דורון עותמי נ. מעברי ברכה ז"ל

פסק-דין בתיק ע"א 8625/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8625/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' אלון המערערים: 1. דורון עותמי 2. רונן עותמי 3. שני עותמי 4. משה עותמי 5. חנה עותמי 6. אילן מליחי נ ג ד המשיבים: 1. מעברי ברכה 2. עו"ד שמואל צברי 3. דוד לוי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת"א 1184/93 שניתן ביום 27.7.06 על ידי כבוד השופטת ר' רונן תאריך הישיבה: כ"ב באדר א התשס"ח (28.02.08) בשם המערערים: עו"ד דב פישלר בשם המשיב 1: עו"ד יצחק שמלה ועו"ד יוסף יפרח בשם המשיב 2: עו"ד גור בן ציון בשם המשיב 3: עו"ד אברהם קורן פסק-דין השופט י' אלון: 1. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) היתה בעלת מחצית הזכויות בנכס מקרקעין בתל אביב (להלן: הנכס). ביום 2.6.1982 נערך הסכם, ובו מכרה המשיבה את זכויותיה בנכס בשני חלקים שווים למנוח חוני עותמי ז"ל ולמר דוד לוי. בתמורה להעברת הזכויות התחייבו חוני ולוי לשלם למשיבה 350,000 שקלים (ישנים). נקבע, כי 100,000 ש"ח ישולמו עובר לחתימת ההסכם. אשר ליתרת התמורה, 250,000 ש"ח, נקבע כי זו תופקד על ידי הקונים בידי עורך הדין ח' צברי בשלושה שיקים, "וזאת להבטחת תשלום ההוצאות החלות על המוכרת לשם רישום זכויותיה בחלקה על שם הקונים" (ס' 3(ג) להסכם). בגידרן של אותן ההוצאות נכללו תשלום "…מס השבח, דמי ההסכמה, דמי החכירה וכל תשלום אחר החל על המוכרת". הטיפול בכל הכרוך בהעברת הזכויות הופקד בידי עורך הדין צברי, ולשם כך הפקידה המשיבה בידיו יפוי כוח המסמיכו לבצע כל הפעולות הנדרשות לעניין זה מטעמה. 2. בשנת 1990, שמונה שנים לאחר חתימת ההסכם, קיבלה המשיבה דרישות לתשלומי מס רכוש בגין הנכס. או אז התברר לה מעורך הדין צברי, כי הקונים (חוני עותמי ודוד לוי) הורו לו משך כל אותן השנים שלא לדווח על העיסקה למנהל מס שבח. בהתאם לכך העיסקה לא דווחה כלל, רישום הזכויות בנכס נותר על שמה והיא חויבה בהתאם בתשלומי מס הרכוש. יתירה מזו, נתברר כי השיקים בסכום של 250,000 ש"ח שהופקדו כאמור על ידי הקונים בידי עורך הדין צברי (ושהיוו כ-70% מהתמורה), לא נפרעו מעולם. הם לא שולמו לרשויות המס או לכל גורם אחר, וכמובן שלא הועברו לידי המוכרת-המשיבה. משהתבררו למשיבה כל הנתונים הנ"ל, היא ביטלה את ההסכם ופנתה לבית משפט השלום בפתח תקווה בתביעה לסעד הצהרתי המכוון נגד חוני עותמי ונגד דוד לוי (הקונים), ולפיו ההסכם בוטל כדין. לאחר הגשת התביעה נפטר חוני עותמי ז"ל, והמשיבה הגישה כתב תביעה מתוקן, בין היתר, נגד "יורשי המנוח חוני עותמי ז"ל". ביום 9.3.92 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, בו התקבלה תובענת המשיבה, וזאת לאחר שהנתבעים לא הגישו כתב הגנה ונעדרו מהדיון. אלמנת המנוח חוני, גב' גאולה עותמי, פנתה כחלוף זמן בבקשה לבית משפט השלום לבטל את פסק הדין ככל שניתן נגד יורשי המנוח ובהעדרם. בקשתה נדחתה, וכך גם בקשת רשות לערער שהגישה על כך לבית המשפט המחוזי. 3. שנה לאחר מכן הגישו חמשת ילדיו של המנוח חוני עותמי ז"ל תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה עתרו לצו הצהרתי לפיו פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה ניתן בחוסר סמכות עניינית, כי ניתן נגד נתבעים שאינם נכונים (דהיינו, "יורשי המנוח חוני עותמי ז"ל") ועל כן, לטענתם, פסק הדין בטל ומחוסר נפקות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב) דן לגופה של המחלוקת שבין הצדדים לשאלת תוקף ביטול ההסכם (בשנת 1982) על ידי המשיבה. בפסק הדין (מיום 7.7.02) נקבע, כי לא קמה למשיבה עילה לביטול ההסכם וכי ההסכם עומד בתוקפו והוא מחייב את הצדדים לו. היעדר עילת הביטול נומקה בניתוח סעיף התמורה שבהסכם ובקביעת בית המשפט כי הקונים (דהיינו המנוח חוני עותמי ז"ל ומר דוד לוי) יצאו ידי חובתם בעצם הפקדת השיקים בידי עורך הדין צברי. המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 8477/02). בהסכמת הצדדים התקבל הערעור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל והדיון בתובענה הוחזר אליו "למען יקבל את המסמכים שביקשה המערערת להגישם, ישמע טיעון נוסף ויכריע בשאלה אם אמנם המשיבים שילמו למערערת (המשיבה שבפנינו – י"א), ולו בדרך תשלום חובות שרבצו על הנכס, את התמורה לנכס שביקשו לרכוש על פי החוזה, ישמע אף טיעון נוסף לגבי מיסוי עתידי, יכריע מחדש בתביעה ויקבל ראיות אחרות של שני הצדדים באותו עניין". הדיון בתובענה חזר איפוא לבית המשפט המחוזי ונתברר בפני כב' השופטת ר' רונן. בית המשפט שמע עדים נוספים ואת טענות הצדדים. 4. בפסק הדין מיום 27.7.06 דחתה כבוד השופטת ר' רונן את התביעה. נקבע, כי ביטול ההסכם על ידי המשיבה (בשנת 1982) היה כדין, ועל כן ההסכם בטל וחסר תוקף. בית המשפט קבע כממצא שבעובדה, כי חלק הארי של התמורה (דהיינו 250,000 ש"ח מסכום התמורה הכולל של 350,000 ש"ח) לא שולם כלל על ידי הקונים. נקבע, כי השיקים בסכום זה שהופקדו על ידי הקונים אצל עורך הדין צברי מעולם לא נפרעו, וכי הקונים לא שילמו מאומה מעבר לתשלום הראשון בסך 100,000 ש"ח, לא למוכרת (המשיבה) ולא כתשלום חוב כלשהו מהחובות שרבצו על הנכס. נקבע, כי הדברים התבררו למשיבה רק כשהגיעו אליה דרישות מס רכוש עבור הנכס בשנת 1990. רק אז נתברר לה כי השיקים של הקונים שהופקדו אצל עוה"ד צברי לא נפרעו כל עיקר ולא שימשו לתשלום כלשהו. עוד נקבע כממצא שבעובדה, כי הקונים (ובהם המנוח חוני עותמי ז"ל) הורו לעו"ד צברי, משך כל אותן השנים, שלא לדווח על העיסקה למנהל מס שבח, וכי אמנם לא דווח דיווח כלשהו למי מרשויות המס, או האחרות, על עצם עריכת ההסכם. בהינתן כל אלה, מצא בית המשפט כי הקונים אכן הפרו ההסכם בהפרה יסודית וביטולו על ידי המשיבה נעשה כדין. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוראת הקונים לעורך הדין שלא לדווח על ההסכם לרשות המס ולהימנע מקידום ביצוע העיסקה והשלמתה – גם היא היוותה הפרה יסודית של ההסכם. עוד קבע בית המשפט קמא, כי משהורו הקונים לעורך הדין שלא לדווח לרשויות המס על ההסכם, נפל בכך פגם בחוקיות העיסקה, לפחות ככל שהדברים אמורים בהמנעות המתבקשת במצב שכזה מהענקת סעד שמשמעו ביצוע ואכיפת ההסכם. בנוסף, על פי הוראת סעיף 16(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963, תוקפה של עיסקת מקרקעין מותנה במילוי הוראות החוק ותנאיו, "...וכל עוד לא נתמלאו, לא תוקנה כל זכות על אף האמור בכל דין". בעת שניתנה הודעת הביטול (1990), טרם דווח הסכם המכר (משנת 1982) למנהל מס שבח, וכמובן שטרם שולמו המיסים הכרוכים בעיסקה זו. על כן, כך נקבע בפסק הדין קמא, "בענייננו לא התקיימו התנאים הקבועים בס"ק (א) ו-(ב) וטרם שולמו המיסים. על כן, כל עוד תנאים אלה לא בוצעו, אין לעיסקה תוקף ... העובדה שהתובעים (בניו של המנוח חוני ז"ל) טוענים בשלב זה של הדיון (ארבע עשרה שנים (!) לאחר עריכת ההסכם – י"א), כי הם מוכנים לשאת בכל תשלום שיחול לרשויות המס, אין בה כדי לרפא את הפגם כיום". 5. כב' השופטת ר' רונן מצאה טעם נוסף לדחיית התביעה. כזכור, עוד בשנת 1992 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בפתח תקווה המצהיר על בטלות ההסכם. פסק הדין ניתן, בין היתר, נגד "יורשי המנוח חוני עותמי ז"ל". אלמנת המנוח, הגב' גאולה עותמי, הגישה בקשה לביטול פסק הדין (שניתן בהעדר הגנה), ובקשתה נדחתה. שנה לאחר מכן פנו ילדיו של המנוח בתובענה דנן לצו הצהרתי בדבר בטלות פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט קמא קבע כי הדרך בה בחרו התובעים – פניה לבית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי בדבר העדר תוקפו של פסק הדין של בית משפט השלום – אינה כלל ממין העניין ואף לא בתחום הסמכות, זאת הואיל ומשניתן פסק הדין בבית משפט השלום הדרך לתקיפתו היתה בהגשת ערעור, או בדרך של פניה לבית משפט השלום בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. 6. בפנינו ערעורם של התובעים בבית המשפט קמא (ילדי המנוח נ' עותמי ז"ל) על פסק הדין. בנימוקי הערעור שבכתב ובטיעוניהם על פה משיגים הם כנגד ממצאי העובדה והמסקנות המשפטיות שבפסק הדין קמא, על כל מרכיביו. דיון 7. נפתח בליבת פסק הדין קמא, ובשאלה האם ביטול ההסכם על ידי המשיבה נעשה כדין. התשובה לשאלה זו תלויה בממצא העובדתי לעניין תשלום או אי תשלום חלק הארי של תמורת ההסכם על ידי הקונים. בית המשפט קמא מצא מתוך העובדות והראיות שהובאו בפניו כי מתוך התמורה הכוללת של 350,000 ש"ח לא שילמו הקונים אלא את המקדמה בסך 100,000 ש"ח, דא ותו לא. יתרת התמורה שהיוותה כ-70% מהתמורה הכוללת, לא שולמה למוכרת (המשיבה) מיום חתימת ההסכם ב-1982 ועד למועד ביטולו על ידה ב-1990. המערערים אינם חולקים על נתון זה. נקבע כממצא שבעובדה, כי הקונים גם לא שילמו מאומה מחובות המס הרובצים על הנכס או חובות אחרים כלשהם הקשורים בו. והראיה, שלושת השיקים בסך 250,000 ש"ח שהופקדו בידי עורך הדין שטיפל בעיסקה – מעולם לא נפרעו. גם לא הובאה ראיה כלשהי כי הקונים, או מי מהם, פרע בכל דרך אחרת סכום כלשהו מתוך אותם החובות. נקבע איפוא כממצא עובדתי שמתוך התמורה המוסכמת של 350,000 ש"ח שילמו הקונים 100,000 ש"ח בלבד. אין ספק כי ממצא זה עולה כדי המסקנה האחת והיחידה, ולפיה הפרו הקונים את ההסכם הפרה יסודית. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כממצא שבעובדה, כי דבר ההפרה היסודית של ההסכם נודע למוכרת (המשיבה) רק שעה שקיבלה להפתעתה הודעות חיוב לתשלום מס רכוש על הנכס. עד שהתקבלו דרישות התשלום היא היתה משוכנעת כי מלוא החובות שולמו על ידי הקונים, באמצעות השיקים שהופקדו על ידם לשם כך בידי עורך הדין שטיפל בעיסקה. היא היתה גם משוכנעת עד לאותה שעה, כי עורך הדין הנ"ל מבצע הטיפול הנדרש בהשלמת העיסקה ובדיווחים הנדרשים לשם כך ובביצוע הרישומים, וזאת מכוח יפוי הכוח שהפקידה בידיו בעת חתימת ההסכם. נוכח זאת, נקבע כי הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר מעת שנודע למשיבה דבר ההפרה היסודית של ההסכם. 8. קביעותיה אלה של השופטת קמא נובעות כאמור כל כולן מממצאי העובדה המובהקים שנקבעו מתוך העדויות בעל פה והראיות בכתב שהובאו בפניה, וכן מתוך ממצאי העובדות והראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא (כבוד השופט א' סטרשנוב) בגלגול הראשון של בירור התובענה. לא מצאנו מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות אלה. ב"כ המערערים לא הביא בפנינו נימוק כלשהו שיצדיק חריגה מהכלל, לפיו לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי העובדה כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת ועוד. אין למעשה חולק כי עד לעצם היום הזה – עשרים ושש שנים לאחר חתימת ההסכם (!) – לא שולמה למשיבה תמורה כלשהי מעבר למקדמה הראשונית של 100,000 ש"ח. 9. די למעשה במסקנה האמורה להביא לדחיית הערעור. למעלה מן הצורך נוסיף, כי מקובלת עלי גם עמדת השופטת קמא לעניין הפגם הבסיסי שנפל בדרך בה ביקשו המערערים להביא את תובענתם בפני בית המשפט המחוזי. כמפורט לעיל, בשנת 1992 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום בו נתקבלה תביעת המשיבים נגד "יורשי המנוח חוני עותמי ז"ל" וניתן פסק דין המצהיר כי ביטול ההסכם נעשה כדין. פסק הדין ניתן בהעדר כתב הגנה ובהעדר התיצבות. על פי צו הירושה מיום 6.10.91, "יורשי חוני עותמי ז"ל" היו והינם אלמנתו גאולה עותמי (מחצית העזבון) וילדיו, המערערים (המחצית השניה של העזבון). האלמנה פנתה בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי לבית משפט השלום בבקשה לביטול פסק הדין, ולאחר הדיון בה בקשתה נדחתה. בקשת רשות ערעור שהגישה על כך לבית המשפט המחוזי נדחתה גם היא. פסק דינו של בית משפט השלום מכוון כאמור נגד "יורשי המנוח חוני עותמי ז"ל". חמשת המערערים נמנים על אותם היורשים. גם אם נקבל, לצורך הטיעון, את טענת המערערים כי אין קיום לזיהוי נתבע או נתבעים במילים "יורשי פלוני", וכי יש לציין במפורט את שמות היורשים, או לחלופין לציין כנתבע את מנהל העזבון, עדיין פסק הדין עומד ותקף כנתינתו כל עוד לא שונה או בוטל כדין. הדרך לשינוי או ביטול פסק הדין, והסמכות לעשות זאת, הינם בגידרה של הסמכות הערעורית הקנויה לערכאת הערעור. שעה שהמדובר בפסק דין שניתן בהעדר הנתבע, מוסמכת גם הערכאה הדיונית לבטל את פסק הדין בהתאם לקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. נניח, והנחה היא בלבד, כי המערערים לא הושתקו מלנסות לשוב ולתקוף את פסק דינו של בית משפט השלום לאחר שנדחתה בקשת אמם (אלמנת המנוח) לביטול פסק הדין. בהנחה שכזו, הדרך בה רשאים היו לתקוף את פסק דינו של בית משפט השלום היתה בהגשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי או בפניה מטעמם לבית משפט השלום בבקשה משלהם לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם. המערערים לא עשו זאת, אלא פנו בתביעה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בדבר בטלות פסק דינו של בית משפט השלום. תובענה שכזו אינה מהדין, ודינה – בנסיבות המתאימות – להדחות על הסף. הדרך בה בחרו המערערים להגיש את תביעתם מנוגדת לעיקרון סופיות ההליכים ולמהותו של מוסד הערעור. פסק דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית ניתן לשינוי בדרך של ערעור עליו לערכאת הערעור. פסק דין שניתן בהעדר הגנה, או מחמת אי התיצבות, ניתן לביטול גם על ידי הערכאה הדיונית עצמה, כאשר החלטתה לעניין זה גם היא נתונה לביקורת ערעורית. "המסלול העוקף" בו בחרו המערערים, לפיו צד שנפגע בפסק דין רשאי יהיה לפתוח בתביעה חדשה לסעד הצהרתי בדבר בטלות פסק הדין – שלא הוגש עליו ערעור – דינו יהיה בדרך כלל להדחות על הסף מן הטעם של העדר סמכות עניינית. בית משפט שמובאת בפניו תובענה שאינה אלא ערעור על תוקף פסק דינו של בית משפט אחר, לא יזקק לתובענה שכזו אלא אם מצויה היא בסמכותו הערעורית על פי דין. גם אם מצויה היא בסמכותו הערעורית, לא ידון בה בית המשפט אלא אם הוגש ההליך מלכתחילה כערעור ואם התמלאו תנאי היסוד לדון בו כבערעור. הטענות כי פסק הדין הנתקף ניתן בחוסר סמכות או כי הנתבעים שבגדרו אינם הנתבעים הראויים, הינן מטבע מהותן טענות ערעוריות. התובענה נשוא ערעור זה אינה נמנית על החריגים שנקבעו בפסיקה לתקיפה של פסק דין שלא בדרך ערעורית. המשותף לאותם החריגים הוא בעילות תביעה המצויות בהגדרה מחוץ למסגרת ההליך המקורי. לדוגמה, פסק דין הנותן תוקף להסכם ובעל הדין מבקש את ביטולו עקב הפרת ההסכם הנטענת. במקרה שכזה המדובר בעילת תביעה חוזית הנפרדת מעילות ההליך המקורי. הוא הדין בחריג שנקבע לאותם מקרים נדירים בהם מתבקש ביטול פסק דין חלוט בטענה כי פסק הדין המקורי הושג במירמה שאחז בה בעל הדין. חריג אחר וסוגיה נפרדת יתעוררו בעניין סמכות בית משפט לדון בתקיפה עקיפה את הסמכות העניינית שביסוד פסק דין פלוני שמכוחו נפסקות ומתבצעות פעולות שהן נשוא ההליך המתברר. הרציונל שביסוד חריג התקיפה העקיפה אינו ישים להליך התקיפה הישירה, הערעורית, ככל שמדובר בהליך שיפוטי המכוון ישירות – וכסעד הראשי והיחידי – נגד תוקפו של פסק דין. התובענה דנן אינה נמנית על אותם החריגים. כל עילותיה, אחת לאחת, הינן למעשה עילות ערעור מובהקות על פסק דינו של בית משפט השלום. כך הוא לטענת הסמכות העניינית, כך הוא לטענת הנתבע הראוי והנכון ("יורשי פלוני" או נקיבת שמות היורשים), וכך הוא לשאלת המצאת ההזמנות לדין וכתבי בית הדין. התובעים רשאים היו לפנות לערכאת הערעור בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, ואם בקשתם היתה נעתרת היו מגישים את הערעור לגופו של פסק הדין. הם רשאים היו גם לבחור בדרך של הגשת בקשה לבית משפט השלום לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם. הם לא בחרו באחת משתי דרכים אלו, אלא בדרך שלישית של תובענה לסעד המצהיר על בטלות פסק דינה של הערכאה הדיונית. דרך זו אינה דרך. הפגם שבה אינו פרוצדורלי טכני, אלא יורד הוא לעצם סמכותו של בית המשפט לדון בהליך שמהותו ערעורית – בדרך, במותב ובסדרי דין שאינם ערעוריים כל עיקר. בדין קבע איפוא בית המשפט קמא, כי מטעם זה דין התובענה היה להדחות על הסף. 10. משאמרנו הדברים דלעיל, מתייתר הצורך לבחינת הטענות הנוספות שבערעור, לרבות הטענות בדבר צדקת מסקנות בית המשפט קמא לעניין פגמי אי החוקיות שנוצרו בהסכם, בדיעבד, כתוצאה מאי הדיווח למנהל מס שבח ומאי תשלום המס. נניח לדברים לעת הזו, ונעסוק בהם לכשיצטרכו לגופן של הטענות. 11. טענה נוספת מעלים המערערים לעניין הדרך בה שיערך בית המשפט קמא את סכומי ההשבה שתישא בהם המשיבה למערערים, ואת סכום הפיצוי המוסכם שיקוזז מתוך כך. בחנו את דרכי החישוב שנקבעו לעניין זה ע"י בית המשפט קמא, ולא מצאנו טעם או נימוק שיצדיקו התערבותנו בכך. והערה נוספת בטרם סיום. להסכם נשוא התובענה היה צד נוסף – מר דוד לוי – שרכש את הנכס במשותף עם המנוח חוני עותמי ז"ל, מורישם של המערערים. בעניינו של דוד לוי ננקטו הליכים נפרדים בבית משפט השלום, ובקשתו שלו לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדרו התקבלה. כמו כן, בשלב מתקדם של ההליכים הגיעו דוד לוי והמשיבה (באמצעות בנה) להסדר פשרה שסיים המחלוקות והיריבות ביניהם. לאור זאת, אין עניינו של מר דוד לוי קשור להליכי הערעור דנן. הוא הדין בכל הקשור לנתבע נוסף בתובענה, עו"ד צברי. במהלך הדיון הודיע ב"כ המערערים כי הוא אינו עותר לסעד ערעורי כלפי משיב זה. סוף דבר, אציע לחברי למותב כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערים בהוצאות המשיבה 1 בסכום של 35,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: הריני מצטרף לפסק-דינו של חברי השופט י' אלון. כמוהו אני סבור כי אין כל עילה להתערב בפסק-דינה של שופטת בית-המשפט המחוזי המעוגן היטב בממצאים ברורים. גם אני סבור כי ההליך שנבחר, במקרה זה, כדי לתקוף פסק-דין קודם וחלוט לא היה ראוי, אך מבקש אני להימנע מלהציג כללים נוקשים במקרה זה למעלה מן הצורך. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט י' אלון, ואף להערתו של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, ז' בחשון תשס"ט (5.11.2008). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06086250_A02.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il