אברהם חדד נ. משרד החינוך

פסק-דין בתיק בג"ץ 863/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 863/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ע' ברון העותר: אברהם חדד נ ג ד המשיבים: 1. משרד החינוך 2. דורית מורג 3. בלהה גליקסברג 4. אורנה כץ-אתר 5. דליה פניג 6. אלירז קראוס 7. רם זהבי 8. משה דקלו 9. אריאלה טוקר 10. שאול שטמפפר 11. ישראל ברטל 12. רחל נבט 13. תהילה זיכרמן 14. משרד האוצר 15. מיכל עבדי בויאנג'ו 16. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד ציון מוזס יונתן פסק-דין השופטת ע' ברון: לפנינו עתירה המכוונת נגד מדיניות משרד החינוך באשר ללימודי מקצוע ההיסטוריה בבתי ספר תיכוניים ובחטיבות ביניים, ובפרט במגזר הממלכתי-דתי. בגדרי העתירה מבקש העותר, מורה במערכת החינוך הממלכתי-דתי, שורה ארוכה של סעדים הנוגעים להיבטים שונים של הוראת ההיסטוריה. זאת בהמשך לעתירות קודמות שהגיש העותר בעניינים זהים או משיקים, ושנדחו או נמחקו. דין העתירה, כפי שיפורט להלן, להידחות על הסף. העתירה וטענות הצדדים 1. במוקד העתירה טענות בדבר התנהלותו של המשיב 1 (להלן: משרד החינוך) בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בעתירה קודמת שהגיש העותר, בג"ץ 2117/13 חדד נ' משרד החינוך והתרבות (3.6.2013) (להלן: העתירה משנת 2013). עניינה של אותה עתירה, כמו גם של חלק הארי של טענות העותר בעתירה דנן, בשינוי תכנית הלימודים בהיסטוריה החל משנת 2008, והנהגת תכנית לימודים חדשה. זו, לשיטת העותר, פגומה מבחינה מקצועית באופן שעולה כדי חריגה קיצונית ממתחם הסבירות המנהלי, ואף מפלה בין מגזרים שונים. חוסר סבירותה של התכנית נובע, כנטען, מכך שתקופות היסטוריות מסוימות נלמדות בשני "סבבים", דהיינו בשתי כיתות שונות, במקום להתקדם מכיתה לכיתה על פני רצף הזמנים באופן כרונולוגי; טענת האפליה יסודה בכך שתלמידי מערכת החינוך הממלכתי-דתי נאלצים ללמוד חומר רב יותר לבחינת הבגרות בהיסטוריה מאשר תלמידי המגזרים האחרים. העותר טוען לאורך עתירתו כי בית משפט זה נתן בעתירה משנת 2013 "הוראה [...] לערוך שקלול ואיזון בין התוכניות"; אך כזאת לא נעשה, ומכאן העתירה שלפנינו. בין הסעדים שנתבקשו במסגרתה, צו שיורה למשרד החינוך ליתן טעם מדוע נבחרה תכנית הלימודים החדשה, ובהיעדר טעם טוב לחייבו לקבוע תכנית המבוססת על רצף זמנים היסטורי, ולהמשיך ללמד בינתיים על-פי התכנית הישנה; להורות למשיב 14, משרד האוצר, להפסיק את תקצוב שיעורי ההיסטוריה, הן בחטיבת הביניים והן בכיתה י' – כיתות שבהן חוזרים שנית נושאים שנלמדו כבר; להורות למשיב 16, היועץ המשפטי לממשלה, לנמק מדוע לא ימנע את הפעלתה של תכנית הלימודים החדשה; לקבוע כי הפעלת התכנית החדשה היא עבירה פלילית, ולהשעות מתפקידם את כל עובדי משרד החינוך שלא פעלו למנוע את הפעלתה. בנוסף כולל העותר בעתירתו עוד שורה של נושאים. כך, נטען כי קיים חוסר פרופורציה בין ההיקף הרחב של החומר הנלמד לבגרות חובה בהיסטוריה, לבין ההיקף המצומצם של החומר לבגרות במגמה מורחבת; ועל כן מתבקש, בין השאר, לקבוע כי ועדה חיצונית למשרד החינוך תשווה בין היקפי החומר, וכי בהתאם למסקנותיה יוענק פיצוי כספי למורים ופיצוי בנקודות זכות לתלמידים; ועוד מבוקש כי נורה למשרד החינוך למספר את פרקי הלימוד כדי להקל על המורים להתמצא בתכנית הלימודים; וכן לקבוע כי בגרות החובה בהיסטוריה, שמקיפה כיום שתי יחידות לימוד, תפוצל לשתי בחינות – אחת לשנה, עבור כל יחידת לימוד – בדומה למקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה. זאת משום שחוסר האחידות בין המקצועות הללו לבין מקצועות רבי-מלל, שבהם הבחינות מקיפות חומר רב יותר, עולה כדי אפליה וקיפוח. 2. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. בפתח תגובתם מדגישים המשיבים כי העותר נקט בשנים האחרונות הליכים משפטיים רבים, שכולם נדחו או נמחקו, ובהם עתירות מנהליות בנושאים הקשורים בחלקם לאלה המועלים בעתירה דנן וכן תביעות אזרחיות אישיות נגד בעלי תפקידים במשרד החינוך (למשל, בנוסף לעתירה משנת 2013, בג"ץ 5146/15 חדד נ' משרד החינוך (21.9.2015); עע"מ 8111/12 חדד נ' משרד החינוך והתרבות (6.1.2014); ת"ק (שלום – קרית גת) 5923-04-12 חדד נ' אפשטיין (28.6.2012); ת"ק (תביעות קטנות – קרית גת) 5943-10-14 גליקסברג נ' חדד (1.1.2015)). כן הודגש כי במכתבים ששלח העותר לחלק מן המשיבים 13-2, שהם בעלי תפקידים במשרד החינוך, השתמש בלשון אגרסיבית ופוגענית ואף מאיימת. לעניין עילות הסף, המשיבים טוענים כי העתירה כורכת עניינים שונים שאינם קשורים זה לזה, וכבר מטעם זה דינה להידחות; בכל הנוגע לנושאים שהועלו בעתירה משנת 2013 חל מעשה בית דין; טענות הנוגעות לתכנית הלימודים החדשה בחטיבת הביניים בחינוך הממלכתי-דתי הן מוקדמות, משום שהיא טרם פורסמה; לעומת זאת, חל שיהוי ביחס לטענות הנוגעות למתכונת בחינת הבגרות, שנוהגת מתחילת שנת 2015, במסגרת שינוי כולל במערכת החינוך שהוכרז עוד בשנת 2014. לגופם של דברים נטען כי העתירה עוסקת בהחלטות המצויות בלב שיקול הדעת המקצועי של משרד החינוך, ואינה מגלה עילה להתערבות בהן. כך הובהר, כי עד לשנת 2008 נושאים היסטוריים נלמדו באופן כרונולוגי-"ספירלי", בשני סבבי לימוד – נושאים שנלמדו בכיתות ו'-ח' נלמדו שנית בכיתות ט'-יא' באופן מעמיק יותר, בהתאם לרמת ההתפתחות של התלמידים. התכנית החדשה – שמיושמת מאז שנת 2008 בחינוך הממלכתי ומאז שנת 2013 בחטיבה העליונה בחינוך הממלכתי-דתי, וטרם הסתיים פיתוחה עבור חטיבת הביניים בחינוך הממלכתי-דתי – מונחית על ידי עקרון פדגוגי של שילוב בין רצף כרונולוגי לבין רצף נושאי; כלומר, התמקדות בסוגיות ספציפיות בתוך הקשר כללי, תוך שיקוף נקודות ראות שונות, בחינת הערכים העומדים בבסיס החלטות היסטוריות והדגשת הייחודיות של תולדות העם היהודי בתוך ההיסטוריה הכללית. המשיבים מוסיפים כי התכנית פותחה על ידי ועדה מקצועית שכללה אנשי אקדמיה ומורים, שלהם מומחיות מיוחדת בתחום הוראת ההיסטוריה; והוטעם כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, נדרשת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות על מנת להתערב בהחלטות ענייניות של רשויות חינוכיות, וכזו אינה קיימת במקרה דנן. באשר לבחינת הבגרות, נטען כי היקף החומר הנלמד לבחינת החובה אינו שונה משמעותית בכל זרמי החינוך, אלא שבכל אחד מהם נבחרו נושאים שונים להתמקדות והעמקה, בהתאם לאופי המגזר הרלוונטי. בבחינה במגמה מורחבת נלמדים נושאים שברובם אינם חופפים לאלה שכלולים בבחינת החובה, וממילא היקף החומר רב יותר, בהתאמה למספר יחידות הלימוד. דיון והכרעה 3. לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. עיקר טענותיו של העותר נדונו והוכרעו בעתירה משנת 2013. בעניין הפגמים הנטענים בתכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה קבע בית משפט זה, מפי השופט י' עמית, כי המדובר ב"סוגיה בעלת גוון מקצועי מובהק", וכי לא עלה בידי העותר להצביע על עילת התערבות בהחלטות שנתקבלו במסגרתה. טענת האפליה בין תלמידי החינוך הממלכתי-דתי ליתר המגזרים אף היא נדחתה, משום שהעותר לא הראה מדוע ההבדלים בתכני הלימוד מהווים הבחנה בלתי-מוצדקת, שפוגעת בתלמידי הזרם הממלכתי-דתי. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו שלו, ואין מקום לדון שנית בטענות אלה (ראו: בג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים (11.4.2007); בג"ץ 3785/06 סיני נ' מפכ"ל משטרת ישראל (25.9.2006)). יצוין כי אף לא חל שינוי נסיבות כלשהו; נהפוך הוא, העותר מלין על כך שהדברים נותרו כמות שהיו, כשלהבנתו על משרד החינוך היה לשנות את תכנית הלימודים בעקבות פסק הדין. ואולם, הוראה כזו אינה מצויה בעתירה משנת 2013; כל שנאמר הוא כי "חזקה על המשיב כי ידע לשקלל את ההבדלים הנטענים בכמות הנושאים הנכללים בתוכניות השונות, כך שיבואו לידי ביטוי גם בהיקף הבחינות וברמת הקושי שלהן". אין באמור משום הוראה אופרטיבית לערוך שינוי בתכנית הלימודים, כי אם הטעמה של חובתו של משרד החינוך, ככל רשות מנהלית אחרת, להיות קשוב לביקורת ציבורית, לבחון את החלטותיו מזמן לזמן, ולערוך בהן שינויים ככל שנמצא כי יש לכך הצדקה מקצועית, לפי שיקול דעתו (ראו למשל: בג"ץ 7369/13 אלמגור ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל (29.10.2013)). לא מצאנו עילה להתערבות במדיניות משרד החינוך גם ביתר הנושאים המועלים בעתירה. לעותר חילוקי דעות מרובים עם משרד החינוך בנושאים מקצועיים, ואולם לא רק שהעתירה קושרת בכפיפה אחת נושאים שאינם ממין העניין, כמו גם סעדים שאין בידינו להעניק, אלא שאין היא מניחה כל תשתית משפטית לטענות (ראו והשוו: בג"ץ 3859/16 איתני נ' ראש ממשלת ישראל (17.5.2016); בג"ץ 8060/10 בוסקיס נ' יהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה (1.8.2011)). כך, למשל, לא מוסבר מדוע עריכת בחינה אחת המקיפה שתי יחידות לימוד, במקום שתי בחינות של יחידה אחת, מהווה אפליה של מי מהתלמידים; העותר משתמש תדיר במונחים כגון "חוסר סבירות קיצוני" ו"אפליה האסורה על-פי חוק", אך זאת ללא פירוט הטעמים המשפטיים המבססים את העילות הנטענות הללו. למעשה, העותר מבקש כי בית המשפט ישים את שיקול דעתו במקום זה של הרשות המקצועית המוסמכת – בלשונו: "שבית המשפט ייעתר לבקשת העותר ויבחן מחדש את תוכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה" – אך זה איננו תפקידו ולא מסמכותו של בית המשפט (ראו, למשל: בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, צבא ההגנה לישראל, פ"ד ס(3) 121, 133 (2005)). סוף דבר, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ג בסיון התשע"ו (‏29.6.2016). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16008630_G05.doc רר מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il