מוחמד מוסא חסן פלאח נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז ה

16 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 8595/17 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופטת ע' ברון המערער: מוחמד מוסא חסן פלאח ואח' נ ג ד המשיבים: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז הצפון 2. המרכז למיפוי ישראל 3. רשם המקרקעין נצרת 4. רשות מקרקעי ישראל - מחוז הצפון 5. אחמד מוסא חסן פלאח 6. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - גליל מזרחי 7. אוסאמה אליאס ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת מתאריך 27.09.2017 ב-עת"מ 21511-02-17 תאריך הישיבה: כ' בחשוון התשע"ט (29.10.2018) בשם המערער: עו"ד סאלח עבדאללה; עו"ד חוסיין אבו חוסיין בשם המשיבים 4-1: עו"ד רנאד עיד בשם המשיב 5: עו"ד מוחמד אבראהים פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ב-עת"מ 21511-02-17 (כב' השופט א' קולה), בגדרו נדחתה עתירת המערערים כנגד החלטת ועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, אשר בתורה דחתה את ההתנגדות שהמערערים הגישו כנגד תכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים, הידועה כתכנית מס' ג/21423 (להלן: התכנית). כן כללה העתירה שנדחתה, בקשה לבטל את אישור התכניות לצרכי רישום שניתנו מכוחה של התכנית ושמספריהן: 1792/16 ו-1793/16 (להלן: התצ"רים). להלן נביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול. רקע עובדתי המערערים והמשיב 5 (להלן: אחמד) הם אחים, אשר מחזיקים מאז שנת 1976 בבעלות משותפת בחלקות המקרקעין נשוא התכנית, כאשר שלוש מתוך חלקות המקרקעין הנ"ל מצויות גם בבעלות משותפת של המשיבה 4 (להלן: חלקות המקרקעין, או: החלקות). בתאריך 06.01.2008 אחמד הגיש לבית משפט השלום בנצרת תביעה לפירוק השיתוף בחלקות המקרקעין. בגדר התביעה, התמנה מודד, אשר הכין הצעה לפירוק השיתוף. ואולם בית משפט השלום הנכבד מחק את התביעה, לאחר שאחמד לא שילם את שכר טרחת המודד. במקביל, אחמד הגיש לוועדה המקומית לתכנון ולבניה "הגליל המזרחי", היא המשיבה 6 בערעור שלפנינו, ולוועדה המקומית לתכנון ולבניה "יזרעאלים", את התכנית (שהינה, כאמור, תכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים עבור החלקות). הטעם לכך שהתכנית הוגשה לשתי ועדות מקומיות שונות היה נעוץ בכך שחלקות המקרקעין נמצאות בתחום שיפוטן של אותן שתי וועדות לתכנון ולבניה. המערערים הגישו התנגדות לוועדות המקומיות שאליהן התכנית הוגשה. טענתם העיקרית, במסגרת ההתנגדות, הייתה כי בגדר התכנית, שטחים שעד לאותה העת היו בחזקתם של בעלים מסוימים, יועברו, לאחר כניסת התכנית לתוקף – לבעלותם של בעלים אחרים. המשיבה 6 דחתה את התנגדות המערערים והם בתגובה הגישו ערר לוועדת הערר המחוזית. בתאריך 03.12.2013 ועדת הערר המחוזית נתנה את החלטתה בערר שהוגש לה וקבעה כי אין זה ראוי לפצל את התכנית לשתיים בהתאם למרחבי התכנון השונים. משכך, ועדת הערר קבעה כי הדיון בתכנית יועבר למשיבה 1, והחלטות הוועדות המקומיות ייחשבו, לדידה של המשיבה 1, כהמלצות בלבד. לאחר העברת התכנית לדיון בפני המשיבה 1, הוגשו כנגדה שתי התנגדויות – האחת מטעם המערערים והשנייה מטעם רשות מקרקעי ישראל. בתאריך 14.05.2014 התקבלה החלטת ועדת המשנה לשמיעת התנגדויות של המשיבה 1, שקבעה, בין היתר, כי טענות הצדדים הנוגעות לטבלאות ההקצאה והאיזון של חלקות המקרקעין יועברו לשמאי הוועדה המחוזית לשם עריכת חוות דעתו בעניינן. ועדת המשנה הוסיפה וקבעה כי הצדדים יוכלו לפרט את טענותיהם בהקשר זה לפני שמאי הוועדה המחוזית, וכי וועדת המשנה תשוב ותתכנס לאחר קבלת חוות דעתו של השמאי. לאחר הגשת חוות דעתו של שמאי הוועדה המחוזית – לוועדת המשנה להתנגדויות, ועדת המשנה קבעה בישיבתה מתאריך 07.01.2015, בין היתר, כלדקמן: "2. יוגש מסמך חתום על ידי עורכי התוכנית לפיו קרקע תפוסה אינה מוקצית אלא למחזיק בה. 3. לעניין התנגדויות הבעלים הפרטיים – מתנגדים אלו לא הגישו כל חומר לאחר הדיון הקודם של הוועדה ושמאי המחוז לא מצא פגם בתכנית לאור התנגדויותיהם כפי שהובעו במסמכי ההתנגדויות ובפרוטוקול הוועדה, כפי שהועברו אליו. הוועדה מחליטה, בהתאם לחוו"ד השמאי מטעמה, לדחות את הטענות בדבר פגיעה במתנגדים עקב פעולות איחוד וחלוקה. בהתאם לחוו"ד השמאי מטעם הוועדה עונים לוח ההקצאה וטבלאות האיזון על הוראות החוק, התקנות ותקן 15, ולפיכך נשמר השוויון היחסי הנדרש בחוק בין הבעלים השונים. מכל אלה ההתנגדות נדחית". בהמשך, בתאריך 05.08.2015 התכנית פורסמה ברשומות. בתאריך 22.10.2015 המערערים עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: עת"מ 45257-10-15; להלן: העתירה הראשונה) ובמסגרת עתירתם ביקשו לבטל את התכנית, ולחלופין, להחזירה לדיון לפני המשיבה 1. בתאריך 25.01.2016 בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד מחק את העתירה הראשונה בנותנו תוקף להסכמה שהושגה בין הצדדים שלפיה, העתירה הראשונה תימחק, בכפוף לכך שהמערערים יגישו למשיבה 1 תצהיר שיפרט את מספרי המגרשים, זהות המחזיקים בהם ואופן החזקתם במגרשים וזהות הבעלים שלהם המגרשים הוקצו, וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 תתכנס לדון בכך. עוד הוסכם, כי לדיון הנ"ל באופן ההקצאות יוזמנו, בין היתר: המערערים, אחמד וכל צד שלישי, אשר עלול להיפגע כתוצאה מקבלת טענות המערערים. כן הוסכם ונקבע כי הצדדים לדיון יהיו רשאים להתייחס לתצהיר שיוגש על-ידי המערערים, ובתום הדיון ועדת המשנה לענייני התנגדויות תקבל החלטה ביחס ללוח ההקצאה ולגורל התכנית. בהתאם להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין כאמור – בתאריך 25.05.2016 וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 קיימה דיון בסוגיית ההחזקה בחלקות המקרקעין ואופן חלוקתם מחדש. בתום הדיון הוועדה קבעה כדלקמן: "בהתאם לפשרה אשר קבלה תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"מ 45257-10-15, נערך הדיון היום בסוגיית החזקה במקרקעין הכלולים בתוכנית ואופן הקצאתם נוכח החזקה זו. במסגרת הדיון הוברר כי אין מחלוקת בדבר הקצאת קרקע המנוהלת על-ידי רמ"י ללא קשר להחזקה בקרקע זו. כמו-כן אין מחלוקת בדבר הקצאת קרקע עליה בנויים מבנים (לכל ייעוד ושימוש, בין שהבניה נעשתה כדין ובין אם לאו). המחלוקת מתמקדת בהקצאת קרקע הנטועה עצי זית. לעניינה של סוגיה זו שבמחלוקת, מתירה הועדה לב"כ המתנגדים להגיש חוות דעת שמאית המתייחסת לנפקות שינוי הקצאת הקרקע בהתאם לטענות המתנגדים, על לוח ההקצאה וטבלת האיזון של התוכנית. כאשר הדגש הוא בשמירה על האיזון הנדרש בחוק. חוות דעת שמאית, כאמור, תוגש תוך 45 יום מהיום למזכירות הועדה ולידי ב"כ מגיש התוכנית. ב"כ מגיש התוכנית יוכל להגיב לחוות הדעת השמאית תוך 15 ימים ממועד המצאת חוות דעת מטעם המתנגדים [כך במקור – ח"מ]. חוות הדעת השמאיות יועברו להתייחסות חוות דעת שמאי הועדה המחוזית, אשר יעביר את התייחסותו תוך 15 ימים. הועדה תשוב ותתכנס בדיון פנימי בלבד לאחר קבלת חוות דעת השמאי. אם לא תוגש חוות דעת שמאי מטעם המתנגדים במועד, תתכנס הועדה לדיון פנימי להשלמת הדיון בתוכנית ללא חוות דעת כאמור". ביני לביני, אחמד הגיש למשיבה 6 בקשה לאישור התצ"רים ובתאריך 30.12.2015 המשיבה 6 אישרה את התצ"רים והעבירה אותם לאישורו של המשיב 2. על אישור התצ"רים, הוגש ערר מטעם המערערים לוועדת הערר של מחוז הצפון. בתאריך 21.06.2016 וועדת הערר דחתה את הערר בשל היעדר זכות להגשת ערר בנסיבות. בתאריך 11.12.2016 המערערים הגישו עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו: עת"מ 21920-12-16; להלן: העתירה השניה) ובמסגרתה עתרו לביטול הליכי אישור התצ"רים וכן למתן צו ביניים שיאסור על רישום התצ"רים בלשכת רישום המקרקעין עד למתן הכרעה בעתירה השניה. בתאריך 02.01.2017 ניתן פסק דין בעתירה השניה שהורה כך: "בהינתן עמדת באי-כוח הצדדים כאמור, אני מחליט לקבל את העתירה במובן זה, שאני אוסר על המשיבים להמשיך במימוש וביצוע התוכניות לצורכי רישום (התצ"ר) מס' 1793/16 ו-1792/16 מושא העתירה וזאת עד מתן החלטה סופית בועדה המחוזית לתכנון ובניה (המשיבה 4) [היא המשיבה 1 בענייננו – ח"מ] בתוכנית המפורטת [ היא התכנית – ח"מ], בהתאם לפסק הדין מיום 25.1.16 שניתן במסגרת העתירה הקודמת (עת"מ 45248-10-15)" (ההדגשה במקור – ח"מ). בתאריך 25.01.2017, לאחר שהתקבלו חוות דעת מטעם הצדדים וכן התקבלה חוות דעתו של שמאי המשיבה 1, ולאחר שנערך דיון פנימי, שאליו המערערים לא הוזמנו, וועדת המשנה לענייני התנגדויות של המשיבה 1 דחתה את התנגדויותיהם של המערערים ואישררה את החלטתה מתאריך 07.01.2015 – לאשר את התכנית. בהקשר זה וועדת המשנה קבעה כי בקשתם של המערערים הייתה לשנות את אופן הקצאת חלקות המקרקעין באופן שלא תואם את ההחזקה בשטח לפי חוות הדעת של המודד מטעמם. כמו כן, הצעת המערערים הייתה כרוכה, לעמדת וועדת המשנה, בשינויי הקצאה במגרשים שאינם נטועים עצי זית שהינם מגרשים אשר אינם נתונים במחלוקת על-פי החלטת הוועדה מתאריך 25.05.2016. לבסוף, הוועדה ציינה כי הקצאת חלקות המקרקעין באופן שהתבקש על-ידי המערערים, איננה עתידה לפרק את השיתוף בחלקות המקרקעין, שכן הקצאה זו מותירה מגרשים מסוימים בבעלות משותפת והיא אף כרוכה בתשלומי איזון ניכרים. ההליכים בפני בית המשפט לעניינים מינהליים המערערים עתרו כנגד החלטתה של וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 מתאריך 25.01.2017 הנ"ל – לדחות את ההתנגדויות לתכנית, וכן כנגד אישור התצ"רים – לבית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד. בעתירתם המערערים טענו כי החלטת וועדת המשנה הנ"ל התקבלה בהיעדרם, מבלי שהוועדה הזמינה אותם לדיון הפנימי ומבלי שניתנה להם זכות טיעון. עוד נטען, כי ההחלטה התעלמה למעשה מנימוקי המערערים כנגד התכנית ובפרט מן הנימוק שלפיו התכנית מעבירה שטחים, אשר היו מוחזקים על-ידי המערערים לאחמד ולמחזיקים אחרים. כמו כן, המערערים טענו כי הפורום שבו התקבלה ההחלטה – לא כלל את המספר המינימלי הדרוש של חברי וועדה ומשכך הוא איננו תקין. כן נטענו טענות כנגד הליך אישור התצ"רים. לעמדת המערערים, הליך אישור התצ"רים נידון על-ידי המשיבה 6 בהיעדר סמכות, זאת מכיוון שחלק מן התצ"רים מתייחסים לחלקות שאינן בתחום שיפוטה של המשיבה 6 והן מאחר שלשיטתם, המשיבה 6 לא הייתה מוסמכת לאשר את התצ"רים טרם שניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד בעתירה הראשונה. כמו כן, נטען כי המשיבה 6 לא נתנה למערערים זכות טיעון טרם שאישרה את התצ"רים. המשיבים טענו, מנגד, כי ההחלטה לאשר את התכנית לא הייתה נגועה בפגם כלשהו, וודאי לא כזה המצדיק את התערבותו של בית המשפט. זאת מאחר שלשיטתם, ניתנה למערערים זכות שימוע. בהקשר זה המשיבים גם גרסו כי החלטת וועדת המשנה להתנגדויות לקחה בחשבון את מכלול הנימוקים שהועלו בפניה. המשיבים הוסיפו כי בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), מניין החברים שבו ההחלטה התקבלה היה תקין. ביחס לאישור התצ"רים – המשיבים גרסו כי הליך זה הסתיים כבר בשנת 2016, ומשכך דין הטענות בנוגע אליו להידחות מחמת שיהוי. עוד נטען, כי הליך אישור של תצ"רים – איננו פתוח להתנגדות באשר ההתנגדויות העקרוניות צריכות להישמע במסגרת הליך אישור התכנית הרלבנטית. מכל מקום נטען כי אף אם יבוטלו התצ"רים, הערכים המתמטיים של החלקות שנזכרים בהם – יישמרו וישמשו לפעילות עתידית על-פי הוראות החוק. בתאריך 15.05.2017 המערערים הגישו לבית המשפט בקשה לתיקון עתירתם (להלן: הבקשה לתיקון עתירה). בגדר בקשה זו, המערערים ביקשו להוסיף לעתירתם את הטענה שלפיה המשיבה 1 לא הייתה מוסמכת לדון בתכנית, וזאת נוכח חקיקתו של תיקון 104 לחוק (להלן: תיקון 104), המורה על הקמת ועדות משנה ייעודיות עבור תכניות מסוימות ביישובי מיעוטים (להלן: וועדות ליישובי מיעוטים). לשיטת המערערים, לאחר חקיקת תיקון 104, שוב לא הייתה למשיבה 1 סמכות לדון בתכנית, שכן זאת צריכה הייתה להידון בפני וועדות ליישובי מיעוטים, כקבוע בחוק. בתאריך 02.07.2017 בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד דחה את בקשת המערערים שלעיל בקובעו, בין היתר, את הקביעות הבאות: ראשית, ביטול החלטותיה של המשיבה 1 עתיד להוביל לבזבוז זמן ומשאבים נוכח הדחייה באישור התכנית, ותוצאה זו מנוגדת לתכליתו של תיקון 104, אשר נועד לקדם יעילות. שנית, הסכמת המערערים במסגרת העתירה הראשונה להשיב את הדיון בתכנית למשיבה 1, יצרה מניעות המשתיקה אותם מלהעלות טענה בדבר חוסר סמכותה של המשיבה 1. שלישית, סמכויותיהן של המשיבה 1 ושל הוועדות ליישובי מיעוטים הן סמכויות מקבילות, ומשכך אין בסמכותה של אחת מהן כדי לאיין את סמכותה של השנייה. הבקשה לתיקון עתירה הצטרפה לשתי בקשות ביניים נוספות שהוגשו על-ידי המערערים במסגרת ההליכים בפני בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד: בבקשה האחת המערערים ביקשו כי יוגשו להם פרוטוקולים מדיוניה של המשיבה 6 בתכנית, ולחילופין, מסמכים בדבר הצווים להקמתה של המשיבה 6 ושל הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים, יחד עם כל המפות הכוללות את המקרקעין שבתחום שיפוטן של כל אחת מוועדות אלו (להלן: הבקשה למסירת מפות). בית המשפט קבע כי הבקשה למסירת מפות התייתרה לאחר שהמשיבה 6 שלחה למערערים את הפרוטוקולים שהתבקשו על-ידם. בבקשה השנייה המערערים ביקשו כי המשיבים 4-1 ימסרו להם פרטים נוספים הנוגעים לעתירה (להלן: הבקשה לפרטים נוספים). לאחר שהמשיבים 4-1 השיבו לבא-כוח המערערים על שאלותיו, בית המשפט קבע כי גם הבקשה לפרטים נוספים התייתרה והוא מחק אותה. בתאריך 27.09.2017 בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד דחה את עתירת המערערים, על כל חלקיה, וחייב את המערערים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בשיעור כולל של 20,000 ש"ח. בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד ציין בפסק דינו את גבולות ההתערבות הייחודיים בעתירות כנגד החלטות גופי התכנון המוסמכים וקבע כי העותרים לא הצליחו להוכיח כי בהחלטה ובתצ"רים נפלו פגמים, המצדיקים התערבות. בהקשר לאישור התכנית – בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד קבע כי זאת נעשתה לאחר בדיקה יסודית של החלופה שהוצעה על-ידי המערערים, ולאחר שוועדת המשנה קיבלה את הסברו המקצועי של השמאי מטעמה, אשר התנגד לאותה הצעה. בהינתן העובדה כי השמאי מטעם הוועדה הוא נייטרלי ובשים לב לחשיבות שבשקילת שיקולי רוחב על-ידי וועדת המשנה של המשיבה 1, בנוסף לטיעונים הפרטניים המובאים לפניה, נקבע כי לא נפל דופי בהחלטה לאשר את התכנית. בית המשפט הוסיף וקבע כי קולם של המערערים נשמע, ויותר מפעם אחת, במסגרת ההליכים לפני וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, ומשכך המסקנה כי זכות הטיעון נמנעה מהם כביכול – לא תוכל לסכון. לבסוף, בית המשפט קבע כי לנוכח הוראות החוק הרלבנטיות, הפורום שבו התקבלה ההחלטה היה תקין. בקשר לאישור התצ"רים – בית המשפט עמד על כך שהליך אישור תצ"רים הינו הליך טכני במהותו והוא מסתמך על תכניות שאושרו. מאחר שהעתירות שהעותרים הגישו עובר לאישור התצ"רים – לא הובילו בשום שלב לבטלות התכנית, ממילא לא הייתה מניעה לדון באישור התצ"רים. כמו כן, מאחר שהעתירה ביחס לאישור התכנית נדחתה, לא היה מקום להתערבות באישור התצ"רים שנעשה מכוחה של התכנית. עם זאת, לנוכח העובדה שבאישור התצ"רים אכן נפל "פגם טכני", באשר הם אושרו על-ידי המשיבה 6 בלבד ולא על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים – בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד הורה ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים לאשר גם הוא את התצ"רים ולהגיש את אישורו כנדרש. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד הנ"ל הוא מושא הערעור שלפנינו. טענות הצדדים במסגרת ערעורם, מעלים המערערים טענות הן כנגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד והן כנגד החלטות הביניים שניתנו במהלך הדיון בעתירתם ושתוארו לעיל. כנגד פסק הדין נטען כי בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד שגה בעת שקבע שאין מקום להתערב באישור התכנית על-ידי וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, וזאת לנוכח פגמים שלטענת המערערים נפלו הן במישור סמכותה של המשיבה 1 לדון בתכנית, הן במישור הליך אישור התכנית והן בהפעלת שיקול דעתה של המשיבה 1, כפי שיפורט להלן: במישור הסמכות המערערים טוענים כי המשיבה 1 לא הייתה מוסמכת לדון בתכנית, וזאת משני טעמים: הטעם הראשון נעוץ בהוראות סעיף 11א2 לחוק, אשר נחקק במסגרת תיקון 104. לעמדת המערערים ההוראות הנ"ל קובעות כי תכנית מפורטת החלה בתחומו של יישוב מיעוטים – חייבת להידון בפני וועדות לענייני מיעוטים. נוכח האמור לעיל, המערערים סבורים כי לוועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, שאיננה ועדה לענייני מיעוטים, אין סמכות לדון בתכנית. הטעם השני נעוץ בהוראות סעיף 62א(א)(1) לחוק, אשר לעמדת המערערים קובעות כי אחד התנאים לסמכותה של המשיבה 1 לדון בתכנית כלשהי, הוא שאותה תכנית תעסוק ב"מגרשים", כמובנם בסעיף 1 לחוק ותנאי זה איננו מתקיים לשיטתם. במישור ההליך נטען כי ההחלטה התקבלה בידי וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, מבלי שזאת זימנה את המערערים או את בא-כוחם לדיון; מבלי לשמוע את טיעוניהם בעניין, ומבלי להכריע בנימוקי ההתנגדות לתכנית לגופם. בהתנהלותה זו, כך נטען, הוועדה שללה מן המערערים את זכות הטיעון המגיעה להם על-פי דין וכן הפרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ב-עת"מ 45257-10-15, אשר הורה, לנוכח הסכמת הצדדים שם, כי יתקיים דיון בתצהיר נציגי המערערים בעניין תפיסת המקרקעין והקצאתם, וכי המערערים יוזמנו לדיון זה. מעבר לכך, המערערים טוענים כי וועדת המשנה להתנגדויות הייתה חסרה את המניין החוקי המינימלי בעת שאישרה את התכנית ומשכך החלטה זו נפגמה. במישור שיקול הדעת המערערים טוענים כי אישרור התכנית לוקה בחוסר סבירות קיצוני, שכן הוא עומד בסתירה למצב העובדתי החל בשטח החל משנת 1976, שלפיו כל אחד מן המשיבים מחזיק בחלק נפרד מן המקרקעין. כמו כן, אישרור התכנית איננו הולם, לשיטת המערערים, את החלטת וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 מתאריך 07.01.2015, שקבעה כי: "יוגש מסמך חתום על ידי עורכי התוכנית לפיו קרקע תפוסה אינה מוקצית אלא למחזיק בה". לבסוף, נטען כי בשים לב לתביעת פירוק השיתוף שהוגשה על-ידי המשיב 5 (אחמד) ביחס למקרקעין נשוא התכנית, את השיתוף של המערערים והמשיב 5 במקרקעין יש לפרק, לטענת המערערים, במסגרת תביעה לפירוק שיתוף. ביחס לאישור התצ"רים המערערים טוענים כי מאחר שהמקרקעין נשוא התכנית נמצאים הן בתחום שיפוטה של המשיבה 6 והן בתחום שיפוטה של הוועדה המקומית יזרעאלים – אישור כלל התצ"רים על-ידי המשיבה 6 נעשה שלא בסמכות. בהקשר זה המערערים גורסים כי הוראתו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים לחתום על התצ"רים, איננה מרפאת את הפגם האמור, וכי היה על בית המשפט להורות חלף זאת על בטלות התצ"רים. כאמור לעיל, במסגרת הערעור, המערערים התייחסו גם להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד לדחות את הבקשה לתיקון עתירה שהוגשה מטעמם. לשיטת המערערים, גם אם הוצאת התכנית מידי המשיבה 1 והעברתה לוועדה לענייני מיעוטים תפגע במהירות וביעילות ההליך, וגם אם הייתה הסכמה מצידם להחזיר את הדיון בתכנית לוועדת המשנה של המשיבה 1, אין בנתונים אלה כדי לרפא את הפגם שנפל בהחלטת וועדת המשנה של המשיבה 1 ולהעניק לה סמכות שעה שזו איננה קיימת, לשיטתם, בחוק. המערערים טוענים בהקשר זה כי סמכותן של וועדות משנה לענייני מיעוטים – איננה סמכות מקבילה לסמכויותיה של המשיבה 1, או של וועדת המשנה שלה, אלא סמכות בלעדית. המשיבים סומכים, מנגד, את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד וטוענים כי דין הערעור להידחות. לטענת המשיבים 4-1, עילות ההתערבות השיפוטית בהחלטות רשויות התכנון הן מצומצמות, והדבר נכון בבחינת קל וחומר בענייננו, שכן החלטות אלו זכו גם לאישורו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד. לגופן של טענות, המשיבים גורסים כי החלטת וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 לאשר את התכנית התבססה על בדיקה יסודית של החלופות לתכנית שהוצעו על-ידי המערערים ולאחר ששמאי המשיבה 1, שהינו גורם נייטרלי, בחן לעומק את טענות המערערים לגופן והשתכנע כי הצעתם חורגת מיריעת המחלוקת שהותוותה בהחלטות וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 ואיננה מחלקת כראוי את המקרקעין נשוא התכנית. המשיבים מוסיפים וטוענים כי זכות הטיעון של המערערים כובדה מכיוון שקולם נשמע מספר פעמים במהלך הליכי התכנון. נוכח זאת, נטען כי לא הייתה למשיבים זכות להיות נוכחים בדיון הפנימי, שנערך בוועדת המשנה של המשיבה 1 לאחר הגשת חוות הדעת. המשיבים סבורים גם כי לנוכח הוראות החוק הרלבנטיות – מניין חברי וועדת המשנה להתנגדויות שהתקיים בעת אישור התכנית היה חוקי. המשיבים סומכים עוד את ידיהם על קביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד גם ביחס לסוגיית אישור התצ"רים. לשיטתם, הליך אישור התצ"רים הוא הליך טכני, ומשכך, גם אם מלכתחילה התצ"רים היו צריכים להיות מוגשים על-ידי שתי הוועדות המקומיות הרלבנטיות – החלטתו של בית המשפט לרפא את הפגם בדיעבד על-ידי מתן הוראה מתאימה ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים, בדין יסודה. כמו כן, העותרים גורסים כי מאחר שהליך רישום התצ"רים בלשכת רישום המקרקעין הושלם – הערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד בסוגייה זו הפך עיוני. התפתחויות נוספות בתאריך 14.10.2018, הגישו המערערים בקשה לצירוף מסמך לתיק מוצגיהם. בבקשתם המערערים טענו כי מתיק המוצגים שהוגש על-ידם בערעור נשמט בטעות מסמך שעליו חתום המשיב 7 ושנמסר, כביכול, לוועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, ובו הוא קובע כי: "המגרשים הבנוים והתפוסים בתוכנית הוקצו למחזיקים בהם". לכאורה, מסמך זה, מעיד על מילוי התנאי שנקבע בהחלטת וועדת המשנה להתנגדויות מתאריך 07.01.2015 – מה שעמד בבסיס אישורה של וועדת המשנה את התכנית (להלן: מסמך המודד). המשיב 5 (אחמד) התנגד לצירוף המסמך לתיק מוצגי המערערים וטען כי בקשת המערערים הינה למעשה בקשה לצירוף ראיה חדשה בשלב הערעור, שכן בסיכומיהם העותרים לא הסתמכו על קיומו של מסמך המודד. המשיב 5 טען עוד כי מסמך המודד לא יוכל להועיל למערערים, שכן בכל מקרה, הליך אישור התכנית היה תקין ואין עילה להתערבות בו. יום למחרת, בתאריך 15.10.2018, הגישו המערערים בקשה להוספת ראיה ובגדרה ביקשו להוסיף לתיק בית המשפט שתי הקלטות קוליות של המשיב 7; תלונה שהוגשה למשטרה בנידון, וכן מספר תצהירים של אנשים שנטען שהיו בקשר עם המשיב 7. המערערים טענו כי הראיות החדשות עומדות בסתירה לאמור במסמך המודד ומטילות צל על אמינותו. המערערים טענו כי הראיות החדשות לא היו בידם לא בעת הדיון בעתירה, נשוא הערעור ואף לא עובר להגשת הערעור והם גם לא יכולים היו להשיגם בשקידה ראויה. המשיב 5 התנגד להוספת הראיות החדשות. בתגובתו, מלבד ציון התנאים המחמירים שנקבעו בפסיקה ביחס להוספת ראיה חדשה בשלב הערעור (שהמערערים אינם עומדים בהם לשיטתו), המשיב 5 טען כי המערערים הפעילו לחץ פסול על המשיב 7 ועל כן החומר הראייתי שהם מבקשים להוסיף שמיוחס אליו, איננו אמין. כמו כן, לשיטת המשיב 5 קיים חשש כי ההקלטות שהמערערים יגישו אינן אותנטיות ובדיקה מקצועית שלהן עלולה להימשך זמן רב. לחלופין, נטען, כי לנוכח תקינות ההליך המנהלי וסבירות ההחלטה לאשרר את התכנית, גם אילו ההקלטות האמורות תתקבלנה – לא יהיה בכך כדי לסייע למערערים. בהחלטתה מתאריך 24.10.2018 דחתה כב' הרשמת ש' עבדיאן את בקשת המערערים לצרף את מסמך המודד לתיק המוצגים בקובעה כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי מסמך המודד הוצג בבית המשפט קמא, או בנספחים שצורפו לעתירת המערערים שם. משכך, הבקשה סווגה כבקשה להוספת ראיה. לפנינו עומדות, איפוא, שתי בקשות להוספת ראיה בשלב הערעור, בנוסף לערעור על פסק דינו ועל החלטות הביניים של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד. לבירור ולהכרעה בסוגיות אלו אעבור עתה. דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי בית הדין השונים ושמיעת טיעוניהם של באי-כוח הצדדים בדיון שנערך בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינם של הערעורים על פסק דינו ועל החלטות הביניים של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד – להידחות, וכך אציע לחברותיי שנעשה. נימוקי למסקנותיי אלו יובאו מיד בסמוך. סמכותה של המשיבה 1 לדון בתכנית האם הייתה לוועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 סמכות לדון, ובסופו של דבר לדחות, את התנגדויות העותרים ולאשרר את התכנית? להשקפתי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. אנמק קביעתי זו ואת דרך הגעתי אליה מיד בסמוך. כזכור, התכנית הועברה לדיון בוועדת המשנה להתנגדויות, לאחר שוועדת הערר המחוזית הורתה כך, בהסכמת הצדדים, לאחר שדנה בעררים שהוגשו על החלטתה של המשיבה 6 והוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים. המשיבים גורסים שהוועדות המקומיות לתכנון ולבניה הנ"ל קנו סמכות לדון בתכנית מכוח סעיף 62א(א)(1) לחוק, המורה, בין היתר, כי וועדה מקומית לתכנון ולבניה מוסמכת לדון בתכנית מפורטת הכוללת, בין היתר, את הנושא הבא: "איחוד וחלוקה של מגרשים, כמשמעותם בסימן ז' וכן תכנית שהמגרשים הנכללים בה הם בבעלות אדם אחד והיא כוללת הוראות לחלוקתם, באופן שלו היו בבעלות של יותר מאדם אחד, היה ניתן לראות בה תכנית איחוד וחלוקה כמשמעותה בסימן ז', והכול ובלבד שאין בתכנית שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע, למעט האמור בפסקאות (2) ו-(3)". המערערים גורסים, מנגד, כי המקרקעין נשוא התכנית אינם נחשבים ל"מגרש", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, ומשכך התכנית הוגשה בחוסר סמכות. דין טענה זו להידחות. "מגרש" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ: "יחידת קרקע שנקבעה בתכנית כתוצאה מפעולת חלוקה או איחוד או איחוד וחלוקה, או בתשריט חלוקה או איחוד, אף אם טרם נרשמה כחלקה בפנקסי רישום המקרקעין, בין אם מותרת בה בניה ובין אם לאו". אכן, בטרם יצאה התכנית אל הפועל – המקרקעין נשוא התכנית עוד לא נחלקו למגרשים, ואולם סמכותה של הוועדה לקבוע בתכנית את גבולותיהם הפיזיים של מגרשים מעוגנת בסעיף 69(1) לחוק, המורה כך: "כל עוד אין הוראות מתאימות בתכנית מיתאר, מותר לקבוע בתכנית מפורטת הוראות לכל ענין שיכול להיות נושא לתכנית מיתאר מקומית לפי סעיף 63, וכן מותר לקבוע בה הוראות בענינים אלה: (1) חלוקת קרקעות למגרשים או לאתרי-בניה, צורתם ואורך חזיתם..." לאמור, מוסד תכנון רשאי לחלק מקרקעין ולתחום אותם למגרשים, מבלי שלחלוקה זו תהיה השפעה על הזכויות הקנייניות באותה חלקת מקרקעין (עיינו: שרית דנה ושלום זינגר דיני תכנון ובניה 1112-1111 (2015)). יודגש, שסמכות זו היא סמכות שונה ונפרדת מן הסמכות לערוך איחוד וחלוקה בין מגרשים, סמכות שעיקר מהותה היא קניינית ואשר מוסדרת בסעיף 121 לחוק, שנוסחו כדלקמן: "בתכנית מיתאר מקומית ובתכנית מפורטת מותר לקבוע גם הוראות – (1) בדבר איחוד מגרשים, הן בהסכמת בעליהם והן שלא בהסכמתם; (2) בדבר חלוקתם של מגרשים בין בעליהם, הן למגרשים בבעלות משותפת והן למגרשים בבעלות נפרדת, הן בהסכמת הבעלים והן שלא בהסכמתם". נוכח האמור, העובדה שהמקרקעין נשוא התכנית מעולם לא היו נושא להליכי תכנון וחלוקה – איננה משמיעה לנו כי אין לוועדה המקומית סמכות לדון באיחוד וחלוקה של מגרשים באותם המקרקעין, זאת שכן תכנית מפורטת יכולה ליצור מגרשים במסגרת התכנית מכוח הוראות סעיף 69(1) לחוק. הסוגיה השניה שהמערערים העלו בקשר לסמכותה של וועדת הערר להתנגדויות של המשיבה 1 לדון בתכנית נוגעת להוראת החוק על הקמתן של ועדות לענייני מיעוטים. לטענת המערערים רק לוועדות אלו יש סמכות לדון בתכנית לנוכח מיקומם הגיאוגרפי של המקרקעין נשוא התכנית. בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד לא דן בסוגיה זו בפסק דינו וזאת לנוכח החלטתו שלא לאפשר למערערים לתקן את כתב עתירתם ולכלול טענה זו בגדרו. לעמדתי, גם דינה של טענה זו להידחות. אכן, סעיף 11א2(ב) לחוק מורה על הקמתן של ועדות לענייני מיעוטים במחוזות: חיפה, הצפון והמרכז ולכאורה, התכנית עומדת בהגדרות המנויות בסעיף 11א2(א) לחוק כ"תכנית מסוימת ביישוב מיעוטים" וככזאת, לוועדה לענייני מיעוטים של מחוז הצפון הייתה סמכות לדון בתכנית אילו זאת הייתה מוגשת אליה. ואולם, לא מצאתי סימוכין לטענת המערערים שלפיה למשיבה 6 ולוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים לא הייתה סמכות מקבילה לדון בתכנית שעה שזו הוגשה אליהן (ולאחר מכן עברה לוועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 לנוכח הוראות וועדת הערר של המשיבה 1). מסקנתי זו נסמכת על הוראת סעיף 11א2(י) לחוק אשר מורה אותנו כך: "בכפוף להוראות סעיף קטן (יא), אין בסמכויות הנתונות לוועדת משנה ליישובי מיעוטים בסעיף זה, כדי לגרוע מהסמכויות שנתונות לוועדה מקומית לאשר כל תכנית או תשריט לפי כל דין". הנה כי כן, החוק קובע כי סמכויותיהן של הוועדות לענייני מיעוטים – לא ייפגעו בסמכויותיהן המקבילות של הוועדות המקומיות לתכנון ולבניה (בכפוף להוראת סעיף 11א2(יא) שלפיה לאחר שוועדת המשנה לענייני מיעוטים החליטה להפקיד תכנית מסוימת, וועדה מקומית לא תוכל להחליט בתוך חמש שנים בדבר הפקדת תכנית אחרת החלה, כולה או חלקה, בתחום התכנית המסוימת, שיש בה כדי לסתור את אותה תכנית). נוכח כל האמור לעיל, דין טענות המערערים כנגד סמכותה של וועדת המשנה של המשיבה 1 לדון בתכנית – להידחות. האם נפלו פגמים הליכיים באישור התכנית? המערערים גורסים כי וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 פגעה בזכות הטיעון שלהם שעה שבהחלטתה מתאריך 25.05.2016 קבעה כי לאחר שיוגשו לה חוות הדעת מטעם הצדדים, יתכנס דיון פנימי שאליו המערערים לא יוזמנו ורק במהלכו תתקבל החלטה ביחס לגורל התכנית. בהקשר זה המערערים מציינים כי היעדרם מהדיון שהתקיים בתאריך 25.01.2017 מנע מוועדת המשנה של המשיבה 1 לדון בחלק מטענותיהם. לא מצאתי להיענות לטענות המערערים בהקשר זה. אמנם, פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה הראשונה הורה, על בסיס הסכמת הצדדים שם, כי לאחר שהמערערים יגישו למשיבה 1 תצהיר שיפרט את מספרי המגרשים הכלולים בתכנית שלגביהם ישנה מחלוקת, ייערך דיון שאליו המערערים יוזמנו. ואולם, וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 ערכה דיון בהשתתפותם של המערערים בתאריך 25.05.2016, ורק בסופו קבעה שהמשך השיח בין הצדדים ייעשה באמצעות הגשת חוות דעת לוועדה, שתגבש את החלטתה הסופית בדיון פנימי. המערערים, שכאמור היו נוכחים בדיון ואף היו מיוצגים בו על-ידי בא-כוחם – לא השיגו על החלטת הוועדה הנ"ל "בזמן אמת" ולא טענו כי ההחלטה לדון בחוות הדעת שיוגשו במסגרת "דיון פנימי" מנוגדת להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין בעתירה הראשונה. בנסיבות אלו, השקפתי היא שיש לראות בהתנהגותם של המערערים מעין הסכמה לאופן טיפולה של וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 בעניינם. זאת ועוד, לא מצאתי אינדיקציות כלשהן המעידות על כך שוועדת המשנה להתנגדויות לא שמעה את טיעוניהם של המערערים. אדרבה, נוכחותם של המערערים ושל עורך-דינם במהלך הדיון שנערך בתאריך 25.05.2016, וחוות הדעת שהוגשו מטעמם לעיונה של הוועדה מלמדים כי עמדתם של המערערים קיבלה תשומת לב. כמו כן, עיון בהחלטת וועדת המשנה להתנגדויות מתאריך 25.01.2017, אשר כוללת בתוכה סיכום קצר של טענות המערערים והתגובות להם מצד מגיש התכנית ושמאי המשיבה 1, מלמד כי טיעוניהם של המערערים נשמעו ונידונו לגופם. משכך, אין לי אלא להסיק כי זכות הטיעון שעמדה למערערים כובדה במלואה במהלך דיוני הוועדה. טענה נוסף שהמערערים מעלים ביחס להליך אישור התכנית הוא כי לא התקיים מניין חוקי בעת שוועדת המשנה להתנגדויות אישרה את התכנית. גם דינה של טענה זו להידחות. סעיף 42 לחוק מורה, בין היתר, כי: "המנין החוקי בישיבות של מוסדות התכנון הוא מחצית החברים...". וועדת המשנה להתנגדויות היא רשות שיש לה סמכות בענייני תכניות או היתרים ומשכך היא נחשבת "מוסד תכנון", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. משכך, המניין החוקי לדיוניה של וועדת המשנה להתנגדויות הוא מחצית חבריה. כפי שמצא בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד – בישיבת הוועדה מתאריך 25.01.2017 השתתפו שלושה חברים מתוך חמישה ולפיכך, התקיים בה מניין חוקי. סבירות ההחלטה לאשרר את התכנית האם החלטתה של וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 לאשר את התכנית חורגת ממתחם הסבירות באופן שיצדיק התערבות שיפוטית בהחלטה? עמדת המערערים היא שיש לענות על שאלה זו בחיוב. בהקשר זה המערערים תומכים את יתדותיהם בהחלטתה של וועדת המשנה מתאריך 07.01.2015, שבה התכנית אושרה לראשונה, ובה נקבע כי לצד דחיית טענותיהם של המערערים: "יוגש מסמך חתום על ידי עורכי התוכנית לפיו קרקע תפוסה אינה מוקצית אלא למחזיק בה". המערערים רואים בקביעה זו של וועדת המשנה להתנגדויות משום קביעה עקרונית ובסיסית שהחריגה ממנה איננה סבירה. המערערים מוצאים חוסר סבירות גם בהתעלמות הנטענת של הוועדה מטיעוניהם. בסוגיה הנ"ל, נודעת חשיבות לאמור בבקשות ובתגובות לבקשות להוספת ראיות העומדות לפנינו. כמו כן בבקשות ובתגובות הנ"ל, כמו גם בדיון שנערך בפנינו, עלתה השאלה על אודות משמעות המושג: "קרקע תפוסה". בעוד שעמדת המערערים היא כי "קרקע תפוסה" פירושה כל קרקע שהוחזקה בפועל על-ידי מי מן הצדדים עובר להגשת התכנית, עמדת המשיבים היא כי משמעות הביטוי "קרקע תפוסה" היא קרקע בנויה. לאמור, על-פי פרשנותם של המערערים ההחלטה מתאריך 07.01.2015 קבעה כי כל מי שהחזיק בפועל בחלקת קרקע עובר להגשת התכנית, ימשיך להחזיק באותה חלקת קרקע גם לאחריה. מאידך גיסא, על פי פרשנותם של המשיבים קביעת הוועדה הנ"ל הוגבלה למקרקעין הבנויים בלבד, שרק עליהם נאמר שהם יוקצו למי שהחזיק בהם עובר להגשת התכנית, בעוד שהאיזון בשאר חלקי המקרקעין לא יהיה כפוף לקביעה זו. נקל להבין כי על-פי הפרשנות שהמשיבים מבקשים לצקת להחלטת וועדת המשנה האמורה, אישור התכנית בהחלטה מתאריך 25.01.2017 איננו עומד בסתירה להחלטה מתאריך 07.01.2015, שכן אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהאיזון בין חלקות המקרקעין נשמר ביחס לשטחים המבונים. עם זאת, סבורני כי לאחר שקילת מכלול הנסיבות בענייננו, אין צורך שנכריע בסוגיות אלו. הטעם לכך נעוץ בהשקפתי כי בשים לב לגדרי ההתערבות הנוהגים ביחס לביקורת שיפוטית על מוסדות תכנון ובהתחשב באינטרסים של הצדדים השונים במכלול, אף אם נצא מתוך נקודת הנחה שלפיה החלטתה של וועדת המשנה לענייני התנגדויות מתאריך 07.01.2015 אכן הורתה כי כל השטחים שהוחזקו על-ידי אחד מן הצדדים יישארו לאחר הליכי האיחוד והחלוקה בחזקתו של מי שהחזיק בהם, ואף אם נניח כי כתוצאה מאישור התכנית, אכן ייגרם מצב שבו מספר שטחים נטועים שבעבר היו מוחזקים על-ידי בעלים מסוימים, יועברו לרשותם של בעלים אחרים – לא יהיה בכך כדי להוביל למסקנה כי ההחלטה לאשרר את התכנית חורגת ממתחם הסבירות באופן שמצדיק התערבות שיפוטית בה. אוסיף ואסביר להלן. נקודת המוצא הנוהגת במשפטנו היא כי כלל סופיות הדיון איננו חל ביחס להחלטות מינהליות, וכי בהינתן טעמים מספקים, ניתן לשנות החלטה מינהלית שניתנה בעניינו של פרט ספציפי (ראו: סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות); ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל-אביב, פ"ד לז(1) 337 (1983); בג"ץ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד לט(1) 309, 334 (1985); בג"ץ 8793/07 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הבדיקה בעניין המלחמה בצפון על פי סעיף א לחוק הממשלה, בראשות כב' השופט וינוגרד, פיסקה 6 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (27.11.2007)). האמור נכון גם בהחלטות מינהליות בעלות אופי "שיפוטי" שעוסקות בעניינו של אדם מסוים (ראו: בג"ץ 5368/96 ח"כ רפאל פנחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 364, 380 (1996); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א' 374 (2010)). עם זאת, שינוי בהחלטה מינהלית לא יכול להיעשות באופן שרירותי והוא חייב להיעשות בסבירות ובהתבסס על שיקולים ענייניים (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 981 והאסמכתאות שם (1996)). כמו כן, סעיף 15 לחוק הפרשנות הנ"ל מורה כי הדרך לשינוי החלטות מינהל צריך שייעשה: "בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה". לאמור, דרך שינויו של מעשה המינהל צריך להיעשות באותה הרצינות שאפיינה את מעשה המינהל הראשוני. במישור שיקול הדעת, כל אימת שבית המשפט נדרש לבחינת חוקיותו וסבירותו של שינוי מעשה מינהלי, עליו לאזן בין השיקולים התומכים בהחלטה החדשה לבין ההתחשבות במציאות שיצרה ההחלטה המקורית ובעיקר בהסתמכות שזאת גרמה לפרט (ראו: בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1 (1991)). קשה לתחום גבולות ברורים וליצור עילות ספציפיות שרק בהתקיימן יוכשר שינויו של מעשה מינהלי. על בית המשפט היושב על המדוכה לבחון כל מקרה לגופו ולאזן בין האינטרסים המונחים על הכף בכל אירוע ואירוע. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן באחת הפרשות שאמרה: "שינוי החלטה מינהלית למען אינטרס ציבורי עלול לפגוע בזכויות הפרט ובאינטרסים שלו, וביניהם עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה המינהלית ואינטרס ההסתמכות שלו, שעל-פיה פעל ושינה את מצבו... לאור העימות בין אינטרס הציבור לאינטרס הפרט, כפופה הפעלת סמכות השינוי למגבלות. בכל מקרה יש לאזן בין האינטרסים השונים ולמצוא את נקודת האיזון הראויה... בעריכת האיזון בין האינטרסים המתעמתים יש להביא בחשבון את כל הפראמטרים הרלוונטיים, כגון: מידת ההסתמכות של הפרט על ההחלטה, הנזק שנגרם או עלול להיגרם לפרט, מהותו של האינטרס הציבורי שאותו מבקשים לקדם, סוג הטעות, הגורם האשם בטעות ועוד" (ראו: ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 541-450 (2000)). לנוכח האמור לעיל – מובן שככל שאינטרס ההסתמכות של הפרט על מעשה המינהל המקורי הוא נרחב יותר וככל שעלה בידיו של הפרט להצביע על נזק שעלול להיגרם לו כתוצאה משינוי המעשה המינהלי, כך הנטל שיוטל על הרשות לשכנע בחשיבות האינטרס שמצדיק את שינוי המעשה המינהלי הוא כבד יותר (השוו: בג"ץ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757 (1976); ע"א 1458/99 רוזנברג נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נו(2) 174 (2001)). בענייננו, ההחלטה שבה וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 קבעה כי קרקע תפוסה לא תוקצה אלא למחזיק בה, היא אותה החלטה שבה וועדת המשנה אישרה לראשונה את התכנית, תוך דחיית כל השגותיהם של המערערים כנגדה. הנה כי כן, השורה התחתונה של החלטת וועדת המשנה מתאריך 25.01.2017 היא למעשה אישרור של החלטתה מתאריך 07.01.2015. במובן זה, ספק בעיני עד כמה ניתן לראות בהחלטת הוועדה משום חזרה, או שינויו של מעשה מינהלי. כך או כך, אין ספק כי גם אם נראה בהחלטה מתאריך 25.01.2017 משום חזרה של הוועדה מאחד מן ההיבטים של החלטתה מתאריך 07.01.2015, נראה שאינטרס ההסתמכות של המערערים על מעשה מינהל קודם זה, הוא מוגבל. זאת, שכן גם מעשה המינהל המקורי לא העניק למערערים את מבוקשם. זאת ועוד – אחרת. לאחר שהעתירה הראשונה הוגשה ונמחקה, ובהתאם להסכמת הצדדים, הדיונים בתכנית נמשכו. במהלך דיונים אלו, וועדת המשנה נחשפה לכל הטענות ולכלל הנתונים הרלבנטיים הן מצד המערערים, הן מצד אחמד (יוזם התכנית) והן מצד שמאי הוועדה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהחלטת וועדת המשנה מתאריך 25.01.2017. בסיכום הדברים ולאחר שמכלול הנתונים הועמדו בפניה, קבעה הוועדה כי דרך ההקצאה הטובה ביותר, בנסיבות, היא דרך ההקצאה שננקטה בתכנית. בהקשר לזה הוועדה סברה כי דרך ההקצאה החלופית, שהוצעה על-ידי המערערים, חורגת מגדרי המחלוקת שהותוו בהחלטת הוועדה מתאריך 25.05.2016; מותירה מגרשים בבעלות משותפת וכרוכה בתשלומי איזון ניכרים. כמו כן, נקבע כי חוות הדעת שהוגשה על-ידי המערערים איננה תואמת את תוואי ההחזקה בפועל ביחס לעשרה מגרשים, וזאת גם על-פי האמור בחוות הדעת של המודד מטעם המערערים עצמם. הנה כי כן, היחשפותה של וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 למכלול החומר הרלבנטי, הובילה אותה לתובנה כי דרך ההקצאה המיטבית של המקרקעין היא כפי שנעשה בגדר התכנית. במצב עניינים זה, שבו אינטרס ההסתמכות איננו נרחב מחד גיסא, ושינוי המעשה המינהלי (ככל שאכן היה כזה), נתמך בנתונים מקיפים ונרחבים יותר שעמדו לרשות הוועדה מאידך גיסא, ניתן להשקפתי לקבוע כי אין בהחלטת הוועדה משום חוסר סבירות שמצדיק התערבות שיפוטית בה. יצוין, שהאמור לעיל נאמר, בין היתר, בהתחשב בכך שאישור התכנית התבצע לאחר קבלת חוות דעתו של שמאי הוועדה, שלפיה נערכו איזונים בין המחזיקים השונים במקרקעין, דבר שיש בו כדי להקטין עוד יותר את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המערערים. נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב למתחם ההתערבות הצר באופן יחסי, אשר בו יש לנקוט שעה שהחלטה של מוסד תכנוני עומדת לביקורת שיפוטית (לעניין זה ראו, למשל: ע"א 8626/06 פורמה נ' הועדה לבניה למגורים ותעשיה (03.04.2008); עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה (02.07.2009)), הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת וועדת המשנה לענייני התנגדויות של המשיבה 1 – לדחות את השגותיהם של המערערים ולאשר את התכנית, איננה לוקה בפגמים אשר מצדיקים את התערבותנו בתוכנה. לנוכח מסקנתי שלעיל – אין עוד צורך שנכריע בבקשות להוספת ראיות שהוגשו על-ידי המערערים ומשכך אין הן מתקבלות. חוקיות הליך העברת התצ"רים למרכז למיפוי ישראל המערערים טוענים כאמור כי מלבד הפגמים שנפלו לטענתם בהליכי אישור התכנית, נפלו פגמים גם בהליך אישור התצ"רים. לטענתם, המקרקעין נשוא התכנית נמצאים בתחום שיפוטן של שתי וועדות מקומיות נפרדות – המשיבה 6 והוועדה המקומית יזרעאלים. דא עקא, התצ"רים הוגשו לאישור רק בפני המשיבה 6 והיא היחידה שאישרה אותם. משכך, נטען כי המשיבה 6 פעלה בחוסר סמכות בעת שאישרה את התצ"רים ביחס לתכנית שחורגת משטח שיפוטה. כזכור, בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד דחה את טיעוני המערערים בסוגיה זו תוך שהורה ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים להגיש גם הוא את התצ"רים למרכז למיפוי ישראל. בכך לגירסת המערערים חרג בית המשפט מסמכותו. לעמדתי, יש לדחות טענה זו של המערערים, ולאשר את הליך העברת התצ"רים מהמשיבה 6 ומן הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים – למרכז למיפוי ישראל, כפי שהורה בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד. נימוקיי לקביעה זו יובאו להלן. אישורה של תכנית לאיחוד וחלוקה על-ידי מוסדות התכנון לא מביא אל סיומו את הליך האיחוד והחלוקה. סופו של הליך זה, נעשה רק עם רישום החלוקה החדשה, שאושרה כבר במוסדות התכנון, בספרי המקרקעין. לצורך כך, החוק קובע כי לאחר שתכנית לאיחוד ולחלוקה אושרה, יש להעבירה למרכז למיפוי ישראל כדי שזה יאשרה. לאחר שהמרכז למיפוי ישראל אישר את התכנית לרישום, יש להעבירה ללשכת רישום המקרקעין לצורך רישומה במרשם המקרקעין (ראו: סעיף 125 לחוק; משה רז כהן איחוד וחלוקה 340-329 (2008)). סעיף 125(א) לחוק קובע בהקשר זה כדלקמן: "בתוך שמונה חודשים מיום תחילת תוקפה של החלוקה החדשה, יגיש יושב ראש הועדה המקומית, שבתחומה אושרה תכנית החלוקה החדשה, למנהל כהגדרתו בפקודת המדידות (בסעיף זה - המנהל), תכנית לצורכי רישום התואמת את התכנית של החלוקה החדשה שאושרה; בתוך חודשיים מהיום שהועברה התכנית למנהל, יאשרה ככשרה לרישום בהתאם לפקודת המדידות וחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אם מצא כי התכנית ראויה לרישום כאמור". לאמור, הסעיף קובע כי האחריות על עיבודה של תכנית האיחוד והחלוקה ועל העברתה, כתכנית לצרכי רישום, למנהל המרכז למיפוי ישראל (ראו: סעיף 2 לפקודת המדידות; תקנה 1 לתקנות המדידות (מדידות ומיפוי), התשע"ו-2016), מוטלת על יושב ראש הוועדה המקומית שבתחומה התכנית אושרה. ודוק. החוק לא קובע כי ליו"ר הוועדה המקומית הרלבנטית יש סמכות לאשר את התכנית לצרכי רישום. תפקידו וחובתו של יו"ר הוועדה המקומית הם להכין ולהגיש את התכנית למנהל המרכז למיפוי ישראל, כדי שהוא יאשר אותה. הדברים נהירים למקרא דברי ההסבר להצעת החוק: "סעיף 125 לחוק התכנון והבניה המסדיר רישום חלוקה חדשה (פרצלציה) בפנקסי המקרקעין, קובע כיום את פרקי הזמן להעברת תכנית החלוקה לרשם המקרקעין... אולם סעיף זה לא מתייחס לשאלה על מי מוטלת החובה לטפל בהליך הכנתה של תכנית לצורכי רישום לענין החלוקה החדשה... קביעת הגוף האחראי להכנת תכנית פרצלציה ככשרה לרישום והגשתה לרישום אצל רשם המקרקעין חשובים לייעול ולזירוז הליכי הרישום. לאור זאת, מוצע להטיל על מוסד התכנון שהכין את תכנית החלוקה החדשה (הועדה המקומית), לטפל בהכנתה של תכנית לצורכי רישום התואמת את החלוקה החדשה..." (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999) (מס' 2), התשנ"ט-1999, ה"ח הממשלה 2758, 236-235 (1998)). הנה כי כן, סמכותו של יו"ר הוועדה המקומית להעברת התצ"רים למרכז למיפוי ישראל איננה סמכות מהותית, אשר דורשת הפעלת שיקול דעת, אלא סמכות טכנית שנועדה לייעל את הליך העברתן של תכניות איחוד וחלוקה למרכז למיפוי ישראל באמצעות הטלת החובה על כך לגורם מוגדר וספציפי. בענייננו, קביעותיי שלעיל מלמדות כי התכנית אושרה באופן מהותי על-ידי מוסדות התכנון הרלבנטיים. משכך, העובדה כי עיבודה של התכנית והעברת התצ"רים למרכז למיפוי ישראל נעשתה רק על-ידי יו"ר המשיבה 6 ואילו יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים הגיש את התצ"רים רק לאחר מעשה – אין בה כדי לפסול את התכנית, או את התצ"רים עצמם. תיקון זה, שהוצע על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד היה מקובל על המרכז למיפוי ישראל ובנסיבות העניין, הוא הולם ומשכך לא ראיתי טעם שנתערב בו. טענה נוספת שהמערערים מעלים בקשר לאישור התצ"רים היא כי עיתוי החלטתה של המשיבה 6 לאשר את התצ"רים עוד טרם שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה, איננו סביר באשר היה על המשיבה 6 להמתין עד לסיום ההליכים המשפטיים שנגעו לתכנית. לא מצאתי ממש גם בטענה זו. כפי שהבהרתי, הליך העברת התצ"רים למרכז למיפוי ישראל הוא טכני בעיקרו. פשיטא כי לו טיעוניהם המהותיים של המערערים ביחס לתכנית היו מתקבלים והתכנית הייתה מתבטלת, התצ"רים היו מתבטלים באופן אוטומטי כתוצאה מכך. משכך, העברת התצ"רים למרכז למיפוי ישראל גם טרם מתן פסק הדין בעתירה הראשונה, לא העלה ולא הוריד מסיכויי העתירה, או מאיכות הדיון המשפטי המהותי שהתקיים בה. בהקשר זה יש לציין כי על-אף שהתכנית הייתה נושא למספר עתירות – התכנית מעולם לא בוטלה. משכך לא מצאתי כי העברתם התצ"רים למרכז למיפוי ישראל היא פעולה הלוקה בחוסר סבירות ואינני מוצא טעם שלא להסתמך על התצ"רים, שעה שהעתירה כנגד התכנית נדחתה. דין הבקשות שהוגשו לפנינו והערעור על החלטות הביניים בשים לב לדיון המהותי שנערך כאן ולהכרעה לגופן של הטענות באשר לסמכותה של וועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1 (גם לאחר תיקון 104) ובהקשר לתקינות הליך הגשת התצ"רים – התייתר הצורך להכריע בבקשה לתיקון עתירה ובבקשה למסירת מפות. ביחס לבקשה לפרטים נוספים – המערערים לא ציינו בכתבי טענותיהם פה את טיב הפרטים שהתבקשו על-ידם, ואף לא נימקו מדוע, לשיטתם, ראוי לקבל את הערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד בעניין זה. בהיעדר טיעונים פרטניים שכאלו, וממילא, בהיעדר תשובה מהותית של המשיבים לעניין זה – דין הערעור על הבקשה לפרטים נוספים להידחות גם היא. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד – להידחות על כל חלקיו. המערערים יישאו בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי דין בשיעור של 10,000 ש"ח לטובת המשיבים 4-1 ובשיעור של 10,000 ש"ח לטובת המשיב 5. המשנה לנשיאה הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"ט באב התשע"ט (‏20.8.2019). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ 17085950_K11.docx שב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1