פלוני נ. משרד הפנים

11 1 בבית המשפט העליון בר"ם 8615/21 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשות: 1. פלונית 2. פלונית נ ג ד המשיב: משרד הפנים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.11.2021 בעמ"ן 28750-02-21 שניתן על-ידי כבוד השופטת ע' אבמן-מולר תאריך הישיבה: ב' באייר התשפ"ג (23.4.2023) בשם המבקשות: עו"ד גיא דוד, עו"ד עמית סול בשם המשיב: עו"ד קובי עבדי פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בפנינו אם ובת שהליך רכישת מעמדן בישראל היה תלוי באביה של הבת, בן זוגה לשעבר של האם, שאינו אזרח המדינה. בהמשך, הקשר עמו ניתק, בין השאר, על רקע של אלימות. כיצד יש לנהוג במבקשות במקרה מיוחד זה? שאלה זו, ושאלות הכרוכות בה, עמדו במרכז ההליך שבפנינו.   2. המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא אזרחית ניגריה, ילידת 1966, שנכנסה לישראל בשנת 2005 באשרת תייר מסוג ב/2. בשנה זו היא נישאה בישראל לאזרח ניגרי, שהיה באותה עת אלמן (להלן: האב). האב נכנס לישראל בזהות שאולה בשנת 1994, אף הוא באשרת תייר מסוג ב/2. בחודש מרץ של שנת 2006 נולדה בישראל בתם המשותפת של השניים, היא המבקשת 2 (להלן: הבת). יצוין כי לאב שתי בנות בגירות מאשתו הקודמת (להלן: הבנות הבגירות). הללו נולדו אף הן בישראל בשנים 1997 ו-2000 ועם השנים זכו לקבל מעמד בישראל, כמפורט להלן. רקע עובדתי והליכים קודמים 3. אפתח בהצגת הליכי רכישת המעמד של המבקשות, ובני משפחתן. 4. תחילה, המבקשת פעלה על מנת להסדיר את מעמדה בישראל כפליטה. ביום 9.11.2005 הגישה המבקשת בקשה למקלט מדיני בישראל, ובעקבות זאת ניתן לה רישיון ישיבה מסוג ב/1 (מטופלת או"ם) שתוקפו הוארך מספר פעמים עד ליום 29.5.2010. בהמשך, לאחר שהמבקשת התייצבה לזיהוי ותשאול ביחידת המסתננים והועברה לטיפול יחידת ה-RSD (יחידת הטיפול במבקשי מקלט של רשות האוכלוסין וההגירה), ניתן לה רישיון ישיבה זמני מסוג 2(א)(5), אשר הוארך מעת לעת עד לשנת 2013. לבסוף, בשנת 2014 נדחתה בקשתה למקלט מדיני. 5. במקביל, נפתחו הליכים להסדרת מעמדם של בני המשפחה כולם מכוח החלטות הממשלה השונות שאפשרו לילדי שוהים בלתי-חוקיים להסדיר את מעמדם שלהם ושל בני משפחותיהם למשך תקופות מוגבלות ובכפוף לתנאים. ביום 3.7.2006 הגישו המבקשות, יחד עם האב והבנות הבגירות בקשה לקבל מעמד מכוח החלטת ממשלה מס' 156 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" מיום 18.6.2006 (להלן: החלטה 156). הבקשה הוגשה בשמן של הבנות הבגירות, אך היא התייחסה לכל החמישה כתא משפחתי אחד. בקשר לכך, נטען כי המבקשת מתפקדת בפועל כאמן של הבנות הבגירות, לאחר שאמן הביולוגית נפטרה, וכי הבת היא אחותן למחצה המתגוררת איתן. בקשה זו נדחתה ביום 28.2.2007 לאחר שנקבע כי הבנות הבגירות אינן מקיימות את התנאי הקבוע בסעיף א(2) להחלטה 156 לפיו "הורי הילד נכנסו לישראל כדין לראשונה באשרה ורישיון על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952" (להלן: חוק הכניסה לישראל). 6. ביני לביני, במסגרת בג"ץ 8204/05 רוביו נ' ממשלת ישראל (28.11.2005) נקבע כי המדינה תמנע מלהרחיק מן הארץ קטינים ובני משפחותיהם, אף אם לא מתקיים בעניינם התנאי בדבר כניסת הוריהם לארץ כדין. בעקבות החלטה זו הגישה המשפחה בקשה חדשה למשיב, וזו הועברה, על-פי הנחייתו, לבחינת הוועדה הבינמשרדית לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית או הוועדה). הוועדה המליצה לדחות את הבקשה, וכך הוחלט ביום 19.8.2008. כנגד החלטה זו, בני המשפחה הגישו עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"ם 1577/09, השופט מ' סובל). בשלב זה, ובהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הבקשה לבחינה מחודשת של הוועדה הבינמשרדית. 7. ביום 29.8.2010 הגישו כלל בני המשפחה בקשה נוספת למעמד, הפעם מכוח החלטת ממשלה מס' 2183, שהתקבלה ביום 1.8.2010, ארבע שנים לאחר החלטה 156, ועניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: החלטה 2183). החלטה 2183 קבעה מספר תנאים להענקת מעמד בישראל לילדים להורים חסרי מעמד, וכן גם להוריהם ואחיהם. זאת, בין היתר, בכפוף לכך שבמועד קבלת ההחלטה, הילד התגורר בישראל ברצף תקופה בת חמש שנים לכל הפחות (וממילא, מדובר בילד שנולד לפני חודש אוגוסט 2005). יצוין כי בהמשך קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת עתירה אחרת שנדונה בפניו, שהחלטה 2183 תחול גם על ילדים שנולדו לאחר חודש אוגוסט, כל עוד הם נולדו בשנת 2005 (ראו: עמ"ן (י-ם) 47702-12-16 ר' ט' נ' שר הפנים (1.1.2018)). כך או כך, המשמעות המעשית של הדברים היא שההחלטה לא חלה על מי שהם ילידי שנת 2006 ואילך – ובהם הבת, שנולדה כזכור בחודש מרץ 2006. לעומתה, הבנות הבגירות, שכאמור נולדו בשנים 1997 ו-2000, עמדו בכלל התנאים הקבועים לקבלת מעמד מכוח החלטה 2183. 8. בהמשך לכך, ביום 12.2.2014 התקבלה הבקשה ביחס לבנות הבגירות. בעקבות זאת ובהתאם להוראות החלטה 2183, נקבע כי לאב ולמבקשות יינתן רישיון ישיבה מסוג א/5, בכפוף להמצאת מסמכים. משלא הומצאו כלל המסמכים האמורים במועד, ניתן לאב ולמבקשות רישיון מסוג ב/1, למשך שנה. ביום 9.6.2015, לאחר המצאת המסמכים, ניתן למבקשות ולאב רישיון ישיבה מסוג א/5 למשך שנה, ולבנות הבגירות ניתן מעמד קבע. 9. ביום 9.6.2016 המבקשת הגישה בקשה להאריך את רישיון הישיבה שלה ושל הבת. בעשותה כן, הצהירה המבקשת כי היא והאב אינם גרים יחד עוד וכי הפרידה נעשתה על רקע התנהגות אלימה מצד האב כלפיה וכלפי הבת. ביום 5.9.2016 דחתה ראש דסק צפון במחלקת אשרות וזרים של רשות האוכלוסין וההגירה את הבקשה בציינה כי רישיון השהייה של המבקשות ניתן על יסוד הקשר שלהן עם הבנות הבגירות. על כן, כך נקבע, משלא מתקיים עוד משק בית משותף עם הבנות הבגירות, המבקשות אינן עומדות בתנאים לקבלת מעמד המנויים בהחלטה 2183. בשלב זה, החלה הדרך שהובילה להליך שבפנינו. 10. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים בירושלים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין לעררים). ערר זה נמחק ביום 13.9.2016, בהתאם להסכמת הצדדים לפיה המבקשות יגישו בקשה הומניטרית לוועדה הבינמשרדית וכי רישיונן יוארך עד למתן החלטה בבקשה (ערר (י-ם) 2536-16, הדיין ד' ברגמן). בקשה כאמור הוגשה ביום 30.10.2016. 11. ביום 28.5.2017 נערך למבקשת ראיון, שהפרוטוקול המתעד אותו לא הוגש. על-פי האמור בהחלטת הוועדה הבינמשרדית מיום 30.5.2019, שתתואר להלן, במסגרת הראיון טענה המבקשת כי היא והבת מתגוררות יחדיו בתל אביב, כי היא בעצמה עובדת בניקיון בתים וכי הבת לומדת בבית ספר, משתתפת בחוגים ונמצאת במועדונית בשעות אחר הצהריים. לכך הוסיפה המבקשת כי אין לה קרובי משפחה בישראל, וכי הבת אינה בקשר עם האב. בהמשך לכך, הוגשו לוועדה חוות דעת מטעם גורמי הרווחה המתארות את השתלבותה של הבת במערכת החינוך ובמסגרות משלימות, והמפרטות את מצבה הרגשי העדין. ראיון נוסף עם המבקשות התקיים ביום 1.5.2019. 12. ביום 30.5.2019 קיימה הוועדה הבינמשרדית דיון בבקשה. על-פי הנטען, הדיון נערך בהרכב חסר, שכן יושב ראש הוועדה, נציג הלשכה המשפטית ונציג המשטרה לא נכחו בו. יצוין כבר כעת, כי בהתאם לנהלי הוועדה, ניתן לקיים דיון בה גם ללא נוכחות כל חבריה, כל עוד לא תתקבל החלטה בהיעדרו של חבר ועדה ש"נוכחותו הכרחית בנסיבות המקרה הנדון" (ראו: סעיף ג.3 לנוהל 5.2.0022 של רשות האוכלוסין וההגירה – "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן: הנוהל ההומניטרי)). בתום הדיון המליצה הוועדה לדחות את הבקשה וביום 27.10.2019 קיבל מנכ"ל המשיב את המלצתה. בעיקרו של דבר, מנכ"ל המשיב קבע כי הבקשה אינה מעלה טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל. בין השאר, נקבע כי אין בתקופת שהותן של המבקשות במדינה כדי להטות את מבחן הזיקות לישראל. בהחלטה צוין כי המבקשת חיה את מרבית שנותיה במדינת מוצאה, כך שזיקתה לניגריה חזקה וממשית. זיקותיה של הבת לניגריה לא נדונו באופן ספציפי, אך נקבע כי כיוון שהיא והמבקשת מהוות תא משפחתי אחד, לא מן הנמנע כי הן ישובו יחדיו למדינת מוצאה של המבקשת. עוד נקבע כי אין בשהייה הממושכת בישראל, כשלעצמה, כדי להוות טעם הומניטרי חריג המצדיק מתן מעמד. יש לציין כבר כעת כי בהחלטה נזכר שהמבקשת טענה שהאב נהג כלפיה וכלפי הבת באלימות, אך נתון זה לא נכלל בהנמקה שהתייחסה לשיקולים שהובאו בחשבון. 13. בשלב זה, הגישו המבקשות ערר עדכני לבית הדין לעררים. בתמצית, המבקשות טענו כי המשיב התעלם מחוות דעת והמלצות מקצועיות שהוגשו בעניינן, אשר מלמדות על זיקתה של הבת לישראל ועל הפגיעה הצפויה בה אם תגורש ממנה, וכן על מערכת היחסים האלימה בין האב למבקשות. ביום 29.12.2020 דחה בית הדין לעררים את הערר וקבע כי לא מצא בהחלטת המשיב או בדרך קבלתה פגם המצדיק את התערבותו (ערר (י-ם) 4938-19, הדיין ח' גוגנהיים). בעשותו כן קבע בית הדין לעררים כי המבקשות לא הציגו "דבר מה נוסף" מעבר לשהותן ארוכת השנים בישראל וכן הדגיש כי אין לנתין זר "זכות קנויה לשהות בישראל", אף כאשר מדובר בעניינו של קטין הנלווה להוריו. בית הדין לעררים הדגיש כי נוהל 5.2.0019 שכותרתו "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (להלן: נוהל אלימות) לא חל בעניינן של המבקשות, וכי גם החלטה 2183 לא חלה, מן הטעם שכלל לא הוגשה בקשה למתן מעמד עבור הבת מכוחה, ובשים לב ללוחות הזמנים להגשת בקשה כזו, הקבועים בסעיף 13 לאותה החלטה. 14. ביום 14.2.2021 המבקשות הגישו על כך ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה ביום 17.11.2021 (עמ"ן 28750-02-21, השופטת ע' אבמן-מולר). בית המשפט המחוזי עמד על כך שמצא את החלטתו של בית הדין לעררים מפורטת ומנומקת, וכי לא עלה בידי המבקשות להראות שנפל פגם בהחלטה המינהלית באופן המצדיק התערבות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשות שלפיה נפל פגם פרוצדורלי בעבודת הוועדה בשל כך שהדיון התקיים ללא נוכחותם של כל חבריה, לאחר שציין כי לא הובא כל נימוק מדוע נוכחות החברים הנעדרים הייתה הכרחית בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענותיהן של המבקשות להתקיימותו של "דבר מה נוסף" בנסיבותיהן, בהתחשב בכך שהמבקשת היא אם חד-הורית, שהמבקשות חוו אלימות מצד האב ושצפויה להיגרם לבת פגיעה נפשית ורגשית אם תועבר לארץ זרה. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין להקיש מנוהל אלימות לענייננו, והטעים שהאב היה בעל מעמד ארעי בישראל, שהוא שהה במדינה שלא כדין במשך למעלה מעשרים שנה, ושהמבקשות אינן מצויות בקשר עמו מזה שנים רבות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקשות יישאו בהוצאות המשפט של המשיב בסך של 2,000 שקלים. בקשת רשות הערעור וטענות הצדדים 15. ביום 16.12.2021 הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור שבפנינו, המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשות, היה מקום להעניק להן מעמד בישראל, ושגו הערכאות הקודמות בכך שקבעו כי לא עלה בידן להצביע על "דבר מה נוסף" שיש בו לתמוך בבקשתן זו. המבקשות הדגישו, בין השאר, כי יש להתחשב בכך שהבת חיה עם אמה בלבד וזאת על רקע מסכת האלימות שחוו השתיים מידי האב ואשר הובילה לניתוק הקשר ביניהן לבינו ולבנותיו הבגירות. לטענתן, אלימות במשפחה, גם כאשר היא מופעלת על-ידי מי שאין לו מעמד קבע בישראל, מהווה טעם הומניטרי מיוחד לעניין קבלת מעמד בישראל, בין השאר תוך היקש מנוהל אלימות. עוד נטען כי הערכאות הקודמות לא ייחסו משקל מספק לנזק שעלול להיגרם לבת עקב ניתוקה מישראל, זאת בין היתר בשים לב לחוות דעת מקצועיות של גורמים חינוכיים ופסיכולוגיים. המבקשות מוסיפות ומטעימות כי למבקשת יש קשר רופף בלבד עם ארץ מוצאה, וכי לבת אין כל קשר עם ניגריה, והיא אף אינה חפצה בקשר זה. עוד טוענות המבקשות כי הגם שלא הוגשה בקשה למתן מעמד לבת לפי החלטה 2183, מן הראוי היה ליתן משקל לכך שמדובר במקרה גבולי ביותר, מכיוון שהבת נולדה רק חודשים בודדים מאוחר למועד תחולת ההחלטה. 16. מיד עם הגשתה של בקשת רשות הערעור ניתן צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכי אכיפה והרחקה כנגד המבקשות עד למתן החלטה אחרת. 17. ביום 19.12.2022, לאחר שניתנו מספר ארכות לשם כך, הוגשה תגובה מטעם המשיב. לשיטת המשיב, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה בחינה ב"גלגול שלישי". המשיב מוסיף כי גם לגוף הדברים דין הבקשה להידחות, משום שהוועדה ההומניטרית ומנכ"ל המשיב שקלו את כלל נסיבותיהן הפרטניות של המבקשות, ולכן אין עילה להתערב בהחלטה שהתקבלה. המשיב מוסיף ומטעים כי אין מקום להקיש מנוהל אלימות שחל על בני זוג של אזרחי המדינה או תושביה למקרה זה, וכי אין להידרש לטענת הבת בדבר תנאיה של החלטה 2183, בהתחשב בכך שכלל לא הגישה בקשה בהתאם לאותה החלטה. המשיב הוסיף כי עולה מגרסאותיה של המבקשת שהיא נפרדה מהאב עוד בשנת 2012, כך שממילא המעמד הארעי שניתן לה בהתאם לבקשתה מכוח החלטה 2183 (בשנת 2014) התבסס על מצב דברים שגוי. 18. ביום 2.1.2023 הבקשה הועברה לדיון בפני הרכב. בהמשך לכך, הדיון בבקשה התקיים בפני ההרכב הנוכחי ביום 23.4.2023. 19. במסגרת הדיון שב וטען בא-כוח המבקשות טענות פרוצדורליות ביחס לאופן בחינת בקשתן על-ידי הוועדה הבינמשרדית. בין השאר, נטען כי הדיון בוועדה התקיים ללא יושב ראש הוועדה, ללא נציג מטעם הלשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, ואף ללא נציג משטרתי בקשר לטענות ביחס לאלימות במשפחה. עוד הוסיף בא-כוח המבקשות כי הראיון שבוצע למבקשת לקראת הדיון בוועדה היה דל ולקוני, במובן זה שהיה קצר במיוחד וכלל 12 שאלות בלבד, מתוכן 10 שאלות בעלות אופי כללי. בא-כוח המבקשות הוסיף והדגיש כי הבת קרובה מאוד לעמידה בקריטריונים הקבועים בהחלטה 2183 כך שיש לראות בה מקרה גבול ולהחיל עליה את תנאי ההחלטה. 20. מנגד, בא-כוח המשיב טען כי דין הבקשה להידחות. בהקשר זה הוא הטעים כי מבדיקה שערך המשיב עולה כי המבקשת והאב נפרדו כשנתיים לפני קבלת ההחלטה בעניין מתן מעמד למשפחה כולה. בא-כוח המשיב ציין כי ניתן ללמוד את הדברים מהליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בעניין, ובאופן ספציפי מהחלטה מיום 7.6.2016 בתמ"ש 4889-01-16, אשר מבססת את המסקנה כי פירוק התא המשפחתי אירע עוד בשנת 2012, וממילא לפני שהמבקשת ידעה שתוכל לקבל מעמד בהסתמך על הקשר הזוגי עם האב. כן נטען כי במקרים שבהם בן הזוג האלים הוא אזרח או תושב קבע קיימת ודאות גבוהה יותר להשלמת ההליך המדורג, בשונה מהמקרה דנן בו האב אינו בעל מעמד כאמור. לפיכך, לשיטת בא-כוחו של המשיב, אין מקום להקיש מנוהל אלימות למקרה זה. בא-כוח המשיב הוסיף כי אין בכך שהבת חיה בישראל מאז לידתה כדי להוות "דבר מה נוסף" המצדיק מתן מעמד מטעמים הומניטריים. 21. בתום הדיון, הצענו לצדדים חלופה מעשית לפיה המבקשות יזומנו לראיון נוסף בפני גורמי רשות האוכלוסין וההגירה ועניינן ייבחן בשנית על-ידי הוועדה הבינמשרדית. ביום 2.5.2023 הוגשה הודעה מטעם המשיב הדוחה את ההצעה האמורה. בהודעתו טען המשיב כי אין בטענות שהועלו על-ידי המבקשות כדי לייחד מקרה זה ממקרים דומים הנדונים בפני הוועדה הבינמשרדית. על רקע זה, נדרשה הכרעתנו. דיון והכרעה 22. בפתח הדיון נציין כי במקרה זה יש הצדקה לכך שנעשה שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בעניין זה מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ונדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. אנו סבורים כי במקרה זה מתן רשות ערעור נדרש בהתחשב בנסיבותיהן של המבקשות, כדי למנוע עיוות דין (ראו והשוו: בר"ם 564/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקה 15 (10.7.2018); בר"ם 5040/18 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקאות 20-19 לפסק דיני (9.2.2020)). בהתאם לכך, מעתה ואילך המבקשות יכונו: המערערות. 23. לגוף הדברים, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור ולהורות על עריכת ראיון נוסף למערערות על-ידי הגורמים המוסמכים ברשות האוכלוסין וההגירה ועל העברת עניינן לבחינה מחדש בוועדה הבינמשרדית. הכול בהתאם למפורט להלן. 24. ראוי לפתוח במובן מאליו: מקרה זה מעורר קושי אנושי משמעותי. הוא עוסק בעניינה של נערה בת 17, אשר נולדה בישראל וחיה בה כל חייה, דוברת את השפה העברית, מתחנכת במוסדות לימוד בישראל וכעת נדרשת לעזוב את המדינה בה גדלה ואת הבית היחיד אותו היא מכירה. לה עצמה אין כל זיקה המבוססת על ניסיון חייה שלה לארץ המוצא של אמה. המערערת נדרשת אף היא לעזוב את הארץ, לאחר שבמשך שנים ניתן לה מעמד ארעי מכוחה של מערכת יחסים שניהלה עם האב והמעמד שקיבלו בנותיו הבגירות, שהייתה שותפה בגידולן. קושי זה מתעצם עת מובאות בחשבון הנסיבות הייחודיות אשר הובילו לאבדן מעמדן הארעי של המערערות בישראל, הכוללות את פירוק התא המשפחתי על רקע טענות לאלימות מצד האב. 25. ניתנת האמת להיאמר, נוהל אלימות ככתבו וכלשונו אינו חל בענייננו, שכן האב, אף שהוא בעל מעמד בישראל, אינו אזרח או תושב קבע. אולם, אי-תחולתו של הנוהל אינה משמיעה את חוסר הרלוונטיות של הטיעון בדבר אלימות במשפחה. טיעון מסוג זה צריך להיבחן באופן קונקרטי ביחס לנסיבותיו הייחודיות של מקרה מסוים, בהיותו שיקול מתאים, מעצם מהותו, לדיון בוועדה הבינמשרדית שכל ייעודה הוא בחינת שיקולים הומניטריים. מן הראוי היה על כן שהוועדה תביא במניין שיקוליה את הטענות לאלימות מצד האב – שמוזכרות בין היתר גם בחוות הדעת הסוציאליות שהוגשו לעיונה (לחובה לשקול טענות לאלימות במסגרת שיקולי הוועדה הבינמשרדית, ראו והשוו: עע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים, פסקה 17 (27.2.2011); בר"ם 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקאות 12-11 (13.9.2018). לחובה הכללית לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ראו: בג"ץ 4380/11 פלונית נ' מדינת ישראל – שר הפנים, פסקאות 46-45 לפסק דיני (26.3.2017); עע"ם 7271/20 פלונית נ' מדינת ישראל – שר הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 7 (3.11.2022). כן ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 728-725 (2010)). 26. איננו מקבלים את טענת המשיב, שלפיה קיים קושי להקיש מנוהל אלימות למקרה דנן, מאחר שמערכת היחסים בין המערערת לאב הסתיימה לפני שניתן למערערות המעמד הארעי. ההיגיון מחייב כי המועד הקובע לעניין טענת אלימות לא יהיה המועד בו התקבלה בקשתן של המערערות למתן מעמד ארעי, אלא המועד שבו הוגשה הבקשה. במקרה דנן, הבקשה הראשונה להסדרת מעמדן של המערערות בהסתמך על הקשר המשפחתי עם הבנות הבגירות (באותה עת, מכוח החלטת ממשלה 156) הוגשה עוד בשנת 2006. בקשה שנייה אשר נשענה אף היא על הבנות הבגירות כ"עוגן" למתן מעמד למערערות הוגשה בשנת 2010. אין מחלוקת כי במועדים אלו היו המערערת והאב במערכת יחסים זוגית, שהחלה עוד בשנת 2005. מכאן, ברור שההליכים להסדרת מעמדן של המערערות החלו שנים לפני פירוק התא המשפחתי, ובאופן טבעי כבר אז החלו המערערות לפתח ציפייה כי בסופם יקבלו מעמד, ואילו בסופו של דבר התנהגותו של האב היא זו שהובילה לפירוק הזוגיות ולאובדן ה"עוגן" עליו נסמכו המערערות בבקשתן. ממילא, הנתון המצער בדבר אלימות של האב כלפי המערערת והבת הוא רלוונטי ומהותי לדיון בבקשתן, ואין חולק על כך שעד להודעה על פירוק התא המשפחתי המערערות זכו למעמד מכוחו. יש מקום להזכיר, כי גם על-פי נוהל אלימות המועד הרלוונטי לבחינת קיומו של קשר זוגי ותא משפחתי משותף הוא מועד הגשת הבקשה ולא מועד מתן ההחלטה. היגיון זה מתחייב מתכליתו של הנוהל – לעודד נשים אשר מעמדן בישראל תלוי בבן זוגן האלים לדווח על מקרה האלימות ולעזוב את מערכת היחסים האלימה, ולא להיאחז בה רק בשל התקווה לקבלת מעמד. 27. לא נעלם מעיניי הקושי הנעוץ בכך שהמערערת עדכנה את המשיב בפירוק התא המשפחתי רק בשנת 2016, בבקשתה לחידוש מעמדה שלה ושל הבת. יחד עם זאת, לא די בקושי זה כדי לקבוע ששיקול האלימות אינו רלוונטי. תוצאה זו חוטאת לתכליתו הנזכרת של נוהל אלימות, אף אם נוהל זה אינו חל בענייננו במישרין. 28. לקראת סיום אוסיף, כי הקושי הכרוך באי-שקילת הטענות בדבר אלימות מצד האב מתחדד לנוכח התשתית העובדתית שעמדה בבסיס המלצת הוועדה הבינמשרדית והחלטת מנכ"ל המשיב. זאת, בשים לב לראיון הקצר והדל שבוצע למערערות בטרם קבלת החלטה בעניינן. 29. הנוהל ההומניטרי, המנחה את עבודתה של הוועדה הבינמשרדית, מחייב עריכת ראיון למבקשי מעמד לשם בירור נסיבותיהם ההומניטריות (כפי שמורה סעיף ה.1 לו). ראיון זה מהווה חלק מרכזי בתשתית הניצבת בפני הוועדה הבינמשרדית בבואה להכריע אם קיימים טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד בישראל. במקרה דנן, נערך למערערות ראיון ביום 1.5.2019. במסגרת הראיון המערערת נשאלה 12 שאלות גנריות, אשר עסקו בעיקרן במקום מגוריה, מקום עבודתה, מסגרת הלימודים של הבת, טיב הקשר עם האב וקשריה עם האם-הסבתא בניגריה. הבת נשאלה 5 שאלות בלבד, אשר עסקו בשגרת הלימודים שלה, בחוגים שבהם היא משתתפת ובקשריה עם האב. עיון בפרוטוקול הראיון מעלה כי מדובר בראיון דל ביותר אשר לא התייחס באופן מספק לנושאים שהם הם גופי הדברים במקרה מסוג זה ושיש בהם כדי לשפוך אור על הטעמים התומכים בבקשתן של המערערות ומבססים את זיקתן לישראל (להרחבה בעניין זה, ראו והשוו: בר"ם 446/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקאות 41-38 לפסק דיני (24.7.2019)). כך למשל, לצורך בחינת זיקתה של הבת לישראל, ניתן היה לצפות כי תישאל באופן פרטני יותר על חיי היום-יום שלה, קשריה עם חברים לספסל הלימודים, קשרים חברתיים נוספים – וכל זאת לעומת קשריה, אם ישנם, עם בני משפחה או מכרים בניגריה. כמו כן, נוכח אמירתה של הבת כי אינה מעוניינת לפגוש את האב "כי הוא פגע בי ופגע באמא שלי" (עמ' 3 לפרוטוקול הראיון מיום 1.5.2019), ניתן היה לצפות כי תתבקש להרחיב דווקא בנקודה זו שנראית על פניה רלוונטית לדיון בסוגית האלימות. 30. מכל מקום, נוכח חשיבותו של שלב הראיון בבירור העובדות והנתונים הרלוונטיים לבקשה, לרבות זיקותיהן של המבקשות לישראל, קיום ראיון קצר ולקוני במקרה זה מעורר אי-נחת. דברים אלו נכונים במיוחד כאשר ראיון זה עמד בבסיס החלטה שתוצאתה היא גירוש המערערות מישראל. אין לי אלא לשוב ולהזכיר, כי מקום בו מדובר בהחלטות שעניינן מעמד בישראל למי ששוהה כדין למשך תקופה לא מבוטלת, אשר מטבען כוללות השפעה ניכרת על חיי הפרט ועל זכויות בסיסיות וגרעיניות, יש להקפיד הקפדה יתירה על הליך תקין וזהיר (ראו והשוו: עע"ם 7854/12 פלונית נ' משרד הפנים, פסקה 20 (25.8.2015); בג"ץ 1591/18 פלונית נ' שרת המשפטים, פסקאות 59-56 (17.9.2020). כן ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 449-439 (2010)). 31. בסיכומו של דבר, הגעתי למסקנה כי היעדר ההתייחסות לנסיבות פירוק הזוגיות בין המערערת לאב, כמו גם דלותו של הראיון שנערך למערערות וההשלכה שהייתה לכך על קביעת זיקותיהן לישראל – מהווה פגם מהותי בתשתית העובדתית שעמדה בבסיס החלטתה של הוועדה הבינמשרדית. בהתאם, אני סבורה כי אין מנוס מעריכת ראיון חדש למערערות על-ידי הגורמים המוסמכים ברשות האוכלוסין וההגירה, אשר יעמיק בנסיבותיהן הייחודיות והפרטיקולריות ויהווה תשתית עובדתית מספקת לקבלת החלטה בעניינן. בין היתר, יש לצפות כי ראיון זה יתייחס בהרחבה לזיקותיהן של המערערות לישראל ולניגריה, לרבות קשרים משפחתיים וחברתיים עדכניים, וכן יתייחס לנסיבות שגרמו לפירוק התא המשפחתי בין המערערת לאב וממילא לביטול המעמד הארעי שניתן לה ולבת. לאחר השלמת הליך איסוף הנתונים וגיבוש התשתית העובדתית, על הוועדה הבינמשרדית לדון בעניינן של המערערות בשנית, תוך שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים למקרה זה, לרבות טענות האלימות. 32. סוף דבר: לו תישמע דעתי נקבל את הערעור במובן זה שעניינן של המערערות יושב לוועדה הבינמשרדית, שתבחן את בקשתן ותשקול את מלוא השיקולים הרלוונטיים למקרה זה, הכול לאחר שתערוך להן ראיון נוסף. עוד אציע כי המשיב יישא בהוצאותיהן של המערערות בהליך זה בסך של 10,000 שקלים, וכי החיוב בהוצאות בבית המשפט המחוזי יבוטל. שופטת המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏י"ג באלול התשפ"ג (‏30.8.2023). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21086150_A22.docx דר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1