אשרף אבו סרייה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 8592/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8592/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון העותר: אשרף אבו סרייה נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. בית משפט השלום בירושלים עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים בשם העותר: עו"ד יעקב שבת בשם המשיבה: עו"ד יונתן ציון-מוזס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי בעניין הליך המתנהל נגד העותר בבית משפט השלום בירושלים במסגרת ת"פ 18802-11-12, ולצו ביניים לעיכוב ההליך האמור עד להכרעה בעתירה זו. רקע והליכים קודמים 1. ביום 12.11.2012 הגישה מדינת ישראל, באמצעות רשות המיסים (להלן: המשיבה 1) כתב אישום המייחס לעותר, עוסק מורשה בתחום השיפוצים והחשמל, עבירה של ניכוי מס תשומות בלא שיש בידיו חשבוניות מס כנדרש בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן: חוק מס ערך מוסף), וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב)(5) וסעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף. העונשים הצפויים לנאשם בגין סעיפי האישום הללו הינם עונש מאסר של עד שבע שנים וקנס בגובה של עד כ-1,600,000 ש"ח. למען הבהירות, להלן יובא האישום כלשונו: חלק כללי הנאשם נרשם כ"עוסק מורשה" ע"פ חוק מס ערך מוסף תשל"ו-1976 (להלן: "החוק") בתאריך 1/08/08 בענף שיפוצים וחשמל. העובדות המהוות את העבירה 1. בתקופה שבין חודש אוגוסט 2008 עד דצמבר 2010 ניכה הנאשם, בדו"חות התקופתיים שהגיש למע"מ, מס תשומות על סך של 1,589,961 ש"ח. 2. במעשיו המתוארים ניכה הנאשם מס תשומות בלא שיש בידיו חשבוניות מס כדין, וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס, ובנסיבות מחמירות, מאחר והנאשם הביא במעשיו להשתמטות מתשלום מס בסכום העולה על כפל הקנס בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם 1. ניכה מס תשומות בלא שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, וזאת בכוונה להתחמק מתשלום המס, בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק ו-117(ב2)(3) לחוק. ביום 9.1.2014 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו העותר הודה והורשע במיוחס לו. אולם, ביום 27.3.2014 חזר בו העותר מהודאתו, וזאת לאור טענתו כי הצליח להשיג מרואה החשבון שלו, אשר הינו תושב אזור יהודה ושומרון, חשבוניות המעידות על כך שניכה מס כדין. 2. למעלה מחצי שנה לאחר שחזר בו מהודאתו, ומשלא הצליח לשים את ידיו על חלקן הארי של החשבוניות, פנה העותר למשיבה 1 ביום 16.11.2014 בבקשה כי תתקן את כתב האישום – הלאקוני לשיטתו – ותוסיף פרטים אודות התאריכים, הנסיבות, והסכומים הנוגעים למעשים המיוחסים לו. בבקשתו טען העותר כי לא יוכל להתגונן כראוי מפני כתב אישום כה דל בפרטים, תוך שהוא מפנה לכללי הצדק הטבעי ולעיקרון חוקיות המנהל. בהודעתה מיום 23.11.2014 דחתה המשיבה 1 את בקשתו של העותר. בהודעת הדחיה נכתב כי כתב האישום הינו ברור וכי היעדר הפירוט שנטען על ידי העותר בכל מקרה אינו פוגע כהוא זה ביכולתו להתגונן. המשיבה 1 אף כללה בהודעה גרסה מפורטת של כתב האישום – במסגרתו פירטה את החודשים והסכומים הרלוונטיים לכתב האישום – ויחד עם זאת טענה כי תיקון כתב האישום עצמו בשלב הזה אינו מקדם את ההליך מבחינה מהותית. משדחתה המשיבה 1 את בקשתו של העותר, הגיש לבית משפט השלום בקשה ביום 25.11.2014 להורות על תיקון כתב האישום. בהחלטתו מיום 27.11.2014 דחה בית משפט השלום את הבקשה על הסף, מן הטעם שהעלאת טענה מקדמית בשלב מאוחר של הדיון טעונה קבלת רשות מבית המשפט – ורשות זו לא נתבקשה. בהחלטה נוספת מיום 30.11.2014, לאחר שהעותר הוסיף לבקשתו בקשת רשות להעלאת הטענה, דחה בית המשפט את הבקשה לגופו של עניין. זאת בנימוק כי גם בהנחה שנפל פגם מהותי בכתב האישום, הרי שהפגם בלאו הכי הוסר בעקבות הגרסה המפורטת שנמסרה בהודעתה של המשיבה 1 מיום 23.11.2014. לנוכח האמור לעיל, הגיש העותר ביום 16.12.2014 את העתירה דנן. 3. בעתירתו, מעלה העותר מספר טענות. ראשית, נטען כי כתב האישום לא עולה בקנה אחד עם דרישותיו של סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ואף לא תואם את הנחיית פרקליט המדינה מס' 3.1 מיום 7.4.2009 לעניין אופן עריכת כתב אישום, המדגישה את הצורך בהכללת פרטי האישום, לרבות מספר העבירות המיוחסות לעותר במסגרת כל אחד מסעיפי האישום. שנית, העותר טוען לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, פגיעה שהינה חמורה כפליים בהתחשב בכך שעיקר החומר הנדרש לו לשם הגנתו נמצא הרחק מהישג ידו – אצל רואה החשבון שלו, אשר נמצא כיום בתחומי הרשות הפלסטינית. לבסוף, הסתמך העותר על הודעת המשיבה 1 מיום 2.11.2014 בה הודה בא כוחה של המשיבה 1 כי אכן "היה מקום" לנסח את כתב האישום "בצורה מפורטת יותר". 4. בתשובתה מיום 6.1.2015 טענה המשיבה 1 כי הצדדים מצויים בעיצומו של ההליך הפלילי, ולכן מלכתחילה לא היה מקום להגיש את העתירה כנגד החלטת ביניים שהתקבלה במהלך הליך זה. לגופו של עניין הוסיפה המשיבה 1 כי לאחר שבחנה את הסוגיה, החליטה שבכוונתה להגיש בקשה לתיקון כתב האישום עד ליום 6.2.2015. משכך, טענה המשיבה 1 כי העתירה דנן התייתרה. 5. נוכח תשובה זו, הוריתי בהחלטה מיום 11.1.2015 כי העותר יודיע האם הוא עומד על עתירתו. בתגובתו טען העותר כי נכונותה המוצהרת של המשיבה 1 "לתקן" את כתב האישום נובעת אך ורק מהלחץ שהופעל עליה מעצם הגשת העתירה וניהולה. לגופו של עניין נטען כי הנוסח שהציעה המשיבה 1 לכתב האישום המתוקן – שדומה מאוד לגרסה המפורטת שנשלחה על ידה עוד ביום 23.11.2014 – אינו עונה על דרישת העתירה לתקן את כתב האישום. בין היתר, ההצעה איננה כוללת את "הרקע המיידי" לביצוע העבירות, את מספר העבירות לפי כל סעיף אישום, ואת תוצאותיהן של העבירות. לבסוף טוען העותר כי יסכים למשוך את העתירה בתנאי שהמשיבה 1 תציע הצעה ראויה לתיקון כתב האישום באופן שעולה בקנה אחד עם הנחיות פרקליט המדינה לעניין זה. 6. ביום 11.2.2015 הגישה המשיבה 1 לבית משפט השלום בירושלים, באופן חד-צדדי, בקשה לתיקון כתב האישום בהתאם לגרסה המפורטת שאותה דחה העותר. ביום 5.3.2015 נעתר בית המשפט לבקשתה של המשיבה 1 והורה על תיקון כתב האישום כמבוקש. עקב כך, ביום 19.3.2015, הגיש העותר בקשה להרחבת העתירה דנן כך שתתייחס גם לנוסח המתוקן של כתב האישום מיום 5.3.2015. לטענתו, המשיבה 1 פעלה באופן לא ראוי כאשר ביקשה לקבוע מסמרות עובדתיות ומשפטיות בשטח שלא במסגרת הדיון בעתירה. בד בבד, מבקש העותר מבית משפט זה להורות לבית משפט השלום לעכב את הדיון בת"פ 18802-11-12 עד להכרעה בעתירה דנן. הכרעה 7. דין העתירה להידחות על הסף. כלל הוא כי אין להפוך את בית המשפט הגבוה לצדק לערכאת ערעור על החלטות ביניים המתקבלות במהלך הליך פלילי שעודנו מתנהל לפני הערכאה הדיונית. אמנם פסיקתו של בית משפט זה הכירה בקיומם של חריגים לכלל, זאת בהתקיים נסיבות חריגות ונדירות, אך המקרה דנן אינו נכנס לגדרם של אלו. עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין כאן נסיבות נדירות או חריגות, בעלות השלכות רחבות, אשר עלולות להוביל להיווצרותו של נזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו בערעור על פסק הדין הסופי [ראו למשל: בג"ץ 1020/12 סמואל נ' בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, פסקה 10 (16.2.2012)]. זאת בשים לב לכך שלרשותו של העותר עומדים מגוון סעדים, אותם יוכל לבקש במסגרת ההליך הפלילי עצמו: באפשרותו לבקש מהמשיבים לעיין בחומרי החקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי; אם לדעתו של העותר, אין די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו גם לאחר הגשת כתב האישום המתוקן ולאחר הצגת ראיות המשיבה 1, אזי יש לו אפשרות לטעון טענת "אין להשיב לאשמה" לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי; ולבסוף, במידה ויורשע במיוחס לו, יוכל כמובן להעלות את טענותיו במסגרת ערעור בסופו של ההליך. נדגיש כי לא נעלמה מעינינו טענתו של העותר כי דלות הפירוט בכתב האישום מונעת ממנו אפשרות להתגונן כראוי, ואולם, לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות ועייַנוּ בגרסה המתוקנת של כתב האישום, הגענו לכלל מסקנה כי "דרך המלך" להבטחת הזדמנות נאותה להתגונן טמונה בשניים מבין הסעדים החלופיים שעומדים לרשות העותר במסגרת ההליך הפלילי, כאמור. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בניסן התשע"ה (‏24.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14085920_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il