פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8624/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8624/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 9.9.08 בתפ"ח 986/04 שניתן על ידי כבוד השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי וב' אזולאי תאריך הישיבה: י"ב בשבט תש"ע (27.1.10) בשם המערער: עו"ד א' שמרלינג, עו"ד י' יופה בשם המשיבה: עו"ד ר' זוארץ-לוי מתורגמנית: גב' א' אסאס פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים: ר' אבידע, ב' אזולאי וח' סלוטקי) מיום 12.3.08 בתפ"ח 986/04, בגדרו הורשע המערער בעבירה של תקיפת קטין על ידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) (מספר לא ידוע של עבירות); בעבירה של התעללות בקטין על ידי אחראי, לפי סעיף 368ג לחוק; בעבירה של מעשה מגונה בפני קטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ד) לחוק; בעבירות של מעשים מגונים במשפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק; בנסיבות סעיף 348(ב), סעיף 545(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק; ובעבירה של אינוס קטינה, לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק בנסיבות סעיף קטן (א)(1). את העבירות ביצע המערער בבתו המאומצת, קטינה אשר בזמן ביצוען טרם מלאו לה 16 שנים (להלן: המתלוננת). בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק מעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; ומעבירה של ניסיון למעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ובנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו את העבירות בהן הורשע וכל עבירת מין או אלימות שהיא פשע. כן חויב המערער בפיצוי למתלוננת בסך 50,000 ₪. הערעור שבפנינו מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. סיפור המעשה שנפרש בפנינו חושף מסכת עגומה של ניצול קטינה, שאמה נטשה אותה סמוך ללידתה, ודודתה - היא אמה המאמצת - גידלה אותה בתנאים קשים, עד שהמערער - הוא אביה - העלה אותה ארצה בהיותה בת 12, בצעד שנחווה בעיניה כחטיפה. במשך שלוש שנים התעלל בה האב במעשי אלימות, מעשים מגונים ומעשה אינוס. לאחר שהתגלו המעשים בחלקם לעובדת הסוציאלית ולמורה בבית הספר, הוצאה המתלוננת מהבית על ידי שרותי הרווחה. עיקרי העובדות על פי כתב האישום 2. המערער וגרושתו, שהיא אחות אמה של המתלוננת, גידלו את המתלוננת - ילידת 1987, מאז שהיתה תינוקת עד שנת 1993 בביתם באחת ממדינות חבר העמים. המערער עלה לישראל בשנת 1996, ובשנת 1999 העלה ארצה את המתלוננת, שעברה להתגורר יחד עם המערער והוריו בשדרות, וזאת עד לדצמבר 2002, שאז הוצאה המתלוננת מביתה על ידי שרותי הרווחה כאמור. באישום הראשון נטען, שמאז עלייתה של המתלוננת לארץ, בהיותה כבת 12 שנים, נהג המערער לתקוף אותה באגרופיו, לסטור לה, ולזרוק עליה חפצים כמו נעליים ואוכל, אשר גרמו לה המטומות בחלקי גופה השונים. בגין מעשים אלו יוחסה למערער עבירה של תקיפת קטין על ידי האחראי לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין. באישום השני נטען, כי בעת שהמערער והמתלוננת ערכו קניות בשדרות לא לקחה המתלוננת קבלה מהמוכר; בשל כך השפיל המערער את המתלוננת, קרא לה "זונה" ו"כלבה" וקילל אותה קללות ברוסית. כשיצאו מהחנות בלכתם ברחוב תקף המערער את המתלוננת, היכה אותה בחוזקה במקל ההליכה שלו בידה עד שהותיר סימן על גופה לרוחב הזרוע. בגין מעשים אלו יוחסה למערער עבירה של תקיפת קטין על ידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ב (א) סיפא לחוק העונשין. באישום השלישי נטען כי בשני מקרים שונים לאחר שהתברר למערער שהמתלוננת לא נכנסה לכיתה, קילל אותה המערער והשפיל אותה בכך שקרא לה "זונה". בסמוך לאחר מכן תקף המערער את המתלוננת, היכה אותה בכל חלקי גופה, בידיו וברגליו וניסה לחנוק אותה, במטרה לגרום לה חבלה חמורה. המערער הפסיק את ניסיון החניקה רק כאשר התערבו עוברי אורח ומנעו ממנו את המעשה. בגין מעשים אלו יוחסה למערער חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. באישום הרביעי נטען כי במועדים שונים נהג המערער לכנות את המתלוננת בביטויים מעליבים ולקרוא לה "זונה" ו"זבל". באחת הפעמים הפשיט המערער את מכנסיו ואמר לה "לא ראית מספיק זין, אז תראי". מספר פעמים אילץ המערער את המתלוננת לעשות לו מסאג'ים; כן אסר עליה לצאת מביתם לבדה, אסר עליה ללכת לבית הספר לתקופות שונות של מספר ימים או לצאת לטיולים במסגרת בית הספר; עוד אסר עליה לשמוע מוסיקה ואילצה לרדת על ברכיה כדי לבקש ממנו סליחה; כאשר כעס עליה - מנע ממנה אוכל. בגין המעשים המתוארים יוחסה למערער עבירה של התעללות בקטין על ידי אחראי, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, ועבירה של מעשה מגונה בפני קטין בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ד) לחוק העונשין. באישום החמישי נטען שמשנת 1999 ועד 2002 אילץ המערער את המתלוננת לישון כשלגופה כותונת לילה, ונהג לטשטש אותה באמצעות החדרת תרופה מסוג DIAZERPAM. למזונה. לאחר שהיתה עולה לישון, נהג המערער כמעט מדי לילה, ופעמים אף יותר מפעם אחת בלילה, להפשיט את תחתוניה של המתלוננת ולהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, תוך ניצול חוסר יכולתה להתנגד. בזמן שביצע את המעשים האמורים נהג לגעת בגופה של המתלוננת בידיו, ללקק את חזה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, תוך ניצול חוסר יכולתה להתנגד. המעשים בוצעו בניגוד להסכמתה, ועל אף התנגדותה כשהיא לבושה במכנסיים שקשרה לגופה או כשהיא מסתובבת ומשתעלת כדי שיפסיק את מעשיו. במועד שאינו ידוע, בעת שהמתלוננת ישנה בביתם שבשדרות, ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אך המתלוננת התעוררה ומנעה זאת ממנו. בגין המעשים המתוארים יוחסה למערער עבירה של אינוס קטינה לפי סעיף 345 ב(1) בנסיבות סעיפים קטנים א(4) ו-א(1), ועבירה של מעשים מגונים במשפחה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב), 345(ב)(1) וסעיפים 345(א)(1) 345(א)(4), וכן עבירה של ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) ו-(א)(4) וסעיף 25 לחוק. 3. המשיבה הודיעה לבית המשפט כי לא תבקש לקבוע כעובדה את הנטען באישום החמישי, בקשר להחדרת התרופות למזונה של המתלוננת. המערער הודה במשטרה כי היכה את המתלוננת בשני אירועים (ת/13א). בהמשך אישר המערער שהיכה את המתלוננת מספר פעמים וכפר בכל יתר האישומים שיוחסו לו (ת/13ב). בבית המשפט כפר המערער בכל המעשים שיוחסו לו, אך הודה באירוע אחד בו הכה את המתלוננת שעה שאיבד את עשתונותיו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. הכרעת הדין הארוכה והמפורטת של בית המשפט המחוזי נכתבה על ידי השופט ב' אזולאי, אליו הצטרפו השופטת ר' אבידע והשופטת ח' סלוטקי. כפי שצויין בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ומעבירה של ניסיון למעשה סדום כלפי המתלוננת בשל ספק סביר, והרשיע את המערער בכל שאר המעשים כפי שפורטו בכתב האישום ומצא אותו חייב בדינו. עדות המתלוננת 5. בית המשפט המחוזי נתן אמונו בעיקרי גרסתה של המתלוננת, וקיבל את סיפורה באשר לקורות אותה מאז הגיעה לארץ בגיל 12, עת התגוררה עם המערער ועם הוריו. היא תיארה אווירה של טרור ופחד שהשליט המערער בחייה, את חוסר האונים מולו, המכות שהיכה אותה באופן קבוע עת איחרה להגיע מבית הספר, או כששמע שדיברה עם בנים. המערער אסר עליה לצאת מהבית, לראות טלויזיה או לשמוע מוסיקה בלעדיו; לעתים לא הסכים המערער שתלך לבית הספר כדי שלא תצא מהבית. הוריו של המערער - סבה וסבתה של המתלוננת - ביקשו ממנו שיפסיק להכותה, אך הוא היה מקלל וממשיך במעשיו. פעמים היה מענישה בכך שמנע ממנה אוכל והיה שולח אותה לחדרה. אם שכחה להביא קבלה מהחנות שם קנתה מצרכים, נהג לקלל אותה; אם חשב שהיא מסתכלת על בנים נתן לה מכות עם מקל ההליכה שלו, לא הרשה לה לדבר עם אמה המאמצת, ופעם אמר לה לקחת סכין מטבח ולחתוך לעצמה את הורידים. המערער היכה את המתלוננת על כל מעשה שטות. באחד המקרים הוריד את מכנסיו וחשף את איבר מינו. המתלוננת ברחה לדודתה - אחות המערער, שם נשארה שבוע ימים. הדודה ידעה על כך שהוא מרביץ לה, אך לדבריה לא ידעה על המקרים הספציפיים. המתלוננת ישנה עם המערער באותו חדר; הסבא והסבתא ישנו בחדר אחר. סמוך לאחר הגעתה ארצה, נהג המערער להגיע אליה למיטה כל ערב כשישנה. על מנת לחמוק ממעשיו, היא היתה מתעוררת ומסתובבת לצד השני, או שהיתה קמה מהמיטה בתירוץ שעליה להביא משהו כדי לחמוק מנגיעותיו. המערער לא הסכים שתישן עם מכנסיים, רק עם כותונת. כשהיתה מתעוררת הכותונת היתה מורמת למעלה, ואת התחתונים שלה היה מוריד ולעיתים מזיז. המתלוננת חזרה וסיפרה על מעשיו המיניים, על כך שהיה מתחכך בגופה ועל ניסיונותיה למנוע זאת. עוד סיפרה על ניסיונותיו להחדיר את איבר מינו ואת אצבעותיו לאיבר מינה ותארה את התנהלות הדברים כפי שמסרה גם בחקירתה במשטרה. המתלוננת סיפרה שכאשר ניסה המערער להחדיר את איבר מינו כאשר הוא היה מעליה, היא הרגישה את איבר מינו בתוכה, ידיה היו בצדדים והיא שכבה על הגב. פעמים ראתה אותו מאונן; הוא גם נהג לצפות בסרטים פורנוגרפיים ואף היה מציע לה לצפות בהם. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה של המתלוננת, וקבע כי דבריה "אמינים ומהימנים". בית המשפט מצא שגרסתה קוהרנטית בעיקרה. היא מסרה תיאור מפורט ביותר בו גוללה סיפור חיים קשה, החל מילדותה ברוסיה, ובהמשך כאשר המערער גרם לה לעלות לארץ בדרכי מירמה, הפריד בינה לבין אמה, וכאן בארץ שלט בה ביד רמה ונהג כלפיה באלימות קשה, אלימות פיזית, נפשית ומינית. 6. בית המשפט מצא שעדותה נתמכת בעדותם של עדים אחרים שחזרו וסיפרו על אירועים שונים עליהם סיפרה המתלוננת. בית המשפט סקר בהרחבה ובפרוט כל עדות ועדות. כן הדגיש במיוחד את עדותם של אחי המערער וחברתה של המתלוננת, שסיפרו על האירוע בו חנק המערער את המתלוננת בידיו עד להתערבותו של הדוד, אחי המערער. החברה סיפרה שהמתלוננת אמרה לה כי הרגישה שהמערער רצה להרוג אותה, והיא חששה לחייה. אחותו של המערער תיארה את בריחתה של המתלוננת מהבית לאחר ריב עימו, הגם שהכחישה שהבריחה היתה לאחר שחשף בפני המתלוננת את איבר מינו. דבר הבריחה אושר גם על ידי אביו של המערער. חברתה של המתלוננת העידה שראתה סימנים כחולים על רגליה, וסיפרה על האירוע בו אמר המערער למתלוננת לחתוך את ורידיה בסכין גילוח. עוד העידה החברה שהסבתא החלה לחשוד במעשיו והזהירה את המתלוננת מפניו. היא גם חזרה על סיפור האונס כשהמתלוננת היתה בת שש, ושכתוצאה ממנו איננה בתולה. עדים שונים – כך לפי בית המשפט – העידו על הטיול למימדיון בחיפה, בו עקב המערער אחרי המתלוננת באופן בלתי סביר, גרם לה לבכות, ונהג כלפיה באלימות נפשית ומינית עד שברחה לבית דודה; היה זה לאחר שהמערער חשף בפניה את איבר מינו. בית המשפט קבע שהדברים שסיפרה המתלוננת בעדותה בבית המשפט מתיישבים עם אמרותיה במשטרה, ונתמכים גם על ידי הגורמים המקצועיים שטיפלו בה: מחנכת הכתה; היועצת בבית הספר; רכזת מועדון פל"א בו למדה אחר הצהרים; מורה נוספת ורכזת במועדון קרן אור בו למדה; כמו גם שתי עובדות סוציאליות. אלה העידו על הקושי של המתלוננת לספר על המעשים המיניים ועל הצורך לעודד אותה לדבר. המתלוננת עברה תהליך מדורג של חשיפת הדברים כפי שמשתקף גם בדו"חות הטיפוליים. בית המשפט מצא שהמתלוננת תיארה בפירוט אירועים שקשה היה להמציא אותם, שכן "מדובר בפרטים רבים קטנים וייחודיים, שקשה היה להעלות אותם על הדעת אלמלא חוותה אותם על בשרה" (עמ' 50 להכרעת הדין). בית המשפט קבע שגם אם המציאות האובייקטיבית היתה שונה בפרט זה או אחר, גם אם העצימה את הדברים או הגזימה בתיאור מספר הקלטות הפורנוגרפיות בהן צפה המערער ושלא נמצאו בביתם, לא היה בכך כדי להפחית ממהימנותה. עדותו של המערער 7. בית המשפט המחוזי קבע לאור התרשמותו מהמערער, כי גרסתו "אינה עקבית ואינה אמינה", הוא ניסה לרכך וליפות את הדברים שמסר בחקירתו במשטרה במהלך עדותו בבית המשפט, שניתנה לאחר זמן ולאחר שקודם לכן התייעץ עם עורך דינו. לדבריו של המערער אין הוכחות נגדו בעבירות המין המיוחסות לו, ולא ניתן יהיה להוכיח כנגדו את שהואשם בו. באמירתו הראשונה במשטרה אישר המערער שהיכה את המתלוננת בשני אירועים, וטען כי באירוע הראשון היא לא זזה כי היתה אשמה, ובשני כי עישנה סיגריה. באמרתו השניה אישר שהיכה אותה מספר פעמים, בעוד שבבית המשפט אמר שהיכה אותה רק פעם בחיים, אך במשטרה לא הבינו אותו. לדבריו היא זו שצריכה לפחד ממנו כי הוא אבא שלה וכי המתלוננת היא זו שדחפה אותו לומר שאנס אותה, ואם זה נותן לה סיפוק הוא מוכן לשבת בכלא בעבורה. בית המשפט הצביע על שינויים בגרסתו של המערער בין אמרותיו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט באופן שיטיב עמו במשפט. הוא הכחיש דברים שמסר במשטרה, וניסה להטיל את האשם לאירועים על גורמים אחרים, כמו על מי שתרגמה את דבריו במשטרה ועל הגורמים המקצועיים שטיפלו במתלוננת. ההסברים שניסה לספק לא עמדו, על-פי הכרעת הדין, במבחן המציאות. בית המשפט מצא שגרסתו "אינה עקבית, אינה אמינה ואינה עולה בקנה אחד עם עדויות אחרות", והעדיף את גרסת המתלוננת על פניה. על בסיס כל האמור וכפי שפורט לעיל בסעיף 1, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער במספר לא ידוע של מקרים בגין תקיפת קטין על-ידי אחראי, התעללות בקטין, מעשה מגונה בפני קטין בן משפחה, בעבירות של מעשים מגונים במשפחה ובעברה של אינוס קטינה. המערער זוכה מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ומעבירה של ניסיון למעשה סדום. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מאסר של שש שנים לריצוי בפועל; מאסר על תנאי של שנתיים שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירות מסוג אלה בהן הורשע וכל עבירת מין או אלימות שהיא פשע; כמו כן, נקבע כי על המערער לשלם פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ₪. קודם למתן גזר הדין הפנה בית המשפט לתסקיר נפגע עבירת מין בעניינה של המתלוננת; התסקיר מתאר את סבלה של המתלוננת ומצביע על פגיעות פיזיות ונפשיות שאירעו בתקופת ביצוע העבירות כלפיה. על-פי האמור בתסקיר, היא סבלה מתגובה פוסט-טראומטית חריפה במשך השנתיים הראשונות לשהותה בהוסטל. עוד צויין כי נגרמו לה נזקים ארוכי טווח של דפוסים רגשיים ודפוסי תפקוד שמפריעים לה מאד ומעכבים את שיקומה. במועד מתן גזר הדין היתה המתלוננת בת 21. היא ניסתה לייצב את חייה ושירתה בצבא כנהגת, התגוררה בדירה כחיילת בודדת, עבדה כ"מאבטחת" בשעות הפנאי ונמצאה בקשר עם "משפחה מארחת". המתלוננת ניסתה לתפקד, אך הפגינה חוסר בטחון, וחוותה דפוס התנהגות של התאמת רצונה לרצונו של האחר, תוך ניסיון להיאבק בדפוס זה. סמוך לאחר הוצאתה מהבית, סבלה מדיכאון וחרדה קיומית מפני פגיעתו של המערער, ונמנעה אף מליצור קשר עם אמה. בתקופה האחרונה לשהותה בהוסטל שככו חלק מהתגובות האקוטיות. במשך תקופה ארוכה נמנעה מאינטימיות בקשר הזוגי, אך עם זאת החלה לבקר את אימה במקום מאסרה. בית המשפט השתכנע שתידרש למאמצים, כמו גם לכסף לצורך השלמת שיקומה, לכן הורה למערער לשלם פיצוי כספי למתלוננת בסך 50,000 ₪, כאמור. בית המשפט המחוזי הפנה בגזר דינו לחוות דעת המרכז להערכת מסוכנות לפי סעיף 6 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006. מחוות הדעת עולה כי המערער לא היה מוכן לחשוף את עולמו הפנימי, ומסר שאם ייגזר עליו עונש מאסר, בכוונתו להתאבד. הוא טען כי הגבלות החוק אינן מעניינות אותו, וחזר וביקש לראות את המתלוננת, ביקש לחזור אליה ואף ניסה בכוחות עצמו ליצור עימה קשר. בחוות הדעת צוין כי לא ידוע על עבירות מין קודמות או נוספות. כן צוין כי עיוורונו של המערער לא הפריע לו לבצע את העבירות שיוחסו לו, ונקבע כי מדובר באדם בעל רמת מסוכנות נמוכה עד בינונית לרצידיביזם מיני. בית המשפט המחוזי ציין שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו ופירט את הנזקים שנגרמו למתלוננת בעקבות העבירות שבוצעו בה מאז היותה בגיל 12 שנים עת עלתה לארץ, ועד הגיעה לגיל 15 שאז הוצאה מביתה על ידי גורמי הרווחה. בית המשפט הדגיש את העובדה שבמשך כל התקופה היתה המתלוננת נתונה למרותו של המערער, ללא נוכחות אמה, ואת סבלה בביתה, שם אמורה היא להיות מוגנת. בית המשפט ציין את פגיעתו המתמשכת של המערער במתלוננת מבלי יכולת שלה להיחלץ מהמצב. בית המשפט נתן דעתו לנסיבות המשפיעות לקולא על העונש - מצבו הרפואי של המערער, המחלות מהן הוא סובל, בעיקר מחלת הסכרת המחייבת טיפול בזריקות, וכן לפגיעה ברשתית העין והעיוורון ממנו הוא סובל. לאחר שקלול מכלול הנסיבות לחומרא ולקולא, השית בית המשפט את העונשים כפי שפורטו לעיל. מכאן הערעור שבפנינו. טענות המערער כנגד הכרעת הדין 8. המערער, באמצעות בא כוחו, עו"ד שמרלינג, פירט בהרחבה בנימוקי הערעור את סיפור חייו. הוא נולד ברוסיה בשנת 1967. מאז ילדותו הוא חלה בסכרת נעורים שגררה מחלות נלוות, ובגינה התעוור בהיותו בן 30. המתלוננת נולדה מקשר שהיה למערער עם בת זוגו ברוסיה שנטשה אותה בסמוך לאחר הלידה ועקבותיה נעלמו מאז. אחותה של האם הביולוגית אימצה את המתלוננת, והמערער נשא אותה לאישה. המערער ואשתו גידלו את המתלוננת, עד שבשלב מסוים הקשר של המערער איתן נותק והוא עלה ארצה בגפו. כעבור זמן לאחר שאיתר אותן ברוסיה, נסע לרוסיה והעלה את המתלוננת כבתו לישראל. המתלוננת והמערער השתכנו בשדרות בבית הוריו, אנשים זקנים שבתקופה הרלוונטית חלו בסרטן, וכבר בראשית הפרשה הלכו לעולמם. העבירות בהן הורשע המערער בוצעו כאשר התגורר עם המתלוננת תחת קורת גג אחת, עד שהוצאה מהבית להוסטל על ידי שרותי הרווחה. בא כוח המערער מציין בטיעונו בפנינו כי המתלוננת האשימה אותו בעבירות בהן הואשם רק לאחר שהוצאה מהבית. טענתו העיקרית כנגד פסק הדין מבוססת על כך שבית המשפט הסתמך על עדות המתלוננת, שהיא עדות יחידה ללא ראיות ממשיות נוספות לתמוך בדבריה. בית המשפט התעלם מתמיהות וסתירות מהותיות המעוררות לטענתו ספק ממשי באמינותה ומעוררות ספק בעצם התקיימות האירועים. לטענת המערער אין התאמה בין גרסת המתלוננת לבין המציאות וכל שנאמר הוא פרי דמיונה. במיוחד מדגיש המערער את הנקודות הבאות בעדותה של המתלוננת: דבריה לפיהם המערער מסוגל לראות ולהבחין במה היא לבושה, טענתה שהוא מצליח לראות שלטים ומודעות במוסדות ציבוריים בעוד עדי ההגנה תארו את עיוורונו ומגבלותיו של המערער באופן הפוגם במהימנותה ושולל את אמינות גרסתה. הדברים מתחדדים לאור חוות דעת מאת ד"ר פולינה יוראן (נ/7) שערכה למערער בדיקה קלינית, ומסקנתה היא כי המערער הינו עיוור לחלוטין. אליה מצטרפים עדי הגנה שהעידו על עיוורונו של המערער ומגבלותיו, כאשר גם בביתו הוא משתמש במקל הליכה, נתקל בעצמים ונחבל, ואף נכווה באחת ההזדמנויות כשביקש למזוג לעצמו מרק חם. עוד נטען כי סיפור חייה של המתלוננת ברוסיה שונה מזה שתארה. לדברי המערער, אמה המאמצת היתה מכורה לסמים והוא היה אב מסור שניסה לשמור על חיי משפחה נורמטיביים וליצור תנאים נאותים למתלוננת. משאיתר את האם וביתה כעבור ארבע שנים מאז בריחתן, ובראותו את מצבן העגום, עשה כל שניתן על מנת לעזור להן במסגרת יכולותיו הצנועות. לטענתו, ניתן למצוא תימוכין רבים לדבריו בחומר הראיות. האם המאמצת מכורה לסמים ואלכוהול, היא הורשעה בסופו של יום בשתי עבירות רצח, ונדונה למאסר ממושך כאן בארץ. לטענתו, עליה לישראל היוותה ברכה עבור המתלוננת. עוד מפנה בא כוח המערער לדבריה של המתלוננת כי המערער סימם את אמה על ידי החדרת תרופות למזונה, והיא אף נאלצה לזרוק את האוכל שהכין לה. המערער מדגיש כי המאשימה מצאה לזנוח פרט זה במהלך הדיונים, שכן מן הסתם היה ברור גם לה שהטענה הינה אבסורדית ומהווה דוגמא טובה לאי מהימנותה של גרסת המתלוננת. עוד מפנה בא כוח המערער לסיפורה של המתלוננת, כי המערער נהג לצפות בסרטים פורנוגראפיים וכי החזיק בביתו כ-500 קלטות. לטענתו, אין בכך היגיון כאשר מדובר באדם עיוור. כמו כן, המערער נולד למשפחה של יוצאי קווקז, משפחה פטריארכלית עם הורים זקנים הגרים עימו בבית, ולפיכך ההנחה כי יצפה בקלטות של סרטים כחולים הינה חסרת היגיון. דברי המתלוננת כי המערער כלא אותה בבית ומנע ממנה ללכת לבית הספר אינם מתיישבים לטענתו עם ביקוריה בחוגים רבים ושילובה בקייטנת קיץ. מכלל חומר הראיות עולה כי המערער הוא שדאג למתלוננת שתלמד באופן מסודר ונהג להתעדכן באשר להיעדרויותיה מבית הספר. לטענתו, טענת המתלוננת כי הוא הכריח אותה לגנוב הינה בלתי אמינה - היא אמנם נתפסה על מעשי גניבה, אך נתפסה בכך גם לאחר שעזבה את הבית והועברה על ידי שרותי הרווחה להוסטל. לגירסתו, המשפחה גינתה אותה על מעשי הגניבה והמערער דרש ממנה שתחזיר את החפצים מהמקום ממנו נטלה אותם. בניגוד לתיאור שמסרה המתלוננת לגבי המערער, כאדם כל יכול שהשפעתו עליה היתה ללא גבול, מתאר אותו בא כוחו כאדם עיוור ונכה בשיעור 100%, עובד במפעל מוגן ומשתכר סכומים קטנים בנוסף לגמלת נכות. המערער התגורר עם הוריו בדירה שכורה. לטענתו מדובר במשפחה פטריארכלית בה נתנו כבוד להורים, ואין זה סביר שאבי המשפחה ז"ל היה מאפשר התנהגות של אלימות ועבירות מין, כפי שייחסה המתלוננת למערער. נטען כי קיימות סתירות בדבריה של המתלוננת, כאשר בבית המשפט סיפרה על אונס מלא, בעוד שבמשטרה אישרה שרק פעם אחת יחידה ניסה לחדור אליה. לטעמו של המערער המתלוננת לא סיפרה על קיום יחסי מין מלאים היות שבדתה את הדברים מליבה. באשר לאישום של ניסיון למעשה סדום, הרי שהמערער זוכה מאישום זה מחמת הספק. בסיכומיה מבהירה ההגנה שהמערער הוא בעל אופי בעייתי, וחייה של המתלוננת במחיצתו ותחת משמורתו לא היו קלים על רקע השקפתו באשר לנורמות ההתנהגות בהם מחויבת הנערה. הוא הגביל את המתלוננת בהגבלות חמורות וכפה עליה אורח חיים שלא חפצה בו. המתלוננת הרגישה מושפלת ומבוזה ולכן פיתחה טינה עמוקה כלפי המערער. עו"ד שמרלינג חוזר וטוען כי בית המשפט שגה בהרשיעו את המערער על בסיס עדות יחידה ובלתי אמינה של המתלוננת, מה גם שלעדותה לא היו ראיות מחזקות. לחילופין, לענין גזר הדין נטען כי העונש שהושת על המערער הינו חמור יתר על המידה בהתחשב בנתוני המערער - גילו המבוגר יחסית, העדר עבר פלילי, בעיות רפואיות שונות ובעיקר בעיית סכרת ועיוורון. טענות המשיבה 9. לטענת המשיבה, באמצעות באת כוחה, עו"ד זוארץ-לוי, אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנסיבות הענין, שכן הכרעתו הינה הכרעת מהימנות מנומקת ולא נפלה בו טעות. הערעור מופנה ברובו נגד ממצאי מהימנות ועובדה, אשר כידוע ערכאת ערעור אינה מתערבת בהם. בית המשפט ביסס הרשעתו על האמון שנתן בגרסת המתלוננת ועל עדויות נוספות שחיזקו את גרסתה, וביניהן עדויות של הגורמים המקצועיים שטיפלו בה. בית המשפט מצא שדבריה אמינים ומהימנים וכי גרסתה קוהרנטית ועקבית. בית משפט היה מודע לקשיים ולתהיות שהועלו בהתייחס לעדותה ובחר ליתן אמון מלא בדבריה. באת כוח המדינה פרטה בעיקרי טעונה את הנדבכים הראייתיים התומכים בגרסתה של המתלוננת ובהם: האירוע בו ניסה המערער לחנוק את המתלוננת הנתמך בעדות הדוד והחברה; האירוע בו חשף המערער את איבר מינו - אירוע הנתמך בעדות החברה, עדות אבי המערער ובדבריה של הדודה. כן העידו עדים שונים על חלקים שקדמו לאירוע. אירועים בהם היכה המערער את המתלוננת מתחזקים בעדות החברה שהעידה מטעם המערער ובית המשפט התרשם ממהימנותה. בית המשפט התייחס להתפתחות גרסתה של המתלוננת ומצא לה חיזוק דווקא בקושי שלה לחשוף את הדברים באופן מלא ולהידרש לפרטים המיניים. בית המשפט נתן דעתו לכל הסתירות והתמיהות להן טוען המערער בעדותה של המתלוננת, וקבע שאין בהן כדי לערער את אמינותה. המשיבה מפנה לחיזוקים הרבים שבית המשפט מצא לגרסתה של המתלוננת בנקודות כאלה ואחרות של גרסתה. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובחומר שהוצג בפנינו, הגיעה עת ההכרעה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מפורטת ומנומקת, מבוססת בעיקרה על עדותה של המתלוננת, על האמון שבית המשפט נתן בעדותה, אליה נלווה מארג ראיות חיצוני שיש בו כדי לתמוך בגרסתה ולשמש בסיס איתן להרשעתו של המערער במעשים שיוחסו לו. השגותיו של המערער מכוונות, בעיקרן, נגד אמון זה. עדות המתלוננת 11. עדותה של המתלוננת היתה הבריח התיכון להרשעה. בית המשפט המחוזי מצא את עדותה "מהימנה ואמינה". בתקיפת ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בנוגע לעדותה של המתלוננת, ביקש למעשה בא כוח המערער כי בית משפט זה יחליף את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית ויקבל הכרעות חדשות במקומה. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לפניה נפרשת המסכת העובדתית במלואה, והיא יכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים (ר' ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 634 (2000)). הדברים נכונים עוד יותר כאשר מדובר בעבירות מין המתבצעות בחדרי חדרים ובעדה המתארת מצבים אינטימיים. בהקשר זה ראו דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.07): "יתרונה של ערכאה דיונית בקביעת מהימנות גרסאות וקביעת ממצאי עובדות על יסודן בולט במיוחד בעבירות מין, שבהן קביעת הממצאים מתבססת על גרסאות סותרות של שני המעורבים בפרשה, והאפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע, היא מוגבלת ביותר. בנסיבות אלה, התרשמות באמצעות החושים וסימני האמת העולים במשפט, מקבלת חשיבות וערך מיוחדים. במצבים כאלה, היקפה של התערבות ערכאת ערעור בשאלות מהימנות גרסאות תוגבל למקרים בהם מסקנות הערכאה הדיונית אינן מתיישבות עם נתונים אובייקטיביים שהוכחו, ואינן עולות בקנה אחד עם הניתוח האנליטי של הראיות שהובאו ועם מושכלות החיים וההתנהגות האנושית". אין כמו התרשמות ישירה מאופן מסירת העדות, מהתנהגות העדה למשך שעות במהלך חקירותיה כדי לאפשר לבית המשפט לקבוע את אמינותה ולהצביע על סימני האמת או השקר העולים מדבריה כמו: שפת הגוף, טון הדיבור, בכי והתרגשות. כל אלה מסייעים לבית המשפט להתרשם מהעדה, דבר שהופך את הערכת המהימנות למרכזית בהכרעת דינו של הנאשם. משכך מצומצם ביותר תחום התערבותה של ערכאת הערעור שתפקידה מתמקד בצורך להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק דינה של הערכאה הדיונית, ולא לקיים הליך דיוני מחודש בהעדר כלים מתאימים לכך: "שינויים 'בחלוקת עבודה' בסיסית זאת, אף שלעתים הם אפשריים, צריכים ככלל להיעשות בזהירות יתרה על מנת שלא לשבש את האיזון הראוי בין תפקידי הערכאה הדיונית לאלה של ערכאת הערעור, באופן שעלול לפגוע בתכלית ההליך הפלילי - חשיפת האמת ועשית צדק" (השופטת ביניש כתוארה אז בע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 678 (2000)). הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מפורטת ומנומקת וכוללת התרשמות ישירה ואותנטית מן המתלוננת. בית המשפט מציין כי היה לה קשה לפרט יותר משעשתה לגבי המעשים המיניים שחוותה. עם זאת לא מצא בית המשפט שיש בכך כדי לפגום במהימנותה, ואף מצא בית המשפט שיש בכך לחזקה. המקרה שבנדון גם אינו נופל במסגרת החריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת ערעור. כל התמיהות שבא כוח המערער העלה בפנינו, בהתייחס לגרסתה ופרטי עדותה של המתלוננת, ושבשלן סבור הוא כי לא ניתן לתת אמון בדבריה - כל אלה נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי, וניתן להם ביטוי והסבר הולם בהכרעת הדין. לא היה נושא שלא נבחן, לא היתה אבן שלא נהפכה, ובית המשפט שקל, פירט ונימק. לאחר עיון בחומר כולו ובכלל זה פרטיכל עדותה וחקירתה של המתלוננת, לא מצאתי שיש בהשגות שהועלו כדי לקעקע את מהימנות המתלוננת או כדי להפחית ממשקל הראיות המחזקות, ולפיכך אין בהן כדי לשנות מהקביעות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. אתייחס בקצרה לנושאים העיקריים שהועלו בטיעוני בא כוח המערער. (1) המעשים ברוסיה כלפי המתלוננת - חלק ניכר מטיעונה של ההגנה התייחס לדבריה של המתלוננת לגבי החיים ברוסיה ותיאורה את הגעתו של המערער לבית קרובי משפחה, שם הסתתרו היא ואמה, כאשר לטענתה, ניסה המערער באיומי אקדח להוציא אותה מחזקתם. התנהגותו המאיימת והתוקפנית חוזרת בתיאורה של המתלוננת, והסנגור מנסה לשכנענו שכל שביקש המערער היה לטובתה של בתו, וכי הבאתה ארצה על ידו היה לה לברכה. בית המשפט קיבל את דבריה של המתלוננת במלואם ואיני רואה סיבה לפקפק בהם. עם זאת, חשוב להבהיר שענייננו לא במעשיו של המערער ברוסיה אלא במעשיו כאן בארץ. (2) העיוורון של המערער - המערער טוען כי הינו עיוור לחלוטין ומתבסס על חוות דעת רפואית (נ/7) ועדויות אחיו ואביו. בשל כך טוען הוא כי תיאורה של המתלוננת לפיו אינו עיוור לחלוטין, וכי הוא למעשה מבחין בצבעים וקורא שלטים על גבי מוסדות ציבור, פוגם באמינותה. המתלוננת מסרה בעדותה שהיא סבורה שהמערער רואה בעין אחת וזה בעיקר על פי התנהגותו. עוד סיפרה שהוא תמיד יודע היכן היא נמצאת, אומר לה שלבושה אינו מתאים, ומצליח לקרוא דברים, כלשונה. היא סבורה שהוא רואה באופן חלקי וההוכחה לכך היתה הקלטות הפורנוגרפיות שהיו בבית, ושהיא ראתה אותו צופה בהן. בית המשפט קיבל את דבריה ומצא שגם "אם המציאות האובייקטיבית הייתה שונה בפרט זה או אחר, הרי שכך חוותה המתלוננת את הנאשם, כמי ששלט על כל עולמה, ככל יכול, שלא היה עיוור לחלוטין וחשדה שהוא מרדים אותה על מנת לבצע בה את המעשים המיניים בלילות". מסכימה אני עם בית המשפט קמא כי זו היתה המציאות הסובייקטיבית הקשה בה היתה נתונה המתלוננת ואותה חוותה, ולפיכך אין בדברים כדי להפחית ממהימנותה. עוד יצוין כי בדיקת הראיה וחוות הדעת הרפואית שניתנה מטעם המערער (נ/7) מתייחסת לבדיקה שערכה הרופאה ד"ר פולינה יוראן לבקשת ההגנה בשנת 2007, בעוד שהמתלוננת עלתה ארצה בשנת 1999 והתקופה הרלוונטית בה מדובר הינה מאז עד שנת 2002. גם אם נקבל שהמערער לא קרא שלטים ולא ראה את סרטי הוידאו הפורנוגרפיים אלא רק שמע אותם, עדיין אין מחלוקת שהוא נהג לצאת למקום עבודה במפעל מוגן ונהג להסתובב בבית ואין בטיעונו של הסנגור לשלול את יכולתו של המערער לבצע את המעשים המיניים במתלוננת, כמו גם את הרדיפה אחריה ומעשי האלימות אותם ביצע. מעשים אלה תוארו בעדותה המהימנה של המתלוננת וקיבלו חיזוקים מעדים נוספים. לא יכול להיות איפוא ספק שהמערער, למרות מצבו הנטען, הצליח לבצע את המעשים אותם תארה המתלוננת במיוחד בכל מה שנוגע אליה ובהתייחס למעשים שביצע בה. (3) העובדה שלא נמצאו הקלטות של הסרטים הפורנוגרפיים בביתו של המערער - לשיטתו של בית המשפט עובדה זו ניתנת להסבר בכך שעבר זמן עד למועד החיפוש שבוצע בביתו. עוד צוין שגם המערער וגם אחותו העידו שהיו קלטות רבות של סרטים ישנים בבית בהם היה המערער צופה והוא עצמו סיפר שהמתלוננת גם היא צפתה בקלטות פורנוגרפיות, מכאן שהיו קלטות בבית. בית המשפט המחוזי קבע ובצדק שגם אם המתלוננת העצימה את הדברים בתיאור מספר הקלטות, אין בכך כדי להפחית ממהימנותה (עמ' 51 להכרעת הדין). (4) אשר לסידורי הלינה בבית המערער – לטענת המערער הוא ישן בסלון ולא בחדרה של המתלוננת. המתלוננת סיפרה בעדותה כי היא והמערער ישנו במיטות נפרדות שהוצבו בצורת "ר" באותו החדר, והיתה תקופה כשהגיעו לארץ שהוא ישן בסלון ומשם היה בא אליה. גם המערער אישר שהיו לילות בהם ישן בחדרה, ומכל מקום - כך בית המשפט - אין זה הכרחי שהמערער ישן בחדרה באופן קבוע כדי שיבצע בה את המעשים המיוחסים לו. 12. המתלוננת מתארת בעדותה אירועים בחיי היומיום שנמשכו על פני שנים בהיותה צעירה ורכה בשנים, שגרת חיים המתנהלת באווירה של פחד ואלימות, כשהיא משמשת לאביה אמצעי לסיפוק יצריו המיניים, מבלי שהיא מבינה ויודעת מה קורה לה בלילה בשנתה, אם הוא מצליח לדחוף אצבעות לאיבר מינה או לא, אם היא בתולה או לא. תמימות של ילדה מהולה בפחד, המנהלת שלא ברצונה מאבק שקט נגד כוח זדוני ונגד התנהלות משפילה שהיא לא יכולה להם. בנוסף למעשים המיניים אביה גם מעניש אותה, מונע ממנה אוכל וגורם לה לבקש סליחה כשהיא כורעת על ברכיה. היא מספרת את המעט המתחייב ומתקשה ביותר לספר על מעשי המין. אין לה עניין להפליל את אביה. היא סיפרה את שסיפרה רק בלית ברירה, כדי שייפסקו המכות וכדי להיחלץ ממלכודת האימה וההשפלה בה היתה נתונה. בתי המשפט הכירו זה מכבר כי באירועים טראומטיים כאשר מדובר במתלוננות רכות בשנים לא פעם מתאפיינת העדות בחוסר בהירות ובקושי של המתלוננת ליתן תמונה מלאה ומדויקת בפרטים ועדיין התמונה הכללית תישאר אמינה. נסיון החיים מלמד, כי גם עדות שיש בה אי דיוקים ואף פירכות עשויה להיות אמינה, ובייחוד כשיש להם הסבר. השגות הסנגור גם בפני הערכאה הדיונית לא שכנעו שהמתלוננת אינה ראויה לאמון. בחינת פרטי עדותה של המתלוננת, על רקע נסיבות הפרשה כולה, בהתחשב בגיל הצעיר בו חוותה את האירועים, בפחד בו היתה שרויה מובילים למסקנה אחת, כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר האמין למתלוננת וקבע ממצאים על פי עדותה. 13. בית המשפט המחוזי בחן בהרחבה את גרסתו של המערער ועדותו בבית המשפט, אל מול הודעותיו במשטרה, עמד על הסתירות ואי הדיוקים בדבריו, וקבע כי גרסתו "אינה עקבית ואינה אמינה וניכר בה ניסיונו של הנאשם לרכך וליפות את הדברים שמסר בעת עדותו במשטרה ובעת עדותו בבית המשפט ולאחר שהתייעץ עם עורך דין" (עמ' 52 להכרעת הדין). לדברי המערער, במשפחתו כיבדו את ההורים ולא פחדו מהם, אך המתלוננת צריכה לפחד ממנו כי הוא אביה. את המכות שהיכה את המתלוננת תרץ בכך שהיתה סיבה טובה לכך כמו במקרה שתפס אותה עם סיגריה. עוד הוסיף המערער שהמתלוננת דחפה אותו לומר שאנס אותה, ואם היא רוצה הוא יגיד שאנס אותה ושהוא מוכן לשבת בכלא. הוא לא ידע להסביר כיצד צף נושא האונס בשיחה עם המתלוננת. בדבריו של המערער הן במשטרה והן בבית המשפט, ניתן למצוא אימות לחלק מהדברים שמסרה המתלוננת. בית המשפט העדיף את גרסתה של המתלוננת בשל האמינות הגבוהה ומהימנותה (עמ' 54 להכרעת הדין). כשנשאל המערער מדוע הטיחה בו האשמות כה קשות הסביר שאולי עשתה כן לאחר שהמורה אמרה לו שהיא מחסירה שעורים מבית הספר והוא הדגיש שאם כך תמשיך הוא ישלח אותה לרוסיה לאמה. הסבר זה מצא בית המשפט בלתי סביר ואף לא מתיישב עם מכלול הראיות שהובאו, שכן המתלוננת סבלה זמן רב מנחת זרועו ומעשיו של המערער, והדברים נחשפו על ידה רק כשהגיעו מים עד נפש, ולא יכלה היתה לסבול יותר, ואז סיפרה בבית הספר על המכות. בשום שלב לא ניתן היה להתרשם שהיא מבקשת להעליל על אביה, וגם מה שסיפרה לגבי עבירות המין היה נעדר פרטים. היא לא היתה מוכנה לומר שהמערער החדיר את איבר מינו, וגם לגבי האצבעות היתה זהירה מאוד ונראה בעדותה שחשפה רק טפח מהמעשים. ניסיונותיו של המערער להסביר את המכות בכך שהמתלוננת עישנה סיגריה או גנבה מחנות, מעשים שלא הוכחשו על ידה, לא קנו אחיזה בליבו של בית המשפט המחוזי, וסבורני כי בצדק. בכל פעם שהמערער נחקר על מכות הוא דיבר על פעם אחת בחיים, וגם ניסה לשכנע שכל שביקש הוא להבטיח שלא תלך בדרכי אמה המאמצת שהיתה מכורה לסמים והסתבכה בעבירות. תיאור המתלוננת כפי שעולה מדברי המורה והצוות החינוכי שהכיר את המתלוננת הוא שונה בתכלית, כפי שמסכם זאת בית המשפט: "מהעדויות השונות עולה, שהמתלוננת היא ילדה שקטה, ביישנית, צייתנית, לא מתווכחת ולא חצופה, מתנהגת למופת, טובת לב, אהובה על סובביה, והושם דגש על כך שהאמינות שלה היתה גבוהה מאוד... ". תיאור זה בודאי אינו עולה בקנה אחד עם התמונה שניסה המערער לצייר בעדותו ושבית המשפט, בצדק, לא קיבל. למקרא הדברים שמסר הרי שהם מצטיירים כבליל של תירוצים משתנים אותם הוא מפריח לחלל, מבלי שיהיה קשר בינם ובין דברים שהשיב בחקירותיו במשטרה בהזדמנויות קודמות. אינני סבורה כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בקביעותיו והתרשמותו של בית המשפט. חיזוקים התומכים בגרסת המתלוננת 14. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים רבים לגרסתה של המתלוננת ופירט בהכרעת דינו את שלל הראיות הנוספות שעולות כדי חיזוק חיצוני לגרסתה. בשלב ראשון סיפרה לחברתה, שאף היא הוכתה על ידי אביה שלה, על מכות שספגה מידיו של אביה, לאחר מכן לרכזת בית הספר ולמחנכת, כדי שיגנו עליה; לאלה נוספו עדות של רכזת המועדונית "קרן אור" - מועדונית בה השתתפה המתלוננת, עדות העובדת הסוציאלית שטיפלה במתלוננת, עדות מחנכת הכיתה, עדותה של רכזת מועדון פל"א בו השתתפה המתלוננת לצורך עזרה בלימודים, ועדות המורה שלימדה אותה באולפן עולים. בעדות של כל אחת מהן נמצאה תמיכה מסויימת לדברי המתלוננת, ולכך שסיפרה בזמן אמת על אביה המכה, ועל כך שכאשר הוא משכיב אותה לישון הוא נוגע בה וממשש את גופה. בעדותן נמצא חיזוק למצוקה בה היתה נתונה המתלוננת, לחשש ולפחד שחשה מפני המערער. בחלק אחר של העדויות יש כדי ללמד על מצבה הנפשי הנסער במהלך האירועים שחוותה, וגם לאחר שסיפרה את הדברים. חיזוק לכך מצא בית המשפט בדבריה של המתלוננת לעובדת הסוציאלית שליוותה אותה במקלט בהוסטל, לרכזת המועדונית "קרן אור" ולעובדת הסוציאלית שהוזכרו. בדברים שסיפרה להם המתלוננת, משפת גופה ששידרה חרדה ופחד, כמו גם מניסיון ההסתרה של פרטים אותם קשה היה לה למסור, למד בית המשפט על מצבה הנפשי ועל הפגיעה הקשה והמתמשכת שנגרמה לה כתוצאה מהמעשים אותם חוותה. כידוע, הלכה היא כי עדות לעניין מצבו הנפשי של קרבן עבירת מין בסמוך לביצוע המעשים או בסמוך למועד חשיפתם, עשויה לשמש ראיה לחיזוק ולעתים אף סיוע (ראו: ע"פ 472/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 648, 694-693 (1999); ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2006)). כל אחד מאנשי בית הספר ואנשי הרווחה הדגישו את האמינות הגבוהה של המתלוננת ואת התמימות וחוסר ההבנה שלה בכל מה שנוגע לקשר המיני. 15. עוד הוסיף בית המשפט כי אירועים שונים שתיארה המתלוננת חוזרים ועולים מדברי עדים שונים. האירוע בו חנק המערער את המתלוננת עד להתערבותו של הדוד עולה גם מדברי הדוד עצמו ומדברי חברתה היחידה של המתלוננת, כמו גם מעדות אחותו של המערער שאישרה שהמתלוננת ברחה מהבית לאחר ריב עם המערער, והדברים עלו גם מעדות אביו של המערער. חברתה של המתלוננת גם ראתה סימנים כחולים על רגליה, בהם מצא בית המשפט תמיכה לכך שהמערער היה מכה אותה, וגם הוסיפה וסיפרה שהסבתא חשדה במעשיו של המערער והזהירה את המתלוננת מפניו. בית המשפט מצא חיזוקים לאירועים שקרו למתלוננת לאחר הטיול למימדיון בו השתתפה במסגרת בית הספר, במהלכו עקב אחריה באופן בלתי סביר, הטריד וקילל אותה, גרם לה לבכות ונקט באלימות פיזית ונפשית כלפיה; האירוע הסתיים בכך שברחה לבית דודתה לאחר שהמערער חשף בפניה את איבר מינו. 16. מצאתי כי מדובר בחיזוקים חיצוניים בעלי עוצמה גבוהה אשר יוצרים מארג ראייתי מרשיע. מדובר בראיות חיצוניות הבאות מכיוונים שונים ועצמאיים, שיש בהם כדי לשמש תוספת ראייתית לגרסת המתלוננת, כמו גם לאמת פרטים בסיפורה ולאיין את טענות ההגנה כנגד מהימנותה וממילא לסבך את המערער במעשים שיוחסו לו. עדותה האמינה והמהימנה של המתלוננת יחד עם התוספת הראייתית שנמצאה בעדויות המחזקות, יש בהם לשכנע כי הכרעת הדין מושתתת על אדנים מוצקים של ראיות שהיה בהם להוביל להרשעתו של המערער. העדר הסכמתה של המתלוננת 17. מדובר בקטינה שאביה ביצע בה עבירות בין הגילאים 12 ל-15. ברי כי במצב דברים זה לא ניתן לדבר על הסכמתה למעשים (ראו דנ"פ 6008/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מח(5) 845 (1995)). מעבר לדרוש אעיר, כי חוסר הסכמתה והתנגדותה של המתלוננת נלמדים בבירור נוכח התנגדותה למגעו של המערער ולמעשים המיניים שביצע בה, בעיקר בשנתה. המעשים כפי שתוארו מבהירים את חוסר הסכמתה ואת ניסיונות ההתחמקות הנואשים של המתלוננת. מעשים כמו לבישת מכנסיים בשנתה, קשירת התריס כדי שיהיה אור ולא יכנס לחדר, קימה מהמיטה, התהפכות על בטנה והכל כדי למנוע ממנו להתקרב אליה למנוע ממנו לגעת בה. הוא מצדו ניסה בהזדמנויות שונות להסביר לה שאין לו אישה ולכן הוא נזקק לה. בנסיבות כאלה אין זאת אלא שהמערער ידע כי המתלוננת מתנגדת לכל מגע מצדו ומנסה בכל דרך לחמוק ממנו או ממגע ידו. הוא התעלם מכך, ניסה לבוא אליה בשנתה, ניצל את גילה הצעיר, את חולשתה ותומתה, התעלם מהתנהגותה המפוחדת והמתחמקת ועשה בה כרצונו. המערער ידע שהוא כופה עצמו עליה והיא לכודה במלכודת של פחד וחוסר אונים מולו ואינה יודעת איך להיחלץ ממנה. לאור כל אלה הרשעת המערער בעבירות כפי שפורטו ניצבת על בסיס מוצק, ואין להתערב בה ולשנותה. הערעור כנגד העונש 18. בית המשפט המחוזי דן את המערער לעונש של 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים למשך שלוש שנים, ופיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ₪, כדי לעזור לה לממן טיפול ולפעול לשיקומה. בא כוח המערער טוען כי העונש שהושת עליו הינו חמור ביותר. המערער הינו אדם אומלל, חסר כל, עיוור לחלוטין הסובל מבעיות רפואיות שונות, לכן יש מקום להקל בעונשו ולהפחית מתקופת מאסרו. אני סבורה כי דין הערעור על העונש להידחות. הנסיבות לקולא אותן הציג בפנינו בא כוח המערער עמדו כולן בפני בית המשפט המחוזי. בגזר דינו המפורט התייחס בית המשפט לכלל הטענות שהועלו מטעם המערער, והביא בחשבון את השיקולים השונים לקולא וחומרה: בין היתר, בחן את תסקיר הנפגעת של המתלוננת המתאר את הנזק העצום שנגרם לה, את הערכת המסוכנות של המערער המפרטת את התוקפנות שהוא מגלה, את העיוורון ומחלת הסכרת ממנה הוא סובל, כמו גם את חומרת המעשים ורף הענישה המקובל. בהתחשב בצורך להילחם בתופעת עבריינות המין בכלל ובמשפחה בפרט, לא מצאתי שבית המשפט החמיר עם המערער, אלא אף הקל עמו, תוך שהתחשב במידה רבה בנסיבותיו האישיות. חומרת מעשיו של המערער הינה מופלגת; הוא ביצע בבתו הקטינה עבירות מין ואלימות לאחר שהיא הגיעה ארצה בתקווה למצוא בית חם ואוהב אצל אביה, והסתבר שנקלעה למסכת מעשים מיניים והתעללות פיזית שבוצעו בה על ידו מאז היותה בת 12 ועד הגיעה לגיל 15 עת הוצאה מהבית על ידי גורמי הרווחה. המתלוננת הייתה נתונה כל כולה למרותו של המערער מבלי שיהיה לה אדם קרוב לפנות אליו לעזרה. אביה שלל ממנה קשרים חברתיים, ידו הארוכה הגיעה לכל מקום בו היתה, הוא ניתק אותה מהעולם החיצון וביצע בה מעשי אלימות, כמו גם עבירות מין שבוצעו בעיקר בשעות הלילה עת ישנה במיטתה. מצבה הנפשי של המתלוננת עקב מעשי העבירה שבוצעו כלפיה מעיד על חומרת הפגיעה שנגרמה לה. הנזקים תוארו בהרחבה בתסקיר הקרבן שהוגש לעיוננו. המדובר בנפש צעירה שאביה ביצע בה את המכוערים שבמעשים, פגע בה פיזית ונפשית ומאז שהמעשים התגלו היא סבלה מנזקים פוסט טראומטיים קשים, הועברה להוסטל חבולה ופגועה, ואחר כך הוצאה אל מעגל החיים כשהיא בודדה בעולם, למעט אמה החורגת המרצה עונש מאסר עולם בכלא, אותה היא מבקרת במאסרה. המערער מנגד, לא נטל כל אחריות על מעשיו וטען שבשל מצבו הכלכלי לא יוכל ליתן סכום כלשהו לפיצוי המתלוננת, כאשר נקבע על ידי בית המשפט שהיא זקוקה ביותר לטיפול ושיקום. סוף דבר 19. אין ספק כי נסיבות ביצוע העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות ביותר. מעשיו המכוערים והשפלים של המערער שבוצעו בבתו הקטינה שהגיעה על פי רצונו ארצה ושמה בו את מבטחה, מצדיקים ענישה מחמירה. המערער הפר את האמון שנתנה בו, בית אבא אליו ערגה הפך למקור פגיעה, כאב והשפלה. נסיבות הגעתה ארצה, עובדת היותה תלויה כל כולה באביה, הפכו אותה "לטרף קל" פגועה לכודה ושותקת עת אביה מולידה, היכה השפיל, התעלל וביצע בה מעשים מיניים. בית המשפט מצווה להגיב בענישה מחמירה המבטאת את חומרת המעשים, את הסלידה מהם ואת חשיבות ההרתעה. בהתחשב במצבו האישי והבריאותי החליט בית המשפט שלא למצות עמו את הדין. בנסיבות אלה אין כל עילה להתערבות בעונש שנגזר על המערער. אשר על כן, לו תשמע דעתי הערעור על ההכרעה ועל העונש יידחו. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ב בתשרי תשע"א (20.9.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08086240_B07.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il