פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 8598/01
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8598/01
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
אליהו חננאשוילי
נ ג ד
המשיבה
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 20/09/2001, בת.פ 1127/00, שניתן על ידי כבוד השופט י' צמח.
תאריך הישיבה:
ט"ז בכסלו התשס"ג (21.11.02)
בשם המערער:
עו"ד יונתן וינגרטן
בשם המשיב:
עו"ד דפנה ברלינר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. המערער, אליהו חננאשוילי, הורשע בשורה ארוכה של עבירות: קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון למכירת רכב גנוב, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר, מעשה פזיזות ורשלנות, ונהיגה ללא רישיון וללא תעודת ביטוח תקפה. תמציתן של העובדות שיוחסו לו היא שהמערער קשר עם אחרים, וביניהם עד התביעה עמוס בן-דוד, למכור לתושב מחנה שועפאט, רכב גנוב מסוג פיאט אונו. נראה כי מידע על העסקה המתוכננת גונב לאוזניה של המשטרה, ובעקבות כך עקבו שוטרים אחר מכונית הפיאט בה נהג המערער, ובשלב מסוים ניסו לעצור אותו. אך המערער נמלט תוך שהוא נוהג ברכבו במהירות גבוהה, מסכן את המשתמשים בדרך, ובאחד השלבים אף נגח עם רכבו במכונית בה נסעו השוטרים אשר דלקו אחריו. משהגיע המערער לרחוב ללא מוצא, עשה אחד השוטרים ניסיון נוסף לעצור אותו, אך המערער התעשת, המשיך בנסיעה, וכתוצאה מכך נחבל השוטר. בסופו של דבר נטש המערער את הרכב, אך הוא לא נעצר באותו יום, אלא רק לאחר כשלושה חודשים, והיה זה בעקבות מעצרו על ידי תחנת המשטרה באשקלון בגין עניין אחר.
בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט המחוזי למערער שלוש וחצי שנות מאסר ושנה וחצי מאסר על-תנאי. כמו כן הופעלו שלושה מאסרים על-תנאי כשהם חופפים ביניהם, ומצטברים באופן חלקי לעונש המאסר שנגזר בתיק זה, והתוצאה הכוללת היא שעל המערער לשאת ב-5 שנות מאסר. כן נפסל המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים מיום שחרורו מהכלא.
2. המערער משיג על הרשעתו, ובא-כוחו, עו"ד י' וינגרטן, מנה בפירוט רב שורה של נימוקים אשר יש בהם, להשקפתו, כדי להפוך את קערת ההרשעה על פיה. לטענתו, זיהויו של שולחו כמבצען של העבירות לוקה בחסר, הואיל ומתוך שלושה שוטרים שנכחו בזירה ואשר נחלקו בדעותיהם ביחס לגילו של הנהג-העבריין, רק אחד מהם הצליח לזהות את המערער במסדר זיהוי בתמונות. בא-כוח המערער הפנה גם למחדלים בחקירה, ובין היתר לעובדת מעצרו המאוחר של שולחו אשר, לטענתו, שללה ממנו את האפשרות לזכור היכן היה ביום האירוע, וממילא גם נמנעה ממנו האפשרות לטעון "במקום אחר הייתי". בסוגיה זו של מחדלי חקירה, הפנה בא-כוח המערער גם לכך שעדים נוספים אשר יכלו לסלק ספק בשאלת הזיהוי, לא נקראו לעדות, וביניהם כאלה שניתן היה לאתרם ללא קושי. לבסוף טען בא-כוח המערער, כי הגנתו של שולחו קופחה גם משום שסנגורו הקודם לא התנגד להגשתה של תעודת חיסיון על חלק ממסמכי התביעה, ואפשר שבאלה מצויות ראיות אשר היו עשויות להפריך את החשד שדבק במערער.
הערעור הופנה גם כנגד חומרת העונש, ובמישור זה נטען כי העונש חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת.
3. נקדים ונאמר כי לא מצאנו בערעור זה עילה להתערבותנו, ועל כן גם פטרנו את באת-כוח המשיבה מתשובה.
באשר לתעודת החיסיון, נדמה כי מוטב היה לולא נטענה טענה זו, הואיל ולא ידועים לנו מניעיו של סניגורו-דאז של המערער שלא להתנגד להגשת התעודה, ועל כן בצד האפשרות שמדובר במחדל, כטענת הסניגור-דהיום, אפשר שהסניגור הקודם חשש כי חשיפת המידע החסוי עלולה לפגוע בהגנת המערער.
באשר להרשעה - שתיים הן הראיות עליהן ביסס בית המשפט את הרשעתו של המערער. האחת היא זיהויו של המערער במסדר זיהוי בתמונות על ידי אחד השוטרים. בא-כוח המערער התקשה להצביע על פגמים שנפלו במסדר הזיהוי, שהרי הוא נערך בנוכחות הסניגור הקודם, אשר היה גם זה אשר בחר את 8 התמונות שהוצגו בפני השוטר המזהה. ובאשר לדמיון בין התמונות שהוצגו במסדר, גם על כך נתן השופט המלומד של בית משפט קמא את דעתו, כאשר קבע (ראה סעיף 14 להכרעת הדין) כי: "התמונות דומות מאוד זו לזו ולנאשם, ונדרש כושר אבחנה דק כדי להצביע על הנאשם". להשלמת התמונה נוסיף, כי האדם שהשוטר ברקוביץ הצביע על תמונתו הוא "חננאשבילי אלי, ת.ז. 2 - 01424709" (ראו דו"ח מסדר הזיהוי).
הראיה האחרת עליה ביסס בית משפט קמא את פסק-דינו, היא עדותו של עמוס בן-דוד, אשר נמנה, כאמור, על בני החבורה אשר הגיעו לירושלים במטרה למכור את הרכב הגנוב, אף שראוי לציין כי גרסתו של בן-דוד לעניין מטרתה של אותה נסיעה היתה שונה ונעדרת כוונה פלילית. לענייננו חשוב, שעמוס בן-דוד הכיר את נהגה של מכונית הפיאט, ואף שטען כי זה אינו המערער, הוא מסר את נתוניו של אותם אדם, התואמים לחלוטין לאלה של המערער, היינו, שמו - אליהו חננאשווילי, כינויו - "גוצ'ה", מוצאו - גרוזיני, ועיר מגוריו - אשקלון. מכאן אתה למד עד כמה מופרכת הטענה לפיה זיהוי המערער על ידי ברקוביץ היה שגוי, ומנגד ברור הוא כי בן-דוד לא הקפיד לומר את האמת במהלך עדותו בבית המשפט, ונדמה כי אין קושי לעמוד על מניעיו לנהוג כך.
אנו שותפים לדעתו של בא-כוח המערער, לפיה ביתר שקידה יכלה המשיבה, באמצעות היחידה החוקרת, להביא לבית המשפט ראיות רבות וטובות יותר מאלו עליהן היא ביססה את עתירתה להרשעת המערער. אך אנו גם סבורים כי אין בכך להושיע את המערער, הואיל, וכפי שהבהרנו, גם בראיות הקיימות די היה כדי לקבוע, ומעבר לספק סביר, כי המערער היה נהגו של הרכב הגנוב.
מכאן התוצאה, שדין הערעור על ההרשעה להדחות, וכך אנו סבורים שיש לנהוג בערעור על העונש. למערער שורה ארוכה ביותר של הרשעות פליליות, בגינן נשא בעונשי מאסר, אך תמיד חזר לסורו, וגם עונשי מאסר על-תנאי, חלקם כבדים ביותר, לא הרתיעו אותו ולא גרמו לו להפנים את לקחי העבר. במצב זה נדמה שלא נחטא לאמת אם נאמר כי המערער בחר בעבריינות כדרך-חיים, ועל כן לא היה מנוס מלשוב ולכלוא אותו, והפעם לתקופה ממושכת, על מנת לנסות ולחסוך בדרך זו את נזקו מהציבור.
הערעור נדחה.
ניתן היום, ט"ז בכסלו תשס"ג (21.11.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 01085980_O02.doc/ שמ
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il