פסק-דין בתיק ע"פ 86/04
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 86/04
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער:
אבי כנפו
נ ג ד
המשיבה
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 21.12.03 בת.פ. 8080/02 שניתן על ידי כבוד השופט
יוסף אלון
תאריך הישיבה:
כ"ג בניסן התשס"ד (14.4.2004)
בשם המערער:
עו"ד מאיר סויסה
בשם המשיבה:
עו"ד דפנה ברלינר
בשם שירות המבחן:
מר אפרים שמאש
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
המערער הורשע בבית
המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' אלון), לאחר שמיעת
הוכחות, בגרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין
תשל"ז-1977. בגין הרשעתו גזר עליו בית המשפט עונש של 13 חודשי מאסר לריצוי
בפועל, מאסר על תנאי של 12 חודשים ואף חייבו בפיצוי המתלונן בסכום של 30,000
ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש.
1. השתלשלות העובדות
כפי שהוכחה בפרשה זו הינה יוצאת דופן בנסיבותיה. על פי הממצאים שנקבעו בהכרעת
הדין, המערער, צעיר יליד 1983, החליט לדקור בסכין את המתלונן, כיוון שחש כלפיו
טינה עזה על כך שבהיות שניהם תלמידים בבית הספר - שמונה שנים לפני כן - נהג
המתלונן להציק לו ולהעליבו ועל פי טענתו התעלל בו. לפיכך, התקשר המערער טלפונית
למתלונן, הציג עצמו בשם בדוי והשניים קבעו להיפגש בערב הארוע. המערער יצא למקום
הפגישה מצויד בסכין. בעת פגישתם אמר למתלונן כי הוא מחכה כבר שמונה שנים לרגע זה
של נקמה, שלף את הסכין ודקר את המתלונן שתי דקירות בבטנו. כתוצאה מאותן דקירות
נפגע המתלונן בכבדו, ואושפז למשך 4 ימים. בנוסף לכך נגרמה למתלונן חבלה נפשית קשה
שכן הוא נכנס למצב של חרדה, ונזקק לטיפול נפשי.
בבית המשפט קמא טען
המערער להגנתו טענות שונות, עובדתיות ומשפטיות. לגרסתו, אכן התקשר למתלונן, קבע
עמו פגישה, ואמר לו שהוא רוצה לדבר אתו כדי שהלה יפסיק ללגלג עליו. העניינים
התפתחו כך שהמתלונן המשיך ללעוג לו בעת שהשניים נסעו יחד ברכבו של המתלונן, ואז
המערער היכה את המתלונן בעורפו. בעקבות זאת יצאו השניים מהרכב, החלו "בקרב
דחיפות", ובשלב מסויים כשהמתלונן התכופף, המערער סבר כי המתלונן עומד לתקוף
אותו ולכן שלף את אולרו כשפעולתו היתה בגדר הגנה עצמית. עוד טען המערער כי סכינו
השלופה ננעצה בבטן המתלונן בלא כוונה בעת הדחיפות ההדדיות כשהוא והמתלונן דחפו זה
את זה.
בית המשפט המחוזי
ניתח את הראיות שהיו בפניו, ודחה את טענת ההגנה העצמית בקובעו כי טענה זו נשללה אף
על פי עדותו של המערער עצמו. בית המשפט קמא קבע כי המערער הוא שיזם את הפגישה תוך
התחזות בשם אחר, הוא זה שללא כל התגרות תכופה מצד המתלונן היכה אותו בעורפו, שלף
את הסכין מכיסו ודקר את המתלונן בלא שנמצא בדל ראיה כי המתלונן תקף אותו או שהיו
סימני סכנה שנשקפה כביכול למערער מצד המתלונן. את טענת ההגנה העצמית הגדיר בית
המשפט קמא כ"טענת סרק קלוטה מהאוויר וחסרת רמז בראיות". כמו כן דחה בית
המשפט את הטענה כי המערער שלף את הסכין בלא כוונה לעשות בה שימוש, אלא רק כדי
להרתיע את המתלונן, וכי תוך כדי המאבק נדקר המתלונן בשגגה. בית המשפט סבר כי גרסת
המערער עצמו מחזקת את עדות המתלונן ותומכת במסקנה כי השתלשלות הארועים היתה כפי
שתוארה על ידי המתלונן, ולפיה דקר המערער את המתלונן בבטנו בכוונה לגרום לו לחבלה
חמורה. בהכרעת דינו ציין עוד בית המשפט כי בין אם היה בסיס לתחושת המערער כי
המתלונן פגע בו בילדותו ובין אם לאו, אין ספק כי המערער נשא בליבו שנאה כמעט
אובססיבית למתלונן, והיא שהביאה אותו לצורך לבטא תחושת נקם "ולסגור חשבון"
עם המתלונן.
2. בערעור שלפנינו טען
סנגורו המלומד של המערער כנגד הקביעות העובדתיות הללו; לשיטתו, התעלם בית המשפט
מראיות ההגנה, מהן התבקשה המסקנה כי אין לסמוך על המתלונן, כי מדובר באדם
מניפולטיבי ובלתי מהימן, וכי לא היה מקום להשתית הרשעה על גרסתו. עוד חזר הסנגור
על טענות באשר לנסיבות הדקירה, ועל כך שהמערער לא בא במטרה לדקור את המתלונן. כל
טענותיו של הסנגור בפנינו, הועלו על ידו בבית המשפט קמא ונדחו.
טענות הערעור כנגד
ההרשעה מבוססות בעיקרן על נסיונו של הסנגור לקעקע את ממצאי העובדה ואת קביעות
המהימנות של בית המשפט קמא. כלל ידוע הוא כי בקביעת ממצאים המבוססים על מהימנות
העדים, לא יראה בית משפט זה להתערב, וכי לערכאה אשר שמעה את העדים והיתה לה
הזדמנות להתרשם מהם, יש יתרון בענין זה. על כן ההתערבות בממצאי מהימנות היא חריגה
ושמורה לנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בעניינו של
המערער מנומקת ומפורטת היטב; בית המשפט דחה מכל וכל את גרסת המערער והעדיף את גרסת
המתלונן, תוך שהוא מביא את נימוקי מסקנתו המבוססים על הראיות ועל הגיונם של דברים.
לא מצאנו כי יש בטענות הערעור טעם המצדיק התערבותנו בהכרעת הדין ולפיכך החלטנו
לדחות את הערעור על ההרשעה.
3. אשר לערעור על חומרת
העונש, טען בפנינו הסנגור כי נסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות שלא להטיל עליו
עונש מאסר בפועל, ובמיוחד טען כי ההתפתחות שחלה מאז ביצוע העבירה, יש בה כשלעצמה
כדי להצדיק את ביטול עונש המאסר. גזר דינו של בית המשפט קמא נומק היטב ובית המשפט
תיאר בפירוט את השיקולים לחומרה ולקולה. הוא עמד על כך כי המערער הורשע בדקירות
שאינן דקירות ספונטניות מתוך להט ויכוח אלא שהמעשה העברייני היה מתוכנן בקפידה,
בוצע בקור רוח ותוצאותיו היו קשות ופגעו פגיעה חמורה בגופו של המתלונן. לא נעלם
מבית המשפט קמא כי במהלך משפטו, בעת שהמתין לתסקיר שירות המבחן, גויס המערער
לצה"ל, ואף נקלט בשירות הצבאי. שירות המבחן המליץ בפני בית המשפט המחוזי להימנע
מהטלת עונש מאסר כדי לאפשר למערער את המשך שירותו הצבאי, ועל אף כל אלה החליט בית
המשפט כי בשל החומרה הרבה של מעשי הדקירות והנסיבות שנלוו להם, יש לדחות את שיקולי
השיקום ולהעדיף ענישה משמעותית. בית המשפט ציין את חשיבותו של ההיבט ההרתעתי
שבעונש במיוחד בתקופה בה תופעת השימוש בסכין במהלך ויכוחים וסכסוכים היא כה נפוצה.
בעת הדיון בערעור
הוגש לנו תסקיר משלים ממנו עולה כי המערער ממשיך בשירותו הצבאי וכי לאחר קשיי
הסתגלות השתפר תפקודו בצבא, ומפקדו הישיר ציין את שביעות רצונו ממנו; עוד ציין
שירות המבחן כי גזר הדין השפיע על המערער וכי כיום הוא מביע חרטה והחל בתהליך
שמצביע על הבנת המשמעות של העבירה ופגיעתה בקרבן. שירות המבחן המליץ אפוא, לאפשר
את המשך תהליך השיקום של המערער, ולשם כך להמיר את עונש המאסר למאסר שירוצה
בעבודות שירות, זאת רק בתום השירות הצבאי. נוכח המלצה זו, התלבטנו לא מעט, שכן
קביעת האיזון המתחייב בין השיקולים הנוגעים לסיכויי שיקומו של המערער לבין שיקולי
הגמול וההרתעה, אינה פשוטה כלל ועיקר. בסופו של הליך השקילה, באנו לידי מסקנה כי
צדק בית המשפט קמא במסקנתו, לפיה בנסיבות הענין "חומרת מעשיו של המערער ותוצאותיהם
מכריעה את הכף". המעשה העברייני הינו חמור ביותר, ועונש המאסר שהוטל על
המערער אינו חמור בעמדו אל מול העבירה שביצע. שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך
בנסיבות הענין אין הם יכולים לגבור על חובתו של בית המשפט להעניש בשל מעשה אלימות
קשה ופוגעני. בתי המשפט מצוּוים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו
בקירבנו, בהטלת עונשים מרתיעים. אם אכן היטיב המערער את דרכו ועלה על דרך השיקום,
יש לקוות שיתמיד בה גם לאחר ריצוי עונשו.
אשר על כן הערעור
על ההרשעה ועל העונש נדחים.
המערער יתייצב
לריצוי עונשו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום א' 18.7.04 עד לשעה 10:00.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת
ד' ביניש.
ניתן היום, כ"א
בסיון התשס"ד (10.6.2004).
ה נ ש י א ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04000860_N03.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il