יונתן קמחי נ. רשם האגודות השיתופיות

פסק-דין בתיק בג"ץ 861/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 861/07 ע"א 8192/09 ע"א 2054/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית העותרים בבג"ץ 861/07: 1. יונתן קמחי 2. עזריאל סטרשנוב 3. אריה ילניק 4. רות ברסקי 5. נח ברסקי 6. שאול דניאל 7. יואב בשן 8. דוד דואק 9. יוחנן מיינרט 10. דוד אבידוב 11. יחזקאל בן כוכב 12. מרדכי קמחי 13. אברהם זיתון 14. גיל נחום 15. פזי נחום המערער בע"א 8192/09: "נחלים", מושב עובדים של הפועל המזרחי המערערים בע"א 2054/09: 1. גלעד שייקה 2. רועי יעקובי 3. גודי יעקובי 4. הניה פישר 5. מאיר פישר 6. ארנון איל 7. שרה איל 8. עמרי נגב 9. עפרה נגב 10. עדינה ויין 11. אריה סלע 12. סמדר סלע נ ג ד המשיבים בבג"ץ 861/07: 1. רשם האגודות השיתופיות 2. "ניר-בנים", מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית המשיבים בע"א 8192/09: 1. יחיאל וינרב 2. משה פורר 3. אבנר פורר 4. מרדכי שטינמץ המשיב בע"א 2054/09: באר טוביה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ עתירה למתן צו על תנאי; ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 660-01-0-8 מיום 20.8.2009; ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בתיק ה"פ 1231/04 מיום 5.2.2009 תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התש"ע (30.6.2010) בשם העותרים בבג"ץ 861/07: עו"ד אורי קוזלובסקי בשם המערער בע"א 8192/09: עו"ד מנשה וחניש בשם המערערים בע"א 2054/09: עו"ד שחר הררי בשם המשיב 1 בבג"ץ 861/07: עו"ד רועי שויקה בשם המשיב 2 בבג"ץ 861/07: עו"ד חיים פרוכטר בשם המשיב בע"א 8192/09: עו"ד יונה וינדר, עו"ד משה הרשקוביץ בשם המשיב בע"א 2054/09: עו"ד ציון משה פסק-דין השופט י' עמית: הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק, הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק. בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב, מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב. (פניה ברגשטיין, 1940) 1. מילותיו ומנגינתו של השיר, שעדיין שגור בפי רבים וטובים בינינו, ממחיש עד כמה "תנובה" של פעם הייתה חלק מהאתוס ההתיישבותי. שנים חלפו, הארץ שינתה את פניה, ו"תנובה" הלכה בדרכם של קואפרטיבים אחרים ותהי לתאגיד כלכלי רב עצמה ובעל ערך נכבד. התיקים שבפנינו עוסקים בשאלה מי ייהנה מפריו של האוטו הירוק שבמשך עשרות שנים הוביל את תוצרתו ל"תנובה". לפנינו שלשה תיקים מאוחדים, שני ערעורים ועתירה, המעוררים שאלה משותפת: האם יחידות השתתפות בתנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן: תנובה) אשר הוקצו על פי החלטת ועידת תנובה באופן יחסי לאגודות - למשיבה 2 בבג"ץ 861/07 (להלן: ניר בנים), למשיבה בע"א 2054/09 (להלן: באר טוביה) ולמערערת בע"א 8192/09 (להלן: נחלים) (שלשתן יחד, להלן: האגודות השיתופיות או האגודות, ובנפרד: האגודה) - הן נכס מנכסי האגודות הרשאיות לחלק אותן או את כספי הפדיון עבורן באופן שוויוני בין כלל חברי האגודה? או שמא יש לזקוף את יחידות ההשתתפות באופן יחסי לזכות חברי האגודה ששיווקו במהלך השנים את החלב באמצעות תנובה (להלן: הרפתנים או יצרני החלב)? ובמילים אחרות, האם מניות תנובה הן חלק מהון האגודה או יש לשייך אותן לרפתנים. נעמוד בקצרה על התשתית העובדתית הרלוונטית לשלושת התיקים, ומשם נפנה לתיאור תמציתי של מאפייניו של כל תיק, על השתלשלות ההליכים הקשורים בו. למען הנוחות, נתייחס להלן לכל אחד מן התיקים על פי שם האגודה השיתופית הרלוונטית באופן הבא: בג"ץ 861/07 – עניין ניר בנים; ע"א 2054/09 – עניין באר טוביה; ע"א 8192/09 – עניין "נחלים". רקע עובדתי - כללי 2. תנובה נוסדה בשנת 1926 והינה אגודה שיתופית מרכזית, כהגדרתה בסעיף 2 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: פקודת האגודות השיתופיות או הפקודה). בתנובה היו חברות 620 אגודות שיתופיות (מושבים וקיבוצים), ובאמצעותה שווקה תוצרתם של חברי האגודות, לרבות חלב, פירות, ירקות, עופות וביצים. על פי תקנון תנובה בעת הרלוונטית, אך ורק תאגידים יכולים היו להיות חברים בתנובה. לאחרונה השלימה תנובה הליך של הפרטה אך בפסק דין זה נתייחס למצבה של תנובה טרם הפרטתה. לאורך השנים נהגה תנובה לחייב את האגודות השיתופיות החברות בה בשני סוגים של חיובים: האחד – עמלה לכיסוי הוצאות השיווק של התוצרת ששווקה (להלן: קומיסיון); והשני – חיוב על חשבון השתתפות בהון מניות תנובה (להלן: יחידות ההשתתפות או מניות תנובה) בהתאם להיקף התוצרת החקלאית אשר שווקה באמצעותה. החיובים נוכו על ידי תנובה מהתמורה ששולמה לאגודה והועברה לחברים ששווקו את תוצרתם באמצעות האגודה. בדרך זו מימנה תנובה השקעות לפיתוחה וכך הלכו ונצברו בתנובה במהלך עשרות בשנים יחידות השתתפות בהתאם לכמות התוצרת החקלאית ששווקה באמצעותה. יחידות ההשתתפות אשר נרכשו בדרך זו נרשמו בתנובה על שם האגודות, ומנגד, נרשמו בדוחות הכספיים של האגודות כנכס של האגודות. בחודש נובמבר 1999, במסגרת כינוס ועידת תנובה, התקבלה החלטה בדבר הקצאת יחידות השתתפות בתנובה בין האגודות השיתופיות החברות בתנובה (להלן: החלטת ועידת תנובה). לסופו של דיון התקבלה הצעת פשרה לפיה יחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות על פי שני מפתחות: האחד – מפתח אחיד, לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות חולקו באופן שווה בין כל האגודות החברות בתנובה, ללא קשר לכמות התוצרת ששווקה על ידן לתנובה במהלך השנים. בהתאם לכך, וללא הבחנה בין מושב/קיבוץ ותיק וגדול ששיווק כמות גדולה של תוצרת חקלאית משך עשרות בשנים לבין מושב/קיבוץ צעיר וקטן ששיווק כמות קטנה של תוצרת חקלאית במהלך השנים, הוקצו לכל אגודה החברה בתנובה 9,608 יחידות השתתפות; השני – מפתח יחסי, לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות על פי "הגביה להון מניות כפי שבוצעה במשך השנים", קרי – כל אגודה בהתאם להיקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה לאורך השנים. הזכויות ביחידות ההשתתפות אשר חולקו על פי המפתח היחסי הן המצויות במוקד המחלוקת בין האגודות השיתופיות לבין חבריהן הרפתנים ואין עוררין על זכותה של האגודה לגבי יחידות ההשתתפות שהוקצו לה על פי המפתח האחיד. נספר לקורא כי במהלך עשרות בשנים לא התייחסו אל יחידות ההשתתפות בתנובה כאל נכס בעל ערך כלכלי ממשי, כך ששאלת הבעלות בהן לא התעוררה. רק בסמוך לועידת תנובה בה נתקבלה ההחלטה על הקצאת יחידות ההשתתפות, ומשנתחוור כי ליחידות ההשתתפות שווי נכבד, פרצו המחלוקות שהגיעו עד לפתחו של בית משפט זה. נקדים ונבהיר כי יחידות ההשתתפות בתנובה אינן כמניות רגילות, באשר מניות של אגודה שיתופית אינן סחירות. לכן, גם אם נשתמש בהמשך בביטויים כגון בעלות במניות תנובה, הכוונה לזכויות הכלכליות ולטובות ההנאה הנובעות מיחידות ההשתתפות בתנובה, כמו שווי הפדיון שלהן או הזכות לקבלת דיבדנדים, להבדיל מהזכות לסחור בהן ולהעבירן. עניין ניר בנים רקע עובדתי 3. העותרים הינם 15 רפתנים יצרני חלב החברים במשיבה 2, היא האגודה השיתופית ניר בנים. על פי החלטת ועידת תנובה, הוקצו לניר בנים 33,070 יחידות השתתפות, מתוכן 9,068 יחידות על פי המפתח האחיד ו-24,002 יחידות על פי המפתח היחסי. כפי שצוין, יחידות ההשתתפות נרשמו במהלך השנים במאזני האגודה כנכסי האגודה. בעקבות החלטת ועידת תנובה החליט ועד האגודה לכנס את האסיפה הכללית של חברי האגודה כדי שזו תכריע אם לשייך את מניות תנובה לחברי האגודה באופן שוויוני. עקב כך, ועוד לפני כינוס האסיפה הכללית, פנו העותרים והגישו תביעה לרשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם), בטענה שהחלטת ועד האגודה פוגעת בקניינם ומאפשרת לחברים אשר לא רכשו מניות תנובה לאורך השנים להתעשר על חשבונם. פניית התובעים לרשם נעשתה בהתאם לתקנון האגודה, למען יפעיל הרשם את סמכותו על פי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות ועל פי תקנה 2(א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972, המסמיכים אותו ליישב את הסכסוך או להעבירו להכרעת בורר. ואכן, כבוד הרשם פעל בהתאם וביום 10.10.01 העביר את הסכסוך להכרעתו של הבורר, עורך הדין מ' שפורן (להלן: הבורר). פסק הבורר 4. בפסק דינו מיום 4.9.05, סקר הבורר בהרחבה את התפתחות התנועה הקואופרטיבית, עקרונותיה והתמורות אשר חלו בה. נקבע כי יש לבחון את השאלה העומדת להכרעה על רקע השינויים שהתחוללו בתפישת האגודה השיתופית, אשר מקומה כאידיאל חברתי ולאומי פינה את מקומו לקידום מטרות אינדיבידואליות וכלכליות של חבריה. בהמשך לכך הוסיף הבורר כי ההכרעה בסכסוך נגזרת מאפיונן של יחידות ההשתתפות, על בסיס ההבחנה בין פעילות האגודה השיתופית כישות עצמאית, לבין פעילותה עבור חבריה. 5. לגופם של דברים, ובהסתמך על עדותה של מי שהיתה מנהלת החשבונות הראשית באגודה, מצא הבורר כי הפעילויות השונות של חברי האגודה, על ענפיהן השונים, נוהלו בנפרד ועל בסיס סקטוריאלי, באופן שלא יימצא כי ענף אחד יהנה על חשבונו של ענף אחר. הבורר קבע כי לא ניתן לראות בתשלומים בהם נשאו יצרני החלב בגין ההשתתפות בהון מניות תנובה משום "הון של האגודה". נקבע כי יחידות ההשתתפות של תנובה הוקצו לאגודה במסגרת פעילותה לריכוז ולשיווק התוצרת החקלאית של חבריה באמצעות תנובה, בעוד האגודה עצמה אינה יצרנית של תוצרת חקלאית. משכך, הזכויות שקמו לאגודה הן פונקציה של התוצרת החקלאית של משקי חבריה, אשר בלעדיהם לא היתה קמה לאגודה כל זכות. האגודה שימשה אפוא מעין "צינור" בין יצרני החלב לבין תנובה, ולפיכך ככל שנצברו רווחים במסגרת פעילות זו של האגודה, יש לייחס אותם ליצרני החלב, באופן יחסי למידת השימוש שלהם בשירותי האגודה. הבורר הדגיש כי מסקנה הפוכה ולפיה התשלומים בהם נשאו יצרני החלב הם בגדר גביה להון האגודה, עומדת בסתירה לעקרונות הקואופרציה, ומהווה פגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם. עוד קבע הבורר, כי בהיעדר החלטה של האסיפה הכללית של האגודה על גביה להון האגודה, לא ניתן לקבל את טענתה כי הגביה מהחברים יצרני החלב היתה להון האגודה. בהקשר זה דחה הבורר את טענת האגודה כי הגביה מיצרני החלב לטובת הון האגודה נעשתה במשך עשרות שנים "בנפש חפצה", מאחר שידעו כי ללא חיוב זה לא יוכלו לשווק את תוצרתם החקלאית באמצעות תנובה. חיוב חברי האגודה בגין הון מניות תנובה לא היה תנאי הכרחי לשיווק תוצרת חקלאית לתנובה, וגם מי שלא היה חבר בתנובה יכול היה לשווק את תוצרתו לתנובה, אך נגבה ממנו קומיסיון אשר היה זהה בגובהו לתשלומים בהם נשאו חברי תנובה בדמות קומיסיון + גביה להון מניות תנובה. 6. סיכומו של דבר, הבורר קבע כי לא ניתן לייחס ליצרני החלב הסכמה לכך שהגביה תיעשה לטובת הון האגודה, וככל שהדבר נוגע לתשלומים בהם נשאו יצרני החלב בגין החיוב ב"הון מניות תנובה", הרי שאין מדובר בנכס מנכסי האגודה, ויש לשייכו לחברים. לפיכך, נקבע כי יש ליחס ליצרני החלב את החלק המגיע להם מתוך יחידות השתתפות אשר הוקצו לאגודה על ידי תנובה על פי המפתח היחסי. עוד נקבע כי 9,068 יחידות ההשתתפות שתנובה הקצתה לאגודה על פי המפתח האחיד, כפונקציה של חברותה בתנובה, מהוות נכס מנכסי האגודה. לפני סיום, הבורר התייחס לטענת האגודה בדבר קיזוז השווי הכלכלי הגלום במכסות החלב אשר שויכו לחברי האגודה באופן אישי. הבורר דחה טענה זו, וקבע, בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 119/69 ריבובסקי נ' המועצה לענף הלול, פ"ד כג(2) 337 (1969) (להלן: עניין ריבובסקי), כי מכסות החלב הוקצו לאגודה לא כמכסה אישית עבורה, אלא כמכסה של החברים, והאגודה אך החזיקה במכסות כנאמנה עבור חבריה. ממילא, האגודה מנועה מלסחור במכסות או להפיק מהן טובת הנאה לעצמה, ועל כן אין לקבל את טענתה בדבר קיזוז שוויין הכלכלי של מכסות החלב. במאמר מוסגר הבורר ציין כי מסקנה זו מתבקשת גם לאור הגיונם של דברים, שהרי מכסות החלב כשלעצמן אינן מהוות נכס בעל שווי כלכלי, אלא אם יש בצידן יכולת לעשות בהן שימוש ולהפיק מהן תוצרת חקלאית. האגודה אינה מנהלת משק חקלאי ואינה בעלת יכולת להפיק תוצרת, כך שאין ממש בטענתה. על פסק הבורר הגישה האגודה ערעור לרשם האגודות השיתופיות. פסק דינו של רשם האגודות השיתופיות בערעור 7. את פסק דינו פתח כב' הרשם בסוגיית מכסות החלב. הרשם ציין כי עד לשנת 1992 מכסות אלה היו קניינן של האגודות, אשר אפשרו מצידן לחברים לנצל את המכסות. החל משנת 1992, ובעקבות תיקון צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב), תשכ"ז-1967 (להלן: צו החלב), עברה מכסת החלב מידי האגודה לידיהם של יצרני החלב. הרשם ציין כי יצרני החלב לא שילמו לאגודה דבר עת הפכו מכסות החלב למכסה אישית, ובהמשך קבע כי אין להעלות על הדעת שיצרני החלב יזכו עתה גם במניות תנובה על חשבון שאר חברי האגודה. הרשם התייחס ל"מחיר המטרה" ששולם על ידי תנובה ליצרני החלב, בציינו כי כל יצרן – בין אם היה חבר אגודה ובין אם לאו – קיבל מתנובה אותו סכום עבור כל ליטר חלב ששווק על ידו. אך בעוד שמהתשלום ליצרן חלב שאינו חבר באגודה שיתופית (להלן: יצרן חלב פרטי או רפתן פרטי) נוכה קומיסיון מלא, הרי שמהתשלום ליצרן חלב חבר אגודה נוכה חלק כקומיסיון וחלק כחיוב בגין מניות. מכך הסיק הרשם שהרפתן חבר האגודה לא שילם על חשבונו-שלו את השתתפותו בהון תנובה, באשר הסכום שנגבה עבור ההשתתפות בהון המניות היה במקום חלק מהקומיסיון ששילם יצרן חלב פרטי. 8. הרשם הוסיף ודן בסוגיית תשלומי המס על הון המניות שנגבה. על פי קביעתו, הרפתנים לא מימנו מכיסם את התשלום עבור ההון שנגבה אלא רק את המס על סכום זה, וגם זאת רק בחלק מן התקופה הרלוונטית. לכן, תשלום המס אינו הופך את ההשתתפות בהון מניות תנובה לנכס מנכסי משלם המס. הרשם הוסיף כי לא היה נכון שהאגודה תשלם את המס ממקורותיה, והיה ראוי שהרפתנים הנהנים משירותיה ישאו בתשלומו, באופן המבטיח את קיום הרעיון הקואופרטיבי. הרשם אף התייחס לחוות דעתם של רואי החשבון מטעם הצדדים, וביכר את זו שהוגשה מטעם האגודה על פני זו שהוגשה מטעם הרפתנים. נקבע כי חוות דעתו של רואה החשבון מטעם הרפתנים התבססה על תאור שגוי של מצב הדברים, ולפיו הון האגודה בתנובה הוא הון הרפתנים. ואילו לטעמו של הרשם, הרפתנים כלל לא נשאו ברכישת מניות תנובה מכיסם, ואין המדובר במניות תנובה העומדות בפני עצמן, אלא ב"הון האגודה". מניות תנובה הופיעו במאזני המערערת מתחת לכותרת של "הון האגודה", והרשם ציין כי "אין בביאורים של רואי החשבון שערכו את מאזני האגודה כל התייחסות או הערה או ביאור שממנה יכולה לנבוע מסקנה כי האגודה מחזיקה את מניות תנובה בנאמנות עבור החברים" (עמ' 33 לפסק הרשם). הדוחות הכספיים של האגודה אושרו מדי שנה על ידי האסיפה הכללית, מבלי שאיש מבין הרפתנים טרח להעיר על כך, והבורר לא נתן דעתו על תוקפם המחייב של הדוחות הכספיים של האגודה, אשר חשיבותם נוגעת גם לצדדים שלישיים. הוסף כי הדרך להחריג רכוש מרכושה של האגודה היא באמצעות הקמת קרן מילואים בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודה; וכי אילו היו הרפתנים סבורים שמדובר בנכס השייך להם, היו מצהירים על כך בהצהרות ההון שהגישו לרשויות המס. 9. עוד ציין כב' הרשם בפסק דינו כי לרפתנים לא היתה כל אלטרנטיבה לשווק את תוצרתם לתנובה אלא דרך האגודה, וכי "הצדק מחייב להגיע למסקנה שהאגודה היתה כלי בידי הרפתנים לשווק את תוצרתם ולהפיק התועלת מעיסוקם החקלאי והאגודה היא זו שהייתה ערבה להתחייבות כלפי תנובה" (עמ' 35 לפסק הרשם). אשר על כן "לא ניתן היום לבוא ולקפח את זכויות המערערת [האגודה – י.ע.] או את זכויות החברים האחרים באגודה, שאינם יצרני חלב, אך ורק בשל העובדה שהמשיבים [הרפתנים – י.ע.] הם יצרני חלב באגודה במסגרת פעילותה של האגודה. לכן התוצאה הצודקת והאמיתית היא הקביעה כי מניות תנובה הן מניותיה של האגודה, ולא לאפשר הרמת מסך ההתאגדות והקביעה כי מדובר בהון חברים" . הרשם הוסיף כי לא ניתן לרוקן את אישיותה המשפטית של האגודה מכל תוכן ומכל נכסיה, שכן היא מחזיקה בנכסים או באמצעי ייצור עבור כל חבריה, כך לגבי נחלות הכלולות במשבצת החקלאית, כך לגבי מכסות מים וכך לגבי מכסות חלב. הרשם שב והדגיש כי הרפתנים לא רכשו את מכסות החלב אלא קבלו אותן ללא תמורה, בדומה למכסות אחרות להן זכו חברים אחרים (כגון מכסות לפטמים, לולים, ירקות וכיו"ב), ועל כן אין מדובר בנכס שנרכש מכספי יצרני החלב. טענת הרפתנים כי 50% מיחידות ההשתתפות הוקצו על פי החלטת ועידת תנובה לפי מפתח יחסי - בהתאם לסכומים שנגבו על ידי תנובה לאורך השנים עבור הון תנובה - ולפיכך יש לשייכן לחברים ששילמו עבור הון מניות תנובה לאורך השנים, נדחתה על ידי הרשם. זאת, מן הטעם שהחלטת ועידת תנובה הינה במישור היחסים שבין תנובה לבין האגודות החברות בה, ולא במישור היחסים הפנימיים שבין חברי האגודה. נקבע כי אין בהחלטת ועידת תנובה כדי ליצור זכויות לרפתנים יש מאין, בפרט על רקע העובדה שהחלטת ועידת תנובה התקבלה בדרך של פשרה מוסכמת בין תנובה לבין האגודות השיתופיות החברות בה. 10. לפני סיום קבע הרשם כי הרפתנים לא הרימו את הנטל להוכיח כי רישום מניות תנובה במאזן האגודה כנכס של האגודה נעשה מתוקף היותה נאמנה. בשורה התחתונה הרשם קיבל את ערעור האגודה, וקבע, בין היתר, כי: הרפתנים לא שילמו על חשבונם עבור מניות תנובה; כי תשלום "מס" עבור "הון האגודה" יכול שייגבה מענף מסוים והדבר לא הופך את משלם המס לבעליו; וכי מניות תנובה אשר נרשמו בספרי האגודה כ"הון האגודה" הן קניינה של האגודה. מכאן העתירה שבפנינו. עיקר טענות העותרים 11. לטענת העותרים-הרפתנים, בפסק הרשם נפלו טעויות מהותיות אשר תוצאתן פגיעה בקניין ובצדק הטבעי, ועל כן יש מקום להתערבותו של בית משפט זה. לטענת העותרים, הרשם שגה בקביעתו לפיה מכסות החלב היו קניינן של האגודה עד 1992, ומכל מקום האגודה מעולם לא דרשה מהיצרנים תשלום עבור מכסות החלב. לפיכך, מסקנתו של הרשם כי "אי תשלום" עבור מכסות החלב מהווה נימוק לשלילת זכויותיהם של הרפתנים ביחידות ההשתתפות, בטעות יסודה. 12. עוד טוענים העותרים כי אין בעובדה ששילמו לתנובה עמלת שיווק נמוכה מזו ששילמו רפתנים פרטיים שאינם חברים באגודה שיתופית, כדי להקנות לאגודה כל זכות במניות תנובה. ה"חיסכון" בתשלום עמלת השיווק שולם בצורה של השתתפות בהון מניות תנובה ולא בא מכיסה של האגודה, וממילא היא לא זכאית לנכס לעצמה את פירותיו של תשלום זה. יתרה מזו, בעוד שרפתן פרטי שאינו חבר אגודה יכול היה לנכות את מלוא הקומיסיון כהוצאה מוכרת לצרכי מס, הרי שהעותרים רכשו את חלקם ב"הון תנובה" מבלי שהיו יכולים לנכות את החיוב בגין השתתפות בהון תנובה. לטענת העותרים, הם שילמו במשך כל השנים מס מלא על הכנסתם משיווק החלב. רק בשנת 1987, ובה בלבד, רשמה האגודה בספרים, באופן יוצא מן הכלל, את מניות תנובה שנרכשו באותה שנה כ"קרן שמורה" של האגודה, על מנת לשלם מס הכנסה מופחת בשיעור של 8.33% לפי סעיף 129 לפקודת מס הכנסה וגם אז "גילגלה" האגודה את המס על הרפתנים. 13. העותרים מפנים לתקנון האגודה הקובע כי תשלומי חברים להון האגודה ייעשה בהתאם לקביעתה של האסיפה הכללית, ומדגישים כי לא התקבלה כל החלטה של האגודה על גביה מיצרני החלב להון האגודה. כן מפנים העותרים לספרי האגודה מהם עולה כי בכל התקופה הרלוונטית התנהלו באגודה חשבונות מדויקים של כל הסכומים בהם חוייבו העותרים עבור "הון מניות תנובה". בהקשר זה מפנים העותרים להערתו של מבקר האגודה מטעם "ברית פיקוח" – אשר במאזן משנת 1974 ציין כי האגודה נמנעה מלערוך רשימה להשתתפותו של כל חבר למימון השתתפות בהשקעות בתנובה – וטוענים כי יש בהערה זו כדי להעיד על כך שהזכאים להון תנובה הם העותרים ששילמו עבורו. 14. עיקרו של דבר, העותרים טוענים כי לא ניתן לייחס את פרי עמלם לכלל חברי האגודה, וכי אין בהכללת "מניות תנובה חלב" ב"קבוצת ההון" בדו"ח השנתי של האגודה כדי ללמד על כך שהן קניינה של האגודה. קביעת הרשם, לפיה יש לשייך את מניות תנובה לאגודה "ולא לאפשר הרמת מסך ההתאגדות", שגויה בבסיסה, שהרי אין כל צורך לקבל החלטה על הרמת מסך כדי לשייך לחבר אגודה את הזכויות עבורן שילם בכספו, כהון שנצבר משך עשרות שנים מתשלומי העותרים. כן שגה הרשם בקבעו כי החלטת ועידת תנובה אינה מחייבת במישור היחסים שבין האגודה לבין חבריה, שכן משעה שהוחלט בתנובה להקצות יחידות השתתפות ביחס ישיר לסך הכספים שהושקעו בהון תנובה, השאלה העומדת על הפרק הינה מי נשא בפועל בתשלומים בגין השקעות אלה. עיקר תשובת ניר בנים 15. האגודה טענה כי דין העתירה להידחות על הסף בהתאם למבחנים הנוהגים לגבי התערבותו של בית משפט זה ביחס להחלטת הרשם לאשר או לא לאשר פסק בורר שניתן לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. כן טוענת האגודה שהעותרים מבקשים מבית המשפט להתערב בקביעותיו העובדתיות של הרשם, וכי החלטת הרשם נוגעת לסכסוך הפנימי בין ניר בנים לבין החברים בלבד, והיא לא מעוררת שאלות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית. 16. לגופו של עניין, תמכה האגודה בפסק דינו של הרשם. לטענתה, החלטת ועידת תנובה אינה מחייבת במישור היחסים שבין האגודה לבין חבריה, אלא במערכת היחסים בין תנובה לבין החברים בה. החלטת ועידת תנובה התקבלה בדרך של פשרה, והיא לא התיימרה להקנות יחידות השתתפות לחלק מחברי האגודה באופן בלתי שוויוני וללא שום שיקול דעת לאגודה. שאם כך היה, חלק ניכר מהאגודות לא היו תומכות בהחלטת ועידת תנובה, באשר היא גורמת להן להתפרק מזכויותיהן בתנובה. 17. לטענת האגודה, העותרים לא שילמו על מניות תנובה מכיסם, שהרי ההון שנגבה היה במקום חלק מהקומיסיון ששילם רפתן פרטי שאינו חבר אגודה, וכי הסיבה לפיצול התשלום לשניים (חיוב בגין הון מניות + קומיסיון) היתה תכנון מס של תנובה. לטענת האגודה, תשלומי העותרים היו בבחינת השתתפות בהון האגודה, ולא השתתפות בהונה של תנובה. הא-ראיה, שנושא גביית ההשתתפות בהון המניות נכלל במאזני האגודה תחת הכותרת "הון האגודה" ואין להתערב בקביעת הרשם אשר העדיף את חוות דעתם של מומחי האגודה על פני חוות דעתם של מומחי העותרים. ובכלל, העותרים מעולם לא התייחסו למניות תנובה כאל נכס שלהם ומעולם לא ראו בתשלומים ובחיובים עבור הון מניות תנובה, כמקנים להם זיקה קניינית למניות תנובה. עוד טוענת האגודה כי התשלומים בהם נשאו העותרים היו חלק מעלויות שיווק תוצרת החלב, כי האגודה רשאית לגבות כספים מחבריה עבור ההשתתפות בהון, וכי השתתפות זו יכולה להיות בלתי שווה באופן שתוטל רק על חברי האגודה העוסקים בענף מסוים בהתאם לשימוש החברים באותו הון. לטענת האגודה, עמדתו של הבורר מובילה לכך שחברי האגודה יכולים לטעון לבעלות בחלקים שונים ובלתי שווים ברכוש הרשום על שם האגודה (כגון מכון התערובת, המדגרה וכיו"ב), לפי מפתח של תרומת החבר באותו רכוש. כל זאת, אף בהיעדר הסכמת האגודה להעברת הרכוש על שם החברים ותוך הרמת מסך בין האגודה לבין חבריה. לדברי האגודה, בכך עלולה להיווצר מציאות של "בבושקות", מעין "אגודה בתוך אגודה בתוך אגודה" בעלות משטר רכושי נפרד, מה שחותר תחת אושיות קיומה של האגודה השיתופית ומרוקן את אישיותה המשפטית מתוכן ומנכסים. עניין באר טוביה רקע עובדתי 18. בעוד שבעניין ניר בנים הרפתנים הם שעתרו בטענה כי חלוקה שוויונית של יחידות ההשתתפות בתנובה פוגעת בזכויותיהם, הרי שהמערערים כאן הם חברי אגודה שאינם נמנים על ציבור הרפתנים באגודה. המערערים מלינים על החלטת האסיפה הכללית לחלק את מניות תנובה בין חברי האגודה באופן דיפרנציאלי, ולטענתם יש בהחלטה זו כדי לפגוע בחברי האגודה שלא עסקו בענף החלב. להלן תיאור הדברים בתמצית. 19. המערערים הם שנים עשר חברים באגודה השיתופית באר טוביה, אשר בבעלותם 7 מתוך 94 המשקים החקלאיים באגודה. בדומה לעובדות בעניין ניר בנים, גם כאן העבירה תנובה את התמורה עבור תוצרת החלב (ותוצרת חקלאית אחרת) לאחר ניכוי עמלת שיווק ולאחר ניכוי סכום בגין השקעה בהונה של תנובה. מניות תנובה נרשמו בספרי האגודה כנכס של האגודה, והרפתנים (ומשווקי תוצרת חקלאית אחרת) חויבו עבור המניות בחשבונם האישי. ענף החלב בבאר טוביה היה המשמעותי בתוצרת החקלאית שהועברה לתנובה, ושיעורו עמד על כ-90%. על פי החלטת ועידת תנובה הוקצו לבאר טוביה 98,505 יחידות השתתפות על פי המפתח היחסי ו-9,068 על פי המפתח האחיד, ובסך הכל 107,573 יחידות השתתפות. לאחר החלטת ועידת תנובה, ביקשה האגודה לחלק את מניות תנובה לחבריה. לשם כך שכרה האגודה את שירותיו של הכלכלן מר יעקב גדיש ז"ל, שהיה שותף לתהליכי שיוך המניות בתנובה, למען יתרום מניסיונו וילווה את תהליך חלוקת המניות בין חברי האגודה. לאחר איסוף הנתונים וניתוחם, הציג גדיש מפתח לחלוקת המניות בין חברי האגודה. ביום 24.6.03 התכנסה האסיפה הכללית וקיבלה החלטה על חלוקת המניות באופן הנסמך על מפתח החלוקה שנקבע על ידי גדיש (להלן: מפתח גדיש) כדלקמן: "א. עקרונות החלוקה 1. כ-10% מיחידות ההשתתפות ישמשו רזרבה עד גמר כל הליך החלוקה בפועל וישמשו למקרים חריגים. מה שישאר מהרזרבה יחולק לפי עקרונות החלוקה המפורטים במסמך זה. 2. 12.5% מיחידות ההשתתפות ועד לשווי של 35,000 ₪ יחולק לכל 'יחידת משק' באגודה. הסכום יחולק למשקים הקיימים כיום באגודה. יחידת משק פירושה – משק אחד, הכולל משפחה אחת או יותר, כאמור. 3. 8.82% מיחידות ההשתתפות יחולק בין המשקים ששיווקו תוצרת שאינה חלב (גם אם שיווקו חלב, הנ"ל יחולק בגין שיווק שאינו כולל חלב). 4. יתרת יחידות ההשתתפות תוגדר כ'יחידות השתתפות בגין חלב' תחולק בין משקי החלב כדלקמן: תהיה חלוקה לארבעה עשורים, בכל עשור יתחלקו שווה כל היצרנים שהיו באותו עשור, בהתאם לאחוזים שנגבו באותו עשור לפי רשימות מתנובה. לפיכך החלוקה תהיה כדלקמן: א. משקי החלב שהיו פעילים בין אוקטובר 1953 לספטמבר 1963, יתחלקו ב-15.52% מתוך יחידות ההשתתפות בגין חלב. ב. משקי החלב שהיו פעילים בין אוקטובר 1963 לספטמבר 1973, יתחלקו ב-19.25% מתוך יחידות ההשתתפות בגין חלב. ג. משקי החלב שהיו פעילים בין אוקטובר 1973 לדצמבר 1983, יתחלקו ב-38.61% מתוך יחידות ההשתתפות בגין חלב. ד. משקי החלב שהיו פעילים בין ינואר 1984 לדצמבר 1993, יתחלקו ב-26.63% מתוך יחידות ההשתתפות בגין חלב." 20. המערערים טענו כי החלטת האסיפה הכללית המאמצת את החלוקה לפי מפתח גדיש אינה שוויונית, שכן היא מיטיבה עם הרפתנים על חשבונם של יתר חברי האגודה אשר תרמו לתועלת האגודה בדרכים אחרות. לטענתם, עקרון השוויון העומד בבסיס קיומה של האגודה מחייב חלוקה שוויונית של נכסי האגודה בין חבריה. אי לכך, פנו המערערים לבית המשפט המחוזי ועתרו למתן סעד הצהרתי הקובע כי החלטת האסיפה הכללית בטלה וכי כל אחד מחברי האגודה זכאי לחלק שווה במניות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 21. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) קבע כי תנובה חייבה בפועל את האגודה בהתאם להיקף התוצרת החקלאית שחברי האגודה שיווקו, והאגודה חייבה את חברי האגודה בחשבונם האישי; כי השקעת חברי האגודה במניות היתה פרטית ובגינה שילמו החברים מס הכנסה; וכי מימון ההשקעות במניות תנובה נעשה על ידי ניכוי סכומים באחוזים מהתוצרת אשר שווקה על ידי כל חבר, דהיינו, האגודה גבתה מחבריה סכומי כסף שונים עבור מניות תנובה. בית המשפט התייחס להערה של המבקר מטעם ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, אשר הופיעה במאזני האגודה לשנים, 1987, 1988 ו-1991, שבה נאמר כי "האגודה לא ניהלה רישום אישי להשתתפות חבריה בהון האגודה ולפיכך לא נקבעה בפועל השתתפותו של כל חבר". בית המשפט ביכר את חוות דעתו של רואה החשבון מטעם המשיבה על פני זו של רואה החשבון מטעם המערערים, ואימץ את עמדתו כי ההיזקקות לביאור נועדה להמחיש כי מדובר בקרן הון חברים (להבדיל מקרן הון אגודה), שנוצרה מחיוב החברים מכוח שיווק תוצרתם. עוד נקבע כי אין קשר בין "מחיר המטרה" ששולם ליצרני החלב עבור תוצרתם לבין ההשקעה במניות תנובה שמומנה על ידי יצרני החלב כפונקציה של היקף השיווק של תוצרתם. סיכומו של דבר, בית המשפט קבע שיש זיקה בין מניות תנובה לבין התרומה של כל יצרן חלב לאורך השנים לקרן ההון המיועדת להשקעה במניות אלה. 22. עוד נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא כי המערערים השלימו עם החלטת האסיפה הכללית ועם דרך יישומה; כי האגודה שיתפה את חבריה במהלכיה ובכוונותיה לכל אורך הליך חלוקת המניות; כי המערערים לא הביעו כל מחאה בעניין זה, וכי התעוררו לפעול רק לאחר שהחלק שהוקצה להם על פי מפתח גדיש לא נשא חן בעיניהם. עם זאת, לא היה מקום לדחות את תובענת המערערים בגין שיהוי בלבד, באשר השאלה המרכזית היא האם נפל פגם בהחלטת האסיפה הכללית המחייב את ביטולה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים כי החלטת האסיפה הכללית פוגעת בעקרון השוויון בין חברי האגודה, בהדגישו כי רעיון הקואופרציה לא נועד לשלול מן הפרט החבר באגודה שיתופית את קניינו האישי. החלוקה הדיפרנציאלית של מניות תנובה מגלמת את השוני בתרומתו של כל חבר לרכישת המניות, ועל כן אינה מהווה הפליה פסולה כי אם דוקא הבחנה מותרת. בהעדר תיעוד מספק בדבר תרומתו המדויקת של כל חבר, החלטת האגודה התקבלה בשיקול דעת בסיוע איש מקצוע הבקיא בתחום, שחזקה עליו כי ביצע מלאכתו נאמנה. השאלה איננה אם ניתן היה למצוא נוסחת חלוקה טובה יותר, אלא האם היה על האגודה לקבוע חלוקה שווה של מניות תנובה בין כלל חברי האגודה, ועל זאת השיב בית משפט קמא בשלילה ודחה את תובענת המערערים. על כך נסב הערעור שבפנינו. עיקר טענות המערערים 23. המערערים העלו שורה של טענות החופפות ברובן את הטענות שהועלו על ידי אגודת ניר בנים, כלהלן: המחיר שקיבלו הרפתנים מתנובה כלל החזר עבור ההשקעה במניות תנובה, שכן הם קיבלו את מחיר המטרה בצירוף קומיסיון והון מניות תנובה, וכל סכום שהופחת בעת השיווק לתנובה הוחזר להם במחיר החלב; כי שגה בית משפט קמא משקבע שההשקעה במניות תנובה חויבה כהוצאה פרטית ולא עסקית; כי החיוב בחשבון החברים לא תאם את החיוב בגין מניות תנובה אשר נרשמו בנכסי האגודה; כי מניות תנובה נרשמו בספרי האגודה כחלק מ"הון האגודה" (עד שנת 1987 נרשמו כחלק מהון האגודה, ומשנת 1988 כקרן הון נפרדת כחלק מהון האגודה), ואם סברה האגודה שקרן מניות תנובה נועדה לזכאים מסוימים, היתה מפרטת את זהותם; כי לאגודה עצמה אין רישום משנת 1954 עד שנת 1994 בנוגע לשיעור השתתפותו של כל חבר במניות תנובה לפי היקפי השיווק; כי שגה בית המשפט בכך שהסתמך על שלשה תדפיסי חשבון משנת 1983 ועל בסיסם קבע כי הרפתנים השקיעו במניות תנובה יותר מאחרים; וכי שגה בית המשפט באמצו את טענת האגודה כי מניות תנובה היוו קרן הון מיועדת, משלא הוצגה כל החלטה של האסיפה הכללית המעידה על הקמת קרן שכזו. עוד טוענים המערערים כי עקרון הקואופרציה מתבטא בבעלות שווה של חברי האגודה על נכסי האגודה; כי לאורך השנים חובות האגודה כוסו על ידי הון האגודה, גם כאשר החובות נוצרו בקשר עם תחום ייצור מסוים אשר לחלק מהחברים לא היתה נגיעה אליו. לכן, כשם שחובות האגודה משותפים לכלל החברים, כך גם זכויותיה, ועל כן החלטת האסיפה הכללית פוגעת בעקרון השוויון. אשר לאופן חלוקת המניות, המערערים טוענים כי החלוקה באגודה לא נעשתה על פי המתכונת עליה הוחלט בועידת תנובה (של 50% באופן שווה ו-50% לפי היקף השיווק); כי החלטת האסיפה היא שרירותית, באשר היא קובעת ש-70% מתקבולי מניות תנובה יחולקו רק ליצרני החלב, על בסיס חלוקה לעשורים ועל פי הצהרותיהם, ללא רישום המעיד על היקף ההשקעה של כל אחד; כי שגה בית המשפט כשקבע שלמערערים לא היו טענות נגד שיטת החלוקה לפי מפתח גדיש; כי אין זה מתקבל על הדעת שאדם שהתמנה על ידי האסיפה הכללית יכריע בזכויות קנייניות של החברים, והדבר הוא בניגוד לתקנון האגודה; כי החלטת האסיפה הכללית פוגעת בקניינם האישי והיא בבחינת קיפוח המיעוט; וכי לכל היותר יצרני החלב זכאים לחלק הנומינאלי בלבד בקרן הון מניות תנובה, שכן יש להבחין בין שווי קרן ההון באגודה לבין שוויין של מניות תנובה, אשר ערכן עלה במהלך השנים גם בשל המוניטין של תנובה. עיקר טענות באר טוביה 24. האגודה העלתה טענות הדומות בעיקרן לטענות העותרים-הרפתנים בעניין ניר בנים. לטענתה, עקרונות החלוקה והליך קביעת שיוך יחידות ההשתתפות הם ראויים, באשר הון מניות תנובה נוצר תוך זיקה להשקעה ולתרומה של כל משק חקלאי ברבות השנים. חלוקה שוויונית של מניות תנובה בהתאם לדרישת המערערים היתה מדללת את אחזקותיהם של הרפתנים שהשקיעו בקרן ההון המיועדת להשקעה במניות תנובה, ופוגעת בקניינם. לטענת האגודה, כל ענף שימש באגודה כמשק סגור, כשותפות לייצור ולשיווק של תוצרת הענף. האגודה שימשה רק כמסגרת גג לשותפויות אלה ולפיכך דאגה לכל אורך השנים להפריד בין הענפים השונים, כך שאף חבר לא ייהנה מפירותיו או יינזק מחובותיו של ענף אחר. אין ממש בטענת המערערים כי לאורך השנים הם נשאו בחובות האגודה באופן שוויוני, ולא הובאה כל ראיה לכך. כן מפנה האגודה להערת המבקר במאזני האגודה, אשר נועדה להמחיש כי מדובר בקרן הון חברים, וכי אין ברישום המניות במאזן האגודה כדי להפוך אותה מנאמנה של החברים שהשקיעו בקרן המניות לבעלים של המניות. האגודה מוסיפה וטוענת כי המערערים לא דרשו מעולם להשתתף בגביה להון מניות תנובה באופן שוויוני. בתהחשב בכך שענף החלב תרם למעלה מ-90% מיחידות ההשתתפות, אך לפי מפתח גדיש רק 70% מהמניות יחולקו ליצרני החלב, הרי שהחלטת האסיפה הכללית מיטיבה עם המערערים. כן מעלה האגודה שורה של טענות נגד התנהלותם של המערערים, תום לבם וניקיון כפיהם. 25. סיכומו של דבר, לטענת האגודה אין עילה להתערב בהחלטת האסיפה הכללית, אשר נתקבלה כדין, בסמכות ובתום לב, תוך זיקה להשקעות הרפתנים ביצירת יחידות ההשתתפות בתנובה, באופן היוצר שוויון מהותי בין החברים ומבלי לקפח את המיעוט. עניין "נחלים" רקע עובדתי 26. ערעור זה מהווה תמונת ראי ביחס לנסיבותיו של עניין באר טוביה. בעניין באר טוביה המערערים אינם נמנים על יצרני החלב, וערעורם מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את החלטת האסיפה הכללית בדבר חלוקה דיפרנציאלית של הון מניות תנובה. ואילו בערעור דכאן, המערערת היא האגודה השיתופית נחלים, וערעורה מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שביטל את החלטת האסיפה הכללית בדבר חלוקה שוויונית של הון מניות תנובה בין כלל חברי האגודה, בהיותה מקפחת את המיעוט. נעמוד בקצרה על העובדות הצריכות לעניין. 27. ארבעת המערערים הם רפתנים המתגוררים במושב נחלים, אשר בדומה לחבריהם הרפתנים מניר בנים ומבאר טוביה, תוצרתם שווקה לתנובה באמצעות האגודה. גם כאן העבירה תנובה את התמורה עבור התוצרת ששווקה לאחר ניכוי קומיסיון ולאחר ניכוי סכום בגין השקעה בהון מניות תנובה, כאשר מניות תנובה נרשמו בספרי האגודה כנכס של האגודה. מספר יחידות ההשתתפות אשר הוקצה לאגודה על ידי תנובה בעקבות החלטת ועידת תנובה עומד על 22,555 יחידות. 9,068 יחידות הוקצו לאגודה על פי המפתח האחיד במסגרת החלוקה השוויונית לכל האגודות החברות בתנובה, ואילו 13,487 יחידות הוקצו על פי המפתח היחסי בהתאם להיקף השיווק של יצרני החלב באגודה (יצויין כי נתונים אלה הינם נתונים משוערים, שכן לטענת המשיבים, האגודה לא העבירה לידיהם את הנתונים המדויקים). יחידות ההשתתפות אשר הוקצו על פי המפתח היחסי הן העומדות בבסיס המחלוקת בין הצדדים. 28. ביום 22.3.07 התקיימה אסיפה כללית של חברי האגודה, בה הוחלט בדעת רוב לחלק את הכספים שיועברו מתנובה לאגודה בגין הפרטת תנובה באופן שווה בין כל 89 בעלי הנחלות חברי האגודה. עקב כך, עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן סעד הצהרתי לפיו החלטת האסיפה הכללית בטלה. כן תבעו המשיבים כי הסכום של 350,000$ - המשקף, לטענתם, הערכה שמרנית של שווי זכויותיהם בהון מניות תנובה - יעוכב עד להכרעה בעתירה בעניין ניר בנים, העוסקת, כפי שראינו, בסוגיה דומה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 29. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד), לאחר ניתוח עדויות הצדדים וקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, קבע כי המשיבים הם ששילמו לאורך כל השנים עבור רכישת הון מניות תנובה, ועל כן הם בעלי זכות הקניין בזכויות הנובעות ממניות אלה. בית המשפט קיבל את טענות המשיבים כי החלטת האסיפה הכללית סותרת את עקרון הצדק הטבעי ויש בה משום עושק המיעוט וחוסר תום לב, באשר היא מיטיבה עם הרוב תוך פגיעה בקניין הפרטי של המיעוט. 30. בית המשפט הוסיף כי לרישום המניות על שם האגודה משמעות טכנית בלבד, באשר לרפתנים לא היתה דרך אחרת לרשמן, שהרי תנובה חייבה את האגודה לרכוש מניות בהתאם לתוצרת החקלאית; וכי לא הוכח שבמסגרת "מחיר המטרה" אשר שולם לרפתנים נכללה ההוצאה בגין ההשתתפות בהון מניות תנובה. כן נקבע כי מכסות החלב הן רכוש הרפתנים, וכי אין בפעולת הקיזוז הפנימי - במסגרתה יכולים הרפתנים להימנע מתשלום קנסות באמצעות פעולת "קיזוז" הדדית מקום בו אחד מהם ייצר מעבר למותר על פי מכסתו וחברו לא השלים את מכסתו - משום הטבה כלכלית בעבורה לא שילמו המשיבים, שכן כל מהותה של האגודה לסייע חבריה, ומכל מקום אין קשר בין פעולת הקיזוז הפנימי לבין פדיון מניות תנובה; כי יש לדחות את טענת האגודה לפיה המשיבים נהנו משירותי הנהלת חשבונות מבלי שנגבה מהם תשלום נוסף; וכי אין בעובדה שהמשיבים לא התנגדו בשעתו לחלוקת הדיבידנדים של תנובה באופן שווה בין חברי האגודה כדי ללמד על ויתור מצידם לגבי זכויותיהם בהון המניות. כן דחה בית המשפט את טענותיה המקדמיות של המערערת בדבר מניעות או שיהוי או התיישנות של התביעה. מכאן ערעור זה שבפנינו. עיקר טענות "נחלים" 31. מטבע הדברים, חלק ניכר של טענות הצדדים בערעור זה דומה לטענות הצדדים בעניין ניר בנים ובעניין באר טוביה. לפיכך, אקצר היכן שניתן לקצר, ואפרט את הטענות הייחודיות לערעור זה. לטענת המערערת, תביעת המשיבים התיישנה, שכן הם מעולם לא ביקשו לשנות את רישום ההשקעות בתנובה כהון האגודה. לחלופין, הון מניות תנובה נגבה עד לשנת 1992, קרי למעלה מ-15 שנה לפני הגשת התביעה. לחלופי חלופין, החלטת ועידת תנובה התקבלה בשנת 1999, כתשע שנים לפני הגשת התביעה. בהקשר זה טוענת האגודה כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי עילת התביעה נוצרה ביום 22.3.07, עת התקבלה החלטת האסיפה הכללית בדבר חלוקה שוויונית של הון המניות, שכן זו התקבלה על בסיס מצב עובדתי נמשך לפיו מניות תנובה הן רכוש האגודה, ולא רכוש של המשיבים. הוסיפה האגודה וטענה כי בית משפט קמא העניק למשיבים סעד שכלל לא נתבע על ידם, בקבעו כי הם בעלי זכות הקניין במניות תנובה, ובכך שאיפשר להם להגיש תביעה כספית מבלי שנתבקש לכך. 32. לגופם של דברים, האגודה טוענת כי מניות תנובה הן רכוש האגודה, שכן נרשמו לאורך כל השנים על שם האגודה מבלי שהמשיבים התייחסו אליהן כאל רכושם; כי הדיבידנדים עבור מניות תנובה חולקו באופן שוויוני בין חברי האגודה מבלי שהמשיבים הביעו התנגדות לכך, מה שמעיד על כך שראו במניות תנובה כהון האגודה; כי גם אם המשיבים נשאו במימון מניות תנובה, אין בכך כדי להקנות להם את הבעלות בהן; כי במשך שנים ניהלה האגודה הליכים נגד תנובה לגבי דרך המיסוי של חלוקת הדיבידנדים עבור מניות תנובה, באופן המוכיח שהמניות הן בבעלותה; כי המשיבים שילמו עמלה הזהה בגובהה לזו ששולמה על ידי הרפתן הפרטי אשר אינו חבר אגודה, וכשם שרפתן כזה לא הפך לבעל מניות בתנובה, הוא הדין לגבי המשיבים; כי המשיבים קיבלו בחזרה את השקעתם באמצעות "מחיר המטרה" שנקבע לחלב; כי מכסות החלב היו שייכות לאגודה וכי המשיבים קיבלו בהקשר זה הטבות כלכליות מבלי ששילמו עבורן; וכי המשיבים מנועים מלתקוף את החלטת האסיפה הכללית, שכן השתתפו באסיפה. עיקר טענות המשיבים 33. המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא, וטוענים כי אופן רישום מניות תנובה בספרי האגודה אינו רלוונטי, שכן לתנובה לא היה קשר עם החקלאי הבודד, ועל כן לא ניתן היה לרשום את המניות על שמו. אשר לאופן חלוקת מניות תנובה, מלכתחילה היה מקום לחלק את כלל יחידות ההשתתפות בתנובה רק על פי היקף שיווק התוצרת החקלאית, אולם חרף זאת הוחלט בועידת תנובה מתוך רצון להגיע לפשרה, לחלק את מניות תנובה לפי מפתח קבוע ולפי מפתח יחסי. המשיבים דוחים את טענת האגודה בעניין מחיר המטרה נוכח העדר ראיות, כמו גם את הטענות בדבר מכסות החלב בהיותן בלתי רלוונטיות לשאלת הזכויות במניות תנובה. אשר לסוגיית ההתיישנות, המשיבים סומכים ידיהם על קביעת בית משפט קמא כי מירוץ ההתיישנות החל ביום 22.3.07, עת התקבלה החלטתה של האסיפה הכללית. לטענתם, קודם שפנו לערכאות ביקשו למצות את כל ההליכים האפשריים, ולכן המתינו לאסיפה הכללית על מנת לנסות ולשכנע את חבריהם להמתין עם חלוקת הכספים עד להכרעה בעניין ניר בנים. 34. המשיבים טוענים כי בבסיס החלטת האסיפה הכללית עמדו שיקולים זרים, שהרי רוב חברי האגודה מעולם לא היו חקלאים הקשורים עם תנובה, ולמרות זאת הם דורשים כי מניות תנובה תתחלקנה בין החברים באופן שווה. בכך, לטענתם, יש פגיעה בזכות הקניין של המיעוט באופן שהצדיק את התערבותו של בית משפט קמא שפסק לזכותם את הסעד שביקשו. למצער, בית המשפט מוסמך לדון בכל עניין שייראה לו לצורך הכרעה בתביעה, לרבות הענקת סעד אשר לא נתבקש, כאשר סעד זה נובע מהסעד העיקרי. סיכום ביניים: 35. שלושת התיקים שבפנינו מעלים שאלה זהה, והיא: האם יחידות ההשתתפות בתנובה - שהוקצו באופן יחסי לכל אחת משלוש האגודות על פי החלטת ועידת תנובה - הן נכס של האגודה או נכס של החברים יצרני החלב? כל אחד מהתיקים עשה דרכו ב"אוטו הירוק" במעלה הדרך לירושלים עד לפתחו של בית משפט זה בדרך שונה. בעניין ניר בנים הועבר הסכסוך לבוררות עוד טרם החלטת האסיפה הכללית, הבורר פסק כי מניות תנובה שייכות ליצרני החלב, פסיקתו נהפכה בערעור על ידי רשם האגודות השיתופיות שעל פסק דינו הוגשה העתירה שבפנינו. בעניין באר טוביה החליטה האסיפה הכללית כי מניות תנובה הן רכוש יצרני החלב ובהתאם לכך חולקו המניות על פי "מפתח גדיש". החלטת האסיפה הכללית אושרה על ידי בית המשפט המחוזי ועל כך נסב הערעור שבפנינו. בעניין נחלים החליטה האסיפה הכללית כי מניות תנובה הן רכוש האגודה, החלטה שבוטלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל כך נסב הערעור שבפנינו. זו אפוא נקודת הפתיחה: שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי המצדדים בכך שמניות תנובה הן רכוש יצרני החלב, לעומת פסק דינו של רשם האגודות השיתופיות לפיו המניות הן רכוש האגודה. טרם נכנס לעיצומה של מחלוקת, וכרקע לסוגיה המונחת על שולחננו, נפתח באקדמות מילין על מהותה של האגודה השיתופית, תנועת הקואופרציה, ועקרונות היסוד העומדים בבסיסה. האגודה השיתופית ועקרונות הקואופרציה - רקע 36. האגודה השיתופית נמנית על רשימת התאגידים המוכרים בדין הישראלי, לצד חברה, שותפות, עמותה ואגודה עותמנית (שאמורה להיעלם בהדרגה בהתאם להוראת סעיף 68 לחוק העמותות, התש"ם-1980 – ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד ס(2) 277 , 283 (2005) (להלן: עניין רמת הדר)). השקפת היסוד העומדת בבסיס האגודה השיתופית היא ניהול עצמי בדרך דמוקרטית, לרווחת החברים, לפי עקרונות הקואופרציה. ובלשונה של ברית הקואופרציה הבינלאומית (International Cooperative Alliance), הקואופרציה היא ארגון אוטונומי של אנשים מאוחדים מרצונם להגשים את צרכיהם הכלכליים, הסוציאליים והתרבותיים ושאיפותיהם, דרך ארגון בבעלות משותפת המתנהל באופן דמוקרטי (סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות – דין ונוהל כרך א 3 (1995) (להלן: אוטולנגי); חיים נועם אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה 3 (2006) (להלן: נועם)). הנה כי כן, תכליתה העיקרית של האגודה היא לשמש מסגרת לפעילויותיהם של גורמים בעלי אינטרסים משותפים, למען קידום מצבם הכלכלי. תכלית זו מצאה ביטוי בסעיף 4 לפקודה: מטרותיהן של אגודות 4. בכפוף להוראות הכלולות לקמן, תוכל האגודה שמטרותיה הן טיפוח החסכון, עזרה עצמית ועזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושיטות הייצור שלהם, או אגודה שנתכוננה כדי להקל על פעולותיהן של אגודות כאלה, אם טרם נרשמה עפ"י פקודת האגודות ההדדיות 1920, להירשם עפ"י פקודה זו, בין בערבון מוגבל ובין שלא בערבון מוגבל; ניתן לומר, כי במובנים מסוימים האגודה השיתופית היא יציר ביניים בין עמותה לבין חברה. מחד גיסא, שלא כעמותה, אין לומר כי האגודה השיתופית נועדה שלא להשיא רווחים, שהרי ההתאגדות במסגרתה נועדה לשפר את מצבם הכלכלי של חבריה. מאידך גיסא, בשונה מחברה, תכלית האגודה השיתופית אינה מצטמצמת אך לאינטרס הכלכלי במובנו הצר, באשר האגודה השיתופית מתאפיינת גם בקשר אישי בין חבריה (עניין רמת הדר, בעמ' 283; ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים (טרם פורסם, 20.7.2010), סעיף 13 לפסק דינו של השופט גרוניס (להלן: עניין רזניק); ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2) 419, 425 (1995); בג"ץ 77/69 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד כד(1) 269, 275 (1970) (להלן: עניין שדה צבי); ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (לא פורסם, 23.2.2010) (להלן: עניין כפר ביאליק) בפסקה 14. וראו והשוו: ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות, פ"ד מה(4) 529, 545 (1991) (להלן: עניין פרי העמק)). חשוב להזכיר כי קיימים סוגים שונים של אגודות שיתופיות, כמפורט בתקנה 2 לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו – 1995 המונה 27 סוגים שונים של אגודות (כגון מושב עובדים, כפר שיתופי, קיבוץ, מושב שיתופי, אגודת שיכון, אגודת אשראי, אגודה להובלה, אגודה לתחבורה ציבורית, אגודה לאספקת מים, אגודה צרכנית ועוד). 37. על מנת לעמוד על טיבה ומהותה של האגודה השיתופית ולהשלים את התמונה הנדרשת לענייננו, יש ליתן את הדעת על אותם "עקרונות הקואופרציה" אשר על פיהם על האגודה השיתופית להתנהל. הגם שעקרונות אלה מהווים את המצע האידיאולוגי הניצב בבסיס קיומה של האגודה השיתופית, הרי שאין בלשון הפקודה הגדרה המפרטת עקרונות אלו. על כך אין להתפלא. מעצם הווייתם, עקרונות הקואפרציה חשופים לתמורות בתפישה החברתית ובמציאות הכלכלית במהלך השנים. אין מדובר בעקרונות מקודשים בבחינת "זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת" (על פי העיקר התשיעי מאת הרמב"ם, סנהדרין, הקדמה לפרק חלק), אלא בעקרונות חיים השואפים להתאים עצמם למגמות ולשינויים המאפיינים את התנועה השיתופית והחברה בכללותה. יפים לעניין זה דבריו של המלומד אברהם פלמן, אשר נכתבו כבר לפני כששה עשורים בספרו דיני אגודות שיתופיות בשראל להלכה ולמעשה 24 (תשי"א) (להלן: פלמן): "עקרונות אלה אינם נשענים על כללים קבועים סטטיים שאינם ניתנים לשינוי...לא בכדי התעלם המחוקק מנתינת הגדרה חוקית למושגים אלה, כי עקרונות אלה אינם קופאים על שמריהם." (עוד על הקושי להגדיר את מושג הקואופרציה ואת עקרונותיה, ראו: גואלטירו פרוקצ'יה התאגיד מהותו ויצירתו 88-87 (1965) (להלן: פרוקצ'יה); שלמה לנדרס "היקש או מוקש – על מילוי החסר בתחום האגודות השיתופיות" הפרקליט מ(ג) 484 (תשנ"א-תשנ"ג) (להלן: לנדרס); אוטולנגי, בעמ' 23). נפנה אם כן לבחינה קצרה אודות עקרונות הקואופרציה כפי שהיו מקובלים בעבר, על רקע התפתחות התנועה השיתופית במגזר ההתיישבותי בישראל, והתמורות אשר חלו בה. 38. ראשית צמיחתן של האגודות השיתופיות בישראל בתקופת העליה השניה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. התנאים הקשים ששררו בארץ, בשילוב עם האידיאולוגיה הלאומית-ציונית-סוציאליסטית אשר אפיינה חלק מאנשי העלייה השנייה, הובילו את המתיישבים להכיר בצורך ליצור גורם קולקטיבי מאחד שיסייע להם להתגבר על הקשיים אשר ניצבו בפניהם. הוקמו אגודות שיתופיות במספר תחומים, בכלל אלה הקואופרציה ההתיישבותית העובדת (קיבוצים ומושבים), הקואופרציה הצרכנית, הקואופרציה לאשראי, הקואפרציה לתחבורה ועוד (וראו: ולטר פרויס התנועה השיתופית בעולם ובארץ (תשט"ז) עמ' 68 (להלן: פרויס). במסגרת האגודות השיתופיות התאגדו חברים מאותו סוג קואופרציה (ההתיישבות העובדת), אשר כל אחד מהם עוסק בענף חקלאי שונה (כגון ענף הרפת, ענף הלול וכיו"ב), כאשר מטבע הדברים, היקף השימוש בשירותי האגודה של כל ענף וענף אינו זהה, כמו גם העלויות בהן נושא כל חבר. 39. בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, התנועה השיתופית צברה תאוצה, ובאמצע שנות החמישים, עם קליטתם של רבבות עולים חדשים והקמת מושבים וקיבוצים רבים ברחבי הארץ, עמד מספרם של הקואופרטיביים היהודים על למעלה מ-2500 (אוטולנגי, בעמ' 19). ואולם, החל משנות השבעים, חלה התמתנות בכל הקשור לאידאה החלוצית, והרוח הנושבת בחברה הביאה להעברת כובד המשקל מהגשמת יעדים חברתיים ולאומיים לעבר חיזוק האינדיבידואליזם וההשקעה בחיי הפרט. באמצע שנות השמונים, על רקע שנות האינפלציה והמשבר הכלכלי הקשה דאז, מצאה עצמה התנועה השיתופית ניצבת על סף קריסה, נוכח השילוב בין התהליך החברתי המתואר לעיל לבין המשבר בענף החקלאות והחובות העצומים אליהם נקלעו האגודות השיתופיות. אלו הביאו בהמשך הדרך להסדר חובות המושבים ולהסדר חובות הקיבוצים (לסקירה מקיפה אודות התפתחות התנועה הקיבוצית, החל בגיבוש עקרונות היסוד, דרך צמיחתה, מיסודה והמשבר שפקד אותה, וכלה בתמורות שחלו בה, ראו: אבי לפידות, לביאה אפלבום ומירה יהודאי "הקיבוץ בסביבה משתנה – בין הישרדות לשמירת ערכים" אופקים בגיאוגרפיה 66 (2006) 7 (להלן: לפידות, אפלבום ויהודאי). לתולדותיו של אחד הקיבוצים מלידתו ועד הפרטתו דרך סיפורם האישי של מספר חברים בקיבוץ ראו ספרו של אסף ענברי "הביתה" (ידיעות אחרונות– ספרי חמד 2009)). מציאות זו הובילה לשינויים מהותיים באופיים של מושבי העובדים ובהתנהלותם דה פקטו. ענפי הפעילויות השונים הופרדו וחברי האגודה החלו לנהל את ענייניהם באופן עצמאי, כאשר ההיזקקות לאגודה הלכה והצטמצמה. חל כרסום של ממש בעקרון הערבות ההדדית, אשר היווה בעבר נדבך כה חשוב בהווייתה של האגודה השיתופית. תהליכים אלה, על רקע המשבר המתואר, הובילו למסקנה כי יש לבצע שינויים במבנה הארגוני-חברתי-ניהולי של המושבים המאוגדים כאגודות שיתופיות, ואף הוקמה על ידי הממשלה ועדה היגוי לבחינת הבעיות ולמציאת פתרונות בעניין זה (לתיאור השתלשלות העניינים בהקשר זה, ראו: ה"פ (מחוזי חי') 317/95 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אגרא יוקנעם אגודה שיתופית בע"מ, פ"מ התשנ"ח(1) 481 (1998) (להלן: עניין בנק לאומי לישראל). כן ראו: שאול ויסמן "הערבות ההדדית במושבי העובדים" הפרקליט לח(א) 125, 134-130 (תשמ"ח-תשמ"ט) (להלן: ויסמן), ובפרט הקטעים המובאים ממסקנות דו"ח הועדה לבחינת הבעיות המשפטיות, הארגוניות והחברתיות בהן נתונים המושבים כיום). התהליכים המתוארים לעיל היוו מעין תמונת ראי ביחס לתמורות אשר חלו לאורך השנים בעקרונות הקואופרציה. כך, המלומד פלמן (בספרו משנת תשי"א בעמ' 24-29), בבואו למנות את עקרונות הקואופרציה, מפרט עשרה עקרונות כלכליים ותשעה עקרונות חברתיים. מעניין להשוות את דבריו של פלמן לתיאורה של פרופ' אוטולנגי, המציינת כי בשנת 1966, ועדה אשר מונתה על ידי ועידת ברית הקואופרציה הבינלאומית קבעה כעקרונות הקואופרציה ששה עקרונות יסוד בלבד, המותאמים להתפתחויות הכלכליות של אותן שנים, והם: החברות באגודה היא רצונית ופתוחה; עקרון הדמוקרטיה; הון המניות מזכה בריבית מוגבלת, אם בכלל; רווחי האגודה יהיו שייכים לחברי האגודה ויחולקו באופן שבו חבר אחד אינו נהנה על חשבונם של האחרים; חינוך לקואופרציה; ושיתוף פעולה בין כל ארגוני האגודות השיתופיות בכל דרך, במישור הלאומי והבינלאומי (אוטולנגי, בעמ' 25. כן ראו נועם, שם. וראו והשוו: אביטל מרגלית "'היערות אשר בהם נרדה את הדבש': חוק, ארגון ומבנה תאגידי בחברת העובדים" עיוני משפט כו(2) 451, 463-459 (תשס"ג), המתארת את התפתחות הרעיון הקואופרטיבי באירופה וסוקרת את עיקרי הרעיונות הנמצאים בגרעין האידיאל הקואופרטיבי המערבי). 40. השינויים החברתיים לצד המשבר הכלכלי הביאו לזעזועים נוספים. על ההתרחקות הרעיונית והמעשית מעקרונות אלה בישראל עקב השפעתם של גורמים "חיצוניים", מציינת פרופ' אוטולנגי: "בשנים הראשונות לקום המדינה נוסדו מאות קואופרטיבים ... מאז ואילך החלה ירידה במספרם, הנובעת לא רק מסיבות של פירוק בדרך העסקים הרגילה, אלא גם בשל גורמים נוספים: ... ושלישית, המשבר בחקלאות לא היטיב עם האגודות השיתופיות להתיישבות חקלאית, קיבוצים ומושבים כאחד, ולאחרונה מדובר רבות בשינוי הארגון והמיבנה הפנימי של אגודות אלה, תוך התרחקות ממהותן המקורית" (הדגשה שלי – י.ע.) (אוטולנגי, בעמ' 20). (וראו גם לפידות, אפלבום ויהודאי בעמ' 10, בתארם את השינויים המבניים שהתחוללו בקיבוצים על רקע המשבר הכלכלי של שנות ה-80). 41. נדבך נוסף בתהליך ההתפתחותי המתואר ניתן לזהות עם חקיקתו של חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 אשר צמצם, הלכה למעשה, את עקרון הערבות ההדדית, בהגבילו את ערבות החברים לחובות האגודה בשיעורים המפורטים בו (ראו סעיפים 16-15 לחוק. כן ראו הערתו של ויסמן בעמ' 146, בהתייחסו להיעדר פרשנות אחידה וברורה של עקרון הערבות ההדדית). 42. טרם נמשיך בדרכנו, נדגיש נקודה בעלת חשיבות לענייננו, הנוגעת להבדל בין התאגדות חברים באגודה שיתופית מסוג מושב עובדים כמו בתיקים שבפנינו, לבין התאגדות באגודה שיתופית מסוג קיבוץ. עקרון השוויון בקיבוץ, שמכוחו יכולה חלוקת הכנסות הקיבוץ בין חבריו להתבצע באופן שוויוני, אינו כעקרון השוויון במושב העובדים. עמד על הדברים המלומד ויסמן: "קיים שוני בין עקרון השוויון בקיבוץ ובקבוצה לבין רעיון המשק המשפחתי במושב העובדים. במושב העובדים, עקרון השוויון הכלכלי, כעקרון בר-פיקוח שוטף, מוגבל לזכות השווה להקצאת גורמי הייצור. רעיון המשק המשפחתי מושתת על בסיס יחידות כלכליות עצמיות. יחידות אלו מאפשרות לפתח יוזמה אישית וליהנות מהיתרונות הכלכליים של אותם גורמי ייצור. כישוריו של חבר אחד לעומת כישוריו של חבר אחר יכולים להביא לשוני בהכנסה בין חבר לחבר. השוני בהכנסה, שהוא תוצאה של כישורי הניצול הסובייקטיביים של אותם גורמי ייצור, והנאתו של החבר היעיל יותר מאותם גורמי ייצור מהווים אנטי-תזה לרעיון השיתוף וחלוקת ההכנסה השוויונית באגודה הקיבוצית" (ויסמן, בעמ' 127). ובקיצור, העקרון שעמד בשעתו בבסיס הקיבוץ על פי האידיאולוגיה הקיבוצית "הקלאסית" (להבדיל מקיבוצים מתחדשים שעברו הליכי הפרטה) לפיה אין קשר בין התרומה של החבר לבין התמורה שמקבל החבר לפי המכסימה "לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו" – עקרון זה אינו תופס כלל במושב העובדים. הבדל זה בין הקיבוץ למושב היה קיים מאז ומתמיד, ללא קשר להתפתחויות שחלו במהלך השנים בעקרונות הקואופרציה, עליהן עמדנו לעיל. 43. לסיכום, מטרתה של האגודה השיתופית היא לשמש מסגרת לפעילויותיהם של גורמים בעלי אינטרסים משותפים, למען קידום מצבם הכלכלי, על פי עקרונות הקואופרציה. עקרון זה בא לידי ביטוי בתקנוני האגודות מושא דיוננו, המהווים את המשפט "החוקתי" של כל אגודה ואגודה (עניין רמת הדר, עמ' 284). כך, לדוגמה, בסעיף 2 לתקנון האגודה ניר בנים נאמר "מטרת האגודה – לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים, החברותיים והתרבותיים של חבריה לפי העקרונות הקואפרטיביים וביחוד...". נוכחנו לדעת, כי בעקרונות הקואפרציה חלו תמורות של ממש, ולא הרי עקרונות הקואופרציה אליבא דפלמן (אשר ספרו פורסם, כאמור, בשנת תשי"א), כהרי עקרונות הקואופרציה המקובלים בעשורים שלאחר מכן, ולא הרי אלה כהרי עקרונות הקואופרציה דהיום. אין להתעלם מהשינויים שחלו במהלך השנים באידיאה של האגודה השיתופית ומהעברת מרכז הכובד לקידום רווחתו של הפרט והגשמת מאווייו האישיים. עם זאת, מאחר שאנו עוסקים בזכויות שהצטברו משך עשרות שנים של שיווק חלב לתנובה, יש לבחון את הדברים גם באספקלריה של שנים רחוקות. לכן, אקדים ואדגיש כי התוצאה אליה הגעתי לא הייתה משתנה גם באספקלריה של תחילת הדרך, באשר הדברים יורדים לשורש ולמהות עקרונות האגודה השיתופית. 44. על רקע דברים אלה, נשים פעמינו לפרק העובדתי והמשפטי ולדיון קונקרטי בעתירה ובערעורים המונחים בפנינו. אך תחילה, נסלק מעל דרכנו טענת סף בעניין ניר בנים, לגבי היקף הביקורת של בית משפט זה על החלטות רשם האגודות השיתופיות. ביקורת בג"ץ על החלטות רשם האגודות השיתופיות 45. כפי שהזכרנו, עניין ניר בנים התגלגל לפתחנו בצורה של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד פסק דינו של רשם האגודות השיתופיות, אשר קיבל את ערעורה של אגודת ניר בנים על פסק הבורר. המסגרת הנורמטיבית היא סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות שזו לשונו (ההדגשה שלי – י.ע.): בוררות בסכסוכים 52. (1) יכולה אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין ע"י הרשם או באופן אחר; ... (2) אם קבעו תקנות האגודה שיש להביא בפני הרשם להחלטה כל סכסוך או סוג או סוגים של סכסוכים בנוגע לעסקי האגודה אשר יתגלעו... הרי משקיבל הרשם את הבקשה ליישוב הסכסוך רשאי הוא – (I) ליישב את הסכסוך בעצמו, או (II) להעבירו לבורר או לבוררים בהתחשב עם התקנות שתיקבענה. ... (4) אם מסר הרשם איזה סכסוך לבורר או לבוררים כאמור בסעיף-קטן (2)(II), רשאי הוא – (א) לאשר את פסק הבוררים, או (ב) אם על דעת עצמו או עפ"י בקשה שהוגשה לו ע"י אחד מבעלי הסכסוך תוך עשרה ימים מיום הפסק, לתקן את פסק הבוררים או להחזיר לבורר או לבוררים כל ענין הנזכר בפסק למען יחזרו ויעיינו בו. (5) לכל החלטה הניתנת ע"י הרשם עפ"י סעיף-קטן (2)(I) ולכל החלטה של הבורר או הבוררים עפ"י סעיף-קטן (2)(II) שהרשם אישרה עפ"י סעיף-הקטן הקודם, יהא תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור, וכן תוצא לפועל. הנה כי כן, לרשם האגודות השיתופיות נתונה הסמכות להכריע בסכסוכים אשר הובאו בפניו או להעבירם לבוררות, כאשר החלטתו של הרשם כבורר, או החלטתו לאשר את פסק הבורר – "יהא לה תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור". ודוק: לשון הסעיף כפשוטו תוחמת עצמה לשני סוגי החלטות בלבד: הכרעה של הרשם כבורר או אישור של הרשם את פסק הבורר. לכאורה, נמנע המחוקק מלהעניק להחלטת רשם המתקנת פסק בורר או מקבלת ערעור על פסק בורר, כבמקרה שלפנינו, מעמד של פסק דין אשר אינו ניתן לערעור. ברם, הפסיקה לא הבחינה בין הדברים, אלא התייחסה באופן כללי להחלטות הרשם בענייני בוררות בסכסוכים, כולל החלטה להפוך את פסק הבורר, כהחלטות שבסמכות התערבותו של בג"ץ (וראו: עניין שדה צבי, בעמ' 272; בג"ץ 3815/92 פיין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד מז(2) 424 (1993) (להלן: עניין פיין). בשני המקרים נדונה עתירה על החלטת רשם שקיבל ערעור על פסק בורר, כמו במקרה שבפנינו; בג"ץ 2119/03 בית נחמיה נ' זליגמן (לא פורסם, 23.3.2003) (להלן: עניין בית נחמיה)). מכל מקום, לנוכח התוצאה אליה הגעתי ולפיה יש מקום להתערב בפסק הרשם, לא ראיתי להידרש לסוגיה זו, ואלך בדרכו של בית המשפט בעניין שדה צבי ובעניין פיין. 46. בהיות הרשם מומחה בתחום עקרונות הקואופרציה והבעיות הייחודיות אשר אפיינו את המסגרות השיתופיות (ראו: אוטולנגי, בעמ' 120), נמנע בית המשפט בעבר מלהתערב בהחלטותיו והגביל את התערבותו "לפי ראשי הפרקים של חריגה מסמכות, טעות משפטית גלויה על פני ההחלטה, ופגיעה בעיקרי הצדק" (בג"ץ 20/59 קינסלי נ' רושם האגודות השיתופיות, פ"ד יד 2297, 2304 (1960) (להלן: עניין קינסלי); בג"ץ 175/64 זהבי נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד יח(2) 625, 627 (1964)). בהמשך, הרחיב בית המשפט את היקף התערבותו, וכיום, נכונותו של בג"ץ להתערב בהחלטות הרשם במקרים בהם לא קיימת זכות ערעור על החלטותיו, דומה לזו שעניינה התערבות בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, בהתאם להלכה הידועה שנקבעה בבג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986) (להלן: עניין חטיב). כידוע, תחום התערבות זה הוא מצומצם ומוגבל למצבים בהם נפלה טעות מהותית בהחלטה וכאשר שיקולי צדק מחייבים את התערבותו של בית המשפט (ראו, למשל: עניין פיין; בג"ץ 4222/95 פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נב(5) 614, 623 (1998); בג"ץ 8405/02 SYSTEMATE NUMAFA B.V נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 12.12.2002) (להלן: עניין Systemate); עניין בית נחמיה; בג"ץ 9176/05 נמרוד נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 28.4.2010). וראו: אוטולנגי, בעמ' 122-121, באשר להרחבתו הצפויה של הפיקוח השיפוטי והגבלת שיקול הדעת של רשם האגודות השיתופיות). 47. להשקפתי, נסיבותיו של המקרה דנן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של הרשם, גם על פי המבחן המצומצם להתערבות בית המשפט. זאת, הן נוכח טעויות מהותיות אשר נפלו בפסק הרשם והן משיקולי צדק, והכל כפי שיפורט להלן. על כך אוסיף כי הסכסוך בין האגודה השיתופית ניר בנים לבין הרפתנים בסוגיה המונחת לפתחנו אינו נחלתם של צדדים אלה בלבד, ומשותף הוא לא רק לעניינן של באר טוביה ונחלים, אלא לאגודות שיתופיות נוספות. אכן, ברי כי גורלו של כל סכסוך יוכרע על פי נסיבותיו הקונקרטיות, תוך בחינת הנתונים הרלוונטיים בכל אגודה ואגודה, החלטות גופי האגודה ותקנותיה. עם זאת, דומה כי הנקודות העקרוניות הנסבות על טיבה של מערכת היחסים "המשולשת" תנובה - האגודה השיתופית - החברים יצרני החלב, משותפות לאגודות רבות ופסק דיננו עשוי להשליך על סכסוכים דומים. לא למותר לציין כי בניגוד לטענת האגודה בפנינו, הרי שבפני הבורר טענה האגודה, במסגרת בקשתה לדחית התביעה על הסף, טענה הפוכה. שם טענה האגודה כי הליך הבוררות לא מתאים לידון בבוררות באשר סוגיית שיוכן של יחידות ההשתתפות בתנובה היא ענין בעל חשיבות ציבורית שראוי שבית המשפט ידון בו (סעיף 18 להחלטת הבורר בבקשה לדחייה על הסף). סיכומו של דבר, שלדעתי נתמלאו התנאים לדיון בעתירה לגופה. 48. בטרם אפנה לעתירה גופא, אבקש להוסיף מספר מילים בסוגיית מעמדו הייחודי של רשם האגודות השיתופיות והביקורת השיפוטית על החלטותיו. סמכויותיו של רשם האגודות השיתופיות מוסדרות בפקודת האגודות השיתופיות המנדטורית משנת 1933, פקודה ארכאית שמרבית ההסדרים הראשוניים לגביה נקבעים בתקנות על ידי מחוקק המשנה (ראו עניין רזניק, פסק דינו של המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין). להבדיל מבית הדין לעבודה הממלא פונקציה שיפוטית מובהקת, רשם האגודות השיתופיות ממלא לצד סמכותו השיפוטית גם סמכויות ביצועיות ואף משימות מעין-חקיקתיות (ראו לעניין זה מאמרו של מי שהיה רשם האגודות השיתופיות אשר שי (שוויצר) "עצמאות שיקול הדעת של רשם האגודות השיתופיות" הפרקליט כד 191 (תשכ"ח). להיקף סמכויות הרשם על פי הפקודה והתקנות ראו אוטולנגי עמ' 117-113). מציאות זו, בה הרשם יכול למצוא עצמו משמש בערבוביא כמייצג אינטרסים שונים וסותרים כמו אינטרס האגודה מול אינטרס נושי האגודה וכבעל סמכות שיפוטית, מבלי שנתונה מעליו סמכות פיקוח ערעורית, מעוררת קושי מושגי ניכר, ולטעמי, די בכך כדי להצדיק הרחבת הביקורת השיפוטית על החלטות הרשם אף מעבר למבחנים שנקבעו בהלכת חטיב לגבי התערבות בג"ץ בפסקי דינו של בית הדין הארצי לעבודה. על השניות בסמכויותיו של הרשם עמד השופט זילברג בעניין קינסלי לעיל, ואף שהתייחס לסמכותו של הרשם בענייני פירוק האגודה, דבריו מבהירים היטב את הבעייתיות הטמונה בהסדר הקיים: "וכבר הורה בית משפט זה ושנה ושילש וריבע וחימש, כי בכגון דא זרועו נטויה להתערב לא רק כאשר המשיב חרג מסמכותו או פעל תוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אלא גם כאשר החלטתו של ההוא לוקה בטעות ה'מוכחת מתוכה'... קרוב אני לומר, כי בית משפט זה חייב להשתמש ביתר שאת בכוחו זה, כאשר במדובר הוא בהחלטתו המוטעית של רושם האגודות. הרושם הוא בעל פרצוף "יאנוסי", או מלאך אחד העושה שתי שליחויות: מפלגא לעילא הוא מייצג את ענייני האגודה, ומפלגא לתתא מייצג את ענייני הנושים, הוא בעל הדין הוא הדיין, בחינת "הכל יכול וכוללם יחד". פיקוחו הוא "יחיד", ופרט לצווים הניתנים על ידו על פי הסעיפים 9, 12, 48א, 49, אין כל ערעור על החלטתו, כפי שעולה מתוך סעיף 51 של הפקודה. הדעת נותנת איפוא כי: בראת פיקוח יחיד של הרושם – בראת לו בית משפט זה תבלין; המשענת היחידה שנותרה לו, לנושה שהפסיד אצל הרושם, היא בבית משפט הגבוה לצדק, ולכן מן הדין הוא – כך נראה לי – כי בית משפט זה ישתמש כאן ביתר חומרא וקפדנות בכוח הנתון לו על פי סעיף 7 של חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957" (עניין קינסלי, בעמ' 2307). בדומה, נאמר על ידי הנשיא שמגר בבג"ץ 2786/94 מנא נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 11.9.1994) (להלן: עניין מנא): "הענקת השליטה בכל המחלוקות שבאגודות השיתופיות לרשם האגודות יוצרת ריכוז סמכויות מהותי, וחשוב על כן, פי כמה, שתהיה הקפדה רבה על קיום נוהגים ונוהלים ההולמים רשות, אשר לה העניק המחוקק, על פי התפיסות של אמצע שנות השלושים למאה זו, משום מה, סמכות לתת החלטות שדינן כדין פסק דין של בית משפט מחוזי (כך לשון סעיף 52 הנ"ל). 49. ואכן, בית משפט זה הפנה לא פעם את תשומת לבו של המחוקק למען יפעל לתיקון המצב ויקבע סמכות ערעורית על החלטותיו של הרשם (עניין מנא, וכן בג"צ 3048/94 גדרון נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 20.10.1994)). הצעה לתיקון חלקי של המצב הועלתה כבר לפני למעלה מארבעה עשורים בהצעת חוק האיגוד השיתופי, אשר כללה הוראה המחילה את הוראות פקודת הבוררות על בוררויות המתנהלות בפני הרשם או בפני בורר מכוח הוראה בתקנון האגודה, אך זו מעולם לא הבשילה לכדי חוק (ראו: הצעת חוק האיגוד השיתופי, תשכ"ה-1965, ה"ח 666, סעיף 261; הצעת חוק האיגוד השיתופי, תשכ"ח-1968, ה"ח 778, סעיף 173)). פתרון חלקי למצב המתואר לעיל ניתן עם הקניית סמכות ערעור לגבי מרבית העניינים הנידונים אצל הרשם לבית המשפט לעניינים מנהליים, לפי סעיף 5(2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 בצירוף סעיף 1 לתוספת השניה לחוק זה הקובע "ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים". היקף הביקורת הערעורית על החלטות הרשם הוא בהתאם לעילות הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות כפי שנובע מסעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, הקובע כי "בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי" (ראו: עמ"נ (י-ם) 321/06 קבוצת רון ארצי נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 18.7.2006) בפסקה 12). בתי המשפט לעניינים מינהליים הדנים בערעור על החלטות הרשם, המשיכו ללכת בתלם הפסיקה שהותוותה בבג"ץ, ולפיה ההתערבות בהחלטת רשם תיעשה על פי מבחני הלכת ח'טיב לגבי בתי הדין לעבודה, קרי, רק כאשר מדובר בטעות משפטית מהותית ושורת הדין והצדק מחייבת את התערבות בית המשפט (עמ"נ (י-ם) 228/07 פארג' נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 3.9.2007) בפסקה 38; עמ"נ (י-ם) 536/08 סרוסי נ' קיבוץ עין גב (לא פורסם, 22.6.2009) בפסקה 39). לדעה אחרת, ולפיה זכות הערעור על החלטת הרשם מאפשרת לבית המשפט לעניינים מינהליים התערבות רחבה מזו שנקבעה בהלכת ח'טיב, ראו עמ"נ (י-ם) 113/03 דותן נ' קו אופ הרבוע הכחול אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (לא פורסם, 15.5.2005)). 50. למרבה הצער, תחומי הפירוק, הבוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים לא נכללו בהסדר החדש, בהיותם תחומים בעלי אופי אזרחי, אשר לשם העברתם לסמכותם של בתי המשפט האזרחיים נדרש תיקון חקיקתי נפרד (וראו עניין Systemate, סעיף 8 לפסק הדין). נושאים אלה נותרו אפוא בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, המשמש כערכאה היחידה לבעל דין המבקש להשיג על החלטת הרשם. הנה כי כן, המילים נכתבו, הביקורת נמתחה, הפניות למחוקק חזרו ונשנו, אך המציאות לפיה בג"ץ מהווה כתובת יחידה להשיג על החלטת רשם האגודות השיתופיות בענייני בוררות, פירוק ועיקול, בעינה עומדת. לא נותר לנו אלא לשוב על שאמרו קודמינו, ולקרוא למחוקק להשלים את מלאכתו, בבחינת מוטב מאוחר מאשר אף פעם. ונסיים בדבריו של הנשיא שמגר בעניין מנא, המבטאים דברים אלה נכוחה: "ההערה הכללית עניינה הפניית מחלוקות מן הסוג שבפנינו לבית המשפט הגבוה לצדק. פניה כזאת נובעת מן ההוראות הקיימות בפקודה הנ"ל, אשר יוצרות אך דרך אחת להשגה על החלטות הרשם, היינו פניה לבית המשפט הגבוה לצדק. תוצאת הדבר היא כי בית המשפט הגבוה לצדק דן, לא אחת, בסכסוכים שאין מקומם כאן, ואשר גם לא ניתן לברר אותם כאן כנאות... נושאים כאלה, אם התבררו בבוררות ואושרו על ידי הרשם, או במישרין על ידי הרשם, יכולים להיות נידונים בערכאת ערעור רגילה, יהיה זה בית משפט שלום או בית משפט מחוזי, ואין להעסיק בהם את בית המשפט הגבוה לצדק. הערנו על כך לא אחת, אך לצערנו הרשות המבצעת היוזמת חקיקה לא שתה ליבה להערותינו, והפניה לבית המשפט הגבוה לצדק נותרה עד היום דרך בלעדית להשגה על החלטות הרשם. בעניין אישור פסק בוררים רגיל פונים לבית המשפט המחוזי. בעניין פסק בוררים שניתן לגבי מחלוקת באגודה שיתופית פונים לבית המשפט העליון. ברור על פניו שיש כאן עיוות וחוסר איזון הטעונים תיקון. אנו שבים, על כן, ומפנים את תשומת הלב לצורך בתיקון החקיקה. אנו גם רואים להוסיף שכל עוד לא תוקנה החקיקה לא יהפוך עצמו בית המשפט הגבוה לצדק לערכאת ערעור רגילה, אלא ידון לפי אמות המידה המקובלות בבית המשפט הגבוה לצדק. אין צריך לומר כי אמות מידה אלה אינן הולמות תמיד את אופן הבירור הערעורי הנדרש במחלוקת מסוג זה". (וראו סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 973 (2005) המצטרפת אף היא לקריאה זו). הדברים אמנם נכתבו טרם בואו לעולם של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, אך יפים הם לגבי שלשת התחומים המוזכרים לעיל – פירוק, בוררות ועיקול זמני – אשר לגביהם טרם נשלמה המלאכה (כן ראו דבריה של השופטת פרוקצ'יה בעניין Systemate, שם). עד עתה הילכנו בפרוזדור, ומכאן לגופה של עתירה. עניין ניר בנים - דיון 51. הכרעתו של הרשם בעניין ניר בנים נשענת על שלשה אדנים מרכזיים: האחד, מחיר המטרה ששולם לרפתנים היה זהה לתשלום אשר הועבר לרפתנים פרטיים שאינם חברים באגודה, הגם שהוא פוצל לשניים: קומיסיון + חיוב בגין השתתפות בהון מניות. מכך הסיק הרשם שהרפתנים לא נשאו בפועל בתשלום עבור ההשתתפות בהון המניות, שכן תשלום זה היה למעשה חלקו השני של הקומיסיון, אשר שולם בצורה של השתתפות בהון מניות. בנוסף, הרפתנים לא נשאו בתשלום המס עבור יחידות ההשתתפות, אלא בחלק מהתקופה הרלוונטית. הרשם קבע כי תשלום המס החלקי אינו הופך את הרפתנים לבעלים בנכס עבורו שולם המס, וכי לשם קיום הרעיון הקואופרטיבי היה ראוי שהרפתנים אכן ישאו בתשלום המס, כמי שנהנים משירותי האגודה הרשאית לגבות עבור השתתפות בהון כספים מחבריה באופן בלתי שוויוני, בהתאם למידת שימושם בנכסי האגודה. ובלשונו של הרשם: "זהו הרעיון של התשתית הקואופרטיבית שדואגת לרווחת כל החברים ולא הופכת השקעה בהון של קבוצת משתמשים לבעליו של אותו הון" (עמ' 25 לפסק הרשם). השני, מכסות החלב הועברו בשנת 1992 מבעלות האגודות ליצרני החלב ללא תמורה, "ואין להעלות על הדעת, כי מי שקבלו את המכסה חינם מהאגודה, יזכו עתה בגלל טענות מופרכות, גם במניות תנובה על חשבון שאר חברי האגודה". השלישי, הון מניות תנובה הופיע במאזני האגודה תחת "הון האגודה", ואין ביאור או הערה המעידים על כך שאלו הוחזקו עבור החברים בנאמנות. הרשם ציין כי הדוחות הכספיים אושרו מדי שנה על ידי החברים ללא הערה או השגה מצד הרפתנים, וביכר את חוות דעתם של רואי החשבון מטעם האגודה על פני חוות הדעת מטעם העותרים. טרם אדרש להנמקותיו של הרשם, אקדים ואבהיר כי הסוגיות דלעיל לא מעוררות שאלות שבעובדה באשר העובדות אינן שנויות במחלוקת, והמחלוקת היא לגבי המסקנות שיש לגזור מהעובדות. נדון להלן בסוגיות אלה אחת לאחת, ונפנה תחילה לעניין "מחיר המטרה" ושאלת השתתפותם של הרפתנים בתשלום עבור יחידות ההשתתפות. מי שילם עבור הון מניות תנובה ? 52. אין חולק כי בין השנים 1954-1992 נעשתה גביה להון מניות תנובה בכל הענפים (ביצים, עופות, ירקות, פירות, פרחים , בקר וחלב) כאשר כ-99% מהגביה להון הייתה מענף החלב בין השנים 1957-1991. עיון בפסק הבורר ובפסק הרשם מעלה כי בין השניים קיים פער מהותי באשר לקביעת זהותו של הגורם שנשא בפועל בתשלום עבור מניות תנובה. הבורר קבע בפסק דינו באופן חד וברור כי "העובדה כי החברים, יצרני החלב, הם שנשאו בפועל בעלויות שהיו כרוכות בגין החיוב ב'הון מניות תנובה', כלל אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים" (סעיף 64 לפסק הבורר). מנגד, פסק דינו של הרשם שזור לכל אורכו בקביעה כי "הרפתנים לא שילמו מכיסם עבור מניות אלה". מיהו, אם כן, זה שנשא בפועל בתשלום זה? 53. הנימוק העומד בבסיס פסק הבורר הוא פשוט, ועולה בקנה אחד עם התשתית העובדתית כפי שנפרשה לעיל. חשבון הרפתנים זוכה וחויב בתשלומים לטובת תנובה, איש איש בהתאם לכמות החלב ששווק, ונחזור ונבהיר את הדברים. מהתשלום שקיבלה האגודה מתנובה נוכו שני חיובים נפרדים: בצד ההוצאות נרשם הקומיסיון (עמלת השיווק) לצד סעיפי חיוב נוספים כמו חוסר שומן, חוסר חלבון וחריגות חלב ובנוסף, חוייבה האגודה בחשבון החודשי של תנובה בסעיף "מניות תנובה". זיכוי וחיוב מקביל נעשה בכרטיסו האישי של כל רפתן. עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת. אין לי אלא להפנות לסעיף 4.1.5 לסיכומי אגודת ניר בנים אשר הוגשו במסגרת ההליך שהתקיים בפני הבורר, שם פורט האמור לעיל ונכתב במפורש כי "בכרטיסי החברים הופיע זיכוי בגין הכנסות וחיוב בגין 'הון מניות תנובה', בהתאם לכמויות החלב ששיווקו". נוכח עובדות אלה שאינן שנויות במחלוקת, הדרא קושיא לדוכתיה: מה עמד בבסיס קביעתו של הרשם כי הרפתנים לא שילמו מכיסם עבור הון המניות? 54. הרשם עמד על כך כי "מחיר המטרה" שקיבל רפתן עבור כל ליטר חלב, כפי שנקבע על ידי משרד החקלאות, היה זהה לכל רפתן, בין שהיה חבר באגודה החברה בתנובה ובין שהיה רפתן פרטי. מעדותה של גב' הראל, סמנכ"ל לשעבר במשרד החקלאות אשר עסקה בנושא קביעת מחירי החלב, עולה כי "מחיר המטרה" נקבע עד לתחילת שנות ה-80 והמחיר נקבע בהתחשב בכך שתנובה גבתה קומיסיון והשתתפות עבור הון מניות. וכלשונה "היו מוסיפים כ-2% למחיר המטרה ותנובה הייתה לוקחת את ה-2% ובאופן שהמשווק היה מקבל רק את מחיר המטרה" וכי משרד החקלאות הקפיד "שהחקלאי יקבל את מחיר המטרה במדוייק בהתחשב בסקר העלויות לפני שיש את ההפרשות להון. אני רוצה לציין שהרפתן לא שילם על חשבונו את מניות תנובה שכן זה התווסף על מחיר המטרה". לדבריה של גב' הראל, היא יזמה את ביטול העניין בשנת 1980 מאחר שסברה כי מי שמימן את רכישת הון מניות תנובה היה הצרכן הישראלי וממשלת ישראל ו"אמרנו שאם החקלאים רוצים להשקיע בתנובה שיואילו לעשות את זה מתוך מחיר המטרה ולא מתוספת למחיר המטרה". על סמך דברים אלה, הסיק הרשם כי: "מהעדויות שבתיק עולה בברור כי הרפתן לא שילם על חשבונו את השתתפותו בהון תנובה, אלא ההון שנגבה היה במקום חלק מהעמלה (הקומיסיון) ששילם מי שאינו חבר. כמו כן עולה כי אילו הרפתן אצל המערערת [ניר בנים – י.ע.] לא היה חבר באגודה שהיתה חברה בתנובה הוא היה מקבל את אותה תמורה שבפועל קיבל רפתן החבר באגודה שהיתה חברה בתנובה והרפתן לא יצא בחסרון כיס. לפיכך כל שנותר לבדוק אם אכן הרפתן בעצמו נשא בתשלומי המס על ההון שנגבה" (הדגשות במקור – י.ע.) (סעיף 119 לפסק הרשם). הנה כי כן, לשיטתו של הרשם, מחיר המטרה והעובדה שהשתתפות הרפתנים בהון תנובה היתה "במקום חלק מהעמלה (הקומיסיון) ששילם מי שאינו חבר", מביאים למסקנה כי "הרפתן לא שילם על חשבונו את השתתפותו בהון תנובה". 55. לטעמי, קביעה זו של הרשם – השזורה לכל אורך פסק דינו ומהווה אבן הראשה לכל מסקנותיו בהמשך – בטעות יסודה. ראשית, אם נלך לשיטתו של הרשם, כפי שיצרני החלב לא נשאו בתשלומים עבור הון מניות תנובה, גם האגודה לא נשאה בעלויות אלה, אלא הצרכן הישראלי או הממשלה, כך שהקביעה כי האגודה נשאה בתשלומים אלה אינה קוהרנטית. שנית, לא ברור במשך כמה שנים מתוך התקופה הרלוונטית, המשתרעת על עשרות שנים, שילמה תנובה לפי "מחיר מטרה". גב' הראל שעל עדותה סמך הרשם, החלה לעבוד במשרד החקלאות רק בשנת 1975 ולא התייחסה בעדותה לתקופה שקדמה לכך. מר יואב צור, נציג הרפתנים בדירקטוריון מועצת החלב, שהעיד בעניין נחלים, אמר בעדותו כי מחיר המטרה נקבע החל משנת 1973 (עמ' 18 לפרוטוקול שם). מכל מקום, אין חולק כי "מחיר המטרה" הופסק בשנת 1980, בעוד שהתקופה הרלוונטית היא עד שנת 1992. שלישית, בענפים אחרים לא נקבע מחיר מטרה, כך שנימוק זה אין כוחו יפה, לדוגמה, למי ששיווק פירות וירקות. ולבסוף, ועיקרו של דבר. אין קשר בין "מחיר המטרה" שקיבלו הרפתנים לבין הנחת הבסיס של הרשם, כי יצרני החלב לא נשאו בתשלומים עבור הון מניות תנובה. מחיר המטרה היה אחד הרכיבים של הסובסידיה לחלב. נניח לשם הדוגמה כי תנובה גבתה מרפתן פרטי קומיסיון של 2 אגורות לליטר חלב וכי מחיר המטרה שנקבע על ידי משרד החקלאות עמד על 1 ₪ לליטר חלב. או-אז, וכדברי גב' הראל בעדותה בפני הבורר "היו מוסיפים כ-2% למחיר המטרה ותנובה הייתה לוקחת את ה-2% ובאופן שהמשווק היה מקבל רק את מחיר המטרה". האם משמעות הדבר שהרפתן שקיבל 1 ₪ לליטר חלב לא נשא בקומיסיון של שתי אגורות? איני סבור כך. העובדה שמשרד החקלאות קבע בתקופה מסויימת את המחיר שהרפתן יקבל עבור תוצרתו, משקפת את המחיר "נטו" שקיבל הרפתן מתנובה לאחר ניכוי קומיסיון שהיה עליו לשלם לתנובה בכל מקרה. כאשר ברפתן חבר אגודה עסקינן, אזי חלף חלק מהקומיסיון גבתה תנובה עבור השתתפות בהון מניותיה. 56. אכן, וכפי שקבע הרשם, בשורה התחתונה הרפתנים נשאו בתשלום עמלת שיווק בסכום הזהה לעמלת השיווק בה נשאו רפתנים פרטיים, הגם ש"צורתה" היתה שונה, בהיותה מפוצלת לקומיסיון + תשלום בגין השתתפות בהון מניות. לשם הדוגמה: בהנחה שתנובה גבתה מרפתן פרטי קומיסיון בשיעור של 2% מתמורת החלב (ולאחר הניכוי הרפתן הפרטי קיבל את מחיר המטרה לכל ליטר חלב), אזי מרפתן חבר אגודה גבתה תנובה קומיסיון של 1% וניכתה מהתמורה 1% נוספים עבור השתתפות בהון מניות תנובה. מחומר הראיות עולה כי הסיבה לפיצול התשלום מקורה בשיקולי מס מצידה של תנובה. שכן בעוד תנובה חבה בתשלום מס בגין הקומיסיון המהווה אצלה הכנסה, לא כך ביחס לניכוי מהמחיר בגין השתתפות בהון מניות תנובה, סכום שעליו לא שילמה תנובה מס ואשר שימש אותה לפיתוחה ולמימון השקעותיה. תמיהה היא, מדוע הזהות בסכומים שגבתה תנובה מרפתנים חברי אגודה ומרפתנים פרטיים, הביאה את הרשם לקבוע כי "הרפתנים לא נשאו בפועל בתשלום עבור הון מניות תנובה". האם קביעת הרשם היתה משתנה אם תנובה היתה גובה מרפתן פרטי עמלת שיווק פחותה או כפולה? ומה הקשר בין בחירתה של תנובה לחייב רפתן פרטי בעמלה כזו או אחרת, לקביעת זהותו של הנושא בפועל בתשלום עבור הון המניות של תנובה – הרפתן חבר האגודה או האגודה? איני רואה קשר בין הזהות בסכומים שגבתה תנובה מרפתנים חברי אגודה ומרפתנים פרטיים לבין השאלה מי נשא בתשלום עבור השתתפות בהון מניות תנובה. כאמור, השאלה לא הייתה שנויה במחלוקת בבוררות, באשר החיובים עבור השתתפות בהון תנובה נוכו מכרטיסיהם האישיים של הרפתנים חברי האגודה. ובקיצור, מימון ההשקעה בהונה של תנובה נעשה בדרך של ניכוי מהתמורה שהגיעה לרפתן עבור תוצרת החלב (כמו גם כל תוצרת חקלאית אחרת ששווקה באמצעות תנובה), לא מרווחי האגודה ולא מהלוואה חיצונית שנטלה האגודה. 57. על מנת לסבר את הדעת, נניח כי במקום לזקוף חלק מתמורת החלב עבור השתתפות בהון מניותיה, תנובה הייתה מחייבת כל רפתן חבר אגודה להפריש 1% מהתמורה לטובת קופת פנסיה או קופת גמל, וחיוב זה היה נזקף לחובת כרטיסו האישי של כל רפתן. תמהני אם יכול היה מאן דהוא לטעון ברצינות כי התמורה שהצטברה בקופת הפנסיה או בקופת הגמל שולמה על ידי האגודה ולא על ידי הרפתן (וראו אוטולנגי בעמ' 41, שם מציינת המחברת כי ניכוי דמי המניה מפדיון התוצרת על ידי תנובה נתפס בעיני החברים בתנובה כ"חברות כפויה" וכמעין "מס" שנגבה מהם שלא כדין). ובקיצור, הזיקה ההדוקה בין היקף שיווק החלב על ידי יצרן החלב לבין מספר יחידות ההשתתפות שהלכו ונצברו בתנובה, מעידה באופן חד-משמעי מי שילם עבור יחידות ההשתתפות. אם אין חלב אין יחידות השתתפות, ולהיפך, ככל שכמות החלב המשווקת גדלה כך נצברות יותר יחידות השתתפות. ומי משווק את החלב לתנובה? לא האגודה, אף לא חברי האגודה המגדלים פירות, ירקות ועופות, אלא אך ורק הרפתנים חברי האגודה, שחוייבו בכרטיסם האישי בתשלומים לתנובה (קומיסיון + השתתפות בהון המניות). דומה כי גם האגודה עצמה ראתה כך את הדברים מאז ומתמיד, כפי שעולה, בין היתר, מפרוטוקול ועד האגודה מיום 19.3.78 (נספח ו' לתצהיר קמחי), שם נכתב כי "הכפר משקיע כספים במניות והשתתפות במוסדות חוץ (מרבק, מתמור, שרות הזרעה, משחטה) מניות תנובה נגבות מהחברים ישיר". לכן, פשיטא בעיניי שהרפתנים הם שנשאו מכיסם עבור ההשתתפות בהון מניות תנובה. קביעתו של הרשם כי הם לא נשאו בתשלומים מכיסם מן הטעם שגם הרפתן הפרטי קיבל מתנובה אותה תמורה עבור כל ליטר חלב ששיווק, אינה ממין העניין ואינה יכולה לעמוד. נהפוך הוא. כפי שהרפתן הפרטי שילם מכיסו ועל חשבונו את הקומיסיון לתנובה, הוא הדין לגבי רפתן חבר האגודה אשר חוייב בחשבונו במלוא התשלום לתנובה בדרך של חלק מקומיסיון + השתתפות בהון מניות. "המרת" חלק הקומיסיון בהשתתפות בהון האגודה, והזהות במחיר הסופי ששילמה תנובה לרפתן הפרטי ולרפתן חבר האגודה, מעידות דווקא כי הרפתן חבר האגודה נשא במלוא התשלום לתנובה מכיסו. 58. יתרה מזו. בניגוד לרפתן הפרטי שיכול היה לנכות כהוצאה לצרכי מס את מלוא הקומיסיון שתנובה גבתה ממנו, הרי שהרפתנים חברי האגודה לא יכולים היו לנכות כהוצאה את התשלום שנגבה מהם על ידי תנובה בגין השתתפות בהון מניות תנובה. מכאן, שלאורך עשרות בשנים, מצבם של הרפתנים חברי האגודה דווקא הורע בהשוואה לרפתנים פרטיים. "הרעה" זו ניתנת להסבר אם נראה את יחידות ההשתתפות כהשקעה הונית שנצברה במהלך השנים לזכותם של הרפתנים חברי האגודה, בהתאם לכמות החלב ששווקה על ידם. 59. בת.א. (ת"א) 30124/06 ארגון מושבי הנגב ארגון שיתופית חקלאית נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (לא פורסם, 15.3.2009) נטען על ידי התובעת כי תנובה חייבה אותה בטעות בהשתתפות בהון מניות למרות שהתובעת, אגודה שיתופית של מושבי הנגב, לא הייתה חברה בתנובה. התביעה נדחתה לאחר שהוכח כי לא נגרם לאגודה השיתופית נזק, שהרי חלף ההשתתפות בהון מניות הייתה מחוייבת בקומיסיון מוגדל (שהרי הקומיסיון שנגבה מחקלאי פרטי שאינו חבר בתנובה היה זהה לקומיסיון + השתתפות בהון מניות תנובה שנגבו מהאגודות החברות בתנובה). מאלף לציין את הערתו של בית המשפט שם, בהתייחסו לטענת התובעת כי נגרם לה נזק מאחר שלא יכולה הייתה 'לגלגל' את ההוצאה על חברי האגודה: "טענה זו נראית לי מלאכותית בהתחשב בכך שהארגון מתאר כי בכל התחומים הוא פעל כ'צינור' בלבד והעביר למושבים החברים בו את מלוא התמורות שנתקבלו בידיו. לא ברור מה מנע ממנו לפעול כ'צינור' בהקשר זה ולגרום לכך שהמניות תיוחסנה ישירות למושבים החברים בו ולא לו עצמו. יתר על כן, מדובר בניסיון מלאכותי שאינו עולה בקנה אחד עם המהות הכלכלית האמיתית של פעילות הארגון כפי שעלתה מעדותו של מר גל. הארגון פעל למען רווחת המושבים החברים בו ולא למען רווחתו שלו" (שם, סעיף 49 לפסק הדין) (הדגשה שלי – י.ע.). הדברים יפים גם לענייננו ותומכים במסקנתו של הבורר כי האגודה פעלה כ'צינור' עבור חברי האגודה בשיווק תוצרת החלב ובקבלת תמורת החלב. 60. הרשם עמד על כך שתנובה נהנתה מהגבייה להון. היא לא שילמה על כך מס והכסף שנגבה הגביר את יציבותה ובעקיפין נהנו מכך גם הרפתנים בכך שהיה להם תאגיד חזק שיכול היה תמיד לרכוש את החלב מהם במחיר המטרה. לטעמי, אמירה זאת אך מחזקת את המסקנה ההפוכה. חלק הארי בפעילותה של תנובה קשור לחלב ולמוצריו. אילולא שיווקו הרפתנים (וחקלאים בענפים אחרים) את תוצרתם לתנובה, תנובה לא גובה מהם סכומים עבור השתתפות בהון תנובה. הדבר אך ממחיש את היקף הפשרה שנעשתה בועידת תנובה, שם הוחלט כי מחצית מיחידות ההשתתפות שנצברו בתנובה, תחולקנה בשווה לכל האגודות השיתופיות, ללא קשר למידת תרומתה של כל אגודה להון המניות, קרי, ללא קשר להיקף שיווק החלב או תוצרת חקלאית אחרת על ידי כל אגודה ואגודה. תשלום המס 61. בסמוך לנימוקיו כאמור לעיל, הרשם הוסיף כי לנוכח הדברים "כל שנותר לבדוק אם אכן הרפתן בעצמו נשא בתשלומי המס על ההון שנגבה". אבקש להעיר כאן את המובן מאליו: זכותו של אדם בנכס כלשהו אינה צומחת עקב תשלום המס בגינו. נהפוך הוא, החבות במס נובעת מזכותו של הנישום בנכס. אשר על כן, אין לומר כי שאלת זכותם של הרפתנים ביחידות ההשתתפות תוכרע על פי השאלה אם הם שילמו מס עבורן, אם לאו. עם זאת, למותר לציין כי תשלום מס מהווה אינדיקציה לזכותו של פלוני בנכס מסוים, והדברים ברורים. לגופם של דברים, הרשם ציין כי – "בנושא זה [תשלום המס – י.ע.] חלוקים הצדדים, המערערת טוענת באריכות ובעקביות כי הרפתן לא נשא בתשלומי מס עבור ההון שנגבה. לעומתה, ב"כ המשיבים מביא דוגמא אחת, ממנה עולה כי הרפתנים נשאו בתשלום המס, אם כי מופחת, לפחות בשנת 1987" (סעיף 120 לפסק הרשם). בדבריו אלו מתייחס הרשם לשנת 1987, בה החליטה האגודה לחייב את הרפתנים בתשלום מס בגובה 8.33% עבור קרנות הרשומות במאזן האגודה, בהתאם לסעיף 129 לפקודת מס הכנסה. הרשם קבע כי בשנה זו הרפתנים אכן שילמו מס על השתתפות בהון מניות תנובה (הגם שמדובר בשיעור מס מופחת, הנמוך משיעורו של מס הכנסה ליחיד). ואולם, בנקודה זו חזר הרשם וקבע כי מאחר ש"ברור הוא שהרפתנים לא שילמו מכספם עבור הון תנובה היות ותמיד קיבלו את מחיר המטרה. גם אם אניח כי הרפתנים שילמו... את המס על אותו סכום שנקרא הון תנובה... אין בכך כדי להפכם לזכאים לכך שהון זה נצבר לזכותם" (שם, סעיף 123). ובהמשך: "כשהתברר על פי העדות, כי הרפתנים לא מימנו מכיסם את התשלום עבור ההון שנגבה מהם, אלא רק את המס על סכום זה, בחלק מהתקופה, השאלה היא, האם יש משמעות בכלל לעצם תשלום המס? האם הוא בהכרח הופך את ההשתתפות בהון לנכס מנכסי משלם המס? התשובה לכך היא שלילית" (שם, סעיף 126). 62. ראשית, עלי להודות כי הפכתי והפכתי בכתבי הטענות אשר הונחו בפנינו מטעם הצדדים, ולא עלה בידי לאתר את טענתה "הארוכה והעקבית" (כדברי הרשם בסעיף 120 לפסק דינו) של האגודה לפיה הרפתנים לא שילמו מס. הכנסתם החייבת של הרפתנים כללה את התמורה שקיבלו מתנובה עבור החלב ששיווקו דרך האגודה בניכוי הקומיסיון בלבד אך ללא הסכום אשר נוכה מחשבונם בגין ההשתתפות בהון המניות. קרי, הרפתנים שילמו על סכום זה מס הכנסה וחיובם בכרטיס האישי בגין הון מניות תנובה לא נחשב כהוצאה מוכרת לצרכי מס, אלא היה בגדר השקעה הונית שאינה ברת פחת. לדוגמה: אם הרפתן קיבל עבור תוצרתו, לאחר ניכוי הקומיסיון של תנובה והוצאות נוספות של האגודה (כמו הנהלת חשבונות), 90 אג' לליטר חלב, ובנוסף, שילם 1 אג' עבור השתתפות בהון מניות תנובה, הוא שילם מס הכנסה על 90 אג' ולא על 89 אג'. בנוסף, בשנת 1987, באופן יוצא מן הכלל, האגודה רשמה את מניות תנובה שנרכשו כ"קרן שמורה" על מנת ליהנות משיעור המס המופחת בגובה 8.33%, שאף אותו "גילגלה" על הרפתנים. מסקנתו של כב' הרשם בנקודה זו מבוססת שוב על נקודת המוצא כי הרפתנים לא שילמו מכספם עבור הון מניות תנובה וכפי שהובהר, קביעה זו בטעות יסודה. אכן, תשלום המס אינו מצמיח כשלעצמו זכאות לבעלות ביחידות ההשתתפות, אך העובדה שהרפתנים נשאו בנטל המס בגין ההשתתפות בהון המניות, בנוסף לכך שנשאו בעצם התשלום עבור ההשתתפות בהון המניות, מהווה אינדקציה נוספת לכך שמניות תנובה נצברו לזכותם. אשר לטענה כי הרפתנים לא דיווחו על יחידות ההשתתפות בהצהרות ההון האישיות שהגישו לרשויות המס, אזכיר כי עד סמוך לועידת תנובה בשנת 1999, לא התייחסו הצדדים ליחידות ההשתתפות כבעלות ערך. הרישום במאזני האגודה 63. דומה כי שלושת התיקים שבפנינו לא היו מגיעים לכלל התדיינות אילולא "ההתנגשות" בין הרישום של מניות תנובה כנכס של האגודה לאורך עשרות בשנים, לבין העובדה, עליה עמדנו לעיל, שמניות תנובה נצברו בזיקה ישירה לשיווק תוצרת החלב. את המחלוקת בין הצדדים ניתן לתמצת במשפט אחד: לשיטתה של האגודה, הרפתנים השתתפו לאורך השנים בהון האגודה ואילו האגודה השתתפה בהון תנובה, ואילו לטענת הרפתנים, האגודה הייתה אך 'צינור' להשתתפותם בהון תנובה. נזכיר כי תנובה חייבה את האגודה בתשלום הקומיסיון + רכישת מניות תנובה בהתאם לשווי התוצרת החקלאית ששיווקו חברי האגודה בכל חודש. האגודה מצידה, חייבה כל אחד מחברי האגודה, בהתאם לשווי התוצרת החקלאית ששיווק, כך שכרטיסי הרפתנים חוייבו בגין רכישת מניות תנובה. הסכומים שגבתה האגודה מהרפתנים כ"הון מניות תנובה חלב" נכללו במאזני האגודה בפרק הדן ב"השתתפות החברים בהון האגודה (ניר בנים – י.ע.)". 64. הרשם ייחס חשיבות רבה לעובדה שגביית ההשתתפות בהון המניות של תנובה הופיעה במאזני האגודה תחת הכותרת "הון האגודה". הרשם ביכר את חוות דעתם של רואי החשבון מטעם האגודה ולפיה הזכויות בתנובה הוצגו בדוחות הכספיים של האגודה כהון של האגודה בהתאם לכללים חשבונאיים מקובלים ועל פי סעיף 2(א)(3) לתקנות האגודות השיתופיות (דו"ח כספי, פנקסים, ספרים והודעות), התשל"ו-1976 הקובעת כי "אגודה רשומה תנהל רשימת השתתפות החברים בהון האגודה". 65. אקדים ואומר כי איני סבור כי יש באופן הרישום בספרי האגודה כדי להכריע בזכויות הצדדים. הרישום מהווה אך ראיה מתוך מכלול הראיות (ראו, למשל: ע"א 219/56 "הגואל" אגודה הדדית להתיישבות המעמד הבינוני בע"מ נ' פקיד השומה, נתניה, פ"ד יא 579, 584 (1957)). הרישומים במאזנים ובדוחות הכספיים של האגודה יכולים גם להעיד על הדרך בה ראו הצדדים בעבר את הדברים, אך הרישום, כשלעצמו, לא מעיד בהכרח על זכות הקניין ביחידות ההשתתפות בתנובה ולא פותר את הסוגיה אם יש לשייכן לרפתנים או לאגודה. כללי החשבונאות אינם תואמים בהכרח את התפיסה המשפטית, לעיתים אף אינם תואמים את דיני המיסים (ע"א 6557/01 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (לא פורסם, 20.11.06) פסקה 34 לפסק דינה של השופטת ארבל והאסמכתאות שם). לכן, הסוגיה שבפנינו צריכה להיבחן באספקלריא של מכלול הנסיבות העובדתיות והמשפטיות הצריכות לעניין, 66. לגופם של דברים, גם בנקודה זו מצאתי קושי בפסק דינו של כב' הרשם. ראשית, הרשם התייחס לחוות דעתם של רואי החשבון מטעם העותרים, קבע כי תאור הדברים על ידם אינו נכון, והוסיף כי – "בשל הבנתם השגויה טעה גם הבורר. היות ואין מדובר כלל במניות תנובה שעומדות בפני עצמן אלא ב'הון האגודה' המערערת. כל תאור השתתפות הרפתנים בהון מניות תנובה נכלל במאזן המערערת תחת הפרק הדן ב'הון האגודה' דהיינו: הון המערערת בתנובה אינו הון חבריה, גם אם הוא מכיל תשלום של חברים עבור הון מניות תנובה" (סעיף 133 לפסק הרשם). דומני כי בכך לוקה גישת הרשם בהנחת המבוקש, לאמור, מאחר שמדובר בהון האגודה, נרשמו מניות תנובה במאזן תחת הכותרת "הון האגודה", ועל כן אין מדובר בהון הרפתנים. אך זו בדיוק השאלה שבמחלוקת: האם אכן מדובר בהון האגודה או שמא בנכס השייך לרפתנים. 67. זאת ועוד. בסמוך לדברים אלו, הוסיף הרשם והתייחס לדבריהם של רואי החשבון מטעם העותרים כי מרבית המניות הנרכשות מומנו על ידם, וחזר וקבע כי הם שגויים, באשר – "היות ועל פי הראיות מתברר כי החברים לא נשאו כלל מכספם בתשלום, אלא רק בתשלומי המס לחלק מהתקופה. כאמור, מדובר במאזני המערערת שבכולם הכותרת היא 'הון האגודה' ולא כל נושא אחר" (שם, שם). עינינו הרואות כי נקודת המוצא של הרשם נשענת שוב ושוב על הנחת היסוד המוטעית לפיה הרפתנים לא שילמו עבור הון מניות תנובה. 68. נקודה נוספת הצריכה לענייננו היא הערת הביקורת אשר הופיעה במאזני האגודה. הרשם קבע כי "אין בביאורים של רואי החשבון שערכו את מאזני המערערת כל התייחסות או הערה או ביאור שממנה יכולה לנבוע מסקנה כי האגודה מחזיקה את מניות תנובה בנאמנות עבור החברים" (שם, סעיף 137). ואולם, אין חולק כי בשנת 1974, הופיעה הערה במאזן מטעם מבקר האגודה בזו הלשון: "האגודה לא ערכה רשומה להשתתפות של כל חבר וחבר למימון השתתפות בהשקעות וקרנות תנובה במניות מ.ת.מ ודמי חבר בשירות להזרעה מלאכותית." המסקנה המתבקשת מהערה זו היא כי האגודה היתה מחויבת להציג את חלקו של כל חבר במימון מניות תנובה, שאם לא כן, לשם מה היה צורך בהערה זו. הרשם ציין בפסק דינו כי "אין כל צורך לערוך רשימת השתתפות כזו, כי אין לה משמעות ביחסים שבין החבר והאגודה ובין האגודה לגורמים אחרים" (סעיף 130 לפסק הרשם). קביעתו של הרשם לוקה בהנחת המבוקש ומתעלמת, לטעמי, מהמשמעות הנובעת מההערה למאזן. הצורך בעריכת רישום מדוקדק אשר ישקף את חיובו של כל רפתן, מתיישב עם התפישה לפיה יחידות ההשתתפות מומנו דה-פקטו מכספם של הרפתנים והרישום נעשה לצורך החלוקה הפנימית ביניהם. העובדה שהתשלום עבור מניות תנובה לא נעשה באופן ישיר מהרפתן לתנובה, אלא מהרפתן לאגודה ומהאגודה לתנובה, אינה מעלה ואינה מורידה (וראו והשוו: עניין בנק לאומי לישראל, בעמ' 495). 69. על פי תקנון האגודה חלק ג' סעיף 1"הון האגודה מורכב מהשקעות הון של החברים שאת תמורתן אפשר לשלם בשעורין, כפי שתחליט האסיפה הכללית". האגודה לא הציגה כל ראיה לכך שהאסיפה הכללית החליטה לזקוף את השקעות הרפתנים בהון מניות תנובה לזכות הון האגודה. ובכלל, מדוע שהרפתנים יסכימו להשקיע בהון האגודה יותר מחברים אחרים? כפי שהאגודה לא הייתה רשאית להטיל רק על הרפתנים לשאת בהפסדי האגודה, כך האגודה לא הייתה רשאית לחייב רק את הרפתנים לתרום להון האגודה, בניגוד לעקרון השוויון המהותי. עוד בהקשר זה אציין את טענת הרפתנים כי אף חבר של האגודה, בין אם הוא יצרן פרי, משווק עופות או כל תוצרת אחרת, לא חוייב על ידי האגודה לתרום, ולא תרם, סכום כלשהוא להון האגודה בקשר עם רכישת מניות בתאגיד חיצוני כלשהו. 70. בחוות דעתו של רו"ח הרשקו מטעם האגודה, שעליה סמך הרשם את ידו, הועלתה הטענה הבאה: כפי שהאגודה מימנה את השקעתה בתנובה באמצעות גבייה מיצרני החלב להון האגודה, יכולה הייתה האגודה באותה מידה לממן את ההשקעה באמצעות הלוואה מהבנק או באמצעות יתרות העודפים שנבעו מפעילותה, וכשם שבדוחות הכספיים של האגודה התחייבויות לבנקים ולספקים הן התחייבויות של האגודה והן לא מיוחסות ספציפית לענף או לחבר האגודה שבגין פעילותו נלקחו ההלוואות, כך יש להתייחס לנכסים של האגודה. לטעמי, היא הנותנת כי המסקנה צריכה להיות הפוכה. אם האגודה הייתה נוטלת הלוואה כדי להשקיע במניות תנובה, או הייתה משקיעה מעודפיה שלה, ברי כי החובות והזכויות היו של האגודה. אך האגודה לא השקיעה במניות תנובה מהונה שלה, מאמצעיה שלה או מהלוואה שנטלה על חשבון כלל החברים. האגודה "השקיעה" במניות תנובה אך ורק באמצעות הרפתנים, על חשבון הרפתנים ובדרך של ניכוי מהתמורה המגיעה להם מפדיון תוצרת החלב. בכך שונה עניינם של מניות תנובה מנכסים אחרים של האגודה, שייתכן כי מומנו בהלוואות או בהשקעות הון של כלל החברים. 71. לא מצאתי בפסק דינו של כב' הרשם התייחסות לשורה של דוגמאות שהביאו הרפתנים כדי להראות כי היו דברים מעולם, וכי הרישום במאזן אינו משקף את הבעלות האמיתית בנכס. דוגמה ראשונה: בבוררות שניהלה בשעתו האגודה בפני השופט בדימוס ברנזון, העיד מר ינאי, מבקר האגודה מטעם "ברית פיקוח", באומרו כי "הזכויות שהאגודה רכשה מפרי הדרום הן זכויות השקעה ולא הון של האגודה. מבחינה משפטית זה רשום על שמה. למעשה, היא מופיעה כנאמנה של החברים לקפיטל הנדון. הזכויות הן בשביל החברים" (הדגשה שלי – י.ע.). דוגמה שניה: בהחלטת האסיפה הכללית מיום 22.10.90 נאמר כי "שטרי הון ומניות של הנגב, החקלאית, מרבק מתמור אשר מולם עומד זכוי הון וקרנות האגודה, באם באחד הימים יוחזרו סכומים אלה לאגודה יזוכו הענפים המתאימים ויורד מהון וקרנות" (הדגשה שלי – י.ע.). דוגמה נוספת: כאשר נוצר רווח הון בעקבות מכירת מיכל חלב, ולמרות שלא הייתה מחלוקת כי המיכל שייך לאגודה שהפחיתה בגינו פחת כפי שהפחיתה מציוד אחר של האגודה, נקבע על ידי הבורר מטעם ברית פיקוח כי הרווח יחולק בין המשתתפים במחלבה לאורך השנים ביחס לכמויות החלב ששווקו על ידי כל משתמש. כל אלה דוגמאות המעידות על כך שהאגודה הבחינה בין ענפים ספציפיים לבין כלל חברי האגודה, ועל כך נרחיב בהמשך. 72. סיכומו של דבר, איני סבור כי ניתן להסיק מעצם רישום הון מניות תנובה תחת הכותרת "הון האגודה" כי מניות תנובה הן רכוש האגודה. מסקנתו של הרשם בנקודה זו מבוססת, כאמור, על ההנחה השגויה כי הרפתנים לא שילמו מכיסם עבור ההשתתפות בהון מניות תנובה. משהראינו כי לא כך הדבר, אזי רישום מניות תנובה כהון האגודה הוא בבחינת יצירת רכוש אגודה "יש מאין", באשר מניות אלה לא נרכשו מהון האגודה ולא מהונם של כלל החברים, אלא נרכשו בזיקה ישירה להיקף תוצרת החלב ששווקה על ידי הרפתנים. מכסות החלב 73. ענף החלב מתאפיין בעודף היצע העולה על הביקוש. קביעת מכסות ייצור נועדה להגן על העוסקים בענף, ובפרט על היצרנים והצרכנים, מפני קריסת מחירי החלב ומוצריו על ההשלכות הכלכליות הפוטנציאליות הנובעות מכך (ראו לעניין זה: בג"ץ 764/87 התאחדות האיכרים בישראל נ' שר החקלאות, פ"ד מג(1) 309, 311 (1989)). קביעת מכסות החלב מוסדרת בחוק תכנון משק החלב בישראל, תשנ"ב – 1992 ובצו החלב, וחלוקת המכסות השנתיות בין היצרנים השונים נעשית על-ידי "מנהל" שהוסמך לעניין זה על-ידי שר החקלאות. 74. בפסק דינו של הרשם נקבע כי עד לשנת 1992 מכסות ייצור החלב היו קניינן של האגודות, שמצידן אפשרו לחבריהן לנצל מכסות אלה, וכי החל משנת 1992, עת נכנס תיקון צו החלב לתוקף, עברו מכסות אלה מידיהן של האגודות לידיהם של יצרני החלב. הרשם ציין כי אף שמכסות אלה הן בעלות ערך כלכלי רב, הרפתנים לא נדרשו לשלם לאגודה דבר כאשר מכסות אלה הפכו "אישיות", והוסיף כי – "היעלה על הדעת כי מי שקיבלו את המכסה חינם מהאגודה, יזכו עתה, בגלל טענות מופרכות, גם במניות תנובה על חשבון שאר חברי האגודה? במיוחד כאשר עולה בבירור מתיקון צו החלב בשנת 1992 מהחומר שבפני, שהרפתנים לא שילמו מכספם עבור ההשתתפות ב'הון האגודה', בגין מניות תנובה, ורק חלק מהתקופה שילמו את המס. זאת, כאשר מניות תנובה במאזני תנובה ובמאזני המערערת רשומים כהון המערערת". 75. ראשית, אחזור ואדגיש כי גם בנקודה זו מסקנתו זו של הרשם מתבססת על ההנחה השגויה כי הרפתנים לא שילמו מכספם עבור ההשתתפות בהון האגודה ולא נשאו בנטל המס עבורן. בנוסף, כפי שצוין, דרך הרישום של מניות תנובה במאזן אינו הופך את הון המניות לרכוש האגודה. והכל כפי שפורט לעיל. 76. כאמור, הרשם יצא מנקודת הנחה כי עד לשנת 1992 הבעלות במכסות החלב הייתה בידי האגודה, אלא שלטעמי, אין הדבר כך. לא אכחד כי התשובה לשאלה למי הייתה הבעלות במכסות החלב עד לתיקון צו החלב אינה פשוטה. וזו לשונו של סעיף 5(א) לצו החלב בתקופה הרלוונטית: רשאי המנהל לראות אגודה שיתופית חקלאית כיצרן, ולקבוע לה מכסת שיווק משותפת לכל חבריה; האגודה תקבע עקרונות בדבר חלוקת המכסה האמורה בין חבריה, ותחלק את המכסה בהתאם לעקרונות שקבעה. בשנת 1991 תוקן הסעיף באופן הבא: (א) אגודה שיתופית (להלן – אגודה) יראו כמייצגת את כל חבריה היצרנים לענין מכסות החלב ורק לה תיקבע מכסת חלב משותפת בשבילם. (בכך אומצה לשונו של סעיף 34 לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד-1963 דאז). 77. על פני הדברים, דומה כי נוסח צו החלב לפני תיקונו תומך בגישת הרשם כי הבעלות במכסות החלב הייתה של האגודה. עם זאת, אנו מוצאים בפסיקה התייחסות לכך שתפקידה של האגודה השיתופית בהקצאת מכסות היה כשל מתווכת או מייצגת או נאמנה של חברי האגודה להם חולקו המכסות. בעניין ריבובסקי, נדונה השאלה אם רשאי פלוני שפרש מהאגודה השיתופית בה היה חבר, לקבל את מכסת הביצים האישית שהוקצתה לו עם פרישתו מהאגודה. פסק הדין עוסק אמנם בסעיף 34 לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד-1963, שנוסחו זהה לצו החלב לאחר התיקון, אך לטעמי הדברים יפים לענייננו. וכך נאמר על ידי השופט ח' כהן: "... כל זכותה של האגודה למכסה משותפת נובעת מן הפיקציה ('יראו כ...') שהמגדל האינדיווידואלי מינה אותה לבא-כוחו המייצג אותו, על ידי שהצטרף אליה כחבר; ורק באשר רואים את האגודה כמייצגת אותו, מוסרים את מכסתו האישית לידיה – לא כמכסה שלה, כי אם – מפורשות – כמכסה שלו... 'ייצוג' זה האמור בסעיף 34, שתי פנים לו: מצד אחד, מנוע השליח מלכפור בזכות שולחו שאותו הוא מתיימר לייצג, ומשתיקים אותו אם ימינו תובעת זכות שולחו ולוקחת עבורו, ושמאלו דוחה תביעת שולחו ולוקחת לעצמו. ומן הצד השני, הרי כל אשר לקח וקיבל המייצג מכוח ייצוגו, לקח וקיבל כנאמן, ובתור שכזה אסור לו להפיק טובת הנאה לעצמו, שלא בהסכמתו של שולחו, מנכסי הנאמנות. עצם העובדה שהמכסה המשותפת נקבעה לאגודה השיתופית אך באשר היא מייצגת (או רואים אותה כמייצגת) את בעלי המכסות האישיות, דייה לעשותה נאמן לגבי מכסתו האישית של כל אחד ואחד מחבריה..." (עניין ריבובסקי, בעמ' 342). ודוק: לא נעלם מעיני כי בתוצאה הסופית בעניין ריבובסקי, היה השופט ח' כהן בדעת-מיעוט בסברו כי יש לזכות את המגדל הפורש מהאגודה במיכסה זהה לשיעור מכסתו בעת היותו חבר באגודה, בעוד דעת הרוב גרסה כי שיעור המכסה של המגדל הפורש ייקבע על ידי המועצה תוך התחשבות בחברים שנותרו באגודה. ברם, אין בדעת הרוב הסתייגות מהעקרון שהתווה השופט ח' כהן ולפיו המיכסה כשלעצמה, להבדיל מגודלה המדויק, היא של המגדל עצמו ולא של האגודה. לכן, גם אין להקיש על שאלת הבעלות במכסה מהתוצאה בע"א 169/87 ברנס נ' חצב מושב עובדים להתיישבות שיתופית (לא פורסם, 18.10.1987). כל שנאמר שם, לעניין מיכסת גידול של תרנגולי הודו לבשר, הוא כי משנקבעה המיכסה המשותפת, מחלקת האגודה את המיכסה למיכסות אישיות נפרדות ומכאן זכותה לשנות את גודל המכסה האישית. תימוכין לסברתנו אנו מוצאים בבג"ץ 7/93 באר טוביה נ' המנהל על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב), תשכ"ז-1967 (לא פורסם, 8.2.1993). שם תקפה האגודה את הצו לפיו רשאי חבר אגודה שיתופית לפנות למנהל בבקשה שתיקבע לו מכסת חלב נפרדת ומכסה זו תופחת מהמכסה המשותפת של האגודה. בית המשפט דחה את העתירה, באומרו: "העותר תמך את יתידותיו גם בהוראותיו של סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך לא זו בלבד שהצו נשוא העתירה שלפנינו ניתן לפני חקיקתו של החוק האמור, אלא שגם לפי ההסדר הקודם נתון ה"קנין" (אם בכלל בקנין עסקינן) בידי החברים האינדיבידואליים שהאגודה השיתופית משמשת אך כשליחתם" (הדגשה שלי – י.ע.). 78. בבג"ץ 1963/97 בק נ' ועדת הערר על-פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב), תשכ"ז-1967 (לא פורסם, 16.9.1998) (להלן: עניין בק) עליו נסמך הרשם בפסק דינו, לא נאמר כי מכסות החלב היו קניינן של האגודות. כל שנאמר הוא כי "על-פי הצו שהיה בתוקף עד לסוף שנת 1991, מכסות החלב, המיועדות ליצרנים המאוגדים באגודה שיתופית, הוקצו לאגודה, והיא זו שחילקה אותן בין חבריה, על-פי שיקול דעתה. זאת, למעט מקרים שבהם החליטה האגודה כי מכסות החלב תיקבענה לכל חבר בנפרד". אין להסיק מדברים אלה כי מכסות החלב היו קניינה של האגודה. 79. זאת ועוד. נראה כי יש בסיס לטענה שהעלו יצרני החלב, ולפיה מכסות החלב הוקצו לאגודה בשל פעילותם של יצרני החלב באותה עת. דהיינו, בניגוד לרושם שעלול להיווצר כי כביכול תחילה הוקצו מכסות חלב לאגודה ובעקבות הקצאתן לחברים החל ייצור החלב, הדברים התנהלו במהופך. המכסה שהוקצתה לאגודה שיקפה את כמויות החלב שיוצרו בפועל על ידי יצרני החלב באגודה, בבחינת "צילום מצב" קיים. ובמילים אחרות, מכסות החלב נרשמו על שם האגודה בהתאם לכושר הייצור הקיים של יצרני החלב ואף הוגדלו במהלך השנים כפונקציה של הגדלת ייצור החלב בפועל על ידי יצרני החלב. דומה כי יש בכך כדי להסביר מדוע האגודה נמנעה משך עשרות שנים מלדרוש תשלום מהרפתנים עבור חלוקת מכסות ייצור החלב. זאת ועוד. יש לזכור כי עם קבלת מכסת החלב הרפתן אינו יושב בחיבוק ידיים. כדי להפיק הכנסה ממכסת החלב על הרפתן להשקיע ברכישת פרות וציוד חליבה ולעמול בפרך כדי להוציא את לחמו מהרפת, כך שספק אם היו רבים שבשעתו "עמדו בתור" כדי לקבל מכסת חלב. הרשם עצמו מציין בפסק דינו כי בעקבות תיקון צו החלב נתקבלה החלטה לפיה כל חבר שאינו יצרן חלב יוכל להצטרף למעגל היצרנים, באופן שמכל יצרן יופחתו 5% ממכסתו כדי ליצור מכסות חלב לחברים חדשים. כפי שנטען על ידי יצרני החלב, ולא הוכחש, אף אחד מחברי האגודה לא "קפץ על העגלה" ולא ביקש כי תוקצה לו מכסת חלב. 80. סיכומו של דבר, שאני נוטה לדעה שמכסות החלב היו "קניינם" של הרפתנים (מבלי להידרש לסיווג המדויק של הזכות) גם לפני תיקון צו החלב בשנת 1991. אציין כי כי כך ראו את הדברים גם במועצת החלב, כפי שעולה מעדותו של מר צ'רלס (רוני) משה, מנהל מחלקת תכנון במועצת החלב, שהעיד בעניין נחלים (עמ' 25 לפרוטוקול שם). העד הסביר כי לפני רפורמות משק החלב בשנת 1992 ההודעה על המכסה נשלחה לאגודה, כי האגודה הייתה צינור, אך המכסה לא הייתה של האגודה, והרפורמה "פשוט נתנה ביטוי למה שקורה וקרה בפועל". אך גם אם טעיתי במסקנתי, הרי שלשאלת הבעלות במכסות יצור החלב עד לתיקון צו החלב אין רלוונטיות לשאלת הזכויות במניות תנובה. אף אם אניח לטובת האגודה כי היא הייתה הבעלים של מכסות החלב בתקופה הרלוונטית, אין בכך כדי להשליך לענייננו. איננו דנים בשאלת זכותו של פלוני להקצאת אמצעי ייצור, או, למשל, בזכותו של רפתן אשר פרש מן האגודה להמשיך ולהחזיק במכסת הייצור שהוקצתה לו על ידי האגודה (והשוו לעניין ריבובסקי, לעיל). ענייננו כאן בשאלת זכותם של הרפתנים בהון מניות תנובה אשר נרכש בדרך של ניכוי מהתמורה אשר שולמה לכל רפתן עבור החלב. במילים אחרות, מה לי אם מכסת הייצור בתקופה מסויימת היתה בבעלות האגודה, ומה לי אם היתה בבעלות הרפתנים. העמדת אמצעי ייצור לרשות החברים על ידי האגודה אינה מקנה לה מניה וביה זכות בהכנסה המופקת מאותו אמצעי ייצור. לכן, גם בהנחה שמכסת החלב היא אמצעי ייצור שהיה בבעלות האגודה, משהקצתה אותו האגודה לרפתן, אין לאגודה זכות בהכנסה ובתמורה שהפיק הרפתן, וממילא אין לאגודה זכות בנכס שנרכש באמצעות ההכנסה שהפיק הרפתן, ובמקרה דנן, הנכס הוא מניות תנובה. סיכום ביניים 81. התמונה הנשקפת מהאמור לעיל היא כדלקמן: הרפתנים שילמו מכספם עבור ההשתתפות בהון מניות תנובה בדרך של ניכוי מהתמורה המגיעה להם עבור החלב, כל רפתן בהתאם לכמות התוצרת ששיווק; הרפתנים נשאו בנטל המס עבור הון מניות תנובה והחיוב בגין השתתפותם בו לא הוכר כהוצאה; גביית ההשתתפות בהון מניות תנובה הופיעה אמנם בספרי האגודה תחת הכותרת "הון האגודה", אך במקביל חוייב וזוכה כרטיסו האישי של רפתן ורפתן, ומכל מקום, אין באופן הרישום במאזן האגודה כדי להכריע מהותית בשאלת הבעלות ביחידות ההשתתפות; הזכויות במכסת החלב היו שייכות מאז ומתמיד לרפתנים, אך גם בהנחה שהיו שייכות לאגודה, אין בכך כדי להקנות לה זכות בהכנסות הרפתנים וביחידות ההשתתפות בתנובה שנרכשו מכספי התמורה שהועברה לרפתנים עבור תוצרתם. על רקע דברים אלה, קצרה הדרך להכריע בשאלה העומדת לפתחנו. למי שייכות הזכויות ביחידות ההשתתפות ? 82. כפי שתואר בפתח הדיון, מטרתה של האגודה השיתופית לשמש מסגרת לפעילותם של חבריה ולקידום מצבם הכלכלי. האגודה, המהווה אישיות משפטית בפני עצמה, לא נוטלת חלק בהליך ייצור החלב, המסור כל כולו בידי הרפתנים. תפקידה של האגודה מתבטא בשיווק החלב לתנובה, אגודה שיתופית מרכזית. חיוב הרפתנים בגין ההשתתפות בהון מניות תנובה נעשה, כאמור, על חשבונם של הרפתנים, בהתאם לכמות תוצרתם ששווקה, כאשר כרטיסם האישי מחוייב בהתאם. יחידות ההשתתפות בתנובה נצברו לזכות האגודה לא בשל עצם חברותה בתנובה ויחסיה עם תנובה, אלא כפועל יוצא של כמות החלב ששווקה על ידי הרפתנים. לכן, דעתי כדעת הבורר כי האגודה שימשה מעין "צינור" בינם לבין תנובה, כאשר האגודה מעבירה ליצרני החלב את כל הסכום ששולם על ידי תנובה עבור תוצרת החלב, בניכוי ההוצאות והחיובים של תנובה ובניכוי הוצאות האגודה. המדובר בסימטריה פשוטה הפועלת לשני הכיוונים: האגודה פעלה עבור חבריה לצורך שיווק תוצרת החלב לתנובה והאגודה פעלה עבור חבריה לשם קבלת התמורה עבור תוצרת החלב, כאשר חלק מהתמורה כולל את יחידות השתתפות בתנובה. יש בכך כדי להסביר מדוע לאורך עשרות בשנים ניהלה האגודה חשבונות מדוייקים של הסכומים ששילם כל רפתן בעבור "הון מניות תנובה חלב". הדבר מעיד כי הרישום נעשה לצורך חלוקה פנימית של מניות אלה בין החברים הרפתנים. ככל שאני נדרש לקונסטרוקציה משפטית לתיאור פעולת האגודה כ'צינור' וכמי שפעלה עבור החברים ששווקו את התוצרת החקלאית באמצעותה, נראה לי כי ניתן לראות את האגודה כשלוחה של הרפתנים, ואזכיר את הוראת סעיף 10 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 הקובעת כי "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח". האגודה טענה כי תקנון תנובה אינו מאפשר לאגודה להחזיק במניות תנובה כנאמן, אך לא מצאתי לכך עיגון בתקנון תנובה, ואיני רואה להסיק זאת מתוך סעיף 7 לתקנון תנובה הקובע כי "תאגיד ורק תאגיד יוכל להתקבל ולהיות חבר באגודה". [במאמר מוסגר אציין כי המערערים בעניין באר טוביה טענו, בהסתמך על סעיף זה, טענה הפוכה לזו של אגודת ניר בנים. לטענתם, אגודת באר טוביה החזיקה במניות תנובה בנאמנות משתמעת עבור כלל החברים]. 83. התוצאה אליה הגענו מתיישבת עם עקרונות הקואופרציה המקובלים מאז ומתמיד, וביתר שאת כפי שהתפתחו עם השנים, ברוח הדברים שתוארו בפתח דברינו. האגודה השיתופית אכן מבוססת על עקרונות חברתיים של קואופרציה ועזרה הדדית. ברם, אין פירוש הדבר טשטוש הגבולות בין רכוש האגודה לרכוש היחיד, ואין בעקרונות הקואופרציה כדי לשלול את זכותו של היחיד בקניינו הפרטי אותו צבר בזיעת אפו. אין לייחס חובות של האגודה לחבר ואין לייחס חובות של החבר לאגודה, אין לְנַכֵס לאגודה נֶכֶס של חבר ואין לְנַכֵס לחבר נֶכֶס של האגודה (ה.פ (מחוזי י-ם) 3349/94 תבורי נ' בקוע מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם, 29.9.2005)). עמד על הדברים השופט (כתוארו אז) ברק בעניין פרי העמק: "הקואופרציה יונקת חיותה מהרצון להדדיות, לעזרה ולשוויון באותו תחום רחב שבמסגרתו פועל השיתוף. תחום זה אינו משתרע על כלל הקיום האישי ואינו מטשטש את ההבחנה בין רכוש האגודה ונכסיה לבין רכוש הפרט-חבר האגודה – ונכסיו... הקשר האישי ורווחת הכלל מתבצעים כולם במסגרת האגודה השיתופית ונכסיה. אין הם פולשים - בהיעדר הסכמה לכך - לתחום הקניין הפרטי של החבר, שכן זאת יש לזכור: אגודה שיתופית מאגדת חברים בעלי אינטרס כלכלי משותף. אין להניח כי בשמו של אינטרס זה ניתן לרדת לנכסיו הפרטיים של החבר, תוך טשטוש הקו המפריד הברור בין השניים" (עניין פרי העמק, בעמ' 530-529). 84. האגודה שיווקה את תוצרת החלב של הרפתנים לתנובה, ואת ההוצאות הכרוכות בכך גבתה מהרפתנים, כפי שאת ההוצאות הכרוכות בשיווק הפירות, לדוגמה, גבתה מבעלי המטעים. בבג"ץ 333/85 אביאל נ' שר העבודה, פ"ד מה(4) 581, 602-601 (1991) (להלן: עניין אביאל), עמד השופט ברק (בתוארו אז) על כך שכאשר האגודה פועלת בשמם של חברים מסוימים, ניתן לייחס הוצאות הקשורות בפעילות זו לאותם חברים: "לעומת זאת, אם היו למושב הוצאות הקשורות לפעולותיו בשם חבר או חברים, או מכוח הסכם עימם, ניתן לייחס הוצאות אלה של המושב לחבר, והמפרק זכאי לתבוע את כיסוי ההוצאות מהחבר. טול את המקרה, בו רכש המושב ציוד חקלאי בשם חבר פלוני או עבורו, ובמסגרת רכישת הציוד שילם המושב סכום פלוני למוכר; סכום זה רשאי המושב - ובפירוק, המפרק – לדרוש מהחבר" (הדגשות שלי – י.ע.). 85. כפי שניתן לייחס לחבר או לקבוצת חברים הוצאות הקשורות בהם, כך ניתן לייחס לחבר או לקבוצת חברים הכנסות הקשורות בהם, ולטעמי, הדברים פשוטים. המסקנה אליה הגיע כב' הרשם, מפקיעה לטובת האגודה את זכותם של הרפתנים בהון מניות תנובה, מניות שנרכשו בדרך של ניכוי מכספי התמורה אשר קיבלו עבור תוצרתם ובזיקה ישירה אליה. התוצאה אליה הגיע הרשם עומדת בסתירה לעקרונות הקואופרציה המקובלים. אחזור ואדגיש כי ענייננו במושב ולא בקיבוץ "הישן" שבו שרר העקרון של חלוקה שוויונית של ההכנסה. ההתאגדות במסגרת המושב נועדה לאפשר לחבר לפתח יוזמה אישית וליהנות מהיתרונות הכלכליים של גורמי הייצור אשר הוקצו לו על ידי האגודה (ויסמן, שם). עקרונות הקואפרציה נועדו דווקא ליצור את התנאים האופטימליים להגדלת הרווח האישי של כל חבר מעמלו-שלו. וכפי שנאמר בעניין שדה צבי: "אחד העיקרים של קואופרציה - ובה נבדלות האגודות השיתופיות מחברות מסחריות - הוא, שאין מטרת האגודה השיתופית לדאוג לרווחים מהשקעות של חברים, אלא לאגד חברים בעלי מקצוע או מעמד דומה כדי לשפר את מצבם הכלכלי על-ידי פעולות משותפות עבור חברים, כגון קניית מצרכים, מכירת תוצרת והשגת אשראי" (עניין שדה צבי, בעמ' 275). חלוקה דיפרנציאלית של יחידות ההשתתפות בין הרפתנים מגלמת את השוני בהיקף ובכמות התוצרת ששיווק כל רפתן ורפתן, באופן המשמר את קניינו של כל אחד מהם על פי עקרונות הקואופרציה. רפתן חרוץ ויעיל ששיווק כמות גדולה מזו של חברו, קיבל תמורה גדולה יותר חלף עמלו ונצברו לזכותו יותר יחידות השתתפות בתנובה משל חברו. כפי שכבר אמרנו לעיל, ניתן להמחיש את הדברים אם נחליף את ההשקעה במניות תנובה ב"מוצר" אחר. לדוגמה, נניח כי תנובה היתה מפקידה 1% מכל תמורה המגיעה בגין תוצרת החלב בתכנית חיסכון נושאת ריבית. פשיטא שהאגודה לא יכולה הייתה לנכס לעצמה את תכניות החיסכון, ובדומה, איני רואה טעם טוב מדוע האגודה זכאית לנכס לעצמה את יחידות ההשתתפות. וכפי שנאמר בעניין פרי העמק: "גם אם האגודה השיתופית מבוססת על קואופרציה ולא על קפיטליזם, היא חייבת לכבד את האוטונומיה של היחיד ואת רכושו. קואופרציה אינה מבוססת על הלאמת רכוש הפרט, ואינה נשענת על כוח הרוב, בניגוד לדעת היחיד, להפקיע את רכושו של הפרט. הקואופרציה יונקת חיותה מהרצון להדדיות, לעזרה ולשוויון באותו תחום רחב שבמסגרתו פועל השיתוף. תחום זה אינו משתרע על כלל הקיום האישי, ואינו מטשטש את ההבחנה בין רכוש האגודה ונכסיה לבין רכוש הפרט-חבר האגודה ונכסיו. אמת, קיים שוני בין חברות בחברה לבין חברות באגודה שיתופית.....[ ]...אך שוני זה לא מוביל למסקנה כי רוב החברים הקשורים בקשר אישי זה רשאים, למען רווחתו המשותפת של הכלל, לרדת לנכסי המיעוט. הקשר האישי ורווחת הכלל מתבצעים כולם במסגרת האגודה השיתופית ונכסיה. אין הם פולשים - בהעדר הסכמה לכך - לתחום הקניין הפרטי של החבר, שכן זאת יש לזכור: אגודה שיתופית מאגדת חברים בעלי אינטרס כלכלי משותף. אין להניח כי בשמו של אינטרס זה ניתן לרדת לנכסיו הפרטיים של החבר, תוך טשטוש הקו המפריד הברור בין השניים" (עניין פרי העמק, בעמ' 545). 86. האגודה טענה כי תוצאה המקנה את הזכות בנכסים או באמצעי ייצור לחברים אשר תרמו לרכישתם או ליצירתם, חותרת תחת אושיות קיומה של האגודה השיתופית, עומדת בניגוד לעקרונות הבסיסיים של דיני האגודות השיתופיות ומהווה "הרמת מסך" בין האגודה לבין החברים. לטענת האגודה, יש בכך כדי לפרק את האגודה השיתופית למספר אגודות קטנות יותר בעלות משטר רכושי נפרד, לפי מפתח של תרומת החבר ליצירת אותו רכוש. בכך נוצרת מעין "בובת בבושקה" של אגודות שיתופיות ענפיות עצמאיות של אגודה בתוך אגודה בתוך אגודה (כגון "אגודת הלול", "אגודת הרפת" "אגודת הכוורנים" וכיו"ב). מצב זה, טוענת האגודה, עושה פלסתר מאישיותה המשפטית של האגודה ומרוקן אותה מתוכנה ומנכסיה. כפי שלא יעלה על הדעת שחברים הצורכים הרבה מים יהיו זכאים לחלק גדול יותר במערכת המים, הרעיון של התשתית הקואופרטיבית לא הופך השקעה של חברים בהון לבעליו של אותו הון. לפי סעיף 3(ט) בחלק א' לתקנון האגודה, האגודה מוסמכת להשתתף במפעלים כלכליים כספיים ומסחריים העשויים להועיל לחבריה. מכאן טענתה של האגודה כי הרפתנים לא השתתפו בהונה של תנובה אלא בהון האגודה. זאת, מכוח עקרון היסוד לפיו החזר ההון בגין השקעת האגודה במפעל המשותף ממומן על ידי החברים המשתמשים באותו מפעל, כחלק מתמחיר המוצר או השירות. כפי שהאגודה השקיעה במניות תנובה, כך היא השקיעה באגודות אחרות כמו "משקי הדרום" ורכשה מניות בחברות אחרות כמו "מרבק" "הזרע" ועוד, וכל אלה לנכסי האגודה ייחשבו וכך גם נרשמו במאזן. מכאן טענת האגודה כי אין מקום ל"שרשור" של הסכומים שנגבו מהרפתנים למימון השקעות האגודה לבין הפירות שהניבו השקעות אלה, בדמות יחידות השתתפות בתנובה. על כך אשיב במילותיו של השופט ח' כהן בעניין ריבובסקי (בעמ' 341), כי "לא שוכנענו לא בדא ולא בהא" – לא שעקרונות הקואופרציה ייפגעו על ידי התוצאה אליה הגענו, ולא שהדבר מרוקן את האגודה השיתופית מתוכנה ומנכסיה. הטענה כי מדובר ב"הרמת מסך" יוצאת מנקודת הנחה לפיה יחידות ההשתתפות הן חלק מ"הון האגודה". בכך מניחה האגודה את המבוקש, שהרי זה בדיוק מוקד הסכסוך בין הצדדים. שנית, על פי מצב הדברים בפועל, כל ענף משק באגודה התנהל בנפרד וההכנסות וההוצאות של כל ענף נרשמו בנפרד, ואין לי אלא לצטט מפסק דינו של הרשם עצמו (עמ' 36): "מהעדויות עולה שהאגודה גבתה 'הון מניות' על פי עיקרון לפיו כל ענף מכסה את העלויות הכרוכות בשיווק תוצרתו, מתוך כוונה שלא יווצר חוסר בשל פעילות של ענף זה או אחר. מכאן, נובעת ההפרדה בין הענפים בכרטיסי החשבון". כך עולה גם מהבאורים למאזן, שם נכתב כי חיוב החברים נעשה על פי עלות השרות מחולק בהתאם לשימוש של כל חבר וחבר בענף וכי הוצאות כלליות ומינהל ואופן חלוקת היתרות בענפים נזקפו לחברים ולענפים השונים, כאשר הריבית לענפים נרשמה על פי הוצאות/הכנסות מימון בפועל של הענפים (נספח 16 לחוות דעת רו"ח מקלר מטעם האגודה). 87. הסכסוך במקרה דנן לא נסב על בעלות באמצעי ייצור כמו נחלות הכלולות במשבצת החקלאית או מכסות מים. ענייננו בנכס בדמות יחידות ההשתתפות בתנובה, נכס שנרכש אך ורק מכספי התמורה שקיבלו הרפתנים עבור תוצרתם, ללא השתתפות של כלל חברי האגודה. האגודה לא השקיעה בתנובה, להבדיל מהשקעה של האגודה באמצעי ייצור, שמקובל לראותו כנכלל בגדר ההון הקבוע של האגודה. וראו לעניין זה את דבריה של פרופ' אוטולנגי, המחלקת את הון האגודה, בין היתר, ל"הון קבוע" – המושקע במבנים, ציוד וכד', ול"הון תפעולי" – הנחוץ להפעלת עסקי האגודה, כגון תשלום לרכישת סחורה, שכר עבודה וכיו"ב (אוטולנגי, בעמ' 213). כן נזכיר בהקשר זה את דבריו של ויסמן, המגדיר את עקרון השוויון באגודה השיתופית ככזה ה"מוגבל לזכות השווה להקצאת גורמי הייצור" (ויסמן, בעמ' 127). ובקיצור, יש להבחין בין נכס המהווה מעצם טבעו חלק מ"הון האגודה", לבין נכס שנרכש על ידי חלק מחברי האגודה חלף התמורה המגיעה להם עבור תוצרתם. בכך נבדל מבנה ציבור שהוקם על ידי האגודה מתוך הון האגודה לבין נכס שנרכש אך ורק מכספי יצרני החלב. 88. לטעמי, הסימטריה שמבקשת האגודה לעשות בין צריכת מים לבין המקרה שבפנינו, פועלת לחובתה. כפי שכל חבר מחוייב בחשבונו באופן דיפרנציאלי בעלויות הצריכה (כגון צריכת מים, צריכת תערובת, הנהלת חשבונות), כך כל חבר מזוכה בחשבונו באופן דיפרנציאלי בתמורה עבור התוצרת המשווקת על ידו. התמורה, במקרה דנן, כוללת את יחידות ההשתתפות בתנובה שנרכשו על ידי הרפתנים במהלך 36 שנה בזיקה ישירה להיקף תוצרת החלב ששיווקו. זו הסיבה בגינה טרחה האגודה לחייב את כרטיסי הרפתנים לאורך השנים ב"מניות תנובה חלב", כל רפתן על פי היקף התוצרת ששיווק. ומזוית אחרת: חבר אגודה המחוייב עבור תערובת שצרך, הופך לבעלים של התערובת, אך לא הופך לבעלים של מכון התערובת בהתאם לכמות שצרך. אני נכון לקבל טענת האגודה כי ברגיל, אמצעי ייצור כמו מחלבה, מרכז מזון או מכון תערובת מהווה רכוש של האגודה ולא של המשתמשים בו, כאשר החזר ההשקעה בהקמתו של אמצעי הייצור מהווה חלק מהתמחיר הנגבה מהחבר המשתמש. בדרך זו, חבר המבקש לעבור לענף הרפת ולהשתמש בשירותי המחלבה, ישא בהשקעה הכרוכה בהקמת המחלבה, בדרך של ניכוי רכיב של "החזר הון" מכל ליטר חלב שישווק באמצעות המחלבה מכאן ולהבא. וכפי שנאמר על ידי הרשם בפסק דינו, התשלומים של צרכני המחלבה לא הופכים את המחלבה לרכושם של החברים המשתמשים, והמחלבה היא רכושה של האגודה. בדומה, גביית תשלומים עבור צריכת מים לא הופכת את צרכני המים לבעלים של מערכת המים השייכת לאגודה, למרות שמחיר המים כולל את מחיר ההשקעה. דא עקא, שבמקרה דנן, מניות תנובה אינן אמצעי ייצור. מניות תנובה הן חלק מהתמורה שנצמחה בעקבות שיווק החלב על ידי יצרני החלב, ובכך נבדל ענייננו משאלת הבעלות באמצעי ייצור. האגודה טענה כי גביית ההון מהרפתנים נעשתה כפועל יוצא מחיוב האגודה על ידי תנובה בגין הון מניות תנובה. זאת, בהתאם לעקרון שאין עליו מחלוקת, ולפיו כל ענף מכסה את העלויות הכרוכות בשיווק תוצרתו. על עקרון זה אין מחלוקת אך דומני כי בנקודה זו טמון הכשל הבסיסי בטענתה של האגודה. אכן, כל רפתן חייב לשאת בעלויות הקשורות בענף שלו, כגון עלויות הובלה, הנהלת חשבונות, מיכלית החלב ועוד. אפילו נראה את ההשתתפות בהון מניות תנובה כ"עלות" שהוטלה על הרפתן – ולא כך הדבר – הרי שעלות זו "שייכת" לרפתן, היא נזקפת לחובתו אך גם לזכותו. לכן, משנתברר כי ההשתתפות ב"עלות" של הון מניות תנובה הצמיחה ברבות השנים זכויות בדמות יחידות השתתפות, הרפתן זכאי להן כמי שחוייב במשך כל השנים בעלותן. ברי כי רכישת מניות תנובה נעשתה בדרך של ניכוי מהתמורה המגיעה בגין תוצרת החלב וכל תוצרת חקלאית אחרת ששווקה באמצעות תנובה על ידי האגודה. כך, בת.א. (מחוזי ת"א) 2796/89 תנובה, מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ נ' שלמה זיו, רו"ח מפרק 'אטלנטיק' חברה לדייג ולספנות בע"מ, פ"מ תשנ"א(ב) 353 (1991) היה מדובר בחברה בשם אטלנטיק ששיווקה דגים לתנובה ואף היא חוייבה לרכוש מניות בתנובה באחוז מסויים מתוך פדיון השיווק. באותו מקרה, לא הייתה מחלוקת כי אטלנטיק זכאית למניות תנובה, והסכסוך שם נסב על השאלה אם הפדיון של המניות ייעשה בערכן הריאלי או הנומינלי (נציין כי אטלנטיק הייתה חברה בשעתו בתנובה אך חברותה הופסקה). איני סבור כי התוצאה לגבי הבעלות במניות תנובה צריכה להשתנות אך ורק מהטעם שבמקרה דנן, שיווק תוצרת החלב נעשה באמצעות האגודה. 89. אין חולק על זכותה של האגודה לגבות מחבריה תשלום עבור הון האגודה. תקנה 5 לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), תשל"ו-1976, המפנה לתוספת השניה לתקנות אלה, קובעת כי האגודה תקבע בתקנותיה הוראות בעניינים הנוגעים לדרכי השתתפות החברים בהון האגודה (פרק ד' סעיף א' לתוספת השניה). ואכן, הוראות חלק ג' לתקנון אגודת ניר בנים קובעות כי "... הון האגודה מורכב מהשקעות הון של חברים שאת תמורתן אפשר לשלם בשיעורין, כפי שתחליט האסיפה הכללית". ברם, במקרה דנן, לא נטען, וממילא לא הובאה כל ראיה המעידה על החלטה כלשהי של האסיפה הכללית אשר חייבה את הרפתנים להשתתף בהון האגודה בדרך של השתתפות בהון מניות תנובה. חיוב של חלק מהחברים להשתתף בהון האגודה כמוהו כחיוב של חלק מהחברים לשאת בהפסדי האגודה, ואין כל בסיס להפלייה מעין זו. בהקשר זה, איני רואה לקבל את טענת האגודה כי "שתיקתם" של הרפתנים והסכמתם לשאת בחיובים בגין השתתפות בהון תנובה (חיובים שנוכו מהתמורה המגיעה להם עבור תוצרת החלב ששיווקו), מהווה הסכמה לכך שהגביה תיעשה ל"הון האגודה". אין מדובר בהסכמה מודעת שבשתיקה, וכבר עמדנו על כך שעד ועידת תנובה בשנת 1999 לא ראו את יחידות ההשתתפות כבעלות ערך כלכלי. סיכומו של דבר, שאין ברישום מניות תנובה בספרי האגודה כדי להצמיח לאגודה זכות על חשבון קניינם הפרטי של הרפתנים. 90. האגודה טענה כי דין ההשקעה במניות תנובה כדין ההשקעה במניות של תאגיד חיצוני אחר כמו "משקי הדרום". ברם, האגודה לא הראתה כי הנדון דומה לראיה ולא הסבירה כיצד נרכשו המניות בתאגידים חיצוניים אחרים. ולא רק זאת, אלא שכבר הזכרנו את פרוטוקול האסיפה הכללית מיום 22.10.90 שם נאמר כי "שטרי הון ומניות של הנגב, החקלאית, מרבק מתמור אשר מולם עומד זכוי הון וקרנות האגודה, באם באחד הימים יוחזרו סכומים אלה לאגודה יזוכו הענפים המתאימים ויורד מהון וקרנות". לכאורה, עולה מכאן כי הכוונה היא לייחס את ההשקעות במניות תאגידים חיצוניים לאותם ענפים שבאמצעותם נצמחו מניות אלה. 91. במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך אומר כי איני שולל את האפשרות להכיר בזכותם של חברי אגודה, הפועלים בענפים שונים, גם באמצעי ייצור בהם השקיעו באופן דיפרנציאלי. כך, למשל, אם חברי האגודה המגדלים מטעי פרי השקיעו בהקמת בית אריזה וקבוצת רפתנים השקיעה בהקמת מתקני תחמיץ, איני משוכנע כי עקרונות הקואופרציה מחייבים את התוצאה כי בבוא היום, כאשר האגודת תמכור את בית האריזה או את מתקן התחמיץ, חלקם של כלל החברים בשני אמצעי הייצור יהא שווה. יש להבחין בין זכויות שנרכשו על ידי האגודה בעקבות תשלום של כלל חברי האגודה לבין זכויות שנרכשו בכספם של חברים מסויימים ויש להבחין בין מפעל כללי לבין מפעל מיוחד (השוו לעניין שדה צבי בסעיף 10 לפסק הדין). יותר מרמז לכך עולה מעניין אביאל לגבי ייחוס הוצאות הקשורות בחבר או בקבוצת חברים, וכבר הראינו לעיל כי היו דברים מעולם גם באגודת ניר בנים, והרווח שהופק ממכירת מיכל חלב יוחס לרפתנים. על כל פנים, אין שאלה זו מתעוררת בענייננו, ואין אנו נדרשים לצלול לעומקה. על הדבר להיבחן, לכשיתעורר, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, על פי תקנות האגודה הקונקרטית וסמכותה לגבות מחבריה לטובת הון האגודה. 92. מספר הערות לפני סיום: א. הרשם ציין בפסק דינו כי הקמת קרן מילואים לפי סעיף 41 לפקודה היא הדרך להחריג רכוש מרכוש האגודה. וזו לשון סעיף 41 לפקודה: כל אגודה רשאית ליצור קרן מלואים לחבריה מתוך תרומותיהם של החברים ובהתאם לתקנות האגודה הדנות בענין זה, ורשאית היא לתרום לאותה קרן המלואים מתוך רווחיה, לאחר שתפריש את הסכומים הקבועים לקרן השמורה: בתנאי שלא ישתמשו בכספי קרן המלואים בעסקיה של האגודה; ובתנאי ששום חלק מכספי קרן המלואים לא יחשב כנכס (אקטיב) של האגודה. אלא שגם בקביעה זו יש משום הנחת המבוקש, באשר השאלה המקדמית היא אם מניות תנובה הן נכס של האגודה. ב. קשה להלום כי בחירתו של רפתן לפעול במסגרת האגודה תביא אותו לידי חסרון כיס לעומת היצרן הפרטי. וכי לשם מה בחר לפעול במסגרת האגודה, אשר נועדה לפעול לטובתו ולקדם את מצבו הכלכלי? מסקנתו של הרשם לפיה יחידות ההשתתפות אינן שייכות לרפתנים, מביאה לתוצאה עליה עמדנו לעיל, לפיה מצבו של רפתן "פרטי" טוב ממצבו של רפתן חבר אגודה. זאת, באשר הרפתן ה"פרטי" יכול היה לנכות כהוצאה מוכרת את מלוא הקומיסיון ששולם לתנובה, בעוד שהרפתן חבר האגודה יכול היה לנכות כהוצאה אך חלק מהקומיסיון, ולא את החיוב בגין ההשתתפות ברכישת יחידות ההשתתפות. תוצאה זו קשה להלום. [במאמר מוסגר: המערערים בעניין באר טוביה טענו כי עד לשנת 1977 חוייב החקלאי במס מחזור כך שלא הייתה התחשבות בהוצאות החקלאי ולא הייתה השלכה אם ההשקעה במניות הייתה בגדר השקעה הונית או הוצאה עסקית. גם בהנחה כי כך הדבר, אין בכך לייתר את הערתנו זו לגבי השנים החל משנת 1977]. ג. האגודה טענה כי חלק ניכר מהאגודות לא היו תומכות בהחלטת ועידת תנובה, אם המשמעות האופרטיבית היא שיחידות ההשתתפות שהוקצו על פי מפתח יחסי לא יהיו נכס של האגודה. איני רואה ממש בטענה זו. ראשית, וכפי שעולה מעניין באר טוביה, היו אגודות שיתופיות שסברו מלכתחילה כי כל יחידות ההשתתפות שהוקצו על פי המפתח היחסי הם קניינם של חברי האגודה יצרני החלב (כפי שהיו גם אגודות שהחליטו ההיפך). שנית, הגם שאגודה שיתופית מהווה ישות משפטית בפני עצמה, היא אינה חותרת להשיא את רווחיה שלה, ומטרתה לשפר את מצבם של חבריה (סעיף 4 לפקודה; אוטולנגי, בעמ' 6). אין כל סתירה בין תמיכת האגודות השיתופיות בהחלטת ועידת תנובה לבין התוצאה אליה הגענו, תוצאה שעולה בקנה אחד עם שיפור מצבם של יצרני החלב חברי האגודה. ד. האגודה טענה כי החלטת ועידת תנובה היא תוצאה של פשרה. כך, לדוגמה, ניתן היה להגיע לתוצאה לפיה קיבוצים ותיקים יקבלו יותר יחידות השתתפות בתנובה מאשר קיבוצים צעירים ולכן אין להקיש מהחלטת הועידה לענייננו. החלטת ועידת תנובה אכן מהווה פשרה בין מגוון האפשרויות החשבונאיות והמשפטיות לחלוקת יחידות ההשתתפות בין האגודות השיתופיות המרכיבות את תנובה. מבחינה זו, החלטת הועידה מבוססת על נוסחה שרירותית ופועלה במישור יחסי תנובה והאגודות החברות בה, והיא לא מחייבת ביחסים בין האגודה לחבריה. עם זאת, עצם ההחלטה לחלק מחצית מיחידות ההשתתפות בין האגודות השיתופיות באופן יחסי לכמות התוצרת החקלאית ששווקה על ידם לאורך השנים, מעידה על הזיקה ההדוקה בין כמות החלב ששווקה לבין צבירת יחידות ההשתתפות. לטעמי, יש בכך לתמוך בתזה של הרפתנים כי הם הגורם שיצר את הנכס בדמות יחידות ההשתתפות, ולכן הם הזכאים לבעלות בנכס זה. למרות שפועלה של החלטת ועידת תנובה הוא במישור היחסים שבין תנובה לבין האגודות, יש בה "להקרין" גם במישור היחסים בין האגודה לבין הרפתנים, ודומה כי הצדדים סברו וקיבלו את ההחלטה כנתון שאין להרהר אחריו. ההחלטה להקצות 50% ממניות תנובה באופן שוויוני בין האגודות, הייתה פשרה נוכח הדרישה להקצות את כל מניות תנובה באופן דיפרנציאלי על פי היקף התוצרת החקלאית ששווקה על ידי כל אגודה. לכל אחת מהאגודות השיתופיות הוקצו אפוא 9,068 יחידות השתתפות ללא קשר להיקף תוצרת החלב או המוצרים האחרים (כגון עופות, פירות וירקות) שכל אחת מהאגודות שיווקה באמצעות תנובה. זאת, למרות שעיקר פעילותה של תנובה הוא בתחום החלב. מכאן, שהאגודות השיתופיות עצמן לא קופחו בפשרה שנתקבלה בועידת תנובה, בעוד יש יסוד לדעה כי הפשרה "דיללה" את כמות המניות שנצטברו בתנובה בזיקה להיקף החלב ששווק על ידי ציבור הרפתנים באגודות. מנגד, הסכמת הרפתנים לראות את 9,068 יחידות ההשתתפות כשייכות לאגודה, ללא ערעור וללא הרהור, משקפת הכרה מצידם בזכאותה של האגודה ל"נתח" כלשהו ביחידות ההשתתפות ולו בשל תפקידה כ"צינור" לתנובה. [במאמר מוסגר: בעדותו של מר צור בעניין נחלים (עמ' 17 לפרוטוקול שם), הסביר מר צור כי את מהלך הפשרה בועידת תנובה הוביל גדליה גל יו"ר תנובה דאז "והוא ציפה שהרעיון של הפשרה של חצי לכולם וחצי לפי השיווק יחלחל גם לתוך האגודה, קרי, שאת החלק השווה שקיבלה האגודה שעומד על 9,068 יחידות השתתפות לחלק לכל חברי האגודה שווה בשווה ואת החלק שקיבלו לפי השיווק יחולק לפי מה שכל משק שיווק". מר צור הוא חבר מושב באר טוביה ונציג הרפתנים בדירקטוריון החלב, וככזה, ברי כי יש לקבל את דבריו בזהירות הראויה. עם זאת, הדברים עולים בקנה אחד עם ההגיון והסברה ולכן מצאתי לאזכרם]. ה. ולבסוף, אם כי לא אחרון בחשיבותו ושמא אף הראשון בחשיבותו. התוצאה של החלטת הרשם אינה צודקת. יחידות ההשתתפות בתנובה נרכשו והצטברו לאורך השנים, אך ורק בשל פרי עמלם ויגיע כפם של חברי האגודה ששווקו תוצרתם דרך תנובה. אין נפקה מינה אם מדובר בבעל מטע או מגדל ירקות ששיווקו את פרי מטעיהם ושדותיהם, או רפתנים ששיווקו את תוצרת החלב של פרותיהם. ככל שבחלב עסקינן, הרפתן הוא שהשכים עם בוקר לחליבה, הוא שחילק מספוא ותחמיץ לפרותיו, הוא שבוסס בבוץ וברפש של הרפת מדי יום, הוא שעמד למראשותיה של הפרה ורדית בשעותיה הקשות ולעיתים אף הזעיק וטרינר לטפל בה, והוא שהשקיע אונו וזיעת אפו בכל העבודות הקשות הקשורות ברפת ובחליבת הפרות. איני רואה טעם טוב בגינו נשלול מהרפתן חלק מהתמורה לפרי עמלו ויגיע כפיו – אותו חלק שנצבר לזכותו לאורך השנים בדמות יחידות השתתפות בתנובה – ונעבירה לחברים אחרים שלא שחו גוום בעבודות הרפת. תוצאה זו אינה צודקת בעיני, בוודאי לא לגבי חברי אגודה שבחרו לחיות במסגרת של מושב, להבדיל מחברי אגודה במסגרת של קיבוץ. ניר בנים – תוצאה אופרטיבית 93. לאור האמור לעיל, דעתי היא כי יש לקבל את העתירה, לבטל את החלטת הרשם ולהשיב על כנו את פסק הבורר, אשר קבע כי יש לייחס לעותרים 16,295 מתוך 24,002 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה על ידי תנובה על פי מרכיב השיווק של תוצרת החלב לאורך השנים. 9,068 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה על פי המפתח האחיד בהיותה חברה בתנובה, הינן נכס מנכסי האגודה, והאסיפה הכללית היא המוסמכת להכריע בשאלת חלוקתן לחברי האגודה. עניין באר טוביה - דיון 93. נזכיר כי המערערים הם חברי אגודה שאינם נמנים על ציבור הרפתנים, וטענתם היא כי החלטת האסיפה הכללית לחלק את מניות תנובה באופן דיפרנציאלי פוגעת בזכויותיהם של חברי האגודה שלא עסקו בענף החלב. כאמור, קיים דמיון של ממש בתשתית העובדתית של כל אחד משלשת המקרים שלפנינו. כך, דרך מימון ההשתתפות בהון מניות תנובה על ידי ניכוי מהתמורה וחיוב הרפתנים היא זהה, וכך גם אופן רישום המניות במאזני האגודה. משכך, איני רואה צורך לשוב ולהידרש לסוגיות עליהן עמדנו בעניין ניר בנים, ואתמקד בטענות המייחדות ערעור זה. 94. ראשית, לא ראיתי לקבל את טענת המערערים בנוגע להסתמכותו של בית משפט קמא על תדפיסי החשבון כראיה לאופן מימון ההשקעות במניות תנובה. אמנם, בהיעדר תיעוד מתאים בידי האגודה, בית משפט קמא התייחס בפסק דינו למסמכים ספורים, מבלי שהיו לפניו מסמכים המשקפים את ההתחשבנות כפי שבוצעה לאורך כל השנים. ברם, בית המשפט ציין מפורשות כי מסקנתו לפיה תוכנם של מסמכים אלו מעיד על הכלל מבוססת גם על המהימנות אותה ייחס לעדותו של רואה החשבון הורוביץ. בנוסף, בית המשפט הדגיש את משמעותן של הערות הביקורת במאזנים לשנים 1987, 1988 ו-1991, לפיהן חסר רישום אודות השתתפותם האישית של חברי האגודה, וכן את הביאורים במאזנים לשנים 1988 ו-1991, בהם נאמר לגבי הקרן למימון הון מניות תנובה כי "אין סימוכין בתקנות האגודה (או החלטות האסיפה הכללית) לקביעת סכום השתתפות של כל חבר בהון האגודה", וכי "לא ניתן לקבוע את חלקו של כל חבר בהון, מאחר שאין פרטים מלאים על כך בספרי האגודה". בית המשפט הסיק כי קיימת זיקה בין מניות תנובה לבין התרומה של כל משק חקלאי במהלך השנים לקרן ההון המיועדת להשקעה במניות אלה. במסקנה זו, כאמור, לא ראיתי להתערב. כמו כן, איני מקבל טענת המערערים כי בהעדר הוכחה בדבר החלטה של האסיפה הכללית על הקמת קרן הון מיועדת יש לקבוע כי מדובר בגביה להון האגודה. באותה מטבע יש להשיב, ברוח הביאור במאזנים לעיל, שאין בנמצא סימוכין בתקנות האגודה או החלטה של האסיפה הכללית לקביעת סכום ההשתתפות של כל חבר בהון האגודה. אי לכך, משהגענו למסקנה כי הרפתנים הם שנשאו באופן דיפרנציאלי בהשתתפות בהון מניות תנובה, כל אחד בהתאם לכמות התוצרת ששיווק, ברירת המחדל אינה הופכת הון זה להון האגודה אשר צריך להתחלק בשווה בין כלל החברים. מסקנה זו מתיישבת היטב עם הביאור מטעם המבקר, אשר משמעותה היא כי נדרשת החלטה קונקרטית הקובעת כי מדובר בגביה להון האגודה. לטענת המערערים כי עקרון הקואופרציה מתבטא בבעלות שווה של כל חברי האגודה על נכסי האגודה, אעיר, בדומה להערתי בעניין ניר בנים, כי בכך מניחים המערערים את המבוקש לגבי השאלה שבמחלוקת: האם מדובר בהון האגודה או שמא בהון החברים יצרני החלב אשר נשאו בתשלומים בגינו. 95. המערערים טענו כי במהלך השנים האגודה נשאה בהפסדים אשר נוצרו מהשקעות כושלות, גם בתחום הרפת, ומכאן טענתם כי כפי שחברי האגודה נשאו בחובות באופן שוויוני כך הם זכאים להנות מהזכויות באופן שוויוני. ברם, טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא במישור העובדתי, וכערכאת ערעור ובהיעדר תשתית ראייתית המוכיחה נשיאה שוויונית בנטל החובות במנותק מחלוקה ענפית, איני רואה להתערב בממצא זה. אציין כי טענת המערערים הוכחשה נמרצות על ידי האגודה, אשר טענה כי כל ענף שימש באגודה כמשק סגור, וכי האגודה דאגה להפריד בין הענפים השונים, כך שאף חבר לא ייהנה מפירותיו או יינזק מחובותיו של ענף אחר. התנהלותה המתוארת של האגודה מתיישבת היטב עם התמורות בעקרונות הקואופרציה ועם צמיחת הדגם של אגודה שיתופית הפועלת במספר ענפים, התפתחויות עליהן עמדנו לעיל. 96. על כך אוסיף כי על פי "מפתח גדיש", למעלה מ-30% מיחידות ההשתתפות לא הוקצו רק ליצרני החלב, כך שגם חברי האגודה האחרים לא קופחו. נהפוך הוא. המערערים טענו כי חלוקת המניות נעשתה בניגוד להחלטת ועידת תנובה לפיה 9,068 יחידות השתתפות תחולקנה לכל אגודה באופן שווה, בעוד שהאסיפה הכללית קבעה כי 12.5% מיחידות ההשתתפות ועד לשווי של 35,000 ₪ יחולקו בין כלל חברי האגודה. אלא שנעלם מעיני המערערים כי 12.5% מתוך 107,573 יחידות ההשתתפות שתנובה הקצתה לבאר טוביה הם שווי ערך ל-13,447 יחידות השתתפות, כך שבעקבות "מפתח גדיש" זכו כלל חברי האגודה לנתח גדול בהרבה מזה אשר לו היו זוכים אילו רק 9,068 יחידות ההשתתפות שהוקצו לבאר טוביה על פי המפתח האחיד היו מחולקות בין כלל חברי האגודה. מה עוד, שעל פי החלטת האסיפה הכללית, 8.82% מיחידות ההשתתפות יחולקו בין המשקים ששיווקו תוצרת חקלאית שאינה חלב. אף בכך יש משום דילול זכויותיהם של יצרני החלב בהון המניות, ולא ברור אפוא על מלינים המערערים בעניין זה. ביקורת שיפוטית על החלטות האסיפה הכללית 97. יתר טענות המערערים מופנות בעיקר נגד החלטת האסיפה הכללית אשר אימצה את שיטת החלוקה לפי מפתח גדיש. נזכיר בקצרה כי ביקורתו של בית המשפט על החלטות האסיפה הכללית מתחלקת לשלשה ראשים: הפן המהותי במסגרתו בוחן בית המשפט אם ההחלטה התקבלה בהתאם לפקודה ולתקנות האגודה; הפן הפרוצדוראלי על פיו נבחנת תקינותו של הליך קבלת ההחלטה; והפן הנורמטיבי בגדרו נבחנת סבירות תוכנה של ההחלטה, האם התקבלה בתום לב ובדרך מקובלת, האם אינה נוגדת את תקנת הציבור, והאם עומדת במבחני הסבירות והמידתיות (ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 616-615 (להלן: עניין עין צורים); עניין רמת הדר, ע"א 11533/05 קיבוץ קלי"ה נ' זבולון הרטי (לא פורסם, 10.3.2009) פסקה 25 לפסק דינו של השופט ג'ובראן). ככלל, הפעלת ביקורת שיפוטית תיעשה תוך ריסון ואיפוק לאור האוטונומיה של האסיפה הכללית בקבלת החלטותיה, ובית המשפט לא ייחפז להתערב בהחלטות המתקבלות על ידי רשויות האגודה. עם זאת, ככל שפגיעתן של החלטות אלה קשה יותר וככל שהן פוגעות בזכויות הראויות להגנה, בפרט זכויות יסוד, כן יטה בית המשפט להעבירן תחת שבט ביקורתו (עניין עין צורים, עמ' 616-615; עניין רמת הדר, סעיף 13 לפסק הדין; עניין כפר ביאליק, בפסקה 19; אוטולנגי בעמ' 334-330; נועם, בעמ' 357). 98. המערערים העלו מספר טענות הנוגעות לצדדים ה"דיוניים" של החלטת האסיפה הכללית, אך בית משפט קמא קבע על סמך חומר הראיות שבפניו, כי המערערים שיתפו פעולה עם הליך החלוקה על פי מפתח גדיש, ונזעקו רק לאחר חלוקת המניות בהתאם להחלטת האסיפה הכללית, ומשלא נחה דעתם ממספר יחידות ההשתתפות שהוקצו להם. אשר לטענות המערערים נגד מינוי גדיש, הרי שאלה נטענו בעלמא ודומה כי העלאתן לוקה בשיהוי. מכל מקום, נוכח מסקנתי בדבר תקינות החלטת האסיפה הכללית, אינני נדרש לכך. 99. המערערים טוענים שהחלטת האסיפה לוקה בשרירות, כי היא פוגעת בזכויותיהם ומקפחת את המיעוט. אכן, בהעדר רישום מדויק ותיעוד מספק לגבי תרומתו של כל חבר לאורך השנים, כל חלוקה אשר אינה שוויונית לוקה במידה של שרירות. ברם, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, בשל כך פעלה האגודה כפי שפעלה, תוך שהיא נעזרת ביעקב גדיש ז"ל כמומחה חיצוני הבקיא בתחום, כדי להגיע לחלוקה הוגנת ככל האפשר של יחידות ההשתתפות. במצב דברים זה, ומשלא הוכח שהחלטת האסיפה הכללית נגועה בחוסר תום לב או לוקה בחוסר סבירות קיצוני, בית המשפט לא ישים עצמו בנעליה של האסיפה הכללית בניסיון למצוא נוסחת חלוקה מוצלחת מזו שאומצה. 100. לעצם ההחלטה שלא לחלק באופן שוויוני את יחידות ההשתתפות בין כלל חברי האגודה, יפות מסקנותינו בעניין ניר בנים גם לכאן. שיוך יחידות ההשתתפות תוך התחשבות בזיקה בין השקעתו של כל אחד ואחד מיצרני החלב על פי היקף התוצרת ששווקה על ידו, היא צודקת ומגינה על קניינו של הפרט, אותו רכש בעמל כפיו. חלוקה שוויונית של יחידות ההשתתפות היא בבחינת "הלאמה" של רכושם של יצרני החלב שנשאו בעלות רכישת יחידות ההשתתפות בתנובה לטובת כלל חברי האגודה, וככזו, עומדת בסתירה לעקרונות הקואופרציה ולתכליתה של האגודה השיתופית. בנסיבות אלה, דומה כי החלטת האסיפה הכללית שאימצה את מפתח גדיש, אף מיטיבה עם המערערים. 101. המערערים טענו כי ערכן של יחידות ההשתתפות עלה לאורך השנים גם מסיבות אשר אינן קשורות בהשקעתם הישירה של הרפתנים, ואין לאפשר להם ליהנות מערך השוק של המניות דהיום, שכן אין הוא משקף את השקעתם בתנובה. איני רואה ממש בטענה זו ואין לי אלא להצטרף לדברי בית המשפט המחוזי כי טבעה של השקעה הונית הוא שערכה עולה ויורד בהיותה חשופה לתנודות השוק. העובדה שמשך שנים רבות לא התייחסו ליחידות ההשתתפות כבעלות ערך, וערכן נסק אך בשנים האחרונות, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכותם של הרפתנים, שתוצרת החלב ששיווקו לאורך השנים "יצרה" את יחידות ההשתתפות. 102. סיכומו של דבר, שיש לדחות את הערעור ולהותיר את החלטת האסיפה הכללית על כנה. עניין "נחלים" - דיון 103. בניגוד לאגודת באר טוביה שם רוב החברים הם יצרני חלב, הרי שבאגודת נחלים רוב החברים אינם יצרני חלב, מה שמסביר מדוע בנחלים נתקבלה באסיפה הכללית החלטה הפוכה מזו שנתקבלה בבאר טוביה. כאמור, ערעורה של נחלים מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שביטל את החלטת האסיפה הכללית לפיה יש לחלק באופן שוויוני את מניות תנובה בין כלל חברי האגודה, בהיותה מקפחת את המיעוט. גם כאן, נוכח הדמיון בין שלשת המקרים שלפנינו, איני רואה צורך לשוב ולהידרש לאותן סוגיות אשר הוכרעו במסגרת הדיון בעניין ניר בנים לעיל. אי לכך, כשם שעשינו בעניין באר טוביה נעשה כאן, ונתמקד בטענות האגודה המייחדות ערעור זה. נפנה תחילה לטענות המהותיות הנוגעות להחלטת האסיפה הכללית. 104. האגודה טוענת כי הדיבידנדים שחולקו על ידי תנובה בגין יחידות ההשתתפות, חולקו באופן שוויוני בין חברי האגודה, מבלי שהמשיבים הביעו התנגדות לכך, מה שמעיד על כך שהם ראו במניות כהון האגודה; כי גם אם המשיבים מימנו את רכישת מניות תנובה, אין בכך כדי להקנות להם את הבעלות בהן; כי במשך שנים ניהלה האגודה הליכים נגד תנובה בעניין המיסוי של הדיבידנדים, באופן המוכיח שהמניות הן בבעלותה; וכי המשיבים מנועים מלתקוף את החלטת האסיפה הכללית, שכן נטלו חלק בהליכי קבלתה. 105. דעתי כדעת בית המשפט המחוזי כי אין להסיק מהתנהגות המשיבים ביחס לחלוקת הדיבידנדים בין כלל החברים משום ויתור על זכויותיהם במניות תנובה. חלוקת הדיבדנדים על ידי תנובה בהתאם למספר יחידות הההשתתפות שהוקצו לאגודות החלה ככל הנראה בשנת 2003 או בסמוך לכך (כפי שעולה מפסק הבורר בעניין ניר בנים). סכום הדיבידנד שחולק עמד על 374 ₪ בלבד לכל חבר, עובדה שלא הוכחשה על ידי המערערת. בנסיבות אלה, ומאחר שהיה מדובר בסכום נמוך, איני סבור כי יש להשתיק את המשיבים בשל כך שלא עמדו על חלוקה דיפרנציאלית של הדיבידנדים, ולא התנגדו בזמן אמת לחלוקתם בין כלל חברי האגודה. ודוק: לא נעלם מעיני כי אילו המשיבים היו עומדים בשעתו על חלוקת הדיבידנד לשיטתם, הם היו זכאים לקבל אלפי ₪ או שמא עשרות אלפי ₪, ולא סכום של 374 ₪, שהוא הסכום המתקבל בחלוקה שוויונית של הדיבידנד בין כלל חברי האגודה,. עם זאת, ספק עד כמה ניתן לייחס למשיבים מודעות למשמעות של חלוקה שוויונית של כספי הדיבידנד כמשקפת הסכמה לכך שהבעלות במניות תנובה היא של האגודה. כידוע, על מנת להסיק ויתור על זכות בדרך של התנהגות, "חייבת התנהגות זו להיות ברורה, החלטית, ושאינה משתמעת לשתי פנים" (ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 570 (1979)). על כל פנים, אני נכון לאמץ קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, כי המשיבים לא מצאו הצדקה לפתוח ב"מלחמה" עם חבריהם לאגודה בגין הדיבידנדים, בהתחשב בסכומים הנמוכים יחסית בהם מדובר. ממילא, המשיבים לא מצאו עניין בשאלת מיסוי הדיבדנדים. 106. האגודה טענה כי העובדה שהמשיבים מימנו את רכישת מניות תנובה לא עושה אותם לבעליהן. המערערת ממחישה את טענתה בדוגמה של בנק המעמיד מימון ללקוח בגובה 100% לצורך רכישת נכס, וטוענת כי כשם שהבנק אינו הופך לבעליו של הנכס, כך המשיבים אינם הופכים לבעליהן של המניות. אין בטענה זו ממש ואין הנדון דומה לראיה, שהרי לא נטען, וממילא לא הוכח, כי האגודה ראתה אי פעם את החיוב בכרטיסם האישי של המשיבים-הרפתנים, כהלוואה. האגודה לא ביקשה הלוואה והמשיבים לא התכוונו ליתן הלוואה והאגודה לא הציעה אי-פעם להחזיר למשיבים את התשלומים ששילמו עבור מניות תנובה. ובקיצור, המשיבים רכשו בפרי עמלם את יחידות ההשתתפות בתנובה. 107. האגודה טענה כי המשיבים היו מנועים מלתקוף את ההחלטה שהתקבלה באסיפה הכללית, שכן הם עצמם נטלו חלק בהליכי קבלתה. אף טענה זו דינה להידחות, ואין לומר כי המשיבים – שהתנגדו באסיפה הכללית להחלטה שהתקבלה - היו מושתקים מלהגיש את תביעתם. תחולתה של דוקטרינת קיפוח המיעוט המעוגנת כיום בסעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, מתפרשׂת, להשקפתי, גם על התנהלותן של אגודות שיתופיות. יפים לעניין זה דבריו של דב לוין בספרו המנהל והניהול בחברה ובאגודה השיתופית (תשל"א), אשר נכתבו לפני כארבעה עשורים: "חלילה לו לרוב באסיפה כללית לנצל את כוחו כדי לדכא ולעשוק את המיעוט באגודה. כלל זה שהוא מקובל, כמוסבר לעיל, בחברות, יפה במשנה-תוקף באגודה שיתופית" (שם, בעמ' 205). (עוד ליישום דוקטרינת עושק המיעוט באגודה שיתופית ראו אוטולנגי בעמ' 78, שם עומדת המחברת על כך שהסעדים העומדים לרשות המיעוט המקופח שונים הם בחברה ובאגודה שיתופית; ה.פ. (חי') 12/80 ברודר נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"מ תש"ם (2) 143, 152 (1981). להחלת כללים נוספים מדיני החברות על אגודות שיתופיות ראו עניין כפר ביאליק, פסקאות 16 ו-21 לפסק דינו של השופט ג'ובראן. להסתייגות מהחלת כלל שיקול הדעת העסקי שבדיני החברות על אגודות שיתופיות נוכח ההבדלים בתכלית החברה לתכלית האגודה השיתופית, ראו הערתו של השופט דנציגר שם). 108. כפי שהזכרנו בעניין נחלים לעיל, ככל שהפגיעה הטמונה בהחלטות האסיפה הכללית קשה יותר וככל שנפגעות זכויות ברות הגנה, ובפרט בזכויות יסוד – כן ייטה בית המשפט להעבירן תחת שבט ביקורתו. במקרה דנן, החלטת האסיפה הכללית פגעה בזכות הקניין של המשיבים והתיימרה "להפקיע" את זכותם במניות תנובה אותן צברו בעמל כפיהם משך עשרות בשנים "ולהלאימם" לטובת כלל חברי האגודה. בנסיבות אלה, לא היה מקום לנעול שערי בית דין בפניהם אך משום שהשתתפו בהליך ההצבעה, ובדין דחה בית משפט קמא טענה זו. 109. לפני סיום, אתייחס לשתי טענות נוספות של האגודה: האחת – כי תביעת המשיבים התיישנה, והשניה – כי בית המשפט המחוזי העניק למשיבים סעד אשר לא ביקשו. דין טענת ההתיישנות להידחות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המבחן המקובל לקיומה של "עילת תובענה" הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 21.7.2003), סעיף 8 לפסק הדין והאסמכתאות שם). מניין תקופת ההתיישנות לא התחיל מהיום בו מניות תנובה נרשמו בספרי האגודה כרכוש האגודה, באשר באותה עת טרם נתברר כי האגודה כופרת בזכותם של הרפתנים במניות תנובה. כפי שבעניין ניר בנים ובעניין באר טוביה המחלוקת עלתה על פני השטח עם החלטת האסיפה הכללית או עובר להתכנסות האסיפה הכללית, כך גם כאן, רק עם החלטת האסיפה הכללית בשנת 2007 נתברר למשיבים-הרפתנים כי בדעת האגודה לייחס את כל יחידות ההשתתפות לכלל חברי האגודה, ומכאן ואילך החל מירוץ ההתיישנות (השוו ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 56 (2003)). הוא הדין לגבי טענות האגודה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו חדלה תנובה מגביית עמלת שיווק, אשר אין בינו לבין לידתה של עילת התובענה דבר וחצי דבר. 110. התלבטתי אם אין לראות את מועד חלוקת הדיבידנדים שהתקבלו מתנובה בין כלל חברי האגודה, כמועד שממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות, שהרי מאותו מועד ניתן היה ללמוד כי האגודה דוגלת בחלוקה של מניות תנובה בין כלל חברי האגודה. ברם, לא נתברר מתי החלה חלוקת הדיבידנדים באגודה ולא הובאה ראיה על כך. בעוד שבסיכומי המערערים נאמר כי תנובה החלה בחלוקת הדיבידנדים בשנת 2000, הרי שבחלטת הרשם בעניין ניר בנים נאמר כי תנובה החלה בחלוקת הדיבידנדים בשנת 2004 וכך עולה גם מעדותו של מר יואב צור, שהוא אומנם רפתן מבאר טוביה אך העיד מתוקף תפקידו כחבר הנהלת התאחדות מגדלי בקר וחבר דירקטוריון מועצת החלב (עמ' 20 לפרוטוקול). מאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2008, הרי שהתביעה לא התיישנה אם חלוקת הדיבידנדים החלה בכל מועד שהוא לאחר שנת 2001. 111. המערערת ניסתה להיבנות גם מההליכים בעניין ניר בנים, ומהעובדה שהעותרים שם פנו לרשם האגודות השיתופיות כבר בשנת 2001, בסמוך להחלטת ועידת תנובה. לטענת המערערת, התנהלות זו מוכיחה כי לא היה צורך בהחלטת האסיפה הכללית על מנת להצמיח את עילת התובענה, וכי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום החלטת ועידת תנובה. דין הטענה להידחות. עיון בכתב התביעה אשר הגישו העותרים בעניין ניר בנים לרשם האגודות השיתופיות מעלה כי כתב התביעה הוגש לאחר שנודע לעותרים על החלטת ועד האגודה לכנס את האסיפה הכללית כדי שזו תכריע בסוגיית שיוך המניות שהוקצו לאגודה על ידי תנובה. דהיינו, לא החלטת ועידת תנובה יצרה את עילת התובענה, אלא החלטת ועד האגודה לכנס את האסיפה הכללית על מנת לדון בחלוקה של יחידות ההשתתפות. ובקיצור, עילת התביעה נולדה רק כאשר נתקבלה החלטה של האסיפה הכללית, או משנתברר כי עומדת להתקבל החלטה של האסיפה הכללית, על חלוקת מניות תנובה באופן שוויוני בין כלל חברי האגודה. 112. אף טענת האגודה כי בית המשפט המחוזי העניק למשיבים סעד שלא נתבקש דינה להידחות. בכתב התביעה תבעו המשיבים את הסעדים הבאים: סעד הצהרתי לפיו החלטת האסיפה הכללית בטלה, ולחלופין, להורות על עיכוב ביצועה עד להכרעת בית משפט זה בעניין ניר בנים; להורות לאגודה לנהוג בכספים אשר יגיעו מתנובה בהתאם להחלטת בית משפט זה בעניין ניר בנים; ולהורות לאגודה להמציא לתובעים (המשיבים דכאן) מסמכים וחשבונות. כן ביקשו המשיבים כי יינתן צו מניעה זמני אשר יורה על מניעת חלוקתם של 350,000$ (הסכום לגביו טענו המשיבים כי הוא משקף את זכויותיהם בפדיון מניות תנובה) עד להכרעה בעניין ניר בנים. בהמשך כתב התביעה נאמר כי אין בכתב התביעה משום ויתור על זכויות נוספות המגיעות להם, ככל שיתברר כי ישנן כאלה. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את תביעת המשיבים, הורה על ביטולה של החלטת האסיפה הכללית בהיותה מקפחת את המיעוט והותיר את צו המניעה הזמני על כנו עד שהמשיבים יגישו תביעה כספית או שהצדדים יגיעו ביניהם להסדר אחר. טענות המערערת מופנות נגד קביעת בית משפט קמא כי המשיבים הם בעלי זכות קניין בזכויות הנובעות מהמניות, נגד מתן האפשרות לתובעים להגיש תביעה כספית ללא כל מגבלה ונגד הותרת צו המניעה על כנו. 113. ככלל, בית המשפט לא יטה להעניק לתובע סעד אשר לא ביקש, אף אם נתברר במהלך הדיון כי היה זכאי לקבלו. עם זאת, מקום בו הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבקש, וכאשר העובדות הדרושות להענקת הסעד נתבררו בפני בית המשפט וניתנה לנתבע הזדמנות להשמיע טיעוניו בעניין, בית המשפט יהיה נכון להעניקו לתובע (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין (לא פורסם, 30.12.2008), סעיף 5 לפסק הדין; ע"א 8659/99 חב' נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ''ד נד(2) 625, 633 (2000); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 163-162 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 70-69 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). במקרה דנן, בית המשפט הכריע, כפי שנתבקש, לגבי תוקפה של החלטת האסיפה הכללית, וקבע כי היא בטלה בהיותה מקפחת את המיעוט בכך שהיא מפקיעה מידי המשיבים זכויות השייכות להם. קביעה זו לא חורגת מהסעדים שנתבקשו, והיא בגדר הנמקה לפסק הדין. יתרה מכך, המערערת עצמה העלתה בכתבי טענותיה בבית משפט קמא את סוגיית הבעלות במניות תנובה, והסוגיה אף נידונה במסגרת הליכי החקירות שנערכו בפני הערכאה הדיונית, כך שלמערערת ניתנה הזדמנות להשמיע טענותיה בעניין זה. ברי, אפוא, כי בית המשפט לא סטה מהמתווה אשר שורטט על ידי הצדדים. 114. גם קביעת בית משפט קמא כי המשיבים זכאים להגיש תביעה כספית אינה חורגת מהסעדים שנתבקשו. סעד הצהרתי, מעצם טבעו, נועד "לשריין" את זכותו של התובע להגיש תביעה נוספת בה יידרש הסעד המהותי, בהיותו מעין "שלב מקדמי" לתובענה הבאה (גורן, בעמ' 504, 507). ממילא, אין בדברי בית המשפט בעניין זה כדי להעלות או להוריד, שכן הזכות להגשת תובענה כספית נתונה למשיבים, בין אם בית משפט קמא העניק אותה בפסק דינו, ובין אם לאו. אשר לצו המניעה אותו בית המשפט הותיר על כנו, הדבר מתבקש מאליו נוכח תוצאת פסק הדין. כעת, כאשר פרשת ניר בנים הגיעה לקצה, ומשסוגיית הזכויות ביחידות ההשתתפות באה על פתרונה, ברי כי היה מקום ליתן את צו המניעה. 115. סיכומו של דבר שדין הערעור להידחות, והחלטת האסיפה הכללית אשר קבעה חלוקה שוויונית של כספי פדיון מניות תנובה בין כלל חברי האגודה בטלה. האגודה תפעל לחלוקה דיפרנציאלית של יחידות ההשתתפות או של כספי הפדיון אשר יתקבלו בגין יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה על ידי תנובה, על פי מרכיב השיווק והגביה להון מניות כפי שבוצעה לאורך השנים, בהתאם לתרומתו של כל חבר. 9,068 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה על פי המפתח האחיד בשל חברותה בתנובה, הן נכס מנכסי האגודה, והאסיפה הכללית היא המוסמכת להכריע בשאלת חלוקתן לחברי האגודה. סיכום ומספר הערות לפני סיום 116. עומדות רגלינו בסוף הדרך, וכעת, לאחר שאבק הטענות המשפטיות שקע, התמונה המצטיירת היא כלהלן: יצרני החלב חברי האגודות, שיווקו משך עשרות בשנים את תוצרתם לתנובה. ההוצאות הכרוכות בשיווק התוצרת נזקפו לחובת יצרני החלב והתמורה שנתקבלה נזקפה לזכותם. תנובה ניכתה מהתמורה שני סוגי תשלומים: בגין קומיסיון ובגין השתתפות בהון מניות תנובה. יחידות ההשתתפות בתנובה הלכו ונצטברו במהלך השנים בהתאם לכמות תוצרת החלב ששווקה על ידי כל יצרן חלב באמצעות האגודה. הזיקה ההדוקה בין מספר יחידות ההשתתפות שנצטברה לזכות כל אגודה לבין כמות החלב ששווקה על ידי יצרני החלב באגודה, מעידה כאלף עדים כי יחידות ההשתתפות הן קניינם של יצרני החלב. הם שיצרו בזיעת אפם את הנכס בדמות יחידות ההשתתפות בתנובה – שהוקצו לאגודות על פי כמות החלב ששווקו יצרני החלב באמצעותן - ונכס זה הוא קניינם של יצרני החלב בדין ובצדק. 117. שתי "הערות אזהרה" לפני סיום: א. התוצאה אליה הגענו בשלושת התיקים שבפנינו, אינה מחייבת בהכרח כי התוצאה תהא זהה בכל האגודות השיתופיות. כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבותיו, כל אגודה בהתאם לתקנונה, להסכמים בין חבריה, להחלטות האסיפה הכללית במהלך השנים, לרישומים בספרי האגודה ובכרטיסי החברים במהלך השנים ועוד. כך, לדוגמה, ייתכן שיש אגודות שמימנו בעצמן את ההשקעה במניות תנובה, ייתכן שיש אגודות בהן לא נוהלו כרטיסי חשבונות נפרדים לחברים או לא נגבה מהחברים תשלום לרכישת מניות תנובה ועוד. בנוסף, אין בפסק דין זה כדי "לפתוח" בהכרח החלטות שכבר נתקבלו באסיפות כלליות של אגודות שיתופיות אחרות לגבי חלוקת מניות תנובה בין החברים או כדי לפגוע ב"מעשה עשוי" ככל שיחידות ההשתתפות בתנובה כבר נפדו ותמורתן חולקה. כל חלוקה שבוצעה וכל החלטה שכבר נתקבלה יש לבחון לגופא על רקע נסיבות קבלתה, ובין היתר, באספקלריה של מידת הפגיעה ברפתנים (או במשווקי תוצרת חקלאית אחרת), "מעשה עשוי", הסכמה, ויתור, מניעות, שיהוי, התיישנות וכיו"ב. ב. פסק דיננו הוא במישור היחסים בין האגודה לחבריה, להבדיל ממישור היחסים בין האגודה או חברי האגודה לצדדים שלישיים כמו נושים, בנקים או משקמים לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי התשנ"ב-1992, שאף הטילו עיקולים על סכומים שהועברו על ידי תנובה לאגודות לטובת חובות האגודה לנושים. אף איני נדרש לנפקותו של סעיף 12 לחוק זה הקובע כי "המאזנים המאושרים של גורם חקלאי, ובהיעדרם – המאזנים המבוקרים שלו, ישמשו ראיה לכאורה לקביעת החובות והזכויות של אותו גורם כלפי גורמים חקלאיים אחרים". סוף דבר 118. אשר על כן, העתירה בבג"ץ 861/07 מתקבלת במובן זה שפסק דינו של רשם האגודות השיתופיות בטל ועמו בטל גם החיוב בהוצאות שהושת על העותרים. פסק הבורר חוזר ועומד על כנו כך שיש לזקוף לזכות העותרים את השווי הכלכלי של 16,295 יחידות ההשתתפות מתוך 24,002 אשר הוקצו לאגודה על פי המפתח היחסי. 9,068 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה כפועל יוצא של חברותה בתנובה הן נכס מנכסי האגודה, והאסיפה הכללית היא המוסמכת להכריע בשאלת חלוקתן לחברי האגודה. המשיבה תשא בשכר טרחת עורכי דינם של העותרים בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. ע"א 2054/09 נדחה. החלטת האסיפה הכללית המאמצת את שיטת החלוקה על פי מפתח גדיש בעינה עומדת. המערערים ישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. ע"א 8192/09 נדחה. החלטת האסיפה הכללית בדבר חלוקה שוויונית של כספי פדיון מניות תנובה בטלה, והאגודה תפעל לחלוקה מחדש של יחידות ההשתתפות או של כספי הפדיון אשר יתקבלו בגין יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה על פי המפתח היחסי.9,068 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודה כפועל יוצא של חברותה בתנובה הן נכס מנכסי האגודה, והאסיפה הכללית היא המוסמכת להכריע בשאלת חלוקתן לחברי האגודה. המערערת תשא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: פתח דבר: על עולם משתנה א. תיקים אלה מביאים לפתחנו סוגיה שבמהותה היא חברתית-כלכלית אך לובשת גם פנים משפטיות, ועניינה התפתחויות ציבוריות וחברתיות בנות העידן הנוכחי, המשנות פני מוסדות משכבר. סוגיה זו משל היא לתהליך חברתי-היסטורי שעבר על החברה הישראלית מן הקולקטיביות אל האינדיבידואליזם, מיעדים חברתיים חובקי כל - להפרטה. מה שלפני שנים לא רבות עלול היה להיראות ככפירה בעיקר, קרי, זכויות אינדיבידואליות פרטניות במערכת קולקטיבית, היום אינו כך עוד, ובמקומות רבים הפך ל"תפוס כפי יכולתך". ב. אכן, משכבר הימים, היה ברור לכל אדם בהתיישבות העובדת השיתופית, שפעלה במסגרת המוסד המשפטי של אגודה שיתופית, כי השויון הוא "אבי כל העקרונות". כך בודאי הקיבוץ, כך המושב השיתופי, כך בצורה שונה אגודות שיתופיות אחרות שחברי השופט עמית הזכיר כידו הטובה, לרבות הספרות הרלבנטית (פסקה 36). תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), תשנ"ו-1995 מונות את סוגי האגודות למיניהן, שכמובן משקפות דרגות שונות של שיתוף – בין אם שיתוף מירבי כבקיבוץ הותיק הקרוי כיום "קיבוץ שיתופי", ובין אם שיתוף חלקי, כמו בקיבוץ המתחדש שלגביו הוצאו תקנות (ראו תקנות האגודות השיתופיות, (שיוך אמצעי יצור בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005); תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005; ותקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005), כך גם באשר למוסדות תנועתיים קולקטיביים של תנועת העבודה משכבר, ובתוכם "תנובה". הצד השוה שבכל אלה היה השקפת עולם מוצקה, שבמידה רבה רשם האגודות השיתופיות הוא "שומר החותם" שלה, ונזכור כי פקודת האגודות השיתופיות היא חוק מנדטורי ותיק, מ"חוקי ארץ ישראל", שיסודו בעולם שונה באופן רדיקלי מזה שבו אנו חיים לעת הזאת. חברי ציין, כי האגודה השיתופית היא "יצור ביניים בין עמותה לבין חברה", שכן היא נועדה אמנם להשיא רווחים בדומה לחברה, אך מתאפיינת היא גם בקשר אישי בין חבריה. כפי שהוסיף (פסקה 43), השינויים שחלו העבירו את מרכז הכובד מהכלל אל הפרט ומאוייו, אך לשיטתו, "באספקלריה של תחילת הדרך" היתה התוצאה המשפטית של תיקנו זהה לזו שאליה הגיע. לטעמי אילו נמצאנו עתה בעידנים ראשונים, יתכן מאוד שגישת רשם האגודות השיתופיות היתה על תילה, ואולי לא היו עליה עוררין כלל, מתוך התפיסה הקבוצתית-קולקטיבית שהנוגעים בדבר היו חדורים בה, בלא "דקדוקי עניות" משפטיים. אך שינוי המינון בכל תחומי החיים בין הקולקטיב לפרט (על תחום הביטחון, למשל, ראו רשימתי "על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ומערכת הביטחון", עיוני משפט כ"א (תשנ"ח) 21, 27; ובספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג) 225, 231) - משפיע בהכרח גם על המבט בו משקיפים אנו על ענייננו, ומצריך את הבדיקה המשפטית שערך חברי; ודומה שיש לקבל את התוצאה המשפטית אליה הגיע, בין השאר בהתחשב בעובדה שחלקן של האגודות לא קופח מכל וכל, משקיבלו 50% מתעודות ההשתתפות. ג. השורה התחתונה של חוות דעת חברי היא ראייתו של נושא יחידות ההשתתפות במשקפי העידן הנוכחי. "תנובה" – כעולה מן השיר, ששרו בנותי ושעדיין שרות נכדותי בהתלהבות, על האוטו הגדול והירוק המוביל לתנובה ביצים וחלב – היתה בימי המנדט ולאורך שנים בתקופת המדינה מותג, חלק ממותגי תנועת העבודה, כמו הקיבוץ עצמו (על ההתפתחויות לגביו ראו, למשל, לאחרונה ע"א 5747/08 רתם נ' שדות ים (לא פורסם); על אופי הקיבוץ כאגודה שיתופית ראו ע"א 8395/00 כץ נ' עין צורים, פ"ד נו(6), 602); וכך המושב, כך גופים אחרים של תנועת העבודה. פניה ברגשטיין, מחברת השיר על האוטו הירוק, היתה חברת קיבוץ גבת, וברור היה לכל כי תנובת הקיבוץ נוסעת לתנובה, סמל לתוצרת חלב ראויה. כך היה גם בסניפי תנובה שהיו פתוחים בעיר, והוא הדין בכל אתר - "ומלאו פני תבל תנובה" (ישעיהו כ"ז, ו). דומני שלא היה בעידנים שקדמו ספק לכל הנוגעים בדבר, כי התוצרת היא חלק מן השותפות הכללית, וכך היה באמת; ואולם, ימים אלה חלפו מכבר. גישת הרשם וכן האגודות בתיקינו, כך דומה, מייצגת את העיגון בתורת היסוד האידיאולוגית, והחשש פן ייפגע מוסד האגודה השיתופית, ואישיותה המשפטית תתרוקן מתוכן (ראו למשל החלטת הרשם בענין ניר בנים), ולאגודות עצמן כמובן גם אינטרסים כלכליים ספציפיים וברורים. אלא שהיסודות שעליהם הושתת הבנין נתערערו זה מכבר, ונחוצים היו איזונים חדשים. כך, בשנות התשעים הופסק השיווק ה"אגודתי". דבר זה מצא את ביטויו לימים באסיפה הכללית של תנובה מיום 17.11.99, בה הוקצו יחידות ההשתתפות. ברי כמובן, כי הן לעניינים הכלכליים והן לשיתוף הפרקטי, אין אגודה שיתופית דומה לחברתה, לא הרי קיבוץ שיתופי "קלאסי" כהרי קיבוץ מתחדש, ולא הרי מושב שיתופי כקיבוץ או כמושב עובדים, וגם בתוך כל אלה ישנם סוגים שונים. כללם של דברים, העולם נשתנה, התרופף הבסיס האידיאולוגי של הזיקה לתנובה על ידי האגודות, ובסופו של יום, בנושאים רבים - כל אדם עתה כמעט לעצמו, אם כי יש בהחלט באגודות השיתופיות – כל אחת לסוגה – יסודות מסוימים של "איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מ"א, ו), שלא פסו מן העולם, וטוב וראוי שכך. כפי שאמר פעם סגן נשיא ארה"ב ספירו אגניו, להבדיל מאוד בנסיבות, "הכללים השתנו ושכחו להודיע לי"; בנידון דידן, משהתברר שאותם ביצים וחלב שמוביל האוטו הירוק הם, בין השאר, ביצי זהב, וכך תוצרת החלב, חלב שהוא דבש כלכלי, קמו עוררים בענין זה, והגענו עד להליכים שלפנינו. על ערכאת ערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות ד. לפנינו שתי מחלוקות עיקריות. האחת, המשנית - היא דיונית, ולוז עניינה היקף ההתערבות בהחלטותיו של רשם האגודות השיתופיות. השניה המהותית - היא כמובן מערך הזכויות בין האגודות לרפתנים. בנושא הדיוני אציין, כי מצטרף אני לדברים שכתב חברי השופט עמית באשר לצורך בקביעת ערכאת ערעור - קרי, לא בית משפט זה בשבתו כבג"ץ - לענין הכרעות הרשם בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים, שהוחרגו מן התוספת השניה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000. דעה זו הובעה על ידי בית משפט זה לא אחת בעבר (ראו בג"ץ 2786/94 מנא נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם), מפי הנשיא שמגר; ולאחרונה בג"ץ 10107/08 בר נ' עוזרת רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם), והאסמכתאות דשם), התיקים שלפנינו מדגימים במיוחד את הצורך בכך: אותה סוגיה עצמה באה לפנינו בשני ערעורים אזרחיים, בעקבות הליכי המרצת פתיחה, כדרך לעקיפת היעדר הערעור, וכן בעתירה לבג"ץ, שתכליתה דומה כמובן - וחרף השוני הדיוני אין הבדל במהות. יש לקוות כי המחוקק יתעשת ליתן דעתו למוצע. נוכח ריבוי ההתדיינויות בנושאים אלה, יפה שעה אחת קודם. לדעתי, כך גם מתוך חובת ההגינות כלפי בעלי דין, אשר מבלי לפגוע בכבוד הרשם זכאים לערכאת ערעור שיפוטית; ובמישור הדיוני המקובל, הבדיקה הערעורית והבדיקה הבג"צית אינן ככלל היינו הך (ראו גם פרופ' ס' אוטולנגי, "בוררות, דין ונוהל" (מה' 4, 2005) 207, 973-972). אך גם כל עוד לא אמר המחוקק את דברו, וכיון שחרף התרופפותו, מוסד האגודות השיתופיות עודנו על ספר החוקים ועודנו כמובן בעולם המציאות - יש לראות התערבות בג"צית בהחלטות הרשם במשקפיים היוצרים שדה ראיה רחב יותר, שהוא קרוב יותר לערעור. יוכיחו לעניין זה גם התיקים שלפנינו במכלולם, שהרי לדיון משפטי דומה מגיעים בצינורות דיוניים שונים. ה. אכן, האגודה השיתופית היא יצור משפטי מיוחד, שהאידיאולוגיה שבבסיסו נטתה מאוד – כך דומה – להתרחק מבתי המשפט. סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, הקובע אפשרות בוררות בסכסוכים באמצעות הרשם או בוררים שייקבעו, מדגים זאת היטב, וכך תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1971. עצם האמירה בסיפת סעיף 52(5) כי להחלטת רשם או החלטת בורר שהרשם אישר "יהא תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור, וכן תוצא לפועל", מעידה על כך כמאה עדים, ואף בלשון נחרצת. זו הגישה ה"סטנדרטית", כדברי פרופ' ס' אוטולנגי (שם, עמ' 82-81 הע' 25); המחברת מזכירה כי תקנה 5 והתוספת השניה (פרק ו') בתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), תשל"ו-1976, מורות, שיש צורך לקבוע הוראות בדבר דרכים ליישוב סכסוכים – בדרך של הפניה לבוררות, דבר המתיישב עם הרוח שביסוד הפקודה. הבוררות בפני הרשם היא זו המכונה "סטטוטורית"(ראו אוטולנגי, שם, 193 והע' 294). כל אלה, מייצגים טעמים וגישות שבחלקם יפה כוחם גם כיום, אך בחלקם ספק אם לא חלף זמנם. בין אלה שיפה כוחם, הם התמחות הרשם בתחומו, שיש לייחס לה משקל כמובן, והבנתו בתחום המבוססת על ניסיון מוסדי רב שנים ורב ערך. הבוררות בפני הרשם מציגה יתרונות אלה. אך השאלה הערעורית מזכירה לנו, כי דומה שדעכה האידיאולוגיה הבסיסית שלפיה "עניינים שלנו", יחסים פנימיים בקיבוץ, במושב או באגודה שיתופית אחרת, אינם באים לפתחו של בית המשפט, ועל הפרשנות לעניין זה, מבלי שנאריך בדברים בעניין חוקתיותו של הקניין (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו), להתחשב בכך; אך טובה מזה כמובן התערבות המחוקק למיסוד ערעורי ראוי. על ההכרעה בתיקים שלפנינו ו. אזכיר כי ראשיתו של העיסוק בתיקים אלה בדיון בבג"ץ 861/07 (פרשת ניר בנים) ביום 28.1.09 (בהרכב הנשיאה ביניש והשופטים חיות ומלצר). בדיון ההמשך ביום 15.4.10 בפני הרכב זה אשר בו ניסינו לפשר בין הצדדים; לאחר מכן אוחדו הדיונים עם ע"א 2054/09 (פרשת באר-טוביה) וע"א 8192/09 (פרשת נחלים), ובדיון ביום 30.6.10 התייחסנו להשלכות הרוחב האפשריות, שאנו ערים להן כמובן מאוד והן טורדות את מנוחתנו. על שליחויות ונאמנות ז. חברי נדרש לפרשת רובובסקי (בג"ץ 119/69 רובובסקי נ' המועצה לענף הלול, פ"ד כג(2) 337), וציטט (פסקה 77) מדבריו (אמנם במיעוט באשר לתוצאה) של השופט (כתארו אז) ח' כהן (בעמ' 342), לפיהם נתפס היחס בין האגודה השיתופית לחבר - שם היו אלה מגדלים בענף הלול, ובנסיבות פרשנותה של הוראת חוק ספציפית - כיחס של שליחות ונאמנות; בדבריו (פסקה 80) נדרש לשאלה מה היתה זכות הרפתנים במכסות החלב עוד לפני תיקון צו החלב, וסבר כי הזכויות היו שייכות לרפתנים, אך כי גם אם היו שייכות לאגודה, אין הדבר מקנה לה זכות ביחידות ההשתתפות בתנובה שנרכשו מכספי התמורה אשר הועברה לרפתנים בגין תוצרתם (פסקה 81). ח. מה נוכל לומר על היחס המשפטי בנסיבות דנא בין האגודות לרפתנים באשר ליחידות ההשתתפות בתנובה? לשיטת חברי (פסקה 82), נבחן הנושא במשקפי שליחות, אם גם בוריאציה של נאמנות; האגודה היתה שליחתם של החברים הרפתנים, ומכאן התוצאה המתחייבת (לענין ניתוחה של שליחות כלל ראו לאחרונה רע"א 5765/02 אל על נ' זילברשלג (לא פורסם)). בפרשת פרי העמק (ע"א 524/88 פרי העמק נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529), נאמר מפי השופט (כתארו אז) ברק (עמ' 539), כי "אישיותה המשפטית העצמאית של האגודה השיתופית אינה שוללת את האפשרות, כי אגודה שיתופית תפעל כשלוח של חבר בודד או של כלל החברים", אף כי "עצם קיומה של אגודה שיתופית אינו יוצר כשלעצמו יחסי שליחות בינה ובין חבריה", והדבר יוכרע על פי נסיבות המקרה. באותה פרשה נקבע כי אין יורדים לנכסי החבר בשל חובות האגודה (עמ' 546-545). כשלעצמי, לטעמי אכן דומה כי האגודות החזיקו בתעודות ההשתתפות גם כנאמנותיהם של החברים. מוכר הויכוח באשר למשמעות סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, שלפיו "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". פרופ' יהושע ויסמן במאמרו הנודע "אבני נגף בחוק הנאמנות", עיוני משפט ז' (תש"מ) 282 סבר, כי יש צורך בהקניית נכסי הנאמנות גם לנאמן (ראו למשל עמ' 288), ועיגן יתדותיו במשפט האנגלי שממנו נשאב מוסד זה לחוק הישראלי. לשיטתו - כך נראה - זו ההבחנה בין הנאמנות לשליחות. עוד הזכיר (עמ' 287) כי היועץ המשפטי לממשלה (כתארו אז) שמגר נקט בדברי ההסבר לאחת מטיוטות החוק גישה זו, של הקניית בעלות לנאמן; ש' כרם, בספרו חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (מה' 4, 2004) 101, סבור מנגד, כי "מטרת החוק היא להקיף כל אותם מקרים שבהם ניתנת שליטה לאדם בנכסים כדי שיפעל בהם שלא לטובת עצמו"; לעמדת ביניים ראו א' ליבוביץ, נאמנות ומיסוי נאמנויות (2008), 151. נזכיר שגם פרופ' וייסמן סבור (שם, עמ' 288), כי ניתן ליצור נאמנות אף על זכויות פחותות מבעלות, ובהן מניות, אם כי גם לגביהן לשיטתו על הבעלות להיות מוקנית לנאמן. ט. לעניין הסוגיה המשפטית נזכיר כי השופט (כתארו אז) מ' חשין בע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 125-124, לאחר שהזכיר את מחלוקת החכמים בשאלה אם על הזיקה שבסעיף 1 לחוק הנאמנות להיות זיקת בעלות או שמא די בפחות מזה, ציין: "דעתי היא - וזו, כמסתבר, דעת הרוב - כי הנאמנות שבחוק הנאמנות אינה ה-trust של המשפט האנגלי, אשר-על-כן אין הכרח לקיומה של נאמנות שהנאמן יקנה בעלות בנכסי הנאמנות. אין כל כורח אפריורי לפרש את מושג ה'זיקה' כזיקת-בעלות דווקא - נהפוך הוא: צימצום המושג "זיקה" לבעלות דווקא אינו נדרש כלל מן החוק - ודומני כי דווקא הרחבת מושג ה'זיקה' הינה רצויה ומבורכת". י. ואולם, ראו גם פסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 3829/91 ואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, המסביר (עמ' 809) את ההבחנה בין שליחות לנאמנות, על פי מערכת היחסים בין הבעלים לנציג: "בעוד שבשליחות השולח הוא נציגו של השולח (הדגש הוספה - א"ר), הרי שבנאמנות אין זה המצב... הנאמן הוא דמות עצמאית... בכפוף לחובת הנאמנות שהיא חבה לבעלים" ועוד עלי לציין, כי תזכיר הצעת חוק דיני ממונות, תשס"ז-2007, בסעיף 564, מציע "נאמן הוא בעלים של נכס, החייב לפעול לגביו לטובת אדם (בפרק זה - הנהנה) או למטרה אחרת", קרי, מכיני החוק בועדה בראשות הנשיא ברק הכריעו מפורשות לטובת גישתו של פרופ' וייסמן, שגם השתתף בועדה, שהרי תחת זיקה לנכס בחוק הקיים, נדרשת בהצעה בעלות, וראו גם דברי ההסבר. בספרו חוק השליחות כרך שני (תשנ"ו 1122), נדרש פרופ' אהרן ברק ליחס בין חוק השליחות לחוק הנאמנות, בפרשנות סעיף 10 לחוק השליחות, שלפיו "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח...". לשיטתו, "נכס המגיע לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן. מחד גיסא המחזיק הוא שלוח, ומאידך גיסא המחזיק הוא נאמן. כשלוח, חלות עליו הנורמות הקבועות בחוק השליחות. כנאמן, חלות עליו הנורמות הקבועות בחוק הנאמנות. מה היחס בין נורמות אלה? נראה לנו עקרונית, כי יד ההוראות הקבועות בחוק השליחות על העליונה". וראו גם הדיון שם, 1124. קצר המצע מהרחבה עיונית בנושא הנאמנות, אך יוזכר כי בפרשת באר-טוביה ציין בית המשפט המחוזי מפורשות, ש"אין מחלוקת בין הצדדים כי במשך השנים החזיקה האגודה במניות תנובה בנאמנות עבור החברים". לטעמי בנידון דידן גם לשיטה התובעת זיקת בעלות, זו התקיימה, בהביטנו אל התמונה השלמה והכוללת של מערכת היחסים בין האגודה לרפתנים; קרי, חובת האגודה בנאמנותה כוללת הן את קניין הנהנה הבודד, הרפתן, בנתח הגדול - הן את קניין כלל חברי האגודה כולם, בנתחים קטנים יותר, ומכאן החלוקה הדיפרנציאלית האפשרית, כפי שנעשה בפרשת באר טוביה. י"א. דומני כי ניתן לומר, בכעין העירוב שערך השופט ח' כהן בפרשת רובובסקי, ובעקבות סעיף 10 לחוק השליחות, כי לפנינו יחסי שליחות-נאמנות, ודומני כי לשון סעיף 1 לחוק הנאמנות תואמת את הנסיבות. תהא אשר תהא הקביעה הסופית - כנראה תהא זו קביעת המחוקק - בשאלה אם יש הכרח ליצירת נאמנות בזיקת בעלות ככל משפטה וחוקתה, עצם המחלוקת שבפנינו פותחת פתח מתוכה פנימה לפתרון מורכב יותר. זאת - שהרי כפי שציין חברי, גם אם בתקופה מסויימת היתה מכסת החלב בבעלות האגודות, הנה בהמשך, בשלב הבא, נותרה זיקת הנאמנות; תפקיד האגודה הפך איפוא בחינת "מוביל" או "צינור", כנאמנה, אך בזיקה שיש בה גם "ניצוץ אגודתי". אכן, כדברי פרופ' וייסמן בספרו דיני קניין, בעלות ושיתוף (תשנ"ז-1997), 27, "... בנאמנות שונה הבעלות שבידי הנאמן מבעלות רגילה. אין הנאמן זכאי, מכוח בעלותו בנכס הנאמנות, ליהנות מן הנכס. הזכאי להנאה הוא מי שנקבע כנהנה בנאמנות". אך בנידון דידן הנאמנות אינה רק כלפי הרפתנים, אלא גם כלפי שאר החברים לגבי חלקם. בעיני חשיבות הדברים היא במבט אל השלכות הרוחב, קרי, שראוי שלא לרוקן מתוכנו כליל את מוסד האגודה לתועלת כלל החברים: גם להם מוקצה חלק על פי ההסדר, כבפרשת באר טוביה, אך בסופו של יום מאחורי הנאמן- השלוח עומדות בהחלט גם זכויות החברים האינדיבידואליים. י"ב. לנושא הנאמנות שורש גם במשפט העברי. המחבר ירון אונגר, בספרו נאמנות בנכסים (תש"ע), מציין (עמ' 7) "בחינה מדוקדקת של מקורות המשפט העברי תגלה, שיש נאמן שזיקתו לנכסי הנאמנות היא של שליחות, ויש נאמן שזיקתו לנכס היא של קניין", ולדידי דומה שהשתיים מקבילות ומשלימות זו לזו (להדגשת זיקת הנאמנות ככוללת זכויות קנין, אף שאלה יכולות להיות חלקיות, ואף צריכות להיות מוגבלות - ראו שם 49-48); ראו גם מכתבו של הרב אשר וייס, שם, עמ' 641 ואילך, שלשיטתו, יש להשתית את דין הנאמנות על יסודות הקנין יותר מאשר על יסודות השליחות, ועל כן ישנה אפשרות להקנאת זכות קניינית מוגבלת (עמ' 646-645)), "אף אם לא הקנה אלא ליתן לקונה זכות לעשות דבר מסוים" (עמ' 646). דברים אלה יפים לענייננו,בהציבם מודל ביניים למחלוקת החכמים שהזכרנו באשר להגדרת זיקת הנאמנות. על הפתרון הספציפי הראוי י"ג. בעברנו מן הפן הרחב יותר לפן הספציפי, חלק מעמדתי מתבסס גם על כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת באר-טוביה נדרש לדרך, הנאותה בעיניי, שנקטה האגודה שם, קרי, שכרה מומחה – יעקב גדיש ע"ה, איש קיבוץ וראש אגף התקציבים באוצר לשעבר – שהציע מפתח לחלוקת מניות תנובה, ואלה שימשו בסיס להחלטת האגודה מיום 24.6.09, ועליו הוטל היישום. אמרה השופטת ע' ברון בבית המשפט המחוזי "חזקה על גדיש שעשה מלאכתו נאמנה ואין טענה שהיה דופי בהתנהלותו". הדרך שבה הילך מר גדיש על פניה הביאה בחשבון מינון של אינטרסים וצרכים, שבהסתמכותו של בית המשפט עליה איננו מוצאים מקום להתערב, כעולה מחוות דעת חברי, ואולי יכלה לשמש דגם לאחרים, מה גם שחלקה של האגודה לא נשמט בו וניתן לו מקום ראוי. בעיניי כשלעצמי פתרון זה ראוי במבט רחב. על השלכות רוחב י"ד. את חוות דעתו (פסקה 117), חתם חברי בהערות אזהרה שעניינן השלכות הרוחב שהטרידונו. הוא מציין כי התוצאה בשלושת התיקים אינה מחייבת בהכרח תוצאה זהה בכל האגודות השיתופיות, הן במבט צופה פני עבר לגבי החלטות שנתקבלו, הן במבט צופה פני עתיד לאגודות אחרות, אשר עניינן ייבחן באופן ספציפי לנסיבותיו. אל נכחד, ברי כי פסק דין נרחב של בית משפט זה יש בו משום תקדים שייעשה בו שימוש. על כן, חשובה האזהרה; כך, הן כדי לא להניע אמות סיפים שכבר נתייצבו ואינן נעות עתה, והן כדי שלא לפטור בעלי דין ובעלי סמכות וגם את בתי המשפט מבדיקה פרטנית בכל מקרה, לגבי עובדות והשלכותיהן המשפטיות בתוך האגודות ובינן לבין חבריהן. כמובן אשר נקבע כאן יובא בחשבון במקומות הראויים. הוא הדין לענייניהם של צדדים שלישיים. ט"ו. הכרעתנו אינה פשוטה. הרשם ביקש לילך בתלם ה"היסטורי" של דמות האגודה השיתופית במושבים, בגדרי הרעיון הקולקטיבי, אשר לו גם הצדקים כלכליים. כך גם האגודות, אשר להן כמובן גם אינטרס כלכלי בשונה מן הרשם המייצג. אך כפי שמראה חברי, הבחינה המשפטית המקבילה את יחידות ההשתתפות לכמות החלב - ושוב נזכיר כי אין המדובר בכל יחידות ההשתתפות כולן, אלא בחלוקה מהותית ספציפית - משמע שהיא גם חלוקה צודקת יותר. ט"ז. מצטרף אני כאמור לחוות דעתו של חברי השופט עמית. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מצטרף לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט עמית, ואוסיף מספר מלים בנוגע לשני נושאים שנדרשו אליהם – הראשון עניינו היחס בין התוצאה אליה הגענו במקרה זה לבין העקרונות העומדים בבסיס מוסד האגודה השיתופית והשני עניינו האופי המשפטי של היחסים בין האגודה השיתופית לבין החברים בה. כפי שתיאר בהרחבה חברי השופט עמית, מאז קום המדינה ועד היום חלו שינויים מהותיים בעקרונות ובמטרות של האגודה השיתופית. אמנם, היום כמו בעבר, מטרתה העיקרית של האגודה השיתופית היא להוות מסגרת לאנשים אשר שואפים לייעל את פעילותם הכלכלית בעזרת התארגנות משותפת, אך בניגוד לעבר נראה כי כיום ישנו דגש חזק יותר על הגשמת האינטרסים של הפרט וזאת, לעתים, על חשבון הערכים של שיתוף וערבות הדדית. שינויים אלה רלבנטיים לענייננו כיוון ש"תנובה" הוקמה בשנת 1926 ויחידות ההשתתפות נרכשו כבר מאז. חבריי נדרשו לשאלת השפעתם של שינויים אלה על תוצאת המקרה שבפנינו. השופט עמית מחזיק בדעה כי התוצאה אליה הגיע הייתה זהה גם אם המקרה היה נידון בתחילת דרכן של האגודות השיתופיות (פסקה 43). השופט רובינשטיין ציין כי "אילו נמצאנו עתה בעידנים ראשונים, יתכן מאוד שגישת רשם האגודות השיתופיות היתה על תילה, ואולי לא היו עליה עוררין כלל, מתוך התפיסה הקבוצתית-קולקטיבית שהנוגעים בדבר היו חדורים בה; בלא "דקדוקי עניות" משפטיים" (פסקה ב'). כאמור, מסקנתו של חברי, השופט עמית, לפיה יחידות ההשתתפות ב"תנובה" הן קניינם של הרפתנים מקובלת עלי. כמו כן, אף אני בדעה כי אין במסקנה זו בכדי לסתור את עקרונות הקואופרציה, וביניהם העיקרון של ערבות הדדית. קביעה זו מבוססת בעיקרה על ההבדל, עליו עמד חברי, בין אגודה שיתופית לבין קיבוץ. בעוד שבקיבוץ עקרון העל הוא עקרון השוויון ולכל החברים הכנסה זהה, באגודה שיתופית יכולה להיות דיפרנציאציה בהכנסותיהם של החברים לפי תרומתם להכנסה הכללית. בדומה, באגודה שיתופית יכול ולחלק מהחברים יהיה קניין פרטי משלהם, אשר אין לייחס אותו לאגודה כולה ואין לראות בו כקניינם של כל החברים בה. סביר להניח כי אלו אשר בחרו להתאגד במסגרת של אגודה שיתופית ולא במסגרת של קיבוץ ראו הבדל זה לנגד עיניהם. אמנם, יכול להיות ובעבר סכסוך זה לא היה מגיע לפתחנו, כפי שכתב חברי השופט רובינשטיין, אבל דומני, כי אם אכן היה מגיע, התוצאה המשפטית לא הייתה משתנה ולא היה מנוס מן הקביעה כי אין להפקיע לטובת האגודה ולטובתם של כלל החברים בה את הזכות הקניינית של הרפתנים ביחידות ההשתתפות ב"תנובה", זכות אשר אותה הם הרוויחו ביושר ובעבודת כפיים ממושכת. מחלוקת שנפלה בין חבריי עניינה בהגדרה המשפטית של היחסים בין האגודה השיתופית לבין החברים בה – האם אלו יחסי שליחות או שמא יחסי נאמנות או עירוב בין השניים. בעניין זה מסכים אני עם מסקנתו של חברי השופט עמית לפיה במקרה זה פועלת האגודה כשלוחה של הרפתנים, וזאת לכל הפחות ביחס לתפקיד שמילאה בשיווק התוצרת החקלאית ל"תנובה". כיוון שסעיף 10(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) קובע בלאו הכי כי נכס אשר מחזיק השלוח בעקבות השליחות, בענייננו – יחידות ההשתתפות – דינו כנכס אשר מוחזק בנאמנות, לא מצאתי צורך להכריע במקרה זה בשאלה האם מתקיימים גם יחסי נאמנות בין האגודה לבין הרפתנים. לפיכך, לא אוכל להצטרך למסקנתו של חברי השופט רובינשטיין לפיה מתקיימים במקרה זה יחסי שליחות-נאמנות וכי מתקיימים תנאיו של סעיף 1 לחוק השליחות או לקביעתו לפיה האגודה משמשת כשלוחה-נאמנה לכלל חבריה ולא רק ביחסיה עם הרפתנים. דומני כי כיוון שלסוגיה זו השלכות רוחב אל מעבר למקרה זה, מוטב שלא לקבוע מסמרות בעניין מבלי שהדבר נדרש על מנת להכריע בסוגיה הקונקרטית המונחת בפנינו. לבסוף, אצטרף אף אני לקריאותיהם של חבריי למחוקק, להסדיר את סוגיית האפשרות לערער על כל החלטותיו של רשם האגודות השיתופיות. דומה כי המצב שנוצר, בו ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מנהליים על חלק מהחלטותיו של רשם האגודות השיתופיות בעוד שעל החלטותיו בתחומים של פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים לא ניתן לערער כלל, הוא מצב אנומאלי אשר יש לתקנו בהקדם האפשרי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, א' בטבת התשע"א (8.12.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07008610_E16.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il