המוסד לביטוח לאומי נ. רחלה שחר

פסק-דין בתיק רע"א 8622/13 בבית המשפט העליון רע"א 8622/13 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המבקש: המוסד לביטוח לאומי נ ג ד המשיבים: 1. רחלה שחר 2. אלון וולך עו"ד בתפקידו כמנהל עזבון המנוח שחר שמואל 3. בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ הנהלה ראשית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.11.2013 בע"א 30436-07-13 בשם המבקש: עו"ד יעקב ברכה בשם המשיבה 1: עו"ד אפרים גלסברג בשם המשיב 2: עו"ד אלון וולך פסק-דין השופט נ' הנדל: נפתלי מחזיק בקופת גמל, וקובע מוטב לקבלת הכספים הנחסכים בה היה וילך לעולמו. במהלך חייו, נקלע לחוב לטובת נושה. הנושה מטיל עיקול על הכספים שבקופת הגמל. נפתלי נפטר. למי תינתן הבכורה בהעברת הכספים המצויים בקופת הגמל – למוטב, או שמא למעקל? זו השאלה המשפטית הנדרשת הכרעה בענייננו. העובדות והליכים קודמים 1. המשיבה בהליך שלפנינו היא המוטבת בקופת גמל המתנהלת בבנק יהב לעובדי המדינה בע"מ – משיב 3 (להלן: הבנק) – ורשומה על שם העמית בקופה, בעלה, שמואל שחר ז"ל (להלן: המנוח). מדובר בקופת גמל לתגמולים ולפיצויים, אשר כללה בפועל כספי תגמולים בלבד, ונפתחה בשנת 1996 עת היה המנוח שכיר. המשיבה נקבעה כמוטבת במועד הצטרפות המנוח לקופה. על הכספים שבקופת הגמל הוטל עיקול זמני על ידי המוסד לביטוח לאומי – המבקש – במסגרת תביעה כספית שהגיש כנגד המנוח בשנת 2003, תביעה אשר עדיין מתבררת בבית המשפט. המנוח נפטר בשנת 2008. לאחר פטירת המנוח, ועם הפיכת הכספים שבקופה לנזילים בשנת 2009, פתחה המשיבה בהמרצת פתיחה כנגד הבנק, המבקש ומנהל עזבון המנוח – משיב 2 – בבית משפט השלום בחיפה, בבקשה לפסק דין הצהרתי לפיו הכספים שבקופת הגמל שייכים לה כמוטבת ואינם בגדר העיזבון (ה"פ 12254-09-12, כב' השופטת נ' עדוי). בית משפט השלום קבע כי הכספים שבקופת הגמל אינם שייכים לעיזבון, בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), לפיו "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם" על פי חוזה ביטוח או חברות בקופת גמל אינם בגדר עיזבונו של אדם. תוך הסתמכות על שנקבע בע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר (27.7.1981) (להלן: פרשת בכר), נפסק שיש לפרש את המונח "עקב מותו של אדם" בהרחבה, כך שיכלול כנכסים שמחוץ לעיזבון גם כספים המשתלמים לידי המוטב עם פטירת המיטיב, אשר אירוע המוות איננו העילה היחידה המאפשרת את תשלום הכספים. מכאן, שכספים שהם כספי חיסכון, כגון אלה בקופת גמל לתגמולים, אשר עומדים בפועל לזכותו של העמית עוד במהלך חייו, גם הם מחוץ לעיזבונו לאחר פטירתו ככל שלא משכם בחייו. פרשנות זו מתיישבת עם הכללת המונח "קופת תגמולים" בחוק. בהתאם, בית משפט השלום נתן פסק דין הצהרתי לפיו כספי קופת התגמולים אינם בכלל עיזבון המנוח, והינם שייכים למשיבה – המוטבת. ערעור שהוגש מטעם המבקש על פסק הדין, לבית המשפט המחוזי בחיפה, נדחה (ע"א 30436-07-13, כב' השופטים א' אליקים, ב' טאובר ור' פוקס). בית המשפט המחוזי, בפסק הדין העיקרי מפי השופט א' אליקים, שם את הדגש על זכויותיו של המעקל אל מול זכויות המוטב, גם בהתחשב בכך שהעיקול שהוטל היה זמני. צוין כי עיקול מקנה למעקל זכות דיונית בלבד, אשר ביכולתה למנוע מהחייב לבצע דיספוזיציה בנכס. אין הוא מקנה מעמד קנייני מועדף או עדיפות על פני צדדים שלישיים. משכך, כל עוד העיקול לא הפך לקבוע ולאחר מכן מומש במהלך חייו של החייב, הכספים יועברו לאחר מותו ליעדם שהוא המוטב. עוד צוין כי עמדה זו מתיישבת עם המדיניות שהותוותה על ידי בית המשפט העליון בפרשת בכר, לפיה לצורך סעיף 147 לחוק הירושה אין להבחין בין כספי חיסכון, כפי שכאן, לבין כספי "ריסק" – כספים שזכות המוטב להם מתגבשת אך ורק בעילת פטירת המיטיב, כגון כספים המשתלמים במסגרת ביטוח חיים. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. העניין נקבע בפני מותב. השאלה שמצויה במרכזה של הבקשה – הנוגעת ל"תחרות" בין נושה מעקל כספי קופת גמל לבין המוטב הקבוע בקופה בהינתן מות העמית – הינה סוגיה משפטית, כללית, שטרם זכתה להכרעת בית משפט זה. לכן, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלטנו לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. טענות הצדדים 2. בהליך שלפנינו, טוען המבקש כי יש להבחין בין הרכיבים השונים המצויים בפוליסות ביטוח או בקופות הגמל, שהם רכיב החיסכון ורכיב ה"ריסק". בעוד שרכיב ה"ריסק" הוא רכיב ביטוחי, אשר מקנה למוטב הקבוע בפוליסת הביטוח זכות המתגבשת לו רק עם פטירת המבוטח, רכיב החיסכון הוא רכיב הוני אשר עומד לזכותו של המבוטח או העמית עוד בחייו. על כן, סבור המבקש כי רכיב החיסכון לא משולם "עקב מותו של אדם" וכן נכלל בעיזבון המיטיב, מצב שמאפשר את קבלתו על ידו בתור נושה. לעמדת המבקש, יכולתו של נושה להבטיח את חובו באמצעות עיקול על כספי קופת גמל, נגזרת מסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). לשון הסעיף לפיה "קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מהמבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח", אינה סותרת את המסקנה שניתן להטיל עיקול על קופות גמל. עוד התייחס המבקש לסעיף 25(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005 (להלן: חוק הפיקוח על קופות גמל) הקובע כי זכויות של עמית בקופת גמל אינן ניתנות לעיקול, אלא לפי הוראות שיקבע השר הממונה. אולם, מאחר שטרם הותקנו תקנות השר בנושא, הסעיף טרם נכנס לתוקף, וזאת על פי הוראת המעבר הקבועה בסעיף 85(ב) לחוק הפיקוח על קופות גמל. כך או כך, העיקול במקרה דנן הוטל בשנת 2003, טרם כניסת חוק הפיקוח על קופות גמל לתוקף. עוד נטען כי בכל מקרה יש להבחין בין ה"תחרות" שבין היורש למוטב, לבין ה"תחרות" שבין המוטב למעקל. על פי קו זה, גם בהינתן כי בראשונה ידו של המוטב על העליונה בעקבות סעיף 147 לחוק הירושה, הרי שבאחרונה לא כך הדבר, ויש להעדיף מעקל שהטיל עיקול על כספים שבקופת גמל על פני המוטב. זאת משום שזכותו של המעקל התגבשה לפני זכותו של המוטב. המבקש מוסיף ומציע מבחן שבמרכזו מידת השליטה בנכס – מאחר שכספי חיסכון הם הוניים ומהווים זכות קניינית של החוסך במהלך חייו, בכוחו לשלוט בנעשה באותם הכספים במהלך חייו ואף למשכם בכל עת. משכך, הרי שעיקול המוטל עליהם שווה ערך לעיקול כל זכות קניינית של החייב, ואין בכוחו של מוטב לגבור עליו. בכוחו של העיקול למנוע את העברת הזכות בכספים מהחייב אל המוטב. לעניין זה, לדעת המבקש, אין להבחין בין עיקול זמני לעיקול קבוע. עוד הוסיף המבקש כי שאלת יכולת המנוח למשוך את הכספים מהקופה, איננה שאלה עובדתית כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אלא שאלה משפטית המוכרעת בהתאם לחוק ולתקנות המסדירות את האפשרות למשיכת כספים מקופת גמל בעת שהם אינם נזילים, וזאת בתמורה לתשלום מס מוגבר. אפילו אם למנוח לא הייתה כלל אפשרות למשוך את הכספים במועד הטלת העיקול, אין זה משנה שכן ניתן להטיל עיקול גם על "זכות עתידה", זכות שכבר התגבשה בעת הטלת העיקול ורק מועד פירעונה בעתיד. המשיבה מנגד סמכה ידה על הניתוח המשפטי של בתי המשפט קמא. מעבר לכך, התמקדה בתגובתה בטענות עובדתיות הנוגעות לתקפות העיקול. כך נטען כי העיקול הזמני אינו תקף מאחר שהסכם פשרה שנערך בין המנוח לבין המבקש ביטל את צו העיקול הזמני שהוטל על כספי קופת הגמל, והותיר צו עיקול על כספים בחשבון הבנק של המנוח בלבד. במישור המשפטי של יכולת הטלת עיקול על כספי קופת גמל, נטען כי על פי סעיף 25(ב) לחוק הפיקוח על קופות גמל לא ניתן היה להטיל עיקול על הכספים. עוד נטען, בהיקש מהאיסור על עיקול קופת גמל לקצבה הקבוע בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), כי מאחר שבמועד הטלת העיקול הכספים לא היו נזילים וזמינים, העיקול הוטל שלא כדין. ביחס לאפשרותו של המנוח למשוך את הכספים בכל עת בכפוף לתשלום מס, נטען כי נתון זה איננו קובע, משום שאין ביכולתו של המעקל לחייב את העמית למשוך את הכספים שבקופה טרם מועד פירעונם ותוך תשלום מס מוגבר. לבסוף נטען כי יש לייחס חשיבות לכך שמדובר במכשיר פיננסי שבבסיסו קידום התכלית הסוציאלית. בהקשר זה הודגש כי מדובר בקופת גמל לשכירים שנפתחה על ידי מעסיק של המנוח, ושאליה הופרשו כספים ישירות על ידי המעסיק. משיב 3 – הבנק, סומך ידו על פסקי הדין של בית המשפט קמא, ואילו משיב 2 – מנהל העיזבון, מצטרף לטענותיו של המבקש, תוך שימת הדגש על "מבחן השליטה". לטענתו, המנוח הפסיק את ההפקדות לקופה בשלב כלשהו לאחר הטלת העיקול, נתון אשר יש בו בכדי לחזק את היות הכספים שבקופת הגמל נכס קנייני בר עיקול לכל דבר ועניין. דיון והכרעה 3. סוגיות מספר עולות מהמקרה. המרכזית ביניהן היא כאמור שאלת ה"תחרות" בין מוטב בקופת גמל לבין נושה שהטיל עיקול על הכספים שבאותה קופה. העניין מערב סוגיות מדיני הירושה, ובעיקר שאלת הכללת כספי קופת גמל בעיזבונו של אדם. כמו כן מעורבות בכך סוגיות הנוגעות לעיקול, אשר מוסדר בדיני הוצאה לפועל ובסדרי הדין האזרחי. השאלות העיקריות הן – האם כספים בקופת תגמולים הינם נכס בר עיקול? האם לנזילות הכספים במועד הטלת העיקול יש משמעות והאם ביכולת המעקל לחייב את הפיכת הכספים לנזילים? וכמובן – האם העיקול מקנה למעקל זכות אשר גוברת על זכות המוטב לכספי קופת הגמל לאחר פטירת העמית? דרך הילוכנו לצורך מענה על כל אלו, תהא זו: תחילה, נבחן האם כספי קופת גמל נכללים בעיזבונו של אדם או שמא מוצאים ממנו, על פי סעיף 147 לחוק הירושה, שעוסק ב"תחרות" שבין עיזבון מנוח לבין מוטב אותו קבע המנוח כזכאי לכספי קופת גמל או פוליסת ביטוח. במידה וניווכח כי הסעיף מוציא את כספי קופת גמל מתוך עיזבונו של אדם ותחולתו של חוק הירושה, הרי שיש להמשיך ולבחון האם אותו המוטב גובר גם על נושה שהטיל עיקול ספציפי על הנכס – כספי הקופה – עוד בחיי העמית המיטיב. על שאלה זו להיות מוכרעת על פי דיני העיקול. שתי הערות רקע אחרונות טרם נפתח בדיון: הראשונה – דיונית. בבקשה זו המשיבה העלתה בטיעוניה את שאלת תוקפו של העיקול שהוטל על הכספים, בהיבט העובדתי ובהיבט המשפטי. הסוגיה העובדתית בדבר תוקף העיקול במקרה ספציפי זה, על נסיבותיו, מתעוררת על בסיס הסכמים שנערכו בין המנוח לבין המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי העיקול הוטל כדין, וכי הסכם פשרה שנערך בין הצדדים לא הביא לביטולו. לא מצאתי בסיס להתערב בקביעה עובדתית זו, שניזונה גם מהממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה, אשר לא הביעה עמדה בנידון. משכך, בהליך זה, מתמקדים אנו בסוגיות המשפטיות שמתעוררות, ובהן בלבד, תוך הנחה שהעיקול הוטל כדין ותקף הוא, מבחינה עובדתית. לסוגיית ההיבט המשפטי של תוקף העיקול, אשר הועלתה לראשונה בפני בית המשפט המחוזי, עוד אחזור בהמשך. ההערה השנייה מתייחסת להגדרת המונח "קופת תגמולים", והקשר בינו לבין קופת גמל. כאמור, במוקד הדיון עומד סעיף 147 לחוק הירושה המחריג מהעיזבון "חוזה ביטוח", "קופת תגמולים" ו"קופת קצבה". בהמשך, נדון במשמעות החרגה זו. בשלב זה נסתפק בהבהרה לפיה המונח "קופת תגמולים" טומן בחובו "קופת גמל לתגמולים". כפי שנפסק על ידי הנשיא מ' שמגר בפרשת בכר: "מאחר ואין הוראת חוק אחרת הדנה במפורש ובמיוחד בקופות קיצבה ובקופת תגמולים, ניתן לפנות לצורך הבנתם של המונחים אל ההגדרה המשמשת את הצרכים של פקודת מס הכנסה [...]. תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964, מגדירות את המונחים "קיצבה" ו"תגמולים" ובעקבות זאת את המונחים "קופת גמל לקיצבה" ו"קופת גמל לתגמולים". [...] סעיף 147 לא היפנה כאמור לעיל אל פקודת מס הכנסה או אל התקנות הנ"ל ואנחנו נעזרנו בהגדרות הנ"ל רק לצרכי הבנתו של המונח בפנותנו אל אותה מערכת חוקית בה הוא נמצא בשימוש תדיר." (שם, בעמ' 3). אף הצדדים לא חלקו על נקודה זו. כעת, נעבור לדיון גופו. דיני חוזים ודיני ירושה 4. סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע את האפשרות ליצור חוזה לטובת צד שלישי – מוטב: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". חוזה נפוץ מסוג זה, והדברים יוצגו כעת במישור הכללי, הוא למשל חוזה לביטוח חיים. אדם – המבוטח – מתקשר עם חברת ביטוח וקובע מוטב אשר יקבל את דמי הביטוח בעת קרות מקרה הביטוח – מותו. מוטב יכול להיקבע גם בעת פתיחת קרן חיסכון, כגון קופת גמל. בקרן מסוג זה אדם – העמית – מפקיד כספים באופן שוטף במהלך חייו, וזכאי למשוך את הכספים לאחר תקופה מסוימת או בהינתן תנאים מסוימים, בדמות מעין קנס או תשלום מס מוגדל. כמו כן, עומדת לעמית אפשרות לקבוע מוטב, אשר יהיה זכאי לכספים שנצברו בקרן במידה והעמית ילך לעולמו מבלי למשוך את הכספים. הוראת התשלום בהסדרי גמל וביטוח חיים מתייחסת למצב בו נפטר העמית. לנוכח זאת, מדובר בהסדרים חוזיים בעלי אופי ירושתי. אופי זה מכניס לתמונה את דיני הירושה. אולם, סעיף 147 לחוק הירושה מוציא על פניו את כלל המקרים הללו מתחולתם של דינים אלה, בקובעו: 147. סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון. מכוח הסעיף נוצרות למוטב זכויות ממון, הנובעות באופן כזה או אחר ממותו של המיטיב, אך שמצויות מחוץ לזכויות העיזבון ובמנותק מהן. זכויות אלו מכונות לעתים זכויות מלבר-עיזבון (גד טדסקי "זכויות מלבר לעיזבון" משפטים יא 20, 21 (תשמ"א) (להלן: טדסקי)). להבדיל מזכויות עיזבון, שלמעשה מועברות מן המנוח ליורשים, בזכויות מלבר-עיזבון אין העברה מבחינה טכנית. ישנם מקרים שבהם במות האדם המיטיב רוכשים המוטבים זכות שלפי תוכנה לא הייתה יכולה לנבוע, בתור זכות מועברת, מכל זכות שהייתה למנוח (טדסקי, בעמ' 24). כך כאשר מדובר בביטוח חיים, למבוטח אין למעשה אפשרות לקבל את דמי הביטוח מעולם. מדובר בזכות שבאה אל העולם רק עם מותו, שהוא מקרה הביטוח. ישנם גם מקרים אחרים, שבהם זכות המוטב היא בעלת אותו תוכן הזכות שהייתה לנפטר. כך למשל בקופות פנסיה או גמל – לעמית עומדת הזכות לקבל את כספי הקרן בהינתן חלוף תקופה מסוימת, בפרישתו מהעבודה או במועד אחר, ורק אם לא משך את הכספים יועברו הם למוטב בעת פטירתו. אך, גם במקרים אלה אין לראות בזכותו של המוטב כאותה הזכות של הנפטר שהועברה לו, אלא כזכות חדשה. זאת משום שזכותו של העמית לקבל את הכספים עוד בחייו היא זכות שאיננה עבירה. לאי עבירותה של הזכות כשהעמית בין החיים, מקבילה אי עבירותה של הזכות מחמת פטירתו (שם). למהות זכותו של המוטב כזכות עצמאית ובלתי-עבירה, אחזור עוד בהמשך. בשלב זה, ייתכן ויהיה מועיל להסתכל על העניין באופן הבא: זכויות מלבר עיזבון מקורן בחוזה לטובת צד שלישי, שקובע תנאי. היה וימות פלוני, אלמוני יהא המוטב. במובן זה אירוע המוות הוא התקיימות התנאי שגורם ליישום החוזה לטובת צד ג'. להבדיל, עיזבון הוא בגדר יצור משפטי שמוכר כאישיות משפטית בפני עצמה. לתהליך חלוקת העיזבון כללים ודינים משלו. צוואה או ירושה על פי דין אינם בגדר חוזה. ככלל, המשפט אינו מכיר בחוזה על תנאי שמהותו – מותו של אדם. שאלה היא מדוע המשפט מוכן לעיתים להכיר בחוזה כזה. התשובה נעוצה בקידומה של מדיניות משפטית ביחס לסוגים מסוימים של חוזים כגון חוזה ביטוח או קופת גמל. הרצון הוא לעודד או לאפשר התנהגות מסוימת בדרך של הכרעה ישירה או בלתי מותנית להעברת כספים לאחר המוות. יהיו אשר יהיו הטעמים לדבר, עיזבון לחוד וזכויות מלבר עיזבון לחוד. ובלשון אחר – סעיף 147 לחוק הירושה מבטא את חופש הדיספוזיציה שמעניק המחוקק למוריש. לחופש זה סייגים. כך למשל קובע המחוקק דין קוגנטי באשר למזונות מן העיזבון (סעיף 148 לחוק הירושה); באשר לעדיפותם של נושים על פני יורשי העיזבון (סעיף 100 לחוק הירושה); ובאשר ליכולתו של אדם להוריש נכסים לאחר מותו שלא על פי צוואה (סעיף 8 לחוק הירושה). אולם, ביחס ליצירת הסדרי גמל וביטוח חיים, מוקנה למוריש חופש רחב ונקודתי. רחב – בהענקת שיקול דעת למוריש; נקודתי – שכן המוטב הוא אדם מוגדר וספציפי שנקבע בחיי המיטיב. זכות המוטבים בהסדרים אלה היא זכות "משוריינת", שכפופה אך לשינויים של המיטיב עצמו, ושגוברת על זכותם של נושי העיזבון. גישה זו מבטאת, למעשה, העדפת מה של "תפיסה חוזית" על פני "תפיסה ירושתית". על פי הראשונה יש להעניק עדיפות לחופש החוזים וליכולתו של אדם לעשות בנכסיו כרצונו באמצעות מערכת של הסדרים חוזים אוטונומיים, הראויים למסגרת עיונית משל עצמם תוך החרגתם מתחולת דיני הירושה. לעומת זאת, על פי האחרונה יש להעדיף את הוודאות והיציבות של פעולה בהתאם לדיני הירושה בעת לכתו של אדם, ומשכך יש לשאוף להכליל את מגוון ההסדרים הנוגעים לפטירתו של אדם תחת המטריה של דיני הירושה [ראו: דודי שורץ "שינוי המוטב בקופת­ גמל ובביטוח חיים – דיסהרמוניה בחקיקה והפסיקה ויישובה" עיוני משפט יז(2) 345 (1992); שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך ג' (2002) (להלן: שילה)]. אך, אין לשכוח כי העדפה של החוזה על פני הירושה מהווה החריג לכלל. (-) "עקב מותו של אדם" - הגדרה 5. עד כה צעדנו בדרך בה סעיף 147 לחוק הירושה אכן מוציא מגדרי העיזבון כל סוג של כספים המשתלמים לידי המוטב עם פטירתו של המבוטח בפוליסת ביטוח חיים, או העמית בקופת תגמולים או קופת קצבה. אולם, הסעיף נוקט בלשון של: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם...". בענייננו, חלוקים הצדדים על פרשנות המונח "עקב מותו של אדם". כאמור, המבקש טוען כי כספי החיסכון בקופת הגמל לא משתלמים לידי המוטב עקב פטירתו של אדם, שכן מדובר בכספים שהזכות למשכם עמדה לעמית עוד בחייו. זאת בשונה מרכיב ביטוחי אשר משתלם לידי המוטב רק במות המבוטח. על ההבדל בין השניים ארחיב עתה. בכדי לעמוד על השוני בין רכיב חיסכון לרכיב ביטוחי, בהקשר האמור, יש להקדים ולהרחיב מעט על ההבדל שבין קופת גמל לבין פוליסת ביטוח. קופות הגמל משרתות מטרות שונות. חלקן מושתתות על עקרונות הביטוח, וחלקן מהוות אמצעי חיסכון גרידא. סוגיהן השונים של קופות הגמל מנויים בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, אשר אימץ את מרבית ההגדרות מתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 (להלן: תקנות מס הכנסה – ניהול קופות גמל; אלה התקנות שאסדרו את תחום קופות הגמל עד לתיקון 148 לפקודת מס הכנסה, ס"ח 2024 התשס"ה 889 מיום 10.8.2005, וחקיקת חוק הפיקוח על קופות גמל). המונח "קופת גמל" מוגדר בחוק הפיקוח על קופות גמל כ"קרן או תכנית ביטוח שניתן לגביהן אישור קופת גמל לפי הוראות סעיף 13". קופות הגמל הרלוונטיות לדיוננו הן: קופת גמל לפיצויים, קופת גמל לתגמולים וקופת גמל לקצבה. קופת גמל לפיצויים, היא קופה בה מופקדים כספי פיצויים על ידי המעביד של העמית, סכום שישתלם בסופו של דבר לידי העמית כמענק עקב פרישה, או לידי שאריו כמענק עקב מוות (ראו הגדרות "קופת גמל לפיצויים" ו"פיצויים" בחוק הפיקוח על קופות גמל). קופת גמל לתגמולים היא קרן הונית, אשר הכספים שבה משתלמים לידי העמית או לידי המוטב שלו, הם התגמולים, כסכום חד פעמי מתוך כספים שנצברו בקופת הגמל (ראו הגדרת "קופת גמל לתגמולים" והגדרת "תגמולים" בחוק הפיקוח על קופות גמל). קופת גמל לקצבה היא קופה המשלמת לעמית במשך כל ימי חייו, או למוטבים שלו לאחר מותו, תשלומים שווים מדי חודש בחודשו באופן רציף, בהתאם לתקנון הקופה (ראו הגדרות "קופת גמל לקצבה" ו"קצבה" בחוק הפיקוח על קופות גמל). יש לציין שבתיקון 3 לחוק הפיקוח על קופות גמל, בוטלה "קופת גמל לתגמולים" ונקבע כי לא יהיה ניתן לחסוך כספים שישולמו לעמית כסכום הוני חד פעמי. משכך, כספים שיופקדו לקופות מסוג כאמור לאחר 1.1.2008 יצטרכו להיות מועברים לקופת גמל לקצבה, ולהשתלם לעמית במועד הרלוונטי, כקצבה. עם זאת, הדין הקודם עדיין תקף בכל הנוגע לכספים שהופקדו בקופה לפני ה-1.1.2008 (ראו גם: ברוך כחלון מיסוי פנסיוני 10 (2015)), כפי שבענייננו. העמית בקופה הוא מי שרשומים על שמו הכספים ברישומי קופת הגמל או מי שזכאי לקבל הכספים (ראו הגדרת "עמית" בחוק הפיקוח על קופות גמל). ישנם סוגים שונים של עמיתים, כאשר הנפוצים והרלוונטיים לדיוננו הם עמית-שכיר, שהוא עובד אשר מעבידו משלם בעדו כספים לקופת הגמל, ועמית-עצמאי אשר משלם כספים לקופת הגמל בעד עצמו (ראו הגדרות בחוק הפיקוח על קופת גמל). המוטב בקופה הוא מי שזכאי לקבל את הכספים שטרם נמשכו מהקופה, בשל מותו של עמית. להבדיל מקופת גמל אשר נוצרת בראש ובראשונה כחוזה בין העמית לקופה באמצעות תקנונה (חנה הרדוף זכויות עובדים בקופות גמל 80 (1997) (להלן: הרדוף); ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13, 23 (1991) (להלן: עניין הלה יפה)), חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח, המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם תגמולי ביטוח למוטב, בקרות מקרה הביטוח (סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח). כברירת מחדל, המוטב הוא המבוטח עצמו, אך המבוטח רשאי לקבוע צד שלישי כמוטב במקומו, בין אם לכל תגמולי הביטוח ובין אם לחלקם. עוד ביכולתו של המבוטח לבטל את קביעת המוטב או לשנות את זיהויו של המוטב, אלא אם הגדיר את הקביעה כבלתי חוזרת (סעיף 11 לחוק חוזה הביטוח). 6. אם כן, קופת גמל מורכבת בעיקר מרכיב חיסכון. רכיב זה הוא הכספים שהעמית צובר על ידי הפקדות לקופה מעת לעת. כאשר מגיע המועד בו העמית זכאי למשיכת הכספים, הסכום שימשוך ישקף בעיקר את הסכום שנחסך בקופה. כך גם במקרה בו לא משך את הכספים במהלך חייו – הכספים שיועברו לידי המוטב. לעומת זאת, הכספים המשתלמים לידי המבוטח או המוטב על פי פוליסות ביטוח הם תגמולי ביטוח, המכונים גם כספי "ריסק". סכום כספים אלה אינו מבוסס על הפרמיה ששילם המבוטח מעת לעת, אלא מוגדר בחוזה הביטוח בין הצדדים. כספי החיסכון וכספי הריסק אינם מתחלקים באופן דיכוטומי בין ההסדרים השונים. כך למשל ייתכן חוזה ביטוח המערב במסגרתו הן תכנית חיסכון של המבוטח והן חוזה ביטוח סטנדרטי הקובע תגמולי ביטוח שישתלמו בקרות מקרה הביטוח. וכן ההיפך – תיתכן קופת גמל שתכלול רכיב ביטוחי. כך למשל, מרבית קופות הפנסיה שהינן קופות גמל, כוללות רכיב של תשלום קצבת נכות לעמית או קצבת שאירים לקרוביו בהינתן פטירתו – שניהם סוגי תשלומים שלא מבוססים רק על הסכום שנחסך בקופה במהלך חייו וכוללים רכיב ביטוחי (הרדוף, בעמ' 35). משכך, לצורך הדיון נבחין בין כספי חיסכון לבין כספי "ריסק". ההבדל המשמעותי בין שני הרכיבים, אותו הזכרנו גם קודם, הוא יכולתו של המבוטח או העמית למשוך את הכספים עוד בחייו. באשר לכספי ה"ריסק", למבוטח לא עומדת הזכות לקבלם בעודו בחיים, וניתן לשלמם למוטב רק עקב מותו של אדם. זאת לעומת כספי קופת תגמולים, אותם ניתן לשלם לעמית הקופה אם נתמלאו התנאים הקבועים לכך בחוק (למשל בעת פרישתו מהעבודה או לאחר גיל מסוים), או למוטב באם העמית נפטר. מכאן עולה השאלה, האם כוונת המחוקק בסעיף 147 לחוק הירושה הייתה להוציא מגדר העיזבון רק כספים אשר העילה היחידה לתשלומם למוטב היא פטירתו של המיטיב, דהיינו – כספי "ריסק". מלשון החוק לא עולה הבחנה כזו בין רכיב חיסכון לרכיב "ריסק". החוק נוקט בלשון "עקב מותו של אדם". מהי משמעות המילה "עקב"? מבחינה לשונית, בהיעדר כל אינדיקציה אחרת, נדמה כי יש לפרש את המונח "עקב" כפשוטו, כקשר סיבתי עובדתי. בענייננו, בפועל מותו של המנוח הוא העילה לתשלום. הלשון אינה קובעת כי עילה זו חייבת להיות העילה היחידה האפשרית כפי שטוען המבקש. נראה כי בכוונת המחוקק היה להכליל בגדר "חוץ עיזבון" כל סוג של כספים בקופת גמל – בין אם חיסכון ובין אם "ריסק" – אשר העילה לתשלומם למוטב היא מותו של אדם. זאת, גם כאשר כספי חיסכון משולמים למוטב בעת פטירת העמית מאחר שהעמית לא משך בעצמו את הכספים עוד בחייו. כך גם נקבע בפסיקה העוסקת בסוגיה. בפרשת בכר עלתה השאלה האם סעיף 147 מוציא מגדר עיזבונו של אדם רק כספים אשר העילה היחידה לתשלומם היא מותו של אדם. כאמור, מאחר שחוק הירושה לא מגדיר "קופת תגמולים" מהי, הנשיא מ' שמגר נעזר בפרשנות המונחים "תגמולים" ו"קופת גמל לתגמולים" כפי שמופיעה בתקנות מס הכנסה – ניהול קופות גמל. פרשנות זו הועתקה גם לחוק פיקוח על קופות גמל כפי שתואר לעיל. מהגדרות אלו הוסק כי מדובר בכספים הנחסכים בקרן ויכול שישולמו לעמית עצמו, בחייו, בקרות אירוע הקבוע בתקנותיה של הקופה, או לשאריו לאחר מותו. נקבע כי חוק הירושה לא מגביל את המונח "קופת תגמולים" או מצמצמו לקופות המשלמות תגמולים רק במקרה מוות ותו לא. עוד צוין כי כאשר עסקינן בקופות תגמולים, זכויותיו של העמית אינן מונחלות לשאיריו. אלא, מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, אשר מקנה למוטב זכויות שיבשילו עם מות העמית. כפי שקבע הנשיא מ' שמגר, "המוטב אינו בא מכוחו או מטעמו של העמית אלא מכוח זכות עצמאית המוקנית לו בחוזה שבין העמית לקופת הגמל" (שם, בעמ' 4). לנוכח כל אלה, הרי שאין להסיק מהמילים "עקב מותו של אדם" כי הסעיף חל רק על תשלומים אשר עילתם היחידה היא מותו של אדם [שם; ראו גם: דודי שורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון" עיוני משפט יח(1) 235 (1993) (להלן: שורץ – כספי ביטוח חיים)]. עמדה זו אשר שוללת הבחנה בין סוגי הרכיבים השונים בקריאת סעיף 147 לחוק הירושה מסתמנת גם מפסיקה נוספת. לא אחת נפסק כי על פי סעיף 147 זכויות בקופת גמל לתגמולים אינן חלק מן העיזבון [ע"א 293/72 יצחק פילוסוף נ' "תעוז" קופת תגמולים לשכירים בע"מ, פ"ד כז(2) 535, 538 (1973) (להלן: עניין פילוסוף); ע"א 135/74 עמיאל נ' עמיאל, פ"מ כט(1) 94, 96 (1974); עניין הלה יפה בעמ' 26; ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 456 (1993) (להלן: עניין רודה); ע"א 3807/90 מירי פישר נ' "תמר" קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מז(5) 104, 109 (1993); ובניגוד מסוים לקביעה בע"א 686/60 קינן נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד לז(3) 545 (1983), שם נקבע בהקשר לסעיף 3(א)(4) לחוק מס עזבון, התש"ט-1949, שהיה תקף באותם ימים, כי כספים שהופקדו בקופת גמל אינם "סכום המשתלם בפטירתו של נפטר"]. בכל המקרים הללו מדובר היה בקופת תגמולים שהכילה כספי חיסכון שצברו הנפטרים, בין אם כשכירים ובין אם כעצמאיים, כאשר לא נלווה להם רכיב ביטוחי מכל סוג שהוא. בסיכום הכולל עולה, אפוא, כי הלשון תומכת יותר בעמדת המשיבה. אך משלא ניתן לשלול הפרשנות המוצעת על ידי המבקש מבחינה לשונית, טרם נכריע בסוגיית הפרשנות, נבדוק את תכלית החוק. (-) תכלית החקיקה 7. על תכליתו של סעיף 147 לחוק הירושה לא ניתן לעמוד מדברי ההסבר להצעת חוק הירושה, התשי"ח-1958 (ה"ח הממשלה 344, עמ' 212), לנוכח העדר התייחסות אליו. בספרות הועלו הצדקות אפשריות להחרגת הנכסים המסוימים מגדר עיזבונו של אדם. המרכזית שבהן היא תכלית סוציאלית. תכלית זו עולה מתוך בחינה כוללת של הנכסים המוזכרים בסעיף. על הפרשן לתור אחר המכנה המשותף שלהם. במקרנו המכנה הוא כי הנכסים או המשאבים האמורים מהווים חלק ממערך הביטחון הסוציאלי בישראל. הם מתווספים לרובד הראשון והבסיסי במערך זה המגיע מהמדינה באמצעות ביטוח לאומי והבטחת הכנסה. הסדרי גמל – קצבה ותגמולים – וביטוח החיים, מאפשרים ליחיד לדאוג לביטחון הסוציאלי שלו ושל משפחתו, בעיקר לעת זיקנתו ולאחר פטירתו. לא בכדי, זכו הסדרים אלה לכינוי "צוואת האיש העני" בספרות המשפטית האמריקאית (ראו למשל: J.H. Langbein Substantial Compliance with the Wills Act 88 Harv. L. Rev. 489 (1975); J. Dukeminier & S.M. Johanson Wills, Trusts and Estates 306, 327 (Boston, 3rd ed., 1984)). לצד מהות ההסדרים גם צורתם מקדמת תכלית זו. הפשטות הבירוקרטית שביצירת ההסדרים, ובעיקר בהעברת כספי הגמל או ביטוח החיים למוטב לאחר מותו של אדם, יש בה בכדי להביא להגשמת התכלית הסוציאלית. לצד התכלית הסוציאלית שמתמקדת בפרט, עולה מההסדרים תכלית כללית יותר. הם מביאים תועלת למשק כולו, מאחר שמושתתים על חסכונות ארוכי טווח ובאופן זה יוצרים משאבים המופנים להשקעה מכוונת (שורץ – כספי ביטוח חיים, בעמ' 239; שילה, בעמ' 402; הרדוף, בעמ' 18). מסיבות אלו המדינה מעוניינת לעודד הסדרים מסוג זה, והיא עושה זאת בעיקר באמצעות הטבות מס שניתנות לכספים הנחסכים במסגרות הללו (הרדוף, בעמ' 19). יושם אל לב כי ההסדרים נערכים על ידי הפרט, בסיוע גופים גדולים יותר ממנו כגון מעסיק או חברת ביטוח. ייתכן וסיבות אלו הן שהובילו את המחוקק להוציא את נכסי ההסדרים הללו מגדר העיזבון, ובכך למגנם מפני נגישתם של נושי העיזבון (שורץ – כספי ביטוח חיים, בעמ' 239; ראו גם: ע"א 4377/04 גל גורן הולצברג נ' אביב מירז (22.7.2007)). מתעוררת השאלה – במה שונה חיסכון של הפרט במסגרת קופת גמל מחיסכון פרטי שלו בכל מסגרת אחרת, כגון חשבון בנק? מדוע יש להוציא נכסים הוניים של הפרט מגדר עיזבונו, רק משום שהם מצויים במסגרת של קופת גמל? ובכן, נראה כי התשובה לכך טמונה בתכליתה של קופת הגמל, המקבלת משמעות, בין היתר, משתיים אלו: צורתה של קופת הגמל בדמות התקיימותה תחת המעטפת של גוף פיננסי מוסדי; וההגבלות שהטיל המחוקק על החסכונות בה. הכסף בקופת גמל אמנם שייך ליחיד, אך אין לו גישה ישירה וחופשית אליו, כפי שיש לו בחשבון בנק רגיל. תכונות אלו מובילות להגשמת התכלית הסוציאלית. כך בנבדל מחסכונות אחרים אשר יכולים ויצטברו לטובת אדם, בהתאם לרצונו ויכולתו. בחיסכון מהסוג של קופת גמל, ישנן הגבלות שמטיל המחוקק על אופי ותצורת החיסכון. בכך הוא שונה מאפיקי חיסכון אחרים, שהגבלותיהם מבוססות בעיקרן על יחסים חוזיים. למשל, המחוקק מגביל, בדרך כלל, את גובה הסכומים שניתן להפקיד בקופת גמל. סעיף 22 לחוק הפיקוח על קופות גמל מורה כי "השר [שר האוצר], באישור ועדת הכספים, יקבע שיעורים או סכומים, מרביים, לתשלומים של עמית, ואם הוא עמית-שכיר – גם של מעבידו, לקופת גמל". הגבלות כאמור קבועות כיום בתקנות מס הכנסה – ניהול קופות גמל, ובהעדר תקנות חדשות מכוח סעיף 22(א) לחוק הפיקוח על קופות גמל, הן עומדות בעינן. כך למשל שיעורי התשלום של מעביד לטובת עובדו מוגבלים בסעיף 19 לתקנות אלו להפרשה של עד 15.83% ממשכורת העובד (לתגמולים או קצבה ולפיצויים); ושיעורי התשלום של העמית-שכיר מוגבלים להפרשה של עד 7% ממשכורתו. כמו כן רשאי שר האוצר לקבוע הוראות נוספות בעניין התשלומים לקופת גמל כגון: תנאים שיחולו על תשלומים עודפים, דהיינו תשלומים שמעבר לשיעורים שייקבעו; אופן הפקדת התשלומים; הריבית שתיגבה בגין איחור בהפקדה; ועוד (סעיף 22(ב) לחוק הפיקוח על קופות גמל). הוראות נוספות כאלו אכן הותקנו בתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תשלומים לקופת גמל), תשע"ד-2014. הגבלה משמעותית נוספת על חיסכון במסגרת של קופת גמל נוגעת למשיכת הכספים על ידי העמית. הגבלות על משיכת כספים מקופות הגמל קבועות בתקנות מס הכנסה – ניהול קופות גמל (ראו סעיף 34 בנוגע לעמית-שכיר וסעיף 38 באשר לעמית-עצמאי). עם חקיקת החוק, ההגבלות נקבעו בחקיקה ראשית, בסעיף 23 אשר קובע כי "משיכת כספים מקופת גמל, לרבות קבלת קצבה מקופת גמל לקצבה, והעברת כספים מקופת גמל אחת לקופת גמל אחרת, מחשבון אחד בקופת גמל לחשבון אחר וממסלול השקעה אחד בקופת גמל מסלולית למסלול השקעה אחר באותה קופה" תהיה כמפורט בסעיף, וכך בלבד. הסעיף מונה מספר חלופות למשיכת כספים מקופת גמל, המשתנות גם כן כתלות בסוגה של קופת הגמל ובסוג העמית – שכיר או עצמאי. 8. להשלמת התמונה החקיקתית, אתייחס להתפתחות הדין גם בתקופה שאחרי שנת 2008, במהלכה בוצעו מספר שינויים חקיקתיים בחוק הפיקוח על קופות גמל. אמנם, אין היא נחוצה להכרעה בנסיבות מקרנו שכן הדין החל על המקרה נגזר ממועד מוקדם יותר. יוזכר כי המנוח נפטר בשנת 2008, וההפקדה האחרונה בקופת הגמל התרחשה מספר שנים קודם לכן. אולם, יש בכך לדעתי בכדי ללמד על רצף הזיקה שבין קופת גמל לבין התכלית הסוציאלית. קופת הגמל לתגמולים, והאפשרות למשוך את החיסכון שבה כסכום חד פעמי, בוטלו על ידי המחוקק בשנת 2008 במסגרת תיקון מס' 3 לחוק הפיקוח על קופות גמל (הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 3) התשס"ח-2008 (ה"ח הממשלה 291, 324)). במקום זאת, נקבע כי ניתן יהיה למשוך כספים שנחסכו במסגרת קופת גמל לתגמולים (אשר שמה שונה ל"קופת גמל שלא משלמת לקצבה" ולאחר מכן ל"קופת גמל לחיסכון") רק כקצבה, או כסכום חד פעמי בכפוף להגבלות קשיחות (ראו סעיף 23 לחוק הפיקוח על קופות גמל). אולם, לאחרונה, במסגרת תיקון מס' 15 לחוק, הוסיף המחוקק סוג נוסף של קופת גמל – "קופת גמל להשקעה" (הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו-2016 (ה"ח הממשלה 1029, 874)). זו דומה לקופת הגמל לתגמולים במובן זה שמאפשרת את משיכת החיסכון כסכום חד פעמי, תוך שמירת האפשרות למשוך את הכספים כקצבה חודשית. בדומה לשאר קופות הגמל, גם קופת הגמל להשקעה מוגבלת בהיקף ההפקדות שניתן להפקיד בה (ראו סעיף 22(א) לחוק הפיקוח על קופות גמל), וכן ביכולת המשיכה ממנה (ראו סעיפים 3(ה4)(3) ו-9א(ה) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]). ניתן לזהות בשלבים השונים של החקיקה נקודה משותפת, והיא הטלת מגבלות על חיסכון במסגרת של קופת גמל, על ידי המחוקק עצמו, ולא על ידי צד זה או אחר לחוזה עם העמית. בכך מעוצב אופייה של קופת הגמל כחיסכון בעל מאפיינים סוציאליים מובהקים. 9. לחיזוק הדברים, נכון יהיה להתייחס לנוסחו של סעיף 147 לחוק הירושה בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (ה"ח ממשלה 595, עמ' 1048). אף כאן התכלית הסוציאלית בולטת. על אף שזו איננה מחייבת ייתכן וניתן ללמוד ממנה על מגמות בפרשנות הסעיף מאז חקיקתו ועד היום, וכמובן שניתן ללמוד ממנה על כוונות עתידיות של המחוקק (אם כי יש לציין כי הצעת החוק נוסחה לפני תיקוני החקיקה השונים לחוק פיקוח על קופות גמל). במסגרת הצעת חוק דיני ממונות הוחלף סעיף 147 לחוק הירושה בסעיף 816, אשר זו לשונו: )ב (כספים שיש לשלמם עקב פטירתו של אדם, כמפורט להלן, לא ייכללו בעיזבונו של אותו אדם: כספים שיש לשלמם על פי חוזה ביטוח חיים, שאינם בשל מרכיב החיסכון שבפוליסה, לרבות כספים שיש לשלמם מקופת גמל שמקורם בחוזה ביטוח חיים שנערכה בעבור עמיתי הקופה. כספים שיש לשלמם מקופת גמל לקצבה, מקופת גמל לתגמולים, או מקופת גמל לפיצויים, לרבות קופת ביטוח. ניתן לראות כי בשונה מהחוק בנוסחו הנוכחי, המחוקק בוחר להבחין בין הרכיב הביטוחי – הריסק – לבין רכיב החיסכון, אך זאת בנוגע לפוליסת ביטוח חיים בלבד. הבחנה זו, שמיושמת באשר לפוליסת ביטוח חיים, מוסברת בהעדרה של תכלית להוצאת חסכון הוני מעיזבונו של אדם. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כך: "בחינה מדוקדקת של סוגי הכספים המנויים בסעיף 147 לחוק הירושה כפרשנותו בפסיקה מגלה כי אין הצדקה מוחלטת בתפיסה "החוזית" ובוודאי לא בפרשנות המרחיבה שלה בפסיקה. ראשית ועיקר, אמנם חלק מהכספים המוחרגים הם כספים שהזכות להם אכן נולדת רק עם הפטירה ואין הם משקפים בעיקרם זכות של המוריש עצמו (כדוגמת כספי ריסק); ואולם חלק מהכספים המוחרגים מגלמים צבירת נכסים ממש, למשל כאשר עסקינן במרכיב החיסכון ההוני בפוליסת ביטוח חיים. אין הצדקה כי על כספים אלה יחולו דינים שונים מדיני הירושה הכלליים המשקפים את הכרעת המחוקק באשר לדרכי העברת נכסים בעקבות פטירתו של אדם. גם הנימוק הסוציאלי אינו יכול לעמוד בכל המקרים – התמריץ לחיסכון סוציאלי ניתן ברגיל על ידי הטבות המס הניתנות על ידי המדינה, וככל שיש רצון להגן על כספים אלה מפני נושים, ניתן לעשות זאת במסגרת המגבלות המוכרות להגנה סוציאלית על נכסיו של אדם בתקופה שבה הוא בחיים. גם הנימוק לעניין ההליכים המהירים להעברת הכספים לשאירים או לזכאים אינו חזק כבעבר [...]" (דברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות, 1048-1049). בכך, מוסבר השינוי שנערך בהצעת החוק באשר להבחנה בין הרכיבים השונים בפוליסת ביטוח חיים. אולם, באשר לקופות הגמל המחוקק לא עורך הבחנה בין הרכיבים השונים. זאת משני טעמים עיקריים. האחד, הוא התגשמותה של התכלית הסוציאלית בכל הנוגע לקופות גמל – הן קצבה, הן תגמולים. השני, הוא הרצון להימנע מהבחנה בין קופות גמל שונות – מאחר שקופת גמל לקצבה אינה מהווה צבירה הונית מובהקת, הוצע להקביל אליה במובן של החרגה מהעיזבון, את קופת הגמל לתגמולים. וזהו הסבר הדברים: "בעיקרם, כספי קופת גמל לקצבה מבטאים זכות עצמאית של שאירי החבר בקופת הקצבה כפי שנקבעו בתקנון הקופה. למעט חריגים מסוימים, השאירים זכאים רק לחלק מהכספים שנצברו במשך שנות חייו של החבר, הנפטר, ואם אין שאירים "יופקעו" הכספים לטובת הקופה (היינו לטובת החברים האחרים, בשם עקרון "האחריות ההדדית"). משכך, ועל אף שיש מוטיב של צבירה גם בקופת גמל לקצבה, מוצע להחריג כספים אלה מהעיזבון. באשר לכספי קופת תגמולים – אמנם כספים אלה משקפים בעיקרם צבירת הון של הנפטר אשר ניתנת לפדיון במלואה בידי המוריש בחייו (בהגבלות מסוימות) או בידי המוטבים לאחר פטירתו; ואולם, כדי לקדם את התכלית הסוציאלית שביסוד צבירתם של כספי קופות התגמולים, ומתוך הרצון שלא לאבחן בין מכשירים פיננסיים דומים (קצבה ותגמולים), מוצע להגן עליהם באמצעות הוצאתם מהעיזבון ועל ידי כך למנוע אפשרות של פירעון לנושי המוריש" (שם). הדברים שהובעו בהצעת חוק דיני ממונות תואמים את רוח דברינו. נראה שהתכלית הסוציאלית אכן עומדת בבסיס ההסדר המוציא את קופות גמל מגדר העיזבון. זאת בשונה מחיסכון במסגרת ביטוח חיים שאינו מוגבל בסכומי הפקדה או בתנאי משיכת הכספים. שאלה יפה היא מה הייתה כוונת המחוקק מבחינה היסטורית, במועד חקיקת סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. ברם, איתור אחר תכלית החוק אינו תלוי בבחינת נקודת הזמן המקורית בלבד. בראייה רחבה של התפתחות הדין והפסיקה בתקופה שמחקיקת חוק הירושה ועד לתקופה הרלוונטית להכרעה זו, ואף לאחריה ככל שהיא רלוונטית, עולה בבירור כי מרכיב דומיננטי בתכלית סעיף 147 הוא סוציאלי. עולה כי לא רק לשון החוק אלא גם תכליתו תומכות במסקנה כי יש לפרש את נוסחו של סעיף 147 ככזה שאינו מבחין בין סוגי קופות הגמל השונים, ולכל הפחות הסוגים המנויים במפורש בסעיף, ביניהם – קופת הגמל לתגמולים. אם כן, במכלול הדברים, מסקנתנו עומדת ואף מתחזקת, והיא כאמור – הוצאה גורפת של כספים המשתלמים מקופת גמל לתגמולים מגדר העיזבון. במילה, החריגה שבסעיף 147 לחוק הירושה חלה על קופת גמל. בכך ניתנת עדיפות למוטב שנקבע על ידי העמית, על פני עיזבונו – בין אם כמוגדר בצוואה ובין אם על פי דין. להוצאת כספים אלה מן העיזבון השלכה חשובה נוספת והיא אי יכולתם של נושי המנוח לגבות חובות מנכסים אלה, שכן נושה מוגבל בתביעתו רק לנכסי העיזבון. אין לנושים זכות לתבוע חובם מהנכסים המנויים בסעיף 147 לחוק הירושה, גם אם הם הנכסים היחידים של המנוח בשעת מותו (עניין פילוסוף, בעמ' 538). לכן, על אף שלנושה העיזבון עדיפות על פני יורשי המנוח, הוא נסוג מפני המוטב החוזי. אולם, כך כאשר מדובר בנושה עיזבון כללי. עולה השאלה, מה באשר לנושה אשר הטיל עיקול על נכס ספציפי – הכספים אשר מוחרגים מן העיזבון – עוד בחיי המיטיב? לשאלה זו אפנה עתה. מוטב מול מעקל 10. בכדי לענות על השאלה שהוצגה, יש להבין תחילה את מהות העיקול וצורתו. מהותו – שכן יש לעמוד על הזכות המוענקת למעקל מכוח העיקול בכדי להבין את יחסה לזכויות אחרות כגון זו של המוטב; וצורתו – שכן כפי שיוסבר להלן, לצורת העיקול יש נפקות על מהותו ועל מהות זכותו של המעקל. (-) הליכי העיקול והדינים הרלוונטיים 11. ניתן להורות על עיקול באחת משתי תצורות – עיקול זמני ועיקול קבוע. עיקול זמני ניתן על ידי בית המשפט, לבקשת תובע, במסגרת התדיינות משפטית שהוא מנהל עם נתבע, בכפוף לתנאים שונים. המטרה היא להבטיח את ביצועו של פסק הדין בו צופה התובע שעתיד הוא לזכות [ראו: תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי; סעיפים 16 ו-29 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; סעיף 89 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984; סעיף 194 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הוצאה לפועל); סעיף 7ג לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות) (תיקון מס' 3), התשס"א-2001; סעיף 319 לפקודת העיריות [נוסח חדש] המקנה לעיריות סמכות להטיל עיקול זמני; סעיפים 21-22 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, שמאפשרים הטלת עיקול זמני להבטחת חילוט לאחר הרשעה, ראו: בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' אדר, פ"ד נח(3) 600 (2004)]. עיקול קבוע יכול להינתן מכוח זכיית התובע בתביעתו והפיכת העיקול הזמני לקבוע, עד לביצוע פסק הדין (תקנה 381 לתקנות סדר הדין האזרחי). מסלול אחר להטלת עיקול קבוע הוא באמצעות ציוויו של רשם ההוצאה לפועל במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וזאת כדי לאפשר ביצוע פסק דין או חוב בו זכה זה מכבר הנושה (ראו סעיפים 21 ו-34 לחוק ההוצאה לפועל). עוד בסמכותו של רשם הוצאה לפועל להורות על מימוש העיקול, אשר משמעו – מימוש הנכס על ידי מכירתו והעברת התמורה לנושה המעקל. הטלת עיקול על נכס מונעת שימוש בו שיכול וייעשה על ידי המחזיק. מדובר בכלי שמקנה מעין זכות שלילית, ומטרתו לייחד את הנכס המעוקל לצורך פירעון החוב במידת הצורך. להבדיל, מימוש העיקול מקנה לנושה המעקל זכות חיובית, ומעביר אליו באופן פוזיטיבי את הנכס. לענייננו רלוונטי המסלול של הטלת עיקול זמני. זהו העיקול שהוטל על כספי המנוח, ושהיה תקף בעת פטירתו. נרחיב קמעא בנדון. כאמור, הטלת עיקול זמני מוסדרת בתקנות סדר הדין האזרחי. יש שסברו כי "החשוב ביותר בין מיני הסעד הארעי אשר בית המשפט מוסמך לתיתו, הוא העיקול הזמני" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 579 (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר שלמה לוין, 1995). גם כיום, מבנה תקנות סדר הדין האזרחי הוא הצגת כללי הסעד הזמני (פרק כ"ח, תקנות 360-373), ופירוט סוגים קונקרטיים של סעדים זמניים, כאשר העיקול הזמני הוא הראשון ביניהם (סימן א'1, תקנות 374 -383א). העיקול הזמני מתבקש במסגרת התדיינות משפטית, ואפשרי בתובענות לסכום כסף או לדבר בעין (תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי). ככל סעד זמני אחר, העיקול הזמני נועד לשמור על המצב הקיים ובכך להבטיח את ביצועו של פסק הדין הסופי, ככל שיינתן לטובת התובע [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 860 (2015) (להלן: גורן); ע"א 1226/90 בנק לאומי נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177, 196 (1995) (להלן: עניין הסתדרות הרבנים)]. ניתן להטיל עיקול זמני על נכסים שברשות הנתבע, על נכסי הנתבע שברשות התובע ועל נכסי הנתבע הנמצאים בידי צד שלישי – "מחזיק" (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). הענקת הסעד של עיקול זמני מכוונת לאפשר את מימוש תוצאות פסק הדין, בכך שהיא מייחדת רכוש של הנתבע לביצועו ולפירעון החוב (ע"א 528/66 שטרן נ' חברת חלקה 36 בגוש 6127 בע"מ, פ"מ כא(2) 342, 351 (1967); ע"א 743/81 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' רוזנבוים, פ"ד לט(1) 12, 15 (1985) (להלן: עניין רוזנבוים)). אולם, בעוד שעיקול בהוצאה לפועל מיועד בראש ובראשונה למימוש רכוש כדי להביא לגביית החוב, עיקול זמני מיועד בדרך כלל לשמור על המצב הקיים ולייחד נכס להליך משפטי, אך מבלי לממשו. כך לכל הפחות בשלב הראשוני (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטין, פ"ד נד(5) 638, 659 (2000); פבלו לרנר נכסים פטורים מעיקול 24 (2013) (להלן: לרנר)). העיקול הזמני נכנס לתוקף ביום מתן הצו, ופוקע באחד המועדים הבאים, לפי המוקדם מביניהם: עם הפסקת התובענה; עם מתן פסק דין אשר דוחה את התובענה; עם ביצוע פסק דין שניתן לטובת התובע; או בתום המועד שנקבע בצו (תקנות 370 ו-381 לתקנות סדר הדין האזרחי). ככל שהתובע זוכה בתביעתו, צו העיקול הזמני ממשיך להתקיים ועובר לביצוע בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל (תקנות 381-382 לתקנות סדר הדין האזרחי), כך שאין צורך בהטלת עיקול חדש. אך יודגש, כי זכייה במשפט לחוד, וקבלת פירות הזכייה לחוד. בתובענה כספית, התובע אינו מעוניין בניצחון הצהרתי בלבד. על התפר מצוי העיקול. ככלל, השאיפה, בסופו של הליך, היא לפרוע את חובו של החייב מתוך הנכס שנתפס בעיקול: "ביסוד מוסד העיקול בהוצאה לפועל טמונה ההנחה כי הנכס המעוקל – בין מיטלטלין ובין מקרקעין – ניתן למימוש יעיל תוך פרק זמן סביר לצורך גביית חובו הפסוק של החייב, ומימוש זה בכל מקרה אינו מותנה בהסכמתו של החייב." (ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נז(3) 577, 588 (2003) (להלן: עניין אלוני)). כמובן, שיקולים מעשיים אף הם שחקן בזירה. אין זה הכרחי שמועד הטלת העיקול ומועד המימוש יחולו בסמיכות זמנים. לעתים המימוש יידחה מסיבות שונות: חוסר אפשרות מעשית של מימוש, היעדר עניין של הנושה בביצוע המימוש או ניסיון להפעיל לחץ על החייב מבלי להגיע לפגיעה חמורה מדי. סיומם של הליכי הוצאה לפועל הם במועד שבו נפרע החוב בפועל (לרנר, בעמ' 533). (-) נכסים פטורים מעיקול 12. טרם נמשיך בדיון בדבר מהותו של עיקול, ראוי להתייחס למעין טענה מקדמית, לפיה קופת גמל מהווה נכס שאינו ניתן לעיקול. נקדים מסקנה לניתוח ונאמר כי ניתן להטיל עיקול על קופת גמל לתגמולים. ברקע, כפי שנראה, החוק מצביע על כיוון של פטור מעיקול, אך בהעדר התקנת תקנות מכוח החוק, לא ניתן ליישם אותו. תקנה 374(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אין לעקל נכס הפטור מעיקול באותה עת – הכוונה לנכסים שהדין פוטר אותם מעיקול – וכך גם לגבי נכסים שנקבעו ככאלה בהלכה הפסוקה (רע"א 1821/98 ניקו בדים נ' בנק דיסקונט, פ"ד נד(1) 773, 794 (2000) (להלן: עניין בדים)). בדומה, סעיף 50 לחוק הוצאה לפועל קובע את סוגי הנכסים שאין מעקלים אותם, ביניהם "נכס שאינו ניתן לעיקול לפי כל דין". נכסים שהדין פוטר אותם מעיקול מוזכרים בחוקים שונים. כך למשל לא ניתן לעקל חלק משכר עבודה (סעיף 8 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958); זכות לגמלת קצבת ביטוח לאומי (סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995); סכומים המגיעים לסיעה לפי חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973 (סעיף 15); מיטלטלין אשר הכרחיים לצרכיו של אדם, המנויים בסעיף 22 לחוק הוצאה לפועל; נכסים המוזכרים בסעיף 50 לחוק הוצאה לפועל; זכויות על פי חוזה ביטוח בהינתן קביעת מוטב בלתי חוזרת (סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח). הגבלה על עיקול כספי קופת גמל שיש לתת עליה את הדעת קבועה בסעיף 25(ב) לחוק הפיקוח על קופות גמל: (א) זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד, למעט העברה או שעבוד כמפורט להלן: (...) (ב) זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות לעיקול אלא לפי הוראות שיקבע השר בהסכמת שר המשפטים, באישור ועדת הכספים ובכפוף להוראות כל דין; בתקנות כאמור רשאי השר – (1) לקבוע תנאים או נסיבות שבהם ניתן יהיה לעקל זכויות עמית בקופת גמל; (2) להתיר, דרך כלל או בתנאים ובנסיבות שיקבע, עיקול של חלק מזכויות עמית בקופת גמל ששוויין מעבר לסכום שיקבע; (3) לקבוע מועדים ותנאים לגיבוש זכות העמית למשוך כספים מקופת גמל אף לפני המועד שנקבע לכך לפי סעיף 23, לצורך מימוש עיקול שהוטל מכוח תקנות שהותקנו לפי סעיף זה. (ג) לא יהיה תוקף להעברה, לשעבוד או לעיקול של זכויות עמית שנעשו בניגוד להוראות לפי סעיף זה. (ההדגשות אינן במקור). אולם, סעיף 85 לחוק הפיקוח על קופות גמל, הנוגע להוראות תחולתו, קובע בס"ק (ב) כי "תחילתו של סעיף 25(ב) ביום כניסתן לתוקף של תקנות שיותקנו מכוחו". מאחר שטרם הותקנו תקנות כאמור, אין תחולה להגבלת המחוקק על עיקול כספי קופת גמל. כך לכל הפחות באשר לקופת גמל לתגמולים, שכן בעניין קופת גמל לקצבה, ישנה הגבלה על עיקול הקבועה בסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים: (א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה – (1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר, שהוא ניתן להחזרה או להעברה; (2) אינם חלק מנכסי המעסיק במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו. על כן, על אף שנראה שמטרת המחוקק הייתה להגביל את היכולת לעקל כספים בקופות הגמל השונות, ולא להסתפק בהגבלה הקיימת על קופת גמל לקצבה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005 (ה"ח ממשלה 175, בעמ' 782)), כיום מדובר במטרה בלבד שטרם הגיעה לידי מימוש. להשלמת התמונה, יצוין כי שקלתי דברי הצדדים בעניין איסור עיקול כספי קופת גמל לקצבה ונפקותו על ענייננו. מבלי להכריע בסוגיה שאינה נדרשת להכרעה כאן, אסתפק באמירה כי דעתי נוטה למסקנה שחוק פיצויי פיטורים קובע איסור מוחלט על עיקול כספי קופת גמל לקצבה, כמו גם איסור על עיקול כספי פיצויי פיטורים (בעניין עיקול על קופת גמל לקצבה ראו החלטתי בבר"ע (ב"ש) 736/04 לוסקי נ' דקר, פ"מ תשס"ד(1) 500, 506 (2004); וכן ב"ש (חי') 1090/96 אורון נ' אורון (29.9.1996); בר"ע (י-ם) 3024/01 עזר נ' בנק המזרחי – סניף בית וגן, פ"מ תשס"א(2) 619, 624 (2001); והשוו לבר"ע (ת"א) 2662/04 גל קור המרכז המקצועי למיזוג אויר בע"מ נ' קרן מקפת – מרכז לפנסיה ותגמולים בע"מ (23.12.2008)). ברם, קיומו של איסור עיקול על כספי קופת גמל לקצבה, אינו מוביל לאיסור דומה בנוגע לקופת גמל לתגמולים. כל סוג של קופת גמל זכה להתייחסות משלו בחקיקה. אמנם חוק פיצויי פיטורים לא מגדיר מהי "קופת גמל לקצבה", אך ניתן להניח שהכוונה להגדרתה בחוק הפיקוח על קופות גמל, כפי שעולה מהגדרת "קופת גמל" בסעיף 21 לחוק פיצויי פיטורים. מכאן ניתן להסיק שהחוק אינו מגן מפני עיקול על כספי חיסכון בקופות גמל הוניות, כגון קופת גמל לתגמולים. לסיכום, החוק אינו אוסר הטלת עיקול על קופת גמל לתגמולים. הוא התווה את הדרך, אך המלאכה בדמות התקנת תקנות לא הושלמה. בהעדר קיומו של פטור ובהינתן הכרה בזכות להטיל עיקול על כספים אלה, נעמוד על טבעו של כלי זה, בפרט ובכלל. זאת כדי להכריע במשמעות הטלת העיקול במקרה זה. (-) משמעות העיקול 13. המחוקק אינו מגדיר את המונח "עיקול". בפסיקה הוגדר העיקול, לרבות העיקול הזמני, כפעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בנכס, ושנועדה להגביל את סחירות הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהתובע או הזוכה יוכל להיפרע מחוב המגיע לו (ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 872 (1989) (להלן: עניין ולך)). בעל הנכס המעוקל או המחזיק בנכס אינם חופשיים לעשות בו שינויים שאינם מתיישבים עם מהותו של עיקול. האחרון מהווה מחסום משפטי, שמטרתו למנוע מבעל הנכס או מהמחזיק מלסכל את פרעון החוב. הם אינם רשאים לרוקן את הזכויות כולן או מקצתן מתוכן, כשם שאינם רשאים להבריח את הזכויות, כולן או חלקן, לאחרים (ראה: עניין רוזנבוים, בעמ' 15; עניין ולך, בעמ' 872; ע"א 4360/90 בר חן נ' כוכבי, פ"ד מז(2) 311, 322 (1993) (להלן: עניין בר חן)). נכון להדגיש שהטלת העיקול כשלעצמה איננה מקנה זכות מהותית בנכס המעוקל לטובת הזוכה. העיקול הוא אך כלי דיוני לשם מימוש הזכות המהותית, שהיא חובו של החייב, בעל הנכס (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 234 (1999) (להלן: עניין אהרונוב)). כפי שצוין: "הטלת עיקול אינה משעבדת לבעל החוב - את הרכוש שעוקל, אלא העיקול רק מונע את בעל הנכס מלהוציאו מעוקל מרשותו או לשעבדו לאחר" (ע"א 382/65 סיגלוב נ' עציון, קואופרטיב לעבודות עץ בע"מ, פ"ד כ(1) 442, 446 (1996)). משכך, כל עוד לא נגבו כספי החוב המעוקל מידי בעלי הנכס או הצד השלישי המחזיק בו, מעמדו של הזוכה-המעקל הוא כמעמד מעקל שפתח בהליכים ואין הוא בעל זכות קניינית כלשהי בנכס (דוד בר אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות 572 (2015) (להלן: בר אופיר)). כאמור, שלב הטלת העיקול לחוד, ושלב מימוש העיקול לחוד. ציווי על עיקול הנכס מקנה מעין זכות דיונית שלילית בלבד, ורק בידי מימוש העיקול להביא לזכות חיובית לנושה המעקל. פעולת הטלת העיקול היא לא יותר מאשר "שימת יד", מושגית-משפטית, של בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל, על נכס מסוים, ממנו ייגבה החוב (בר"ע 178/80 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121, 132 (1971); בר אופיר, בעמ' 534; נינה זלצמן עיכבון 91 (1998)). הוא מכוון יותר כלפי החייב בתור בעל הנכס מאשר כלפי הנכס עצמו. נגזרת מכך העובדה שהעיקול אינו יכול לתפוס יותר זכויות ממה שיש לחייב באותו נכס, כפי שהתגבשו עד למועד רישום העיקול: "אין בכוחו של עיקול למרק את זכויותיו של החייב בנכס המעוקל ואם קודם לעיקול נעשתה עיסקה תקפה בנכס, העיקול אינו יכול לבטל את תוצאותיה של העיסקה. העיקול מתגבש על זכויותיו של החייב כפי שהן" (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 680 (1983) (להלן: עניין אלתית); ראו גם: עניין אהרונוב). כך למשל במקרה בו הוטל שעבוד צף על נכס מעוקל, נקבע כי בהתגבשות השעבוד הצף לשעבוד קבוע, נסוג העיקול, שמוגבל לזכויות החייב בנכס שהיו כפופות לבעל השעבוד הצף במועד הטלת העיקול (ע"א 542/85 המועצה הישראלית לייצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטקסטיל בע"מ, פ"ד מב(4) 559, 564 (1988)). (-) עיקול על זכות עתידה 14. עיקול, בין קבוע ובין זמני, מוטל על נכס ספציפי של החייב. המונח "נכס" מוגדר בסעיף 1 לחוק הוצאה לפועל כך: "לרבות זכות קיימת או עתידה". המונח "זכות עתידה", אשר מופיע גם בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), פירושו זכות שהתגבשותה בעתיד הינה ודאית, בין בתאריך קבוע ובין כאשר יקרה אירוע שהתרחשותו אינה מוטלת בספק [עניין אלתית; מרים בן פורת "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969" פירוש לחוקי החוזים 10 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב); בר אופיר, בעמ' 6]. בדומה, תקנות סדר הדין האזרחי מגדירות "נכסים" כך: "לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו" (תקנה 1). אולם, יש להבחין בין חוב עתידי שטרם הגיע זמן פירעונו, או זכות עתידית שטרם הגיע מועד מימושה, שהם ניתנים לעיקול, לבין סיכוי לאפשרות של היווצרות חוב עתידי, או זכות עתידית. במקרה מהסוג השני, מדובר בחוב או זכות שעילתם טרם נתגבשה, ובנוסף שהתגבשותם בעתיד איננה ודאית, ולכן הם אינם ניתנים לעיקול. במקרים מסוג זה ניתן לומר שמדובר ב"תקווה", "ציפייה" או "סיכוי" בעלמא לזכות אשר טרם באה לעולם, ושאינם ניתנים לעיקול (עניין בדים; גורן, בעמ' 921). יודגש כי אם מדובר בזכות שטרם נתגבשה, אך שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, אין מדובר ב"ציפייה" בלבד וניתן לעקלה (בר"ע 232/75 אטבה נ' רצבי, ל(1) 477 (1975); עניין בדים; רע"א 6621/08 עיני נ' שיפריס (24.8.2008)). אולם, הנושה אינו רשאי להפוך את הציפייה, התקווה או הסיכוי בעלמא, לזכות שניתנת לעיקול. ההבחנה בין שני המצבים דקה ועדינה היא, אך בעלת נפקות מכרעת. זהו הקו המפריד בין הזכות להטיל עיקול לבין העדר זכות כזו. כך סוכם המצב המשפטי: "ההלכה הפסוקה עשתה הבחנה בין "זכות עתידה" שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו אינה מוטלת בספק, לבין זכות שטרם נולדה או טרם נתגבשה. כך למשל זכות חוזית קיימת הנתונה לאדם לקבל תשלום כסף מהצד האחר לחוזה היא "זכות עתידה" הנכללת בהגדרת "נכס", אף שמועד פירעון התשלום החוזי טרם הגיע, שכן הזכות החוזית לתשלום כבר נתגבשה במישור המשפטי, ומימושה הינו ודאי בהגיע מועד הפירעון בעתיד. הוא הדין לגבי הזכות לשכר עבודה, גם אם תשלום השכר יתרחש לאחר ביצוע העבודה בעתיד והוא כאשר כבר קיים חוזה עבודה מחייב. אחרת הוא לגבי זכויות שעילתן טרם עוגנה בחוזה או בהתקשרות משפטית אחרת שעדיין לא באה לעולם. התקווה או הציפייה להיווצרות זכות כזו בעתיד בעקבות התקשרות משפטית שאולי תתרחש, לא הוכרה כ"זכות עתידה" ולכן לא נכללה בהגדרת "נכס". וכך, עצם קיום סיכוי לקבל כסף בעתיד לא הוכר כנכס בר-עיקול בהוצאה לפועל, כל עוד אין הוא מלווה בעילה משפטית מגובשת ההופכת את קבלתו לוודאית (בר-אופיר בספרו הנ"ל שם, בעמ' 478, 486-485)" (עניין אלוני, בעמ' 590). אף במצב שניתן להטיל עיקול משום שמדובר בזכות עתידה כדת וכדין, חובה לדייק בדבר מועד המימוש. הנפקות המעשית של עיקול זכות עתידה היא הטלת עיקול שמימושו נדחה. כאמור, העיקול לא יכול לתפוס מעבר לזכויות שעליהן הוטל. משכך, כשם שהזכויות טרם ניתנות למימוש, כך גם העיקול עליהן (עניין בר חן, בעמ' 326). העיקול יוכל להיות ממומש רק כאשר תתגבש הזכות ותהפוך לבת מימוש. והעיתוי לכך - המועד הקובע למימוש - אינו בידי המעקל. דהיינו, אם עיקל הנושה זכות עתידה, אין הוא רשאי להקדים את מועד פירעונה ולממש את העיקול. גם אם מימוש הזכות תלוי במעשה של החייב, כגון נקיטת הליכים משפטיים, ידי הנושה כבולות והוא אינו רשאי לנקוט באמצעים משפטיים בשם החייב. המצב שונה בהליך של פשיטת רגל, בו פעילותו של החייב או אי פעילותו אינה מונעת מן הנאמן להגיש תביעה בשם החייב (לרנר, בעמ' 531). אולם בעניין שלפנינו אין אנו עוסקים בהליך פשיטת רגל. ככל שמדובר – ואכן כך בענייננו – בעיקול זמני, מועד מימוש העיקול נדחה פעמיים. פעם אחת עד להפיכתו של צו העיקול הזמני לקבוע, ופעם אחת ממועד הפיכת הצו לקבוע ועד להוראת מימוש העיקול. למעשה, כל עוד מדובר בצו עיקול זמני בלבד, אפשרות מימוש הנכס המעוקל אינה עומדת כלל על הפרק. אפשרות זו תיכנס לתמונה, כאמור, אך בהפיכת צו העיקול הזמני לקבוע, בהינתן מתן פסק דין לטובת התובע. (-) עיקול זכויות בקופת גמל – זכות עתידה או "ציפייה" 15. לעמית בקופת גמל לתגמולים, בה עסקינן, מתגבשת הזכות למשיכה עתידית של הכספים שנצברים בקופה, כבר עם פתיחת החשבון בקופה וביצוע הפקדה ראשונה בה. לכל הפחות ניתן לומר שמדובר בזכות אשר התגבשותה בעתיד היא ודאית, ושתתרחש בהתקיים תנאי החוק המאפשרים את פירעון הכספים. משכך, תוכל היא לבוא לידי מימוש בהתקיימם. על כן, במקרה שלפנינו, מדובר בזכות עתידה של העמית, שהינה נכס בר עיקול. שאלה אחרת עניינה יכולת מימוש העיקול. כאמור, כל עוד הזכות אינה ניתנת למימוש, כך גם לא ניתן לממש את העיקול שהוטל עליה. במקרה כזה, ניתן יהיה להטיל עיקול על הזכות, אך מימוש העיקול יצטרך להידחות למועד בו תהפוך הזכות לבת מימוש (ראו לעניין זה עמדת השופט י' דנציגר ברע"א 2083/12 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פדן (1.9.2013), בעניין עיקול זכויות מבוטח בביטוח חיים). ובעניין קופות הגמל – המועד האמור הוא בהתאם לתנאי החוק. למשל, בהגיעו של העמית לגיל 60, בהצטרף ליתר התנאים (ראו סעיף 23 לחוק הפיקוח על קופת גמל, וסעיפים 34 ו-38 לתקנות מס הכנסה – ניהול קופות גמל). רק במועד זה, כספי העמית אשר מצויים בקופה יהפכו לנזילים, ויוכל הוא לממש את זכותו למשוך אותם – בין אם בדרך של קצבה ובין אם כסכום חד פעמי, בהתחשב בסוגה של קופת הגמל ובתנאי הדין הרלוונטי שחל עליה. אולם, לעמית עומדת אפשרות נוספת למשיכת הכספים, בטרם התקיימו התנאים המוכתבים בחוק. זאת בתמורה לויתור על הטבות המס הקבועות למשיכת כספי קופת גמל, ולתשלום מס גבוה במיוחד. כך קובע סעיף 3 לתקנות מס הכנסה (כללים בדבר חיוב במס על תשלומים לקרן שלא אושרה ותשלומים שלא כדין), התשכ"ב-1962: חבר בקופת גמל ששולמו לו כספים על ידי הקופה חייב במס על אותם כספים – (1) אם הכספים שולמו לו בניגוד לתקנות שהותקנו לענין אישורה וניהולה - בשיעור של 35% גם אם הוא פטור ממס או ששיעור המס שהוא חייב בו נמוך מ-35%; (2) ... בהינתן יכולתו של העמית למשוך כספים מקופת גמל בכל עת, בתמורה ל"קנס" האמור, עולה השאלה האם ניתן לומר שזכותו איננה עתידה אלא מדובר בזכות קיימת ובת מימוש, עוד בטרם הגיעו של מועד הפדיון הקבוע בחוק. סבורני כי התשובה לכך היא בשלילה. בכדי להפוך את הכספים לנזילים ולממש את זכותו של העמית למשוך אותם, על העמית לבצע פעולה משפטית שהיא דרישת המשיכה מהקופה. בהעדר פעולה כזו מצדו, הכספים "מוקפאים" בקופה. כאמור, נושה מעקל יכול לתפוס ב"רשת" העיקול רק את הזכויות העומדות לחייב במועד הטלת העיקול, ואין הוא יכול לבצע פעולות בשמו, או לחייבו לבצען, לשם הפיכת זכויות עתידות לזכויות בנות מימוש. כפי שהוסבר לעיל, מועד המימוש מצוי בידי החייב. מועד זה נגזר מהדרך שבה החייב נהג בפועל, ולא מן הדרך שהיה יכול לנהוג בה. משכך, ככל שמדובר בנושה מעקל, כל עוד לא החליט העמית על "משיכה שלא כדין", לא ניתן לומר כי זכותו למשיכת הכספים יכולה לבוא לידי מימוש. העולה מכל האמור, הוא שניתן להטיל עיקול על כספיו של עמית בקופת גמל, אך לא ניתן לממש את העיקול כל עוד זכותו של העמית לא הפכה לבת מימוש. זאת, בין אם בהתקיימות תנאי החוק, שאז תהפוך לבת מימוש באופן אוטומטי, ובין אם על ידי דרישתו של העמית, בעצמו, שאז תהפוך הזכות לבת מימוש בעקבות פעולתו. כל עוד הזכות לא הפכה לבת מימוש, ובעקבות זאת העיקול שהוטל לא הושלם ומומש, הרי שהוא לא שינה את מצבת הזכויות המהותיות בכספים (ראו גם: פש"ר (ת"א) 4789-12-09 נשר נ' מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (13.2.2012) (להלן: עניין נשר)). כאמור, העיקול הינו כלי דיוני בלבד שאינו מקנה למעקל זכות קניינית בנכס המעוקל. הנקודה מתחדדת עת עסקינן בעיקול זמני, כפי שבענייננו. עיקול זמני שמוטל על זכות עתידה – לא רק שאינו ניתן למימוש טרם הגיעה הזכות לבת מימוש, אלא שגם אינו ניתן למימוש בשל היותו עיקול זמני בלבד, שעוד לא עבר את המשוכה של מעבר לעיקול קבוע. בעיקול זמני שמוטל על זכות עתידה, המימוש רחוק עוד יותר, ואף ניתן לומר – אינו נראה באופק – וזאת לכל הפחות עד לזכייה בתביעה מכוחה הוטל העיקול הזמני ומתן פסק דין לטובת התובע בה. 16. על כל זאת יש להוסיף כעת את הנדבך האחרון שמתעורר במקרה שלפנינו, והוא פטירתו של העמית בטרם הפיכת הכספים בקופת הגמל לנזילים, ובעוד עיקול זמני מוטל על הכספים. בהמשך לאמור, במקרה מעין זה הרי שזכותו של העמית פוקעת, ומשכך, גם הגבלתו של המעקל. כפי שהוסבר, הגבלת המעקל מוטלת על זכותו של החייב ולא על הנכס עצמו. לכן, גם אם הנכס עובר למוטב אותו הגדיר העמית, הנכס יועבר "נקי" מעיקול. אף אם הייתה לעיקול השפעה מול העמית, לאחר פטירתו אין לו נפקות (ראו גם עניין נשר). ודוק – אף במקרה בו זכות העמית הופכת לבת מימוש, הכספים הופכים לזמינים, והעיקול הופך גם הוא לבר מימוש, על העיקול לצאת מן הכוח אל הפועל ולהיות ממומש בכדי שיגבר על זכות המוטב. מרגע שמתגבשת זכות המוטב, וכל עוד הנכס עדיין מוחזק בקופה ולא הועבר למעקל, תהיה זכותו לכספים "נקייה" מעיקול, והמעקל ייוותר ללא כלום. זאת משום שכאמור, רק בכוחו של המימוש ליצור למעקל זכות קניינית מהותית חיובית בנכס, אשר יהיה בכוחה לגבור על זכות המוטב. יוזכר, כי זכותו של המוטב לקבלת הכספים בקופת הגמל היא זכות עצמאית, שקמה ומתגבשת עם פטירת העמית, ולא מדובר בהמחאת זכותו של העמית. זכות העמית לקבלת כספי קופת הגמל היא זכות שככלל, איננה עבירה. כך קובע סעיף 25(א) לחוק הפיקוח על קופות גמל, ובו גם קבועים החריגים לכלל, שאינם מתקיימים בענייננו: 25. (א) זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד, למעט העברה או שעבוד כמפורט להלן: (1) שעבוד של זכויות עמית בקופת גמל לתגמולים, בקופת גמל להשקעה, בחשבון חדש כמשמעותו בסעיף 23(א)(2א) ו-(2ב) או בקרן השתלמות, הנעשה לאחר המועד שבו זכאי העמית למשוך את הכספים מהקופה לפי הוראות סעיף 23; (2) העברת כספים לנושה במסגרת מימוש שעבוד שנעשה לטובתו לפי הוראות פסקה (1), ויראו מימוש שעבוד כאמור כמשיכת כספים בידי העמית לפי הוראות סעיף 23; (3) העברה או שעבוד אחרים הנעשים בהתאם להוראות שקבע השר, באישור ועדת הכספים, בכפוף להוראות כל דין. גם על פי הדין שקדם לחוק הפיקוח על קופות גמל, תקנונה של קופת גמל מחויב היה לקבוע איסור על העברת זכויות העמית, בכדי שהקופה תאושר (ראו סעיף 7 לתקנות מס הכנסה – ניהול קופות גמל). בכך שולל הדין את היכולת להעביר את זכותו של עמית לכספיו בקופת גמל, שלילה אשר מוכרת גם על פי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים שלשונו: "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה" (ההדגשה אינה במקור). גם בית משפט זה קבע זה מכבר, כי המוטב אינו בא מכוחו או מטעמו של החבר בקופת הגמל, אלא מכוח זכות עצמאית המעוגנת בחוזה שבין החבר לבין קופת הגמל (פרשת בכר, בעמ' 4; עניין הלה יפה, בעמ' 22; עניין רודה, בעמ' 457; ראו והשוו: חנה הרדוף "עיקול זכויות המוטב בביטוח חיים" הפרקליט מה 211, 213 (תש"ס), בעניין זכות המוטב בחוזה ביטוח). משכך, אין מדובר בדיספוזיציה של הנכס, שאסורה כל עוד הוא מעוקל, אלא בפקיעת זכות העמית בד בבד עם התגבשות זכותו העצמאית של המוטב. בהקשר זה חשוב להדגיש כי בטענת המשיב לפיה זכותו כמעקל קדמה בזמן לזכות המוטב, ומשכך יש בכוחה כדי לגבור, אין ממש. זאת משום שזכות המעקל איננה זכות מהותית, אלא דיונית גרידא, בעוד זכותו של המוטב בנכס היא זכות קניינית אשר מתגבשת עם מות העמית. משכך, הרי שמועדי התגבשות הזכויות נטולי נפקות להכרעתנו. סיכום 17. המסגרת הנורמטיבית אשר סקרנו רחבה היא, ומערבת הן שאלות מדיני הירושה והן שאלות מדיני העיקול. תחילה, מצאנו כי כספי קופת גמל לתגמולים אינם באים בגדר עיזבון המנוח, וזאת על פי סעיף 147 לחוק הירושה. לשון החוק הנוקטת במונח "עקב מותו של אדם", מוציאה כספי קופת תגמולים ששולמו למוטב בעקבות מותו של העמית. אין בלשון החוק בכדי להצביע על הוצאת כספים מגדר העיזבון רק אם העילה היחידה לתשלומם היא מותו של העמית. גם כספים אשר היה ביכולתו של העמית למשוך עוד בחייו, אולם משלא עשה כן שולמו הם למוטב עת פטירת העמית, מוצאים מגדר העיזבון, ובכך גם מידם של נושי העיזבון. מסקנה זו מתבקשת כאמור גם מתכליתו של הסעיף, היא התכלית הסוציאלית. תכלית זו משתקפת גם מדיני קופות הגמל, אשר מצביעים על היות קופת הגמל, לרבות קופת הגמל לתגמולים, כלי סוציאלי מובהק שזוכה להגנות המחוקק. בענייננו, משמוצָאים כספי קופת הגמל של המנוח מגדר עיזבונו, משויכים הם למוטבת שקבע בעת ההתקשרות עם קופת הגמל – היא המשיבה. לאחר שנקבע שהמוטבת גוברת על העיזבון ונושים כלליים שלו, המשכנו לבחון האם זכותה גוברת גם על זכותו של נושה מעקל שהטיל עיקול זמני על הכספים, עוד בחיי המנוח. תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. כאמור, עת עסקינן בקופת גמל לתגמולים, אין הדין הנוכחי אוסר על הטלת עיקול על הכספים שבה. במקרה שלפנינו, הוטל כדין עיקול זמני על כספי העמית, עוד בחייו, וזאת במסגרת התדיינות משפטית בינו לבין המבקש. העיקול, ככלי דיוני שלילי גרידא, ייחד את כספי קופת הגמל של המנוח ו"שמר" עליהם, למקרה בו ייקבע כי עליו לשלם את חובו למבקש. הוא לא הקנה זכות קניינית בנכס. מעבר לכך, העיקול "תפס" את זכותו העתידה של המנוח לכספים – זכות עתידה שאינה בת מימוש, ותו לא. משנפטר העמית המנוח, בעוד עיקול זמני מוטל על כספי קופת הגמל שלו, הרי שזכותו למשיכת הכספים פקעה והתפוגגה, ועמה, הזכות מושא העיקול שהטיל המבקש. עם פקיעת זכות העמית לכספים נוצרה זכותה של המוטבת לכספים, מכוח החוזה שיצר העמית עם הקופה. מאחר שמדובר בזכות עצמאית ושאינה מומחית מזכות העמית, אין בכוחו של העיקול "לעבור" אל זכות המוטבת. מסיבה זו, אין גם משמעות לעובדה שהעיקול הוטל עוד קודם ליצירת זכות המוטבת – מועד פטירת העמית. ללוח הזמנים עליו ניסה להצביע המבקש כמחזק את טענותיו, אין נפקות, שכן אין מדובר כלל ב"תחרות" בין זכויות שוות. עוד ציינו כי העיקול הוטל על כספים שאינם ניתנים למשיכה, ושלמבקש המעקל לא הייתה היכולת לחייב את המנוח לפדות את כספיו טרם המועד הקבוע בדין. אך יודגש, כי כך או כך, שאלת נזילות הכספים או מימושם אינה מכרעת לענייננו. זאת משום שהעיקול שהוטל אך זמני הוא, והוא נותר כזה עד למועד פטירת המנוח. עת עסקינן בעיקול זמני, כאמור, יכולת מימוש הנכס המעוקל אינה עומדת על הפרק. בכך יש בכדי לחזק את "חולשתו" של העיקול במקרה שלפנינו עת הוא עומד מנגד לזכותה של המוטבת. 18. על יסוד כל האמור, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המבקש בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח. באשר למשיב 2, מנהל העיזבון, אודה כי התלבטתי בנושא ההוצאות, לנוכח עמדתו, שלא הייתה נהירה בעיניי על רקע תפקידו. ברם, לאור מכלול הנסיבות, החלטתי להימנע מהטלת הוצאות עליו. כמו כן, אין מקום להטיל הוצאות על משיב 3 – הוא הבנק. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט הנדל. אל הסוגיה שלפנינו יש להידרש, לטעמי, בראש וראשונה במשקפי הביטחון הסוציאלי, כחלק מן הרשת הפרושה לפני אדם לעת זקנה על-ידי החברה והמדינה (ראו פסקאות 9-8 אצל חברי). את סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 יש לפרש לדעתי בחינת "הכל יכול וכוללם יחד" (מפיוטי הימים הנוראים). הטיפול השיפוטי – וכמובן המינהלי – בזכויות הנוגעות לזקנה צריך להיות רגיש ועדין, ולזכור כי המשאלה "אל-תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל-תעזבני" (תהלים ע"א, ט') תקפה בכל עת ותקפה ביתר שאת בימינו אלה, עם התארכות תוחלת החיים וצרכי הפרנסה לקשישים הכרוכים בכך; לא מכבר נאמר "דעת לנבון נקל, כי עם התארכות תוחלת החיים ובהישגי הרפואה, על החיוב הרב שבהם, מקננת גם דאגה גדולה באשר לגורל הכללי של תקופת הזקנה אצל רבים..." (בג"ץ 3430/16 התאחדות חברות לביטוח חיים נ' הממונה על שוקי ההון, ביטוח וחיסכון (30.6.16) פסקה ט"ז); וראו גם בג"ץ 2030/12 הדר נ' הממונה על שוק ההון, ביטחון וחיסכון (2012), פסקה ב' לחוות דעתי, שם נאמר "החיסכון לעת זקנה מטריד, וחייב להטריד, כל אדם בישראל, הזוכר כי תוחלת החיים התארכה ומייחל לאריכות ימים, והיודע כי מה שיצבור לו בקרנות הפנסיה והגמל הוא משענתו לערוב יום". אל הנושא שלפנינו יש להתבונן כחלק ממכלול זה. בתי המשפט ובתי הדין לעבודה צריכים להיות מודעים לכך בפרשנות הדין; מקום שיש יותר מאפשרות פירוש אחת, ראוי לשקול את הפגיעה באדם הקשיש; וחזקה על המבקש, המוסד לביטוח לאומי, שדבר זה מצוי גם לנגד עיניו. אכן, עסקינן בסוגיה ספציפית של פרשנות משולבת בין דיני ירושה לדיני עיקול, אך השלכותיה – בפרשנות סעיף 147 – נוגעות למצבם של קשישים בכלל (ואולם לא רק לקשישים, ועל כך בהמשך). המנוח שעזבונו משיב, במחילת זכרו ומבלי לפגוע, לא עורר אהדה נוכח מעשיו; ראו בין השאר פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 3.8.16 בתביעת המוסד לביטוח לאומי נגד – בין השאר – עזבון המנוח שמואל שחר ע"ה (ת"א 18147-04-12 ות"א 921/03 המוסד לביטוח לאומי נ' תענק ואח', בו חויב העיזבון יחד עם נתבע אחר (ש' שינה) לשלם למוסד לביטוח לאומי 31,692,837 ₪ נוכח תשלומי יתר שנגבו בגין שירותי שמאות. פסק דין זה עודו נתון לערעור בעת כתיבת שורות אלה. ואולם, בכל מקרה, לעת הזאת מצויים אנו בשלב שיש ליתן בו את הדעת לאלמנתו; וסעיף 147 אומר: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". הסעיף לא נשתנה מאז נחקק ב-1965, בעולם חברתי שונה במידה רבה מזה שאנו חיים בו כתום יובל. נראה לי כי את הסעיף כנתינתו בשעתו יש לפרש כפשוטו, כנדרש לאפשרויות הבסיסיות של עת זקנה למוטבי המנוח, הזקוקים לפרנסה בהמשך חייהם, כפי שהיו לעת ההיא; "חוזה ביטוח" – במהות פוליסת ביטוח חיים; "חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים" – מה שעמד לרשות העובד ה"רגיל", על פי רוב שכיר, "או על פי עילה דומה" – שורת-סל של וריאציות על הנושא. בעניין זה ראו גם מאמרו המעניין של המלומד ד' שוורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון", עיוני משפט י"ח, 235; לפרשנות הסעיף ראו שם 249-246. ב. ברוח האמור, פרשנות חברי לביטוי "עקב פטירתו של אדם" בסעיף 147 מוצדקת בעיניי. העובדה היא, שבסופו של יום קם הסכום שבקופת הגמל לפירעון לאחר פטירתו של אדם, ועל כן "עקב" מתפרש כאן אל נכון כ"בעקבות", "לאחר". אין צורך בפלפול רב כדי לראות את כל המצוי בקופת גמל במבט כולל, המתמקד במוטבי קופת הגמל. עסקינן בשלב חדש כאמור בנכסיו הממוניים של אדם, מה שקרוי לעתים "שינוי פאזה". מבחינה זו עומד כמגדלור פסק דינו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר (1982), שהעמיד את סעיף 147 בהקשרו הסוציאלי; ולא למותר לציין כי בע"א 2083/12 הפניקס נ' פדן (2012) חזר חברי השופט דנציגר (פסקה 11) ותמך בפסק הדין בעניין בכר. להיקש בהקשר הסוציאלי, אזכיר כי באחת הפרשות (ע"א 7654/08 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד (2007), נזדמן לי לציין (פסקה ט(4)), "כי כלפי האדם הקשיש פשיטא שקיימת חובה מיוחדת של החברה, בגלל חולשתו הטבועה ("והדרת פני זקן" – ויקרא י"ט, ל"ב; 'ואל תבוז כי זקנה אמך' – משלי כ"ג, כ"ב). אין מי שאינו רוצה להגיע לזקנה, אך אין מי שאינו רוצה כי הזקנה תהיה מכובדת, במובנו הבסיסי ביותר של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, קרי, 'כבודו של אדם באשר הוא אדם' (סעיף 2). המחוקק נתן דעתו לכך הן בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, והן בחוק האזרחים הותיקים, התש"ן-1989, ולא בהם בלבד. אמנם בבית משפט זה טרם הוכרעה השאלה אם קצבת זקנה באה בגדרה של זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (סעיף 3). הנשיא ברק השיב על כך בחיוב בבג"צ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, פ"ד נט(1) 729, 738, אך שני חבריו להרכב, השופט – כתארו אז – ריבלין והשופט גרוניס, הותירו שאלה זו בצריך עיון (עמ' 743, 744). ואולם, איננו נדרשים כאן לנושא זה, לענייננו. לא בכדי התגייסה המדינה – כאמור – להצלתן של קרנות הגמל, שאילו קרסו – כפי שהתריעו אנשים בממשל (ואנכי בתוכם) עוד בשנות השמונים – היתה קטסטרופה אסונית ניחתת על ראש קשישים רבים בישראל. (5) השיח הציבורי והמשפטי סב בעידננו גם על זכויות חברתיות. בספרו המהפכה החברתית במשפט העסקי (תשס"ז-2007) מציג ד"ר ע' בוקשפן את דיני העבודה כמקרה מבחן לשאלת אחריותה החברתית של החברה העסקית (עמ' 437 ואילך). לדידי, זכויותיהם של קשישים עומדות אף במדרגה גבוהה מזה. (6) עוד ייאמר, כי עסקינן – בגדרי המשפט העברי – בסוגיות שחוק ומוסר משמשים בהן יחדיו. לדידי, בחינת 'ועשית הישר והטוב' (דברים ו', י"ח), וכדברי ד"ר משה זילברג, כך דרכו של תלמוד, 99 הריהו 'קטיגוריה שהוטלה חובה על ידי חכמים – לא בדרך 'תקנה' מסוימת – משום הישר והטוב שבה'; לשיטתו 'היא אינה זהה עם הדין – אלא מתעטפת בטליתו של הדין'. אומר כאן כי לדידי, ניתן לומר כי הטלית והמתעטף בה היו לאחדים. ראו גם הרב פרופ' א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית - הערך 'זקן', כרך ב' (תשנ"א-1991), עמ' 332. בעמ' 337 אומר המחבר, כי 'לאחרונה ניכר שינוי ערכי ומעשי ביחס החברה המודרנית לזקן'; עוד ראו שם, עמ' 354-352 על היחס לזקן. לכך יש ליתן ביטוי מעשי ראוי." בפרשה אחרת (בע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני (2008) נאמר (פסקה י"א(9)) כך: "לדידי – ואיני קובע מסמרות – יש מרכיב מעין קנייני למצער בנושא הפנסיוני, במערכת יחסים רבת שנים, ובמיוחד שעה שלא עסקינן בעניין אזוטרי של מה בכך, אלא בזכויות לעת זקנה, תקופה שבה מטבע הדברים צרכיו של אדם מתרבים והוא נזקק חיונית לקיומו לפנסיה. לכן קרובים הדברים להיות זכות בסיסית, קניינו של אדם, זכות יסוד (לפי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו)"; ראו גם ע"א 4337/04 גל גורן הולצברג נ' מירז (2007), פסקה 9. אכן, הדברים אינם תמיד פשוטים והתיק שלפנינו יוכיח. ג. השאלה העלולה להטריד, מנגד, היא מניפולציה וניצול לרעה על-ידי הזרמת כספים עוד ועוד לקופת גמל והברחתם בדרך זו כדי ליהנות מסעיף 147 וליצור "מקלט מס"; האם אין זה "צד שכנגד" להקשר הסוציאלי? למשל המלומד מ' קורינאלדי בספרו דיני ירושה, צוואות, ירושות ועיזבונות (מה' 2 מורחבת, תשע"ב-2012) אכן מטעים, ברוח האמור, כי התכלית שביסוד סעיף 147, אף שאינה אמורה בו מפורשות, היא "התכלית העיקרית, מטעמים סוציאליים, של הוצאת נכסים מלבר העיזבון מכלל כפיפות לדיני הירושה. לגבי נכסים אלה מעדיפה הפסיקה את הגישה 'החוזית' על פני הגישה 'הירושתית'" (עמ' 11); ועם זאת מזהיר המחבר, כי "צבירת נכסי תגמולים, בשיעור ניכר, חורגת מהגנה סוציאלית והופכת למקלט מפני נושים"; ועל כן – כפי שהוא מציין – ועדת השופט יעקב טירקל לעניין חוק הירושה הציעה להגביל את הנכסים המוצאים מן העיזבון ("מלבד העיזבון") לכספים שהם "זכות עצמאית של השאירים או המוטבים, אשר נוצרת עם הפטירה", כגון כספי "ריסק" לפי פוליסת ביטוח חיים, להבדיל ממרכיב החיסכון, אך לא כספי צבירת נכסים כמו קופות גמל. ואולם, המחבר מטעים "כי לפי החוק הקיים אין סכום תקרה להגנה הסוציאלית, ולכל הכספים, שצבר אדם בחיים בקופות הגמל לסוגיהן, חסינות מפני נושי העיזבון", ולכן יש לדעתו לקבוע תקרה להגנה הסוציאלית על נכסים "המשקפים צבירת נכסים מצד היורש" (שם). תשובה חלקית לפחות לכך מצויה בהגבלות על הפקדות ועל משיכה המנויות על-ידי חברי בפסקה 7 ובסיפת פסקה 8 לחוות דעתו, ובמיוחד לאחר תיקון מספר 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות הגמל), התשס"ח-2008, אשר הגביל את האפשרות להפקדת כספים בקופת גמל באופן שיאפשר משיכתם טרם היציאה לגמלאות. שאלה יפה היא מדוע לא התקין השר עד כה תקנות לפי סעיף 22(א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005. אולי פסק דין זה הוא הזדמנות להמריץ את התקנתן של תקנות אלה, אליהן נדרש גם חברי (פסקה 7). ד. אמנם, ענייננו חורג מקופת הגמל לקצבה, דהיינו קופה פנסיונית, וחל גם על קופת גמל הונית – וזו למעשה הקופה נשוא ענייננו – אשר טרם תיקון מספר 3 לחוק הפיקוח, ניתנת הייתה למימוש עוד בטרם הגיע החוסך לגיל פנסיה. אכן, במבט ראשון, ישנו היגיון מסוים בהבחנה בין סוגי הקופות. ניטול דוגמה – משה ושמשון נפטרו שניהם ר"ל בגיל 35; שניהם הותירו אחריהם חובות; ושניהם הותירו אחריהם כספים שחסכו. אלא, שמשה חסך את כספיו בקופת גמל, אשר הגיע מועד פירעונה אולם מטעמים כלשהם טרם הספיק הנושה להיפרע ממנה, ואילו שמשון הפקיד את כספיו בתכנית חיסכון. בהנחה שמשה הפקיד את הכספים בקופת הגמל עובר לתיקון מספר 3, הכסף היה נזיל, בכפוף להגבלות מסוימות אך מזעריות, ולמעשה משה, אשר כאמור היה רחוק מאוד מגיל הפרישה לגמלאות, יכול היה לעשות בו כרצונו. כך גם שמשון; אלא שלפי האמור בפסק דינו של חברי, יוצא כי כספיו של משה יוחרגו מהעזבון, ואילו של שמשון – לא. כך, תזכה אשתו של משה בכספים אלה, ואילו אשתו של שמשון תיאלץ לראותם מועברים לנושים. ישאל השואל – מדוע יש להבחין בין שני המקרים, אף שרציונל ההגנה על האלמנות בשני המקרים דומה? התשובה לכך נעוצה בראשית הדברים – כפי שציין חברי, תכליתה של קופת הגמל היא סוציאלית; בין אם מדובר בקופת גמל הונית ובין אם מדובר בקופת גמל לקצבה – אף שאין חולק כי בקופת גמל לקצבה התכלית הסוציאלית דומיננטית אף יותר – והמחוקק ביקש באמצעותה לעודד את הציבור לחיסכון, על-ידי יצירת מסגרת שתתמרץ את הפרט להפקיד בה את כספיו למשך תקופה ארוכה. סעיף 147 מעניק תמריץ נוסף לציבור לחסוך באמצעות קופת הגמל, בכך שכאמור מחריגה מפורשות מהעיזבון, אולם לא עושה זאת לגבי סוגי חסכונות "רגילים", כדוגמת החיסכון הבנקאי. בהמשך לכך, כפי שציין חברי, לשון החוק אינה מבחינה בין סוגי קופות הגמל השונים, וכך גם ההסדר המוצע בהצעת חוק דיני ממונות, המתייחס מפורשות לאפשרות האבחנה בין סוגי קופות הגמל ושולל אותה, הן מן הטעם הסוציאלי והן מן הטעם שלא להבחין בין מכשירים פיננסיים דומים (דברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 הצעות חוק ממשלה 595 1048, 1049-1048); בהתאם, גם הפסיקה לא מצאה לעשות הבחנה זו (ראו ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 400, והפסיקה המאוזכרת שם בהערת שוליים 20 (כרך ג', 2002)). מכאן, כי אין מקום להבחין בין סוגי קופות הגמל השונים לעניין סעיף 147, וכפי שציין חברי, מאותם טעמים אין מקום להבחין, בהתאם ללשון החוק דהיום, בין הרכיב הביטוחי לרכיב החיסכון, לעניין פרשנות סעיף זה; זאת, גם אם, כפי שמציינים שילה ו-קורניאלדי – ראו ההפניות מעלה – ייתכן כי יש בסיס עיוני להבחנה בין הרכיבים השונים של קופת הגמל, אולם נדמה כי שיקול הדעת בכגון דא מסור למחוקק אשר כאמור מצא שלא לייצר הבחנה זו. ה. אשר לשאלת העיקול – חברי עמד בהרחבה על הטעמים מדוע אין לאפשר מימוש העיקול הזמני על קופת גמל הונית, ואין לי אלא להצטרף למסקנתו ולטעמיו. כפי שהראה חברי, ישנה אנומליה תחיקתית מסוימת לעניין עצם האפשרות להטלת עיקול על כספי קופת הגמל, שהרי סעיף 25(ב) לחוק הפיקוח על קופות הגמל למעשה לא נכנס לתוקף בהיעדר התקנת תקנות לעניין זה, כנדרש בסעיף 85 לאותו חוק. כך יוצא, על פני הדברים, שניתן להטיל עיקול על קופת גמל הונית, ולכאורה לממשו, כל עוד האדם בין החיים, אולם אם הלך לעולמו בטל העיקול מעיקרו (ראו ד' שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 423 (תשס"ז)) . לדידי, בהמשך לאמור בפסקה ג' מעלה, על מחוקק המשנה להשלים את מלאכתו בעניין זה – בהנחה שסעיף 25(ב) משקף את רצון המחוקק, יתכבד השר ויתקין תקנות אשר יאפשרו הוצאת הסעיף אל הפועל, ובכך ימנעו את הטלת העיקול על קופות הגמל מעיקרא, ולא "יצא משפט מְעֻקָּל" (חבקוק א', ד'), וכדברי המשפט העברי "הלב יודע אם לעֵקֶל אם לעקלקלות" (בבלי סנהדרין כ"ו, א'). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה השופט נ' סולברג: אני מסכים עם דברי פסק דינו הממצה של חברי, השופט נ' הנדל, על יסוד נימוקיו, ומצטרף להערותיו של חברי, המשנה לנשיאה, א' רובינשטיין. לשון סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 – מאפשרת, התכלית הסוציאלית – מאתגרת, והתוצאה – מוצדקת: משפט הבכורה בכספי קופת הגמל – כספים שהחוק מורה כי "אינם בכלל העזבון" – למוטב. עיקול זמני על כספי קופת הגמל לטובת נושה בחיי העמית, איננו אלא כלי דיוני, כפי שהראה חברי; אין בכוחו לגבור על זכותה המאוחרת בזמן של המוטבת, אלמנתו של העמית, בכספי קופת הגמל – זכות מהותית – זכות שנוצרה עם פטירתו של בעלה, בה בשעה שתש כוחו של העיקול הזמני. צדקו אפוא בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בפסיקתם, ודינו של הערעור – להידחות. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ד' באלול התשע"ו (‏7.9.2016). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13086220_Z10.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il