דוד דלג'ו נ. אכ"א לפיתוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8588/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8588/06 ע"א 8643/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר המערערים בע"א 8588/06 והמשיבים 3-2 בע"א 8643/06: 1. דוד דלג'ו 2. ד"ר מיזוג בע"מ נ ג ד המשיבה בע"א 8588/06 והמערערת בע"א 8643/06: 1. אכ"א לפיתוח בע"מ המשיב בע"א 8588/06 והמשיב 1 בע"א 8643/06: 2. יוסי מורג ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 01.08.2006 בת"א 330/03 שניתן על ידי כב' השופט י' כהן בשם המערערים בע"א 8588/06 והמשיבים 3-2 בע"א 8643/06: עו"ד א' דר-לולו בשם המשיבים בע"א 8588/06, המערערת בע"א 8643/06 והמשיב 1 בע"א 8643/06: עו"ד ע' גור פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) מיום 1.8.06 בת"א 330/03. רקע עובדתי 2. בין הצדדים התנהלה מערכת עיסקית סבוכה, שאלה עיקריה: המערערים בע"א 8588/06 הם חברת ד"ר מיזוג בע"מ (להלן: החברה) ובעליה – דוד דלג'ו – בעל מקצוע בתחום מיזוג האוויר, העוסק בהתקנה ומתן שירותי אחזקה ותיקונים למערכות מיזוג אוויר (להלן: דלג'ו) (להלן יכונו יחד: המערערים). המערערים התקשרו ביום 19.5.96 בהסכם עם המשיבה 1, חב' אכ"א לפיתוח בע"מ (להלן: אכ"א). על פי ההסכם, התחייבה החברה להעניק לאכ"א למשך עשר שנים שירות טיפול בציוד ובמערכות מיזוג אוויר שבקניון "חוצות המפרץ" במפרץ חיפה, הנמצא בבעלותה של אכ"א, על מכלול המבנים והנכסים הנמצאים בו (להלן: חוזה השירות). במהלך חודש יולי 1998 הוחלף מנכ"ל אכ"א, שמואל בן חיים ביוסף מורג, הוא המשיב 2 (יכונה להלן: מורג) (אכ"א ומורג יחדיו יכונו: המשיבים). 3. למן חתימת החוזה, ובמשך התקופה בה ניהל בן חיים את אכ"א, היחסים בין המערערים לאכ"א היו תקינים, ואכ"א היתה שבעת רצון מן השירותים שקבלה. זמן קצר לאחר מינויו של מורג כמנכ"ל אכ"א, הוא הזמין מדלג'ו עבודות התקנה פרטיות בביתו, עבורן שילם 27,000 ש"ח בחמש המחאות דחויות. המחאותיו של מורג לא כובדו על ידי הבנק, והיחסים בין דלג'ו למורג עלו על שרטון. בסופו של דבר, לאחר דרישה עיקשת מצד דלג'ו, נפרעו שלושה מן השיקים האמורים, ואילו יתרת החוב שולמה רק בסמוך לאחר קבלת מכתבו של דלג'ו מיום 12.2.99 אשר מוען למורג ולחברי דירקטוריון אכ"א. במכתב האמור פרשׂ דלג'ו את השתלשלות הדברים שתוארה לעיל, ודרש כי אכ"א תעביר לידיו תשלומים עבור חשבוניות שהגישה החברה ואשר לא שולמו במועד. בסמוך לכך, פנה מורג אל דלג'ו וטען כי על פי ממצאי דו"ח ביקורת שברשותו, המערערים אינם מבצעים כראוי את עבודות הטיפול והתחזוקה של מערכות המיזוג בקניון. בתגובה לדברים, טען דלג'ו בהתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים, כי עקב פניותיו החוזרות והנשנות למורג בענין פירעון ההמחאות, החל הלה להתנכל למערערים, ולהטיל דופי בתיפקודם המקצועי. 4. בתאריך 13.5.99 הודיעה אכ"א לחברה על ביטולו החד צדדי של חוזה השירות, וזאת לאחר שלוש שנות שירות שניתנו על ידי המערערים על פי החוזה. בעקבות זאת, הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי בחיפה. ההליך בבית המשפט המחוזי 5. תביעתם של המערערים הינה תביעה כספית, בגדרה טענו כי ביטולו החד צדדי של חוזה השירות בינם לבין אכ"א נעשה שלא כדין, שלא בתום לב, ומתוך נקמנות אישית של מורג כלפי דלג'ו בשל פרשת ההתקנה הפרטית בביתו, ולפיכך על אכ"א לפצותם על נזקיהם עד לתום תקופת חוזה השירות, דהיינו למשך 7 שנים נוספות. דלג'ו טען, כי ביטול ההסכם עם החברה גרר אחריו את התמוטטותו הכלכלית: החברה קרסה, והוא ורעייתו הוכרזו חייבים מוגבלים; בעקבות הקריסה, הוא איבד, לטענתו, את כל רכושו, נאלץ למכור את דירת מגוריו, וכן נאלץ בהמשך למכור בהפסד ניכר דירה חלופית שרכש; גם חיי הזוגיות שלו נפגעו עקב כך, והוא ואשתו נפרדו. לאור כל אלה, טענו המערערים כי הנזקים – לחברה ולדלג'ו גם יחד – מסתכמים בסך של 3,406,370 ש"ח. בסופו של יום, הועמד סכום התביעה על סך 2,750,000 ש"ח משיקולי אגרה. 6. המשיבים כפרו בנטען בתביעה, והגישו תביעה שכנגד, במסגרתה תבעו תשלום בסך של 295,389 ש"ח בגין פיצויים על הפרת חוזה. הם השתיתו דרישה זו על ממצאי ביקורת חיצונית שנערכה על ידי מומחה מטעמם מהם עלה, לטענתם, כי המערערים התרשלו בתחזוקת מערכות מיזוג האוויר שהיו בטיפולם; גבו כספים שלא כדין מאכ"א; והגישו חשבוניות מנופחות בגין טונות קירור שלא היו זכאים לקבל תמורה עבורם. כן טענו המשיבים כי המערערים נטלו שלא כדין שני מדחסים למזגנים מחנות סופר-סנטר שנסגרה. טענות אלו שימשו למשיבים גם כהגנה מפני טענת המערערים לפיה חוזה השירות בין הצדדים בוטל שלא כדין. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי מיקד את המחלוקת בין הצדדים לשאלה האם חוזה השירות בוטל כדין, או שמא בוטל שלא כדין בעקבות היריבות האישית שנוצרה בין מורג לדלג'ו, הקשורה בעבודות הפרטיות שהחברה בצעה בביתו של מורג. 8. בית המשפט קמא נתן אמון בעדותו של דלג'ו. הוא הגיע למסקנה כי פרשת השיקים שסורבו על ידי מורג בעקבות העבודות הפרטיות הביאה לסכסוך בין דלג'ו למורג, ולדבר היתה השפעה על ביטול חוזה השירות בין החברות. בית המשפט קבע, כי ביטול חוזה השירות נעשה שלא כדין, תוך שהוא בוחן אחת לאחת את טענות אכ"א ביחס לעילות שנטענו בפיה לסיבת ביטול חוזה השירות, ודחה אותן. אשר לטענות בדבר חיובי-היתר: בית המשפט קבע כי המחלוקות בענין זה נוגעות ליישוב חשבונות בין מזמין לקבלן, ואין מדובר במעשי תרמית המצדיקים ביטול חוזה השירות. אשר לחנות סופר-סנטר, נטען לחיוב-יתר בשל נפח קירור בעסקים שנסגרו. בענין זה נקבע, כי לא הוכח כי ניתנה למערערים הודעה לפיה עליהם להפסיק את מתן השירות לבית עסק זה. אשר לטענה כי דלג'ו והחברה גנבו מדחסים מחנות סופר-סנטר שנסגרה, השיב דלג'ו כי המדחסים נלקחו לשיפוץ בבית המלאכה בשל נזקים שנגרמו להם על ידי עובדים בחנות, ולא שולם להם עבור תיקונם, ולכן החזיקו את המדחסים בידם בהמתנה לתשלום עבור העבודה. בית המשפט קיבל את טענת החברה, וקבע כי ניתן היה ליישב מחלוקת זו בתשלום התמורה המגיעה לחברה עבור התיקונים. בפרשת אופיס-דיפו, טענה אכ"א כי החברה חייבה אותה בתשלומים עבור שירותי מיזוג אויר, למרות שהחנות עברה לשירות עצמי. החברה טענה בתגובה, כי על פי חוזה השירות לא היתה הסכמה לכך שעסק מסוים יוכל להגיע להסדר עם אכ"א בדבר מעבר לשירות עצמי, וכי בנסיבות כאלה לא יקבל עוד שירות מהחברה. בית המשפט קבע בענין זה כי מדובר במחלוקת בין הצדדים שהיה צורך ליישבה, ואין מדובר במעשה תרמית מצד החברה המצדיק את ביטול חוזה השירות. כן נקבע, כי משנכרת חוזה השירות, ספק אם יכולה אכ"א להסכים עם בעל עסק פלוני הכפוף להסכם זה שעיסקו לא יקבל עוד שירות מהחברה, ויהיה רשאי לעבור למסגרת שירות עצמי, ומכל מקום, אין הדבר פוטר את אכ"א מתשלום לחברה על פי חוזה השירות גם בהתייחס לעסק כזה. עוד נטען על ידי אכ"א, כי החברה חייבה אותה בחיוב-יתר בעבור נפח קירור בחנויות שהותקנו בהם מזגנים חדשים בתקופה שבה חלה עליהם אחריות היצרן, הכוללת גם מתן שירות, ולכן, על פי הטענה, לא היה נכון לחייב את אכ"א עבור מתן שירות לחנויות אלה. החברה השיבה לכך כי לא הוסכם שבתקופת האחריות שירותי התחזוקה ינתנו בחינם. גם לענין זה נפסק כי אין מדובר בתרמית מצד החברה אלא במחלוקת פרשנית לגיטימית של חוזה השירות. בית המשפט דן גם בטענת אכ"א לפיה החברה ניסתה להעלים בתרמית מקדמה שקבלה ממנה עבור התקנת מערכות מיזוג אויר בחנויות "צומת ספרים" ו"רהיטי חלבי". בית המשפט מצא, כי טענת אכ"א מופרכת מיסודה. החברה אכן קבלה מקדמה, ולא ניסתה לכפור בכך או להעלים זאת. 9. על יסוד כל אלה, קבע בית המשפט, כי לא ניתן ביסוס לטענה כי החברה ודלג'ו רימו את אכ"א בחיובים שונים בהם חייבו אותה. גם אם אפשר שנפלו טעויות שונות בפעולת החברה שהיה מקום לתקנן, הענין כולו נוגע לתחום יישוב החשבונות בין מזמין לקבלן, ואין מדובר בהתנהגות מרמתית. אם נפל פגם בהתנהגות מי מהצדדים, הרי הפגם הוא בהתנהגות מורג, שנהג בדרך לא ראויה ביחס לעבודות שבוצעו בביתו. 10. בית המשפט דחה גם את טיעוני אכ"א, לפיהם השירות שניתן לה על ידי החברה היה לקוי. טענות אכ"א התבססו על דו"ח ביקורת חב' "תמא", חברה אשר לאחר ביטול חוזה השירות עם החברה בענייננו, באה בנעליה לצורך ביצוע שירותי המיזוג עבור אכ"א. משקלו של הדו"ח שהגישה אכ"א נקבע, בין היתר, תוך התייחסות לעובדה כי מדובר בחברה מתחרה, בעלת אינטרס ישיר בנושא הנבדק, וכן לעובדה כי לצוות הביקורת לא צורף נציג החברה. גם לחוות דעת המהנדס אהרוני מטעם אכ"א לא ניתן משקל רב על ידי בית משפט קמא שכן הוא התבסס על דו"ח הביקורת של "תמא", ולא ערך בדיקה עצמאית משלו. בית המשפט השקיף על היוזמה של אכ"א בעריכת דו"ח הביקורת כמחשבה לאחר מעשה על מנת לתרץ את ביטול חוזה השירות עם החברה. הוא קבע, כי גם אם התגלו ליקויים מסוימים במערכות המיזוג השונות, ניתן היה לתקנם תוך זמן סביר. מצב זה לא היווה הצדקה לביטול חוזה השירות. על רקע כל אלה נפסק, כי חוזה השירות בוטל שלא כדין, ולכן החברה זכאית לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לה עקב ביטול זה. 11. אשר לחישוב נזקיהם של המערערים: בית משפט קמא קבע, כי יש להפריד בין הנזקים שנגרמו לחברה עקב הפרת חוזה השירות, לבין נזקיו האישיים של דלג'ו בכשירותו האישית בגין קריסתו הכלכלית, הפסדיו הכספיים, וגירושיו, וכי בנסיבות מקרה זה יש להעריך את הנזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מביטול חוזה השירות שלא כדין, אך אין להכיר בנזקיו האישיים של דלג'ו. 12. בית המשפט ציין, כי מהראיות שהובאו עולה, כי בתקופת חוזה השירות עמד נפח הקירור הממוצע על 1,500 טון קירור; ביטול חוזה השירות שלא כדין נעשה כעבור שלוש שנים בלבד מתוך עשר שנים שהיוו את התקופה החוזית. הווי אומר, כי שבע שנים מתקופת החוזה לא נתממשו. הדבר התבטא במניעת תקבולים לחברה בסכום של 3,329,634 ש"ח וזאת על פי מכפלת נפח הקירור הממוצע בסכום החוזי שנקבע לטון קירור למשך תקופת החוזה שלא נתממשה. אולם, על פי קביעתו, הסכום המירבי שניתן לפסוק למערערים עומד על סך של 3,260,000 ש"ח, המהווה שערוך של סכום התביעה המתוקנת, שעמד על 2,750,000 ש"ח. עם זאת, בהמשך הבהיר בית המשפט כי החברה אינה זכאית למלוא סכום זה, מאחר שלא פעלה להקטנת נזקיה: "התובעים אינם זכאים לקבל הסכום שחושב לעיל, מהטעם שהיתה מוטלת עליהם החובה להקטין את נזקיהם. גם אם החוזה עם התובעת בוטל שלא כדין, היה על התובעים להציע שירותיהם בתחום התקנת מערכות מיזוג האוויר ושירותי האחזקה ללקוחות אחרים, ולתבוע מאת הנתבעים רק את ההפרש שהיה נוצר, אם בכלל, בין התקבולים שהיו זכאים לקבל מהנתבעים ובין אלה שהיו מקבלים מלקוחות אחרים. במקרה שלפני, לא שוכנעתי שהתובעים עשו את הדרוש להקטנת נזקיהם, ולפיכך הנני נמנע מלפסוק לזכותם הסכום הנקוב לעיל, והנני בוחר להעריך הנזקים בדרך אחרת" (פסקה 29 לפסק הדין). 13. בסופו של יום, בית המשפט קבע כי נכון יהיה להעמיד את דמי הנזק שישולמו לחברה על סכום השווה לתקבולים שהחברה היתה צפויה לקבל מאכ"א במשך שנתיים נוספות לאחר ביטול חוזה השירות, על פי כמות ממוצעת של 1,500 טון קירור במכפלת הסכום החוזי לטון קירור – דהיינו, סך של 927,835 ש"ח, נכון למועד פסק הדין. בית המשפט הגיע לתוצאה זו על דרך האומדן, הואיל ודלג'ו סיפק בתצהירו, על נספחיו, נתונים גולמיים בלבד ביחס לפעילותה העסקית של החברה, אשר אליהם התייחס בית המשפט באומרו כי הם "יכולים לשמש כבסיס לניתוח מקצועי של מומחה, אך בית המשפט אינו יכול לנתח נתונים אלה, ואינו יכול לשמש כתחליף למומחה מטעם התובעת". 14. על יסוד כל אלה, קיבל בית המשפט קמא את התביעה, ודחה את התביעה שכנגד, על כל ראשיה. כנגד פסק הדין האמור מופנים שני הערעורים שבפנינו. טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד 15. עיקרו של ערעור המערערים מכוון להגדלת סכום הפיצוי שנפסק לחברה בבית המשפט המחוזי. לטענתם, היה מקום לפסוק להם פיצויי-קיום בגין אובדן הרווח שנגרם להם כתוצאה מהפרת חוזה השירות, ובמקום פיצוי המבוסס על אובדן רווח במשך שנתיים, היה מקום לפסוק פיצוי על בסיס אובדן רווח במשך שבע שנים, המשקפות את מלוא התקופה החוזית, אלמלא בוטל החוזה שלא כדין. כן נטען, כי טעה בית המשפט כאשר לא הכיר בזכותו של דלג'ו לפיצויים על נזקיו האישיים עקב ביטול חוזה השירות שלא כדין, וכי היה על המשיבים לצפות את הנזקים שנגרמו לו. עוד נטען, כי הנתונים שסיפק דלג'ו בתצהירו הינם קלים להבנה ולחישוב, והם לא נסתרו על ידי הצד שכנגד. כן טענו המערערים, כי שגה בית המשפט כאשר קבע שלא הקטינו את נזקיהם. מאמצים בכיוון זה אמנם נעשו, אך לא צלחו לאור קריסת החברה והתמוטטותו הכלכלית של דלג'ו. כן טוענים המערערים לצורך להוסיף הפרשי הצמדה לסכום הפיצוי על פי סעיף 6.3 לחוזה השירות, וכי אין לנכות מרכיב הוצאות מחישוב הפיצוי כל עוד לא חושב הפסדם על מלוא שבע השנים של התקופה החוזית שלא נתממשה עקב הביטול. טענה נוספת של המערערים הינה, כי בית המשפט קמא לא התייחס לתביעתם ביחס לחוב עבר בסך כ-95,000 ש"ח שלא נפרע על ידי אכ"א, וכי לא פסק פיצויים בגין עוגמת נפש לחברה ולדלג'ו. המערערים מבקשים, אפוא, להגדיל את סכום הפיצוי שנקבע להם, ולהעמידו בגובה תקרת סכום התביעה בבית המשפט המחוזי, העומדת על 2,750,000 ש"ח, וכן לחייב את מורג ביחד ולחוד עם אכ"א בתשלום הפיצויים. 16. המשיבים משיגים מנגד על מכלול מסקנותיו של בית המשפט קמא – בענין החבות ובענין גובה הפיצוי שנפסק למערערים. הם טוענים כי ההחלטה לפיה חוזה השירות בוטל שלא כדין שגויה. טענתם המרכזית לענין ביטול החוזה, היא כי בית המשפט קמא העניק משקל יתר לעובדה שמורג לא פרע את חובו האישי לחברה גם במועד בירור התביעות, שהיא קביעה שגויה במישור העובדתי שכן במועד זה הכל מודים כי התשלום נפרע במלואו, והתרשמותו השלילית של בית המשפט ממורג לא היתה מבוססת, והביאה להחלטה השגויה בדבר ביטול החוזה שלא כדין. כן נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקביעותיו בענין חיובי-היתר בגין עסקים שנסגרו (פרשת סופר-סנטר), עסקים שעברו לשירות עצמי (פרשת אופיס-דיפו) ועסקים שהיו במסגרת תקופת אחריות. כן טוענים המשיבים כי בית המשפט קמא, בהתייחסו לטענותיהם בדבר טיב השירות שסיפקו המערערים למערכותיהם, לא העניק משקל ראוי לחוות הדעת המקצועית שהוגשה מטעמם, בה הועלו כשלים חמורים בטיפול במערכות המיזוג בקניון. ככלל, נטען, כי גם אם נקבע שמעשי החברה ודלג'ו לא הגיעו כדי תרמית, היה מקום להמשיך ולבחון האם עולים מעשיהם כדי הפרות חוזיות יסודיות המצדיקות ביטול חוזה השירות. 17. אשר לסכום הפיצוי וחישובו: לטענת המשיבים, יש להפחית את הפיצוי שנפסק ולהעמיד את סכום הבסיס לצורך חישוב יחידת טון קירור על שיעור נמוך יותר; שנית, היה מקום לנכות את ההוצאות הצפויות של המערערים מן ההכנסות הצפויות ששימשו בסיס לסכום שנפסק. עוד נטען, כי היה על המערערים להוכיח את נזקיהם באמצעות חוות דעת מומחה, ומשלא הניחו תשתית ראייתית מספקת ביחס לנזק, שׂומה היה על בית המשפט לדחות את תביעתם לפיצוי כליל. המשיבים עותרים, אפוא, לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, ולחילופין, הם מבקשים להפחית את סכום הפיצוי שהושת עליהם. הכרעה 18. דין הערעורים ההדדיים להידחות. ביטול חוזה השירות 19. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אכ"א ביטלה את חוזה השירות עם החברה שלא כדין. סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) קובע: הזכות לביטול 7 (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית. (ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר אורכה לקיומו, והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול. (ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים, והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול לאותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר, או את החוזה כולו. הוראה זו קובעת, כי ביטול החוזה הינה זכות הנתונה בידי צד לחוזה בתנאי שהצד שכנגד הפר את החוזה הפרה יסודית. "הפרה יסודית" מוגדרת בסעיף 6 לחוק התרופות כדלקמן: "לענין סימן זה, "הפרה יסודית" – הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה, העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". מקום שבוטל חוזה בלא שהיתה הפרה יסודית, או שבוטל חוזה בשל הפרה לא יסודית מבלי לתת למפר אורכה לתיקון הפגם, כי אז מבטל החוזה מוחזק, הוא עצמו, כמפר חוזה, ועליו להיטיב את נזקו של הנפגע. "בהעדר עילה חוקית לביטול – בחוזה או בדין – צד המתנער מחוזה תקף, ומודיע לרעהו על "ביטולו", אינו אלא מפר של אותו חוזה. זאת, אפילו פעל "המבטל" בתום לב, ומתוך אמונה שהביטול נעשה כדין. "ביטול" בלתי חוקי מעין זה – ככל הפרה אחרת של חוזה – אין בכוחו כדי לגרוע כהוא זה מתוקף החוזה ומכוחו המחייב" (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 544 (2009), להלן: שלו ואדר). על פי סעיף 2 לחוק התרופות: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו, או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". פועל יוצא מהוראות אלה הוא, כי כאשר ביטל צד לחוזה את החוזה שלא כדין, והפר בכך את החוזה, זכאי הצד הנפגע לדרוש את אכיפתו, או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בין כתרופה העומדת לעצמה, ובין בנוסף לאחת התרופות האמורות. 20. בענייננו, בחרו המערערים להשתית את תביעתם על טענה כי אכ"א בטלה את חוזה השירות עימם שלא כדין, ולכן הפרה בכך הפרה יסודית את ההסכם ביניהם. תביעתם היא תביעה כספית והיא נשענת על הנחה שההסכם מבוטל, והם אינם מבקשים את אכיפתו. 21. אכ"א טוענת כי ההסכם בוטל כדין עקב הפרה יסודית מטעם המערערים עקב ניפוח חשבונות כספיים הגובלים במעשי תרמית, וכן לאור התרשלותה של החברה בבצוע פעולות תחזוקה שוטפות של מערכות המיזוג שהיו בטיפולה. 22. בשאלה מרכזית זו להליך, קבע בית המשפט קמא ממצאים ברורים בנושאים השונים שהעלתה אכ"א לדיון, כדי לתרץ את ביטול חוזה השירות על ידה. בית המשפט בחן לפרטיה כל טענה וטענה שהעלתה אכ"א, ולא מצא – ולו באחת מהן – נקודת אחיזה בה ניתן להיתלות כדי לבסס זכות ביטול חוזה השירות מחמת הפרה יסודית. בית המשפט בחן את שאלת חיוב-היתר הנטען בגין נפח קירור בעסקים שנסגרו כדוגמת סופר-סנטר, את טענת חיוב-היתר בגין נפח קירור בעסקים שהוצאו מן השירות כמו אופיס-דיפו, ואת חיוב-היתר הנטען בגין נפח קירור בחנויות שמזגניהם נמצאו בתקופת האחריות. כן נבדקו שאלות המקדמה שקבלה החברה עבור התקנת מערכת מיזוג אויר בחנות "רהיטי חלבי", ונטילת שני מדחסים למזגנים מחנות סופר-סנטר שנסגרה. בית המשפט, בחן, אחת לאחת, כל טענה, והעריך את הראיות שהובאו בהקשר לכך. הוא הגיע למסקנה כי אין מדובר במעשים שיסודם בכוונת מרמה אלא בעניינים שבהם עשויות להיווצר מחלוקות שיש ליישבן במערכות יחסים עיסקיות ארוכות טווח, שהן טבעיות ומקובלות למערכות כאלה. בית המשפט התרשם כי הנסיון לשוות מימד של מעשי תרמית לפעולות החברה נבע ממגמה מכוונת של אכ"א להצדיק, במחשבה שלאחר מעשה, את ביטול חוזה השירות, שהונע במידה רבה על ידי הסכסוך האישי שפרץ בין דלג'ו לבין מורג סביב העבודות שבצעה החברה בביתו הפרטי של מורג. בית המשפט קמא קובע (פסקה 22): "התובעים טפלו במערכות מיזוג רבות, במבנים שונים, ועל כן אינני מוציא מכלל אפשרות שבחשבונות כאלה או אחרים נפלו טעויות שיש לתקנן. ואולם, כל הענין כולו נוגע לתחום יישוב החשבונות בין מזמין ובין קבלן. ובשום מקרה אין לדעתי לראות את התנהגות התובעים כנגועה במרמה כלפי הנתבעים". 23. לא מצאתי עילה להתערב בקביעה זו של בית המשפט, שהתבססה על בדיקה של חומר הראיות, והסקת מסקנות הן באשר לכל אחת מהטענות הפרטניות שנטענו בענין זה, והן בראייה כוללת של מערכת היחסים בין הצדדים. טענת ההפרה היסודית שהעלתה אכ"א כלפי החברה כעילה לביטול חוזה השירות הפכה את פניה להפרה יסודית בידי אכ"א עצמה כלפי החברה, בבטלה את החוזה שלא כדין, בהעדר עילה חוקית לכך. קמה, אפוא, לחברה זכות לתבוע פיצויים על הפגיעה שנגרמה לה עקב ביטול ההסכם שלא כדין. שיעור הפיצויים 24. המערערים משיגים על כך שבית המשפט קמא המעיט בשיעור הפיצוי שנפסק. המשיבים טוענים כי סכום הפיצוי גבוה יתר על המידה. לא ראיתי לנכון להתערב בסכום שנפסק, לכאן או לכאן. בית המשפט קמא העריך את הפיצוי הראוי למערערים על בסיס אובדן רווחים לתקופה של שנתיים נוספות לאחר ביטול חוזה השירות, אשר חושב לפי תעריף של 174 ש"ח לטון קירור על פי כמות ממוצעת של 1,500 טון קירור בשנה. הוא קבע, כי בהתנהלותם של המשיבים היתה אמנם הפרה יסודית של חוזה השירות, אך מנגד נקבע, כי אין מקום לפסוק למערערים פיצויי קיום למלוא התקופה החוזית שלא מומשה עקב ביטול החוזה, קרי – למשך 7 שנים נוספות, וזאת עקב מחדלה של החברה להקטין את נזקיה. כך, בדרך של אומדנא, הועמד הפיצוי על סך של 927,835 ש"ח, כשהוא מחושב על בסיס פיצוי לתקופה של שנתיים. המשיבים משיגים על דרך הערכת הפיצוי בשיטת האומדנא, וטוענים כי בהעדר הוכחה קונקרטית של מלוא הנזקים, לא היה מקום להעניק פיצוי כלשהו. 25. בנסיבות הענין נראה לי כי הסכום שנפסק, הבנוי על הערכת אובדן הרווחים למשך שנתיים ממועד ביטול חוזה השירות הוא סביר וראוי על בסיס כלל השיקולים שנשקלו. סעיף 10 לחוק התרופות, קובע את זכאותו של הנפגע "לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". תרופת הפיצוי נועדה להעמיד את הנפגע, מבחינה כספית, במצב בו היה עומד אלמלא ההפרה (ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793 (1988), להלן: ענין ברנע; שלו ואדר, בעמ' 294 ואילך). נזקו של הנפגע עשוי להתבטא באובדן רווחים שהיו צפויים לו, אילו החוזה עמו היה מקויים (ע"א 7302/96 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד יוסף לילוף, פ"ד נה(3) 200 (2001); שלו ואדר, בעמ' 291-292, 406-410). המערערים עתרו בענייננו לפיצוי בגין אובדן רווחים לתקופה החוזית הנותרת לאחר ביטל החוזה. קביעת שיעור פיצויים לאובדן רווחים בעתיד כורכת עמה, בצד הערכת נתונים עובדתיים השאובים מן המציאות, גם השערות וניחושים לגבי "מציאות שלא התקיימה בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה" (ענין ברנע; ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ (לא פורסם, 3.4.2006), להלן: ענין אלוניאל; שלו ואדר, בעמ' 442-451). כדבריהם של שלו ואדר: "בית המשפט רשאי להיזקק להערכות הסובייקטיביות של הצדדים לחוזה, ואף ראוי שיעשה כן, בעיקר בהיעדרם של נתונים אמינים אחרים... כאשר המציאות המאוחרת מראה כי הערכות הצדדים באשר להיקף הפעילות הכלכלית או באשר לשיעור הרווח היו מופרזות, על בית המשפט לתת ביטוי להערכת הרווח הנראית לו מציאותית ומסתברת יותר, לאור מכלול הנתונים שלפניו" (שלו ואדר, בעמ' 449). 26. בענייננו, מצא בית המשפט קמא כי הנתונים שסיפק דלג'ו בענין הרווחים וההוצאות שהיו לו בתקופה הרלוונטית – הינם נתונים גולמיים בלבד, ואינם יכולים לתת תמונה שלמה לצורך חישוב, אולם, שימוש בנתונים גולמיים בצירוף הערכה על פי מיטב השפיטה מקובלים לצורך הערכת פיצויים בנסיבות מעין אלה. 27. בהלכה הפסוקה התעוררה מחלוקת ביחס לסוגיית היקף ההוכחה הנדרשת לצורך חישוב גובה הפיצויים בהליכים אזרחיים. בע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 (1981) (להלן: ענין אניסימוב) סברה דעת המיעוט (השופט ח' כהן) כי די בהוכחת קיומו של נזק לצורך פסיקת פיצוי על פי האומדן (שם, בעמ' 804). חלקו עליו שופטי הרוב (השופטים א' ברק וי' כהן), אשר קבעו כי כשם שמוטלת על התובע חובת ההוכחה על קיום נזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים עליהם יש לבסס את היקף הפיצוי הראוי בגין נזק זה, ואין להשאיר ענין זה לאומדנו של השופט. דעה זו של הרוב התקבלה (ע"א 795/86 לודאית חברה לבנין בע"מ נ' השקעות שירליב בע"מ, פ"ד מא(3) 645, 652 (1987); ע"א 638/84 קאסם נ' עו"ד יואל מנהל עיזבון המנוחה וילהלמינה מטוסיאן, פ"ד מא(3) 678, 688 (1987); שלו ואדר, בעמ' 346-347). נטל ההוכחה בדבר שיעור הנזק אינו אחיד בכל הנסיבות, והוא מותאם למידת הקושי האובייקטיבי בהבאת ראיות אמינות ומדויקות על היקף הפגיעה שספג הנפגע. "על פי עיקרון זה, את שיעור הנזק – כמו את עצם גרימתו – יש להוכיח בדרגת ודאות סבירה" (ענין אניסימוב, בעמ' 809), כלומר, באותה מידת הסתברות שהגיוני וסביר לדרוש מן הנפגע בנסיבות המקרה הנדון (ע"א 8958/96 שוסטר בע"מ נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.9.2001); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 69 (לא פורסם, 5.10.2006)). קיימת הכרה שיפוטית בדבר קיום שיקול דעת שיפוטי בהיקף מסוים לפסיקת פיצוי על פי האומדנא. הנטייה להשתמש בשיקול דעת כזה בולטת כאשר נהיר כי הנפגע סבל נזק של ממש, וכאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו פער גדול במיוחד (ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 589-590 (1988)). השימוש באומדנא נעשה, דרך כלל, "כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר... השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פסקה 16 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 29.8.2010); ע"א 1716/09 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל (לא פורסם, 28.6.2010)). נזק מסוג אובדן רווח נמנה על סוג הנזקים שהערכתם קשה במיוחד. קביעת הפיצויים בראש נזק זה כרוכה בהערכות והשערות, ולכן ניתן לנקוט גישה מקילה עם נפגע המבקש לפסוק לו פיצויים בגינו (ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, פסקה ז(8) (לא פורסם, 6.2.2006), להלן: ענין רבינוביץ; ענין אלוניאל). 28. במקרה זה, קבע בית המשפט כי החוזה בוטל שלא כדין, וכי המערערים ניזוקו עקב כך. לקביעות אלה ניתן ביסוס משכנע בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט. השאלה נותרה באשר לכימות הנזק. עיקרו של הפיצוי בגין הנזק שנגרם נעוץ באובדן רווחים בעתיד – מרכיב נזק הקשה באופן מיוחד להוכחה, ובנוי במידה לא מעטה על הערכות והשערות. בענין זה ראוי, אמנם, להאחז בנתונים אובייקטיביים מסוימים מן ההווה, אך נתון לבית המשפט שיקול דעת להכריע על דרך האומדנא, על פי מיטב שיפוטו, הניזון מנסיון החיים, ההגיון והשכל הישר (ענין רבינוביץ, פסקה ז(9)). תצהיר העדות הראשית של דלג'ו מביא נתונים גולמיים בלבד ביחס לפעילות העיסקית של החברה. לא הובא ניתוח מקצועי של מומחה שיש בו כדי להעריך נתונים אלה ביחס לאובדן הרווח הצפוי של החברה. בית המשפט החליט, אפוא, לאמוד את הנזק לעתיד על פי אומדנא, אך לצורך כך התבסס על נתונים אובייקטיביים של כמות ממוצעת לטון קירור בשנה, אותה העמיד על 1,500 טון קירור ועל המחיר החוזי לטון קירור בסך 174 ש"ח בצירוף מע"מ, כשסכום זה משוערך ממועד ביטול החוזה ועד למועד פסק הדין. לפנינו, אפוא, הערכה המשלבת נתונים אובייקטיביים עם הערכה על פי האומדנא, ההולמת את נסיבות מקרה זה. הערכת הנזק לחברה למשך שנתיים בלבד מתוך שבע השנים שנותרו לקיום חוזה השירות, ממועד ביטולו שלא כדין, מתבססת על ההנחה כי במסגרת חובת הקטנת הנזק על פי סעיף 14 לחוק התרופות, היתה החברה יכולה, במהלך הדברים הרגיל, להקטין את נזקיה על ידי קבלת עבודות אחרות, וכי בתום שנתיים מביטול החוזה, היה בכוחה לחזור לחיי עסקים רגילים. במסגרת שיקול הדעת השיפוטי, אפשר שהערכה זו היא על הצד הנמוך מבחינתה של החברה, אולם אין בה חריגה ממתחם ההערכה הסבירה, המאפשרת סטייה לכאן או לכאן במסגרת שיקול הדעת. מצד שני, בחישוב הפסד רווחיה העתידיים של החברה למשך שנתיים לא נוכו ההוצאות הצפויות של החברה שהיה צריך לנכותן מהרווחים הצפויים. ניתן להניח כי בית המשפט עשה כן ביודעין, ובמסגרת שיקול הדעת הנתון לו, בחר לקצוב תקופה יחסית קצרה לצורך פסיקת אובדן רווחים לחברה, ומנגד, להעריך את הפסד הרווחים בלא ניכוי הוצאות, על דרך של הערכה גלובלית. אכן, אילו היה מחליט בית המשפט לפסוק לחברה פיצוי על בסיס תקופה ארוכה בהרבה מזו שנקבעה, היה מקום לתת משקל לצורך בניכוי ההוצאות. משנלקחו כבסיס לפיצוי שנתיים בלבד מתוך שבע שנים לחישוב הנזק, אין מקום לניכוי הוצאות צפויות כאמור, דבר שהיה מפחית את הפיצוי שנפסק לשיעור נמוך באופן בלתי סביר בנסיבות המיוחדות של הענין. בראייה כוללת, סכום הפיצוי הגלובלי שנפסק הוא סביר ואין להתערב בו. 29. אין לקבל את טענת המערערים כי טעה בית המשפט כשלא הוסיף לפיצוי הפרשי ההצמדה שנקבעו בסעיף 6.3 לחוזה השירות. קריאת הוראה זו בשילוב עם סעיף 6.1 לחוזה מגלה כי מנגנון ההצמדה שנקבע בחוזה נועד לחול רק בחמש השנים האחרונות מתוך עשר השנים שנקבעו לחיי החוזה. מאחר שהחוזה עם המערערים בוטל לאחר שלוש שנים, ובית המשפט קמא פסק פיצויים עבור שנתיים נוספות בלבד, לא היה מקום להוסיף הפרשי הצמדה לפיצוי שנפסק. פיצויים בגין עוגמת נפש 30. המערערים השיגו על אי פסיקת פיצויים לזכותם בגין עוגמת נפש. בכך הם טוענים, כי אין להפריד בין החברה לבין דלג'ו, וכי יש לראותם כגורם אחד לענין זה. כן נטען, כי מקום שחברה מזוהה עם בעלי מניותיה כמו במקרה זה, והופר הסכם בעל חשיבות של ממש, אפשר וייפסקו גם לחברה פיצויים בגין עוגמת נפש (ע"א 345/89 נאות דברת בע"מ נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350 (1992), להלן: ענין נאות דברת). 31. סעיף 13 לחוק התרופות קובע: "פיצויים בעד נזק שאינו של ממון גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". האבחנה בין נזק ממון לנזק שאינו ממוני מקובלת בעיקר בדיני הנזיקין, אך יש לה מקום גם בדיני החוזים. הנזק הלא ממוני הוא המרכיב הרוחני, הלא-חומרי של הפגיעה (שלו ואדר, בעמ' 300). נזק לא ממוני עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת חוזה. אולם פיצוי לא ממוני בדיני חוזים אינו ניתן דרך שגרה. הוא מצטמצם למצבים שבהם לנזק הכלכלי נתלוותה הפרה בוטה של יחסי אמון, או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או במצבים של זדון, התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד (שלו ואדר, בעמ' 302). הפיצוי הלא-ממוני כפוף לשיקול דעת שיפוטי, ואין צורך בהבאת ראיות לגביו. הגישה השיפוטית להענקת פיצויים על נזק לא ממוני ננקטת על דרך הצמצום וההגבלה: "פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני... נתונה לשיקול דעת בית המשפט... ומכאן, שהיא שמורה למקרים מיוחדים" (ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)). ערכאות הערעור אינן נוטות להתערב בשיקול הדעת השיפוטי הננקט בענין זה בידי הערכאות הדיוניות, למעט במצבים קיצוניים. 32. כלל הוא, כי פיצויים בעד נזק לא ממוני לא ייפסקו, דרך כלל, לתאגיד. הטעם לכך הוא, כי בהיותו תאגיד, הוא אינו מסוגל לסבול נזק נפשי (ענין נאות דברת, בעמ' 359). אולם, אין לשלול אפשרות כי אורגן של החברה, או בעל ענין בחברה יתבע בשמו שלו פיצוי על נזק לא ממוני שנגרם לו באופן אישי עקב התנהגות המפר (ע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עירית הרצליה, פסקה 17 (לא פורסם, 28.11.2007); שלו ואדר, בעמ' 312). לא היה מקום, אפוא, לפסוק לחברה פיצוי לא ממוני בנסיבות אלה. על תביעתו של דלג'ו, כאורגן של החברה, לקבל פיצוי בגין עוגמת נפש ידובר להלן. מעמדו של דלג'ו 33. האם יש מקום לפסוק לדלג'ו פיצוי כלשהו בנפרד מן החברה עקב ביטול חוזה השירות שלא כדין? בית המשפט קמא קבע בענין זה כי יש להפריד בין נזקיה הכלכליים של החברה, שבגינם יש להעניק פיצוי, לבין נזקים הנטענים על ידי דלג'ו בכשירותו האישית. לדבריו, דלג'ו היה בעל השליטה בחברה ומנהלה, ולאכ"א לא היתה כלפיו חבות חוזית ישירה כלשהי. החוזה נקשר בין שני תאגידים, אשר בחרו לנהל את עיסקיהם במסגרת חברות בערבון מוגבל, ולא נמצאה הצדקה להרים את מסך ההתאגדות, ולהכיר בחבות אישית ישירה של אכ"א כלפי דלג'ו. מוסיף בית המשפט וקובע, כי נזקיו האישיים של דלג'ו נגרמו לו עקב כך שנטל על עצמו ערבויות שונות שנדרש לקיימן לאחר שהחברה נקלעה לקשיים כספיים. כתוצאה מקיום ערבויותיו האישיות כלפי החברה הוא ירד מנכסיו, וחייו האישיים נקלעו למשבר. עוד נקבע, כי לא הוכח כי אכ"א צפתה, או היה עליה לצפות כי ביטול חוזה השירות שלא כדין עם החברה יגרום לדלג'ו עצמו לנזקים אישיים. 34. סעיף 10 לחוק התרופות, הקובע את מבחני הזכות לפיצויים מורה: "הזכות לפיצויים הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו, או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". אפילו היה מורם מסך ההתאגדות בין החברה לבין דלג'ו עקב הקירבה היתרה הקיימת ביניהם, גם אז קשה לראות כיצד מקימים תנאי סעיף 10 לחוק התרופות זכות לדלג'ו לקבל פיצויים בגין עוגמת נפש עקב ביטול חוזה השירות. לא הוכח כי אכ"א צפתה את נזקיו האישיים של דלג'ו, או שהיה עליה לצפותם מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. לפיכך, ולו מטעם זה, דין הדרישה לפיצוי לא ממוני לדלג'ו להידחות (ע"א 8556/96 לוביאניקר נ' משרד האוצר, פ"ד נו(5) 289 (1998); שלו ואדר, בעמ' 332, 338, 342). הטלת אחריות אישית על מורג 35. המערערים מבקשים להטיל אחריות אישית על מורג, בנוסף לאחריות שהוטלה על אכ"א, לתשלום הפיצויים המגיעים להם עקב ביטול חוזה השירות. לדבריהם, מורג היה הרוח החיה בהתנהגותה הפסולה של אכ"א, ולכן יש לחייבו ביחד ולחוד עימה. דין טענה זו להידחות. 36. המערערים לא ביססו עילה משפטית לחיובו של מורג בדין. בצדק נטען על ידי המשיבים כי לא נטענה כלפי מורג עילה כלשהי בנזיקין, שעל פיה ניתן לחייבו באופן אישי. העילה המרכזית והיחידה בתביעתם של המערערים היא עילה חוזית, והחוזה במקרה זה נחתם בידי שני התאגידים, ומורג לא היה שותף לו. יתר על כן, בעת שחוזה השירות נחתם, מורג לא היה מעורב כלל בענייני החברה, והוא הפך מעורב בענייניה רק בשלב מאוחר יותר. בהפרת חוזה השירות על ידי החברה, כשהיא עומדת לעצמה, אין כדי להטיל חיוב אישי על האורגן הפועל בשם החברה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 699-698 (1994); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 790-789 (1997); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36 (2003); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (לא פורסם, 20.10.2009); ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט (לא פורסם, 20.9.2007)). 37. לא ראיתי לקבל את טענות המערערים בענין הקטנת הנזק וחוב העבר שלא שולם להם, לטענתם, על ידי אכ"א, בהעדר תימוכין מספיקים לביסוסן. סוף דבר 38. אציע לדחות את שני הערעורים הדדית, בלא צו להוצאות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ד' בכסלו התשע"א (11.11.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06085880_R08.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il