וסים אבו שנדי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 860/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 860/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: וסים אבו שנדי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.12.08 בת"פ 7108/08 שניתן על-ידי השופט גרשון תאריך הישיבה: כ"ו באייר התש"ע (10.5.10) בשם המערער: עו"ד מורסי אבו מוך בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי בשם שירות המבחן: גב' שושנה אלימלך פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים א. לפנינו עוד פרשת סכין ודקירה, המעורבת כנטען במניע המביש של "כבוד המשפחה"; ערעור על גזר הדין שהשית על המערער - יליד 2.3.89 – בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט גרשון) בת"פ 7108/08 ביום 29.12.08, לאחר שהרשיעו לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 333+335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), והחזקת סכין שלא כדין (עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין). העונש שהושת היה ארבע שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי לשלוש שנים בעבירת אלימות מסוג פשע, ופיצויים למתלונן בסך 100,000 ₪. ב. על פי כתב האישום המתוקן בו הודה המערער, היתה בינו לבין המתלונן היכרות אישית; ביום 11.6.08 בערב הגיע המערער וקרא למתלונן, והם התישבו ושוחחו ביניהם. לפתע דקר המערער בסכין את המתלונן לכל אורך לחיו השמאלית וגרם לו חתך באורך 8 ס"מ; אחר כך נמלט. המתלונן הובהל לבית החולים, שם נתפר החתך בהרדמה מקומית. אציין כאן, כי המניע לעבירה - "כבוד המשפחה" – היה כמסתבר הגנה כביכול על כבודה של בת דודו הנערה של המערער, שהמתלונן קיים עמה קשר טלפוני ואינטרנטי כלשהו. ג. בטרם גזר את הדין עיין בית המשפט בתסקיר שירות המבחן למבוגרים שהוזמן על פי דין, בהיות המערער בן 18 ושלושה חודשים בעת המעשה. התסקיר תיאר עבר נקי ורקע נורמטיבי של המערער ומשפחתו, ותמיכה של ההורים הרואים את העבירה כאסון שהומט על המשפחה. בתסקיר נאמר, כי המערער הודה, נטל אחריות, וביטא חרטה ובושה; את המעשה פירש כנוגע להטרדה מצד המתלונן – חברו – כלפי בת דודו, דבר שניסה המערער לדבריו להפסיק אך לא הצליח; הוא פנה למתלונן לעניין זה לבקשת דודיו ובני דודיו, שראו בו מי שהביא את המתלונן לשכונתם. בגלל מלים גסות מפי המתלונן, נפגע המערער לדבריו, ופעל ללא מחשבה תוך שימוש בסכין שקיבל לידיו מבן דודו; משראה את אשר עשה - ברח. לדבריו נהג לפי הנורמות הנהוגות בחברה הבדואית, אך הוא מבין ששגה, ומתבייש; לדבריו למד לקח מהסתבכותו. השירות התרשם מאדם בעל דפוסי התנהגות נורמטיביים בדרך כלל, שמעשהו אירע בעיצומו של תהליך התבגרות, אך המגלה מודעות ואחריות לבעייתיות. עם זאת ציין השירות כי חרף הרקע הנורמטיבי אין להתעלם מחומרת העבירה, ולכן קיימת חשיבות לענישה מוחשית לשם הצבת גבולות, לצד פיצוי משמעותי. ד. בגזרו את הדין, לאחר ששמע את הצדדים לרבות המערער ואביו, ציין בית המשפט את הקושי בהחלטה, נוכח הרקע המשפחתי החיובי של המערער, אך סבר כי עליו "להכביד את ידו" על הנאשם, "למען יראו וייראו ולמען יהיה בגזר דין זה כדי להשפיע, ולו במעט, על שירוש התופעה של נקיטת מעשה אלימות כדי להגן כביכול, על כבוד המשפחה". בית המשפט ציין, שאלימות מכוערת כזאת אינה מביאה כל כבוד למשפחה, ואין חברה מתוקנת יכולה לסבול פציעת הזולת באופן חמור רק בשל שיחה בטלפון עם בת דוד. בית המשפט עיין בצילומים קשים של החתך והתפר - ואף אנו עיינו בהם - וציין את החומרה בפציעה בפנים שתלוה את המתלונן לאורך חייו, וכי גם זאת יש להביא בחשבון. בית המשפט גם העיר כי מי שכנטען שידלו את המערער היו קרוביו, ויש מקום לבדוק העמדתם לדין. נגזר העונש כאמור בפסקה א' לעיל. הערעור ה. בערעור נטען, כי ההמלצה שבתסקיר אינה תואמת את תוכנו החיובי, וכן כי לא ניתן משקל לנסיבות האישיות החיוביות ולחרטת המערער ובושתו, לעברו הנקי ולנסיבות המשפחה. כן נטען באשר ללחץ שהיה המערער נתון בו מצד קרוביו, שבשלהם הסתבך בעבירה. ו. בטרם הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן למבוגרים, בו מתואר תפקודו של המערער במאסרו. צוין בו כי, בינתיים נרצח, למרבה הצער, אחד מאחיו של המערער במהלך עבודתו כמאבטח. אשר למערער, נאמר כי הוא מתפקד כהלכה בבית הסוהר, באופן חיובי וללא בעיות משמעת. הוסף כי ניכרת בו הבנה לחומרת מעשיו ואחריות לתוצאות; הוא יצא לחופשה אצל דודתו בתל שבע (לא אושרה חופשה במקום מגוריו נוכח המתיחות בעקבות מות האח). צוינו גם הישגים לימודיים בבית הסוהר והומלץ להביא בחשבון את מכלול הנסיבות והתהליך החיובי בבית הסוהר, וכן את אבדן האח. ז. כן הוצג בפנינו הסכם סולחה מיום 19.7.09 בין המתלונן ומשפחתו לבין המערער ומשפחתו, שלפיו שולם סכום פיצויים של 100,000 ₪ למתלונן (זהו סכום הפיצוי בהתאם לגזר הדין), ונאמר כי ההדורים יושבו, הובעה סליחה, ויחסי אחוה שוררים בין הצדדים. ח. בפנינו טען בא כוח המערער, כי התסקיר המקורי היה "חיובי ביותר" – מידה של הגזמה נוכח "השורה התחתונה" של ההמלצה בתסקיר - וכן הטעים את הסולחה ואת גילו הצעיר של המערער, שמעשהו היה כנטען בהשפעת גדולים ממנו, והוא נוטל אחריות וחש בושה. נציגת שירות המבחן ציינה כי כיום מגלה המערער יתר הבנה ואחריות, ונתבקש כי הדבר יובא בחשבון לעניין העונש. בא כוח המדינה ציין כי אף שאין מדובר בעונש מקל לגבי אדם צעיר, לשיטת המדינה הריהו ראוי, נוכח הנסיבות החברתיות - תופעת הסכינאות שפשתה, והרי מדי יום נדקרים אנשים מטעמים של מה בכך. לשיטת המדינה בנידון דידן שיחות טלפון עם נערה גרמו מעשה כזה, דבר שאין לקבלו והמחייב עונש חמור. נטען גם כי התסקיר בבית המשפט קמא לא היה חיובי ביותר, ושירות המבחן עמד בו על ענישה מציבת גבולות; גם עמדת המערער שלפיה שודל לעבירה על-ידי בני משפחה לא הועלתה אלא בטיעונים לעונש בבית המשפט קמא, ועוד צוין, כי לפי בקשת הפרקליטות, בעקבות הערות בית המשפט קמא, הוזמן אבי המתלונן למשטרה (6.5.10) לצורך חקירת החשד כלפי מי ששידל את בנו לעבירה. אך הוא סירב לשתף פעולה (אגב, הדבר היה כמעט ערב הדיון בפנינו, אחר שגזר הדין ניתן מכבר, בשלהי 2008). הכרעה ט. לעניין טענתו של המערער כי היה כחומר ביד היוצר בידי דודיו ובני דודיו שלחצו עליו לפגוע במתלונן, כפי שטען אביו בגדרי פרשת העונש וטען הוא עצמו בפני שירות המבחן, עיינו בהסכמה בהודעות שונות שניתנו במשטרה בעקבות הפרשה, שכזכור אירעה ב- 11.6.08 (הללו לא כללו משום מה הודעה של המערער עצמו). בהודעה של דוד המערער עודה אבו שנדי (מ- 15.6.08) תיאר רקע של התקשרות המתלונן לאחיינית המערער (כאמור): "וסים (המערער-א"ר) ... הזהיר את מחמוד כמה פעמים. זה לא מכובד אצלנו אנחנו בדוים וזה פוגע בכבוד. אני הבנתי מהצעירים במשפחה שוסים ... מאוד נפגע ממחמוד אבו פנה כי מחמוד אמר לו שהוא 'בשבילו כמו זבוב', יעני הוא לא אכפת לו ממנו ולא דופק לו חשבון וימשיך לדבר עם (האחיינית) כמה שרוצה". אבי המערער יוסף אבו שנדי (15.3.08) תיאר ששמע שהריב "עניין של כבוד המשפחה וכאילו הבן שלהם מטריד את הילדה של אח שלי". אבי המתלונן נור אלדין אבו פנה אמר (15.6.08), "אחרי השיחה עם עודי הדוד של וסים הבנתי שהילד אולי דיבר עם הפלאפון, אמרתי אם זה מה שמביא לי צרות אז לא צריך את זה". המתלונן (15.6.08) אישר שדיבר מספר פעמים עם הנערה; לדבריו לא הוזהר על-ידי המערער ומשפחתו, לרבות ביום המקרה לפני התקיפה, אך "עכשיו אני מתחיל להבין שיכול להיות שהקטע על הילדה היה הסיבה". הקטינה – לפי הרשום בהודעתה היתה בת 15 וחצי – ציינה (15.6.08) שהיתה מדברת תחילה עם המתלונן, אך אמרה לו בהמשך שהיא "מפחדת שיהיו לי בעיות, ביקשתי שיפסיק" (פניות המתלונן אליה ביטאו גילויי אהבה). לדבריה סיפרה על כך רק לאמה. מן האמור אין ללמוד ישירות על לחץ שהופעל על המערער כנטען – האב הגדיר זאת בבית המשפט קמא (15.12.08) כ"שטיפת מוח" – לעניין "כבוד המשפחה" על-ידי דודיו ובני דודיו, אף כי אין להוציא זאת מכלל האפשר; אלא שמכל מקום עסקינן במי שהיה בגיר, אם גם בגיר צעיר, וההשפעה עליו, גם אם היתה, לא צריכה היתה להוליד מעשה חמור זה. י. כבר נשפכו דיואות רבים בבית משפט זה ואחרים על היד הקלה המניפה את הסכין; מתווסף לכך כאן הנימוק הבלתי נסבל של "כבוד המשפחה", עד שבנסיבות של מה בכך, ללא כל הצדקה עניינית - שיחות טלפון מצעיר לנערה, שגם אם בחברה שמרנית בה מדובר, ואולי לא רק בה, יש שאינם מגלים כלפיהן סובלנות - אין אדם הגון, בר דעת ואנושי שיאמר כי הן מצדיקות, ולוא באופן הרחוק ביותר, אלימות, לא כל שכן הנפת סכין ברוטלית. לעניין "כבוד המשפחה" ראו ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל (לא פורסם , פסק הדין מ- 28.7.05), שם הביא נימוק זה, בנסיבות של לא כלום, ללא פחות מאשר רצח; נאמר באותו פסק דין: "הנושא מעורר, מטבע הדברים, שאלה החורגת מגבולות הפרשה הטראגית, ועניינה החינוך לסובלנות ולשירוש מצבים שבהם תורם יד ותונף סכין על הזולת בעילות של כבוד המשפחה. הנה מצויים אנו לקראת תום העשור השישי לקיומה של מדינת ישראל, ובמאה העשרים ואחת, ועדיין מושגי כבוד מעין אלה, שאיני מקל ראש בהם כעניין של מסורת, הווי וערכים תרבותיים, חברתיים ומדיניים, משמשים גם "הסבר" – וער אני לכך שהסניגור המלומד לא הזדהה עם ההסבר אלא שייך אותו לשולחו – לרצח, לא פחות. ישנם רשויות וגורמים שמתפקידם – ובית המשפט ממלא תפקיד מסוים, אך לא מרכזי, בכך – לפעול לשירושם של מושגים אלה בהקשר החברתי, מעבר לפלילי: מערכת החינוך, הנהגה מקומית ומגזרית ועוד. מה שנטען כי הוא חלק ממערכת ערכים איננו גזירה משמים, גם אם לא ייקל לשנותו". אמנם בנידון דידן לא ברצח עסקינן, אך דקירה מעין זו יכלה גם להסתיים חלילה אחרת, ואיננו מקלים ראש גם בהשחתת פני המתלונן. יא. אשר לרמת הענישה, בע"פ 8597/07 ח' ז' נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם הוטלו שלוש שנות מאסר בפועל בפרשת דקירה, נאמר (פסקה ה(1)): "אכן, ניתן למצוא פסיקה מגוונים שונים בעבירות דקירה, והדבר מעוגן בנסיבות המקרה, בחומרת הפגיעה, בגילו ובעברו של הנאשם וכיוצא באלה. לא נתיימר לומר כי הושגה "אחידות"; אחידות של ממש אינה אפשרית כמובן, שהרי אין תיק דומה למשנהו. ואולם, יש בסופו של יום מגמה ברורה בפסיקתו של בית משפט זה, והיא נובעת מצרכי הזמן והמקום: לתרום אותה תרומה שיכול בית המשפט להרים למאבק בתופעת הסכינאות, מעין מכת "מדינה", על ידי יחס מחמיר. אכן, גם נשק חם כנראה אין קושי עצום להשיג בארצנו למודת המילואים והאבטחה (ולהבדיל הטרור), הגם שהוא טעון רישוי. אך סכין היא נשק קר השוה לכל נפש, המצוי בכל מטבח, וככל שייחם המזג כך יונף הנשק הקר, בקלות ובקלות דעת. גם במקרה דנא באה הרמת הסכין בסיטואציה שאינה מצדיקה זאת, על רקע סכסוך נושן בין משפחות ואולי ביטוי שפתיים של המתלונן שלא נשא חן בעיני המערער. כגון דא עמלים אנו לשרש. במעשי דקירה שנסתיימו בפציעה של ממש שלוש שנות מאסר בפועל, אף אם אינן עונש קל, אינו עונש חמור שיש להתערב בו. ראו גם סקירת פסיקה בע"פ 607/07 עבדל סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007), שם הושת לבסוף עונש של שנתיים (במקום שנתיים וחצי) ודובר על עונשים "הנעים סביב שתי שנות מאסר בפועל... פעמים מעלה ופעמים מטה". ואכן, מנגד לעונשים הקלים יותר ... עומדים עונשים חמורים יותר, ובהם של שלוש שנות מאסר, שהגישה המדינה, ויש גם חמש שנות מאסר, הכל לפי הנסיבות. אין לומר איפוא, גם נוכח כלל הנסיבות האישיות בנידון דידן כפי שתוארו על-ידי שירות המבחן, כי בית המשפט קמא חרג באופן המצדיק התערבות, ובודאי שאין המדובר ב"קפיצת מדרגה", כטענת הסניגור המלומד". היו גם מקרי דקירה שהביאו לענישה שהחמירה יותר, שעליה הצביע בא כוח המדינה, כמו ע"פ 10633/05 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם הוטלו חמש שנות מאסר בפועל (בנוסף להפעלת עונש על תנאי), אך היה מדובר בבעל עבר פלילי קודם; וכן 42 חודשי מאסר (ע"פ 7104/06 ג' ש' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מנגד צייד אותנו הסניגור במקבץ פסיקה שבו עונשים קלים יותר, כמו 32 חודשי מאסר (ע"פ 9230/05 חוסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) או שנתיים (ע"פ 942/04 מדינת ישראל נ רודיו (לא פורסם)), ואף למטה מזה. יב. במקרה דנא, כפי שציין גם בא כוח המדינה, הענישה – 48 חודש – לא היתה על הצד המקל, ובית המשפט קמא גם אמר זאת, בהטעימו את כלל הנסיבות. לאחר העיון החלטנו, מבלי להמעיט כהוא זה מן החומרה, להעמיד את המאסר בפועל על 40 חודש, תוך שעונש המאסר על תנאי יישאר בעינו (הפיצוי כבר שולם). הטעם לכך: התחשבנו בגילו הצעיר של המערער (18 ו- 3 חודשים בעת המעשה (ראו גם ע"פ 9884/08 רשואן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שהציגה התביעה בבית המשפט קמא); בעברו הנקי; בהמלצת שירות המבחן; באסון שפקד את המשפחה בהירצחו של האח, כעולה מן התסקיר; ובסולחה שהושגה (לגבי זאת ראו בין השאר ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם). לבל יהא ספק, אין בהפחתה זאת כדי להקל כהוא זה מחומרת המעשה, אלא כדי לשקלל גורמים שחלקם לא עמדו לפני בית המשפט קמא. יג. הערעור מתקבל איפוא במובן זה שעונש המאסר בפועל יועמד על 40 חודש, וכאמור יישאר המאסר על תנאי בעינו. ניתן היום, ‏כ"ח באייר תש"ע (12.05.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09008600_T01.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il