בנק ירושלים בע"מ נ. הניה גלברט

פסק-דין בתיק ע"א 8596/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8596/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: בנק ירושלים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. הניה גלברט 2. מאיר שפירא, עו"ד 3. צבי ביאלוסטוצקי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.8.07 בהפ 1017/04 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל, סגנית נשיא בשם המערער: עו"ד עמנואל צנטלר בשם המשיבה 1: עו"ד אריה קמר בשם המשיב 2: עו"ד אלישע אטיאס בשם המשיב 3: עו"ד שרגא בודה פסק דין השופט נ' הנדל: 1. בפנינו מונח ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בהפ 1017/04 (השופטת דרורה פלפל, סגנית נשיא), אשר קבע כי המשכנתא משנת 1995 הרשומה על הנכס מושא הערעור בטלה, אך נמנע מלהחיות מחדש את המשכנתאות הקודמות שרבצו על הנכס ונמחקו. העובדות הצריכות לעניין 2. משיבה 1 הייתה רשומה כבעלים של ¼ חלקים מתוך חלקה 16 בגוש 6122 בעיר בני ברק (להלן 'הנכס'). לשם הבטחתן של 2 הלוואות, שנטל משיב 3 מהמערער, שיעבדה משיבה 1 את זכויותיה בנכס בשתי משכנתאות בשנים 1991 ו-1992. ביום 13.2.95 נרשמה משכנתא אחת ללא הגבלת סכום על זכויותיהם של ארבעה מבעלי הנכס, ובהם משיבה 1. זאת, במקום שתי המשכנתאות מ-1991 ומ-1992 – שנמחקו. שטר המשכנתא מ-1995 נחזה להיות חתום בידי משיב 2 (להלן 'עו"ד שפירא') בשמה של משיבה 1. בחודש מרץ 2004 קיבלה משיבה 1 התראה מלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, לפיה היא נדרשת לשלם למערער סכום העולה על 4 מיליון ₪ עקב אי פירעון משכנתא וכן שננקטו נגדה הליכים למימוש זכויותיה בנכס. בתגובה, הגישה משיבה 1 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתאריך 21.7.04, במסגרתה טענה כי חתמה בסוף שנות ה-80 על ייפוי כוח "בלנקו" שהביא לה משיב 3 לצורך הסמכת עורכי-דין לטפל בהליכים משפטיים נגד דיירים שהחזיקו בחנויות בנכס. בית המשפט המחוזי נתן צו מניעה זמני (בש"א 16899/04) לעיכוב ביצוע ההליכים המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים למימוש ולמכירת זכויותיה של משיבה 1 בנכס, עד למתן פסק דין בתובענה. ביום 25.12.05 הגיש המערער הודעה לבית המשפט המחוזי, לפיה ננקטו נגד משיבה 1 הליכים נוספים בלשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק דין, שחייב את משיבה 1 ובעלה לשלם למערער סכום העולה על 650,000 ₪. מההודעה עולה כי בא כוח המערער מונה ככונס נכסים על זכויותיה של משיבה 1 בנכס לשם מימוש העיקול וגביית חובה האישי. בפסק דין הצהרתי קבע בית המשפט המחוזי כי המשכנתא משנת 1995 הרשומה על הנכס, כמו גם ההליכים שננקטו למימושה בתיק הוצל"פ (י-ם) 03-09317-04-9, בטלים. בבסיס ההחלטה על ביטול המשכנתא האמורה עמדה הקביעה כי החתימה, הנחזית כחתימתו של עו"ד שפירא על גבי שטר המשכנתא משנת 1995, אינה חתימתו. לא נקבעו ממצאים בכל הנוגע לזהות האחראים לזיוף. כיוון שמדובר בסעד מן היושר הוחלט כי ביטול המשכנתא יעוכב עד לתאריך 15.10.2007, כדי שהמערער יוכל להסדיר ענייניו כדין אם ירצה בכך. באשר למשכנתאות מהשנים 1991 ו-1992 נפסק שהללו נחתמו ונרשמו בהסכמת משיבה 1 וכי הדבר עלה בקנה אחד עם רצונה והתנהגותה בשנים הרלוונטיות, לאור מערכת היחסים ההדוקה שלה עם משיב 3. אומנם, הבקשה לביטול רישום המשכנתא משנת 1995 קבעה במפורש שתנאי לביטול רישום המשכנתאות משנת 1991 ו-1992 הוא רישום משכנתא בדרגה ראשונה על המקרקעין בלא הגבלת סכום. אולם, המערער לא הגיש תובענה כדין להחייאת המשכנתאות. משכך, נמנע בית משפט קמא מלהורות על רישומן מחדש של המשכנתאות מהשנים 1991 ו-1992. טענות הצדדים 3. המערער טוען כי משהורה בית משפט קמא על בטלותה של המשכנתא משנת 1995, בטל עמה גם התנאי שאפשר את מחיקתן של שתי המשכנתאות מהשנים 1991 ו-1992. לשיטתו, תוצאת ביטולו של שטר המשכנתא מ-1995 היא כי זה מעולם לא נרשם ומשכך יש לראות במשכנתאות מ-1991 ו-1992 כאילו מעולם לא נמחקו. המערער מוסיף כי נוכח מכירת המקרקעין האמורים בהליכי כינוס נכסים ורישומם על שם הרוכש בהליכי ההוצאה לפועל – אין כל צורך בהחייאתן של המשכנתאות לשם מימוש המקרקעין. המחלוקת, אפוא, נתחמת לשאלת האופן בו ייזקפו תקבולי התמורה המצויים בידי כונס הנכסים. במילים אחרות, האם ייזקפו לזכות חובו של משיב 3 או שמא לזכות חובה של משיבה 1. לעניין זיוף חתימתו של עו"ד שפירא גורס המערער כי יש להבחין בין זיוף חתימתו של עו"ד שפירא כמיופה כוח לבין זיוף חתימתה של משיבה 1, אשר זכויותיה בנכס שועבדו במשכנתא משנת 1995. לתפישתו, משיבה 1 אינה צריכה לצאת נשכרת מהעובדה כי הדרך לביצוע הרישום הייתה פסולה, שכן אינה נפגעת מהזיוף. המשכנתאות שחייבו אותה לכל דבר עד לאותו היום הוחלפו אך באחרת, שהוציאה לפועל את רצונה והסכמתה גם אם חתימת עורך הדין בה זויפה. אין זה הוגן כי המקרקעין שהיו משועבדים בשעבוד תקף לכל דבר ועניין ישוחררו מהשעבוד רק כיוון שנעשה זיוף בעת רישום משכנתא חדשה, שהחליפה את השתיים הקודמות לה. יתרה מכך, בעוד שבמישור היחסים שבין משיב 3 לבין עו"ד שפירא מדובר אכן בזיוף, הרי שבמישור היחסים בין משיב 3 לבין משיבה 1 עסקינן בפעולה בתוקף הרשאה. המערער תולה את האשם בזיוף החתימה במשיב 3. מהעבר האחר מאמצת משיבה 1 את הכרעתו של בית משפט קמא. לטענתה, המערער צריך היה להגיש תובענה עצמאית נפרדת בדבר רישום שתי המשכנתאות הקודמות, אך את מכשול דיוני זה לא צלח. אף לגופו של עניין סבורה משיבה 1 כי שתי המשכנתאות מהשנים 1991 ו-1992 חסרות כל תוקף. המשכנתא משנת 1991 נחתמה מבלי שמשיבה 1 הבינה על מה חתמה ואילו המשכנתא משנת 1992 נחתמה בהיעדר סמכות. לא זו אף זו, משיבה 1 לא הסמיכה את עו"ד שפירא למשכן את זכויותיה או לעשות כל פעולה משפטית בשמה. מכאן שחתימתו בשמה משוללת כל נפקות וכפועל יוצא – משכון זכויותיה בחלקה לטובת המערער בטל מעיקרו. עו"ד שפירא, הוא משיב 2, טוען להתיישנות העתירה כלפיו מכוח חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 ופקודת הנזיקין. הוא מבקש מבית משפט זה להתערב ולשנות את מסקנתו המשפטית של בית משפט קמא בדבר אי מילוי תפקידו כפרקליט. לגרסתו, נהג כראוי ובאופן סביר בהתחשב במכלול נסיבות המקרה. משיבה 1 שימשה חותמת גומי של משיב 3 במגוון עסקאות מקרקעין, חתמה על כל מסמכי ההלוואות והמשכנתאות ונתנה בו אמון מלא. לפי קו טיעון זה, לא נודעת כל משמעות לשאלה האם הבינה משיבה 1 את מהותן של העסקאות אם לאו, שהרי לא הביעה בהן עניין מלכתחילה ובכל מקרה הייתה חותמת בשעתו על כל מסמך שמשיב 3 היה מביא לה. משיב 3 סבור כי על פסק דינו של בית משפט קמא להתבטל, אך מנימוקים שונים משל המערער. לגישתו, שיקולי צדק מחייבים את השבתן של שתי המשכנתאות מהשנים 1991 ו-1992 על כנן עם ביטול המשכנתא משנת 1995. המערער הוא נושה מובטח מכוח מספר מקורות חלופיים המשלימים זה את זה: המשכנתא משנת 1995; המשכנתאות האמורות מהשנים 1991 ו-1992, שבוטלו כתנאי לרישום המשכנתא מ-1995; הסכמי המשכון שנרשמו לטובת המערער בהסכמי ההלוואות מהשנים 1991 ו-1992; והשעבוד על הנכס הקיים מכוח תחלוף משכון לפי סעיף 13 לחוק המשכון התשכ"ז-1967. ויתור על השעבודים מהשנים 1991 ו-1992 משמעותו עשיית עושר ולא במשפט של משיבה 1. כמו כן, משיב 3 מתנגד לטענה כי זייף את חתימתו של עו"ד שפירא וגורס שההכרעה בשאלה זו אינה רלוונטית לדיוננו. בכל מקרה, הוא מציין שנוכח שיתוף הפעולה המוחלט ויחסי האמון המיוחדים שנקשרו בינו לבין משיבה 1 לא הייתה לו כל סיבה להשתמש בייפוי כוח פסול. דיון 4. ביסוד הכרעת בית המשפט המחוזי בדבר ביטול המשכנתא משנת 1995 עומד הממצא שבפועל משיב 2 לא חתם על המשכנתא, הגם ששמו מופיע על גבה. זהו ממצא עובדתי מובהק, המבוסס על התרשמותו הישירה של בית המשפט המברר – אך לא רק. משיב 2 הגיש חוות דעת מטעם גרפולוג משפטי ובה נקבע: "קיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגת זהות מספר 1), שהחתימות שבמחלוקת לא נחתמו על ידי עורך דין מאיר שפירא. לדעתי, קיים ניסיון לא מוצלח של חיקוי חתימתו של עורך דין מאיר שפירא על פי מודל חתימתו". עמדת המומחה מקבלת משנה תוקף לאחר שהצדדים לא ביקשו לחקור אותו חקירה נגדית בהליך קמא ושאף לא הוגשה כל חוות דעת נגדית. בית המשפט המחוזי התייחס גם להתנהגות המערער ומשיב 2. כך, הוצגה פנייתו המיידית של משיב 2 למערער, עם קבלת תובענת משיבה 1 ומכתביה, מול הימנעות המערער מעריכת בדיקה יסודית של טענות משיב 2. הנה כי כן, מסקנת בית המשפט המחוזי אינה נשענת על התרשמותו בלבד – הגם שלא נהוג שערכאת ערעור תתערב בכך – אלא גם על ראיות נוספות התומכות במסקנה זו. אין זה פלא כי הממצא העובדתי האמור מוביל למסקנה המשפטית שיש למחוק את המשכנתא משנת 1995. פשיטא, שחתימה מזויפת על משכנתא אינה עניין טכני, אלא יורדת לשורשו של עניין. בצדק דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה החתימה המזויפת של משיב 2 אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תקפות המשכנתא, משום שבכל מקרה פעל משיב 3 מכוח ההרשאה שניתנה לו על ידי משיבה 1. ברם, חתימה מזויפת של עורך דין על גבי שטר משכנתא כמוה כהיעדר חתימה. זאת, במיוחד לנוכח מסקנת בית משפט קמא כי לא הוצגו די ראיות כדי לקבוע את זהותו של הזייפן. טענה נוספת מפי משיב 2, שיש לדחותה, היא שמשיבה הייתה נכונה לחתום על כל מסמך שמשיב 3 היה מביא בפניה. כמובן, יש בכך לפגוע באוטונומיה של משיבה 1 ובכל מקרה אין בקו טיעון זה לגבור על היות המסמך מזויף. טיעון זה צופן בחובו גם את ההנחה העובדתית, המקובלת על משיבה 1, לפיה היא לא הסכימה ולא הסמיכה בצורה מפורשת את משיב 2 למשכן את זכויותיה. היעדרו של מרכיב זה מאיין אף הוא את תוקפו של שטר המשכנתא. המערער מסתייג מקביעה נוספת של בית המשפט המחוזי. נפסק כי הגם שיש להורות על ביטול המשכנתא משנת 1995, אין מקום להורות על החייאת המשכנתאות מהשנים 1991 ו-1992. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהמערער לא הגיש תובענה כדין להחייאתן. גם כאן לא נפלה כל טעות משפטית בפסק הדין מושא הערעור. קנה המשענת המשפטי הוצג בעניין אוסיפובה (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין (30.12.08) מפי השופטת א' חיות): "ההלכה הנוהגת עימנו היא כי, ככלל, לא יעניק בית המשפט לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. עוד נפסק כי במקרים שבהם עולה מן הנסיבות שנתבררו במשפט הצורך להעניק לתובע סעד שלא נתבקש, הדרך להתגבר על העדר עתירה לאותו הסעד היא באמצעות בקשה לתיקון התובענה (ראו: ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח, פ"ד מא(4) 401, 404 (1987); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי, 154 (מהדורה תשיעית, 2007) (להלן: גורן, סדר הדין האזרחי); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 581 (מהדורה 15, 2007)). בנסיבות מיוחדות רשאי אמנם בית-המשפט לפסוק סעד שלא התבקש מפורשות לתיתו גם בלא שהוגשה בקשה לתיקון כתבי הטענות, אך זאת במקרים חריגים בלבד ובהתקיים מספר תנאים ובהם התנאי כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש וכן כי כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית-המשפט והצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש (ראו: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 לפסק דינו של השופט לוי ([פורסם בנבו], 8.6.2005); רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372 (1988); ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1988); גורן, סדר הדין האזרחי, 78)." המקרה בפנינו אינו נופל לגדר הנסיבות החריגות המנויות לעיל. עסקינן בתביעה למתן פסק דין הצהרתי. הליך זה, מטבעו, תחום וממוקד היטב. בנוסף, התובענה הוגשה נגד המערער על ידי משיבה 1. טענות האחרונה בערעור נגד החייאת המשכנתאות מהשנים 1991 ו-1992 מחזקת את עמדת בית המשפט, לפיה ראוי שהעניין יתברר בהליך נפרד. אם לא די בכל אלה, בית משפט קמא נהג ברגישות דיונית כלפי זכויות המערער. בסיום פסק הדין הוסיף מיוזמתו: "המדובר בסעד מן היושר, ועל מנת שאלמנט היושר והיושרה ימשיכו להתקיים גם לאחר הוצאתו של פסק דין זה, אני קובעת שביטול המשכנתא ייכנס לתוקפו רק בתאריך 15.10.07, וזאת כדי לאפשר לבנק אם יאבה בכך, להסדיר כדין ענייניו" (עמודים 27-28 לפסק הדין). הוראה זו מחלישה עד מאוד את עמדת המערער בפני בית משפט זה, לפיה היה על בית משפט קמא להידרש לעניין במסגרת התובענה שהוגשה על ידי משיבה 1. האמור מוליך להערה נוספת. גם בפן המעשי לא היה מקום שהמערער יגיש את הערעור, המורכב משני ראשים: הראש האחד עניינו המשכנתא משנת 1995 ואילו הראש האחר עוסק בשתי המשכנתאות הקודמות מהשנים 1991 ו-1992. באשר לראש הראשון, קביעת בית משפט קמא מבוססת על ממצא עובדתי גרידא. ביחס לראש השני, היה על המערער להגיש תובענה נפרדת להחייאת המשכנתאות במקום להגיש ערעור, ששמיעתו עשויה לארוך זמן רב בהתחשב בעומס התיקים הקיים. נקודה זו מודגשת ביתר שאת נוכח דברי המערער כי על רקע ההוראה האמורה של בית המשפט המחוזי, "נאלץ להגיש, למען הזהירות, תובענה מתאימה" (סעיף 22 להודעת הערעור). כך או כך, המערער לא הצביע על כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק התערבותו של בית משפט זה. 5. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ולנוכח טענות כל אחד מהמשיבים, לחייב את המערער לשלם למשיבה 1 סך 15,000 ₪. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ט באדר התש"ע (15.3.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07085960_Z08.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il