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' א' לוי המערער: מרכז הטניס נ ג ד המשיב: אהרון מלול ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 280/95 שניתן ביום 24.9.01 על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג בשם המערער: עו"ד י' ענבר בשם המשיב: עו"ד צ' סובול פסק-דין השופט ת' אור: 1. אהרון מלול, המשיב והמערער-שכנגד (להלן: המשיב), עבד כמנהל תחזוקה אצל המערער והמשיב שכנגד, מרכז הטניס (להלן: המערער או המעביד). ביום 3.5.88 נפגע המשיב בתאונת עבודה, בשעה שחתך פרופילים ממתכת לשם הכנת ספסלי ישיבה. בעת שימוש בדיסק חיתוך ידני (להלן: המכשיר), התחפר הדיסק בתוך חומר מתכתי, משך את ידו הימנית בעוצמה רבה וגרם לו קרע באזור הצוואר העליון הימני. כתוצאה מכך נגרמה לו נכות בתחום האורטופדיה ובתחום הפסיכיאטריה. ביום 20.2.95 הגיש המשיב תביעה נגד המעביד בבית המשפט המחוזי בגין עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. בית המשפט המחוזי פסק, כי המעביד אחראי בנזיקין כלפי המשיב, וכי למשיב אשם תורם בשיעור של 30%. כן נפסק, כי למשיב נותרה נכות תפקודית של 60%. בית המשפט פסק למשיב פיצוי בגין כאב וסבל, אובדן השתכרות לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד, אובדן פנסיה ועזרת צד ג'. תביעתו של המשיב לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות נדחתה. לאחר הפחתת 30% מן הפיצוי בשל רשלנותו התורמת של המשיב, פסק בית המשפט המחוזי כי סכום הפיצוי הכולל לו זכאי המשיב יעמוד על סך של 1,789,066 ש"ח, ממנו יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה. 2. בפנינו ערעור וערעור שכנגד, המתייחסים הן לשאלת האחריות לתאונה וחלוקתה והן לעניין גובה הנזק. עיינו בטענות בעלי הדין, ולא מצאנו עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי את אחריותו של המערער לתאונה ואת שיעור הרשלנות התורמת שייחס למשיב. נימוקיו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלינו בנושאים אלה. המערער טוען, כי הורחבה שלא כדין יריעת המשפט מעבר למה שנטען בכתב התביעה. הטענה מתייחסת לפרטי העובדות המקיימים את עילת התביעה בנזיקין. גם בעניין זה מקובלת עלינו הנמקת בית המשפט המחוזי, כשהחליט לדחות את הטענה. 3. כאמור, למערער ולמשיב יש גם טענות כנגד שיעור הנזק כפי שנקבע למשיב. המערער מבקש להקטינו, והמשיב - להגדילו. בסופו של דבר, הגענו למסקנה שגם בנושא זה אין להתערב. אמנם, קביעתו של בית המשפט שהמשיב לא היה מסוגל לכל עבודה משך תקופה של כעשר שנים מאז התאונה ופסיקת הפסד השתכרות מלא עבור תקופה ארוכה כזו מצדיקה, בנסיבות המקרה, התערבות. מה גם, שלגבי חלק מן התקופה היו ראיות שבפועל עבד המשיב, אם גם חלקית ולא באופן רצוף. אך, מאידך גיסא, בקביעת כושר השתכרותו של המשיב לעניין פרטי הנזק של הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד, קופח המשיב והדבר מצדיק התערבות. נוכח נתוניו של המשיב כפי שהובררו, ובין היתר היותו בעל תואר של בוגר בתחום מדעי הרוח והחברה וכן ידיעת השפות שלו, כושר ההשתכרות שנקבע לו לולא התאונה בשיעור 7,000 ש"ח לחודש בלבד, יש בו לקפחו. הגענו למסקנה, שבדרך אומדן, הטענות שעומדות כאמור לכל אחד מן הצדדים מקזזות זו את זו. גם בכל יתר הטענות לעניין גובה הנזק לא מצאנו עילה להתערבותנו. התוצאה היא, שהערעור והערעור שכנגד נדחים, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, טו' בחשון תשס"ג (21.10.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01086350.E05 /עכב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il