יהודה עידן מלול נ. עו"ד שמעון אורי- נאמן לנכסי החייב

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8584/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: יהודה עידן מלול נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד שמעון אורי – נאמן לנכסי החייב 2. הכונס הרשמי – מחוז ירושלים ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' כדורי( בפש"ר 4511-04-17 מיום 23.10.2022 בשם המערער: עו"ד אוהד דאדון פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' כדורי( בפש"ר 4511-04-17 מיום 23.10.2022, בה נקבעה למערער תכנית פירעון לתשלום חוב פיגורים שצבר. ביום 26.4.2017 ניתן צו כינוס לנכסי המערער לבקשת אחד מנושיו, עו"ד שחר בוטון מונה למנהל מיוחד לנכסיו והושת עליו צו תשלומים חודשי בסך של 1,000 ש"ח. בשלב מסוים מונה משיב 1 למנהל מיוחד במקום עו"ד בוטון ובהמשך צו התשלומים החודשי הופחת לסך של 250 ש"ח בהסכמה, תוך שהובהר כי משיב 1 יהיה רשאי להגיש בקשה להגדלת התשלום החודשי. הדוח הראשון של המנהל המיוחד הוגש רק ביום 23.6.2019, בשל כך שהמערער נמנע בשלב מוקדם יותר מלהתייצב לחקירה. בדוח צוין כי נגד המערער הוגשו 33 תביעות חוב בסך כולל של 3,612,854 ש"ח. כמו כן נאמר כי המערער אינו משתף פעולה עם ההליך; לא התייצב לדיון במתן צו הכינוס; לא נענה לפניות החוזרות ונשנות להמצאת מסמכים; לא המציא אישורי מסירה לנושיו; לא התייצב לחקירות; ונמנע במשך תקופה ארוכה מלשלם תשלומים חודשיים לקופת הכינוס. צוין כי המערער הודיע כי עזב את עבודתו. לאור זאת, ומשנטען כי המערער אינו מנצל את כושר השתכרותו, התבקש בית המשפט להורות על הגדלת צו התשלומים החודשי לסך של 2,000 ש"ח. כמו כן, התבקש בית המשפט להכריז על המערער פושט רגל. בתום הדיון מיום 24.6.2019 הוכרז המערער פושט רגל, משיב 1 מונה לנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן) ונקבע כי בא-כוח המערער רשאי לבוא בדברים עם הנאמן בטרם תינתן הכרעה בבקשה להגדלת צו התשלומים. ביום 5.8.2019 הוגשה תגובה לדוח מטעם המערער, בה נטען כי לאור התדרדרות במצבו הנפשי, על רקע הטראומה שנגרמה לו עקב התייתמותו בגיל 12 מאביו אשר נרצח בפיגוע טרור, הוא אינו עובד ואינו מסוגל לעבוד ומשכך אין מקום להגדלת צו התשלומים החודשי. מנגד, ביום 10.11.2019 הגיש הנאמן בקשה נוספת להגדלת התשלום החודשי לסך של 5,000 ש"ח, בציינו כי בא-כוח המערער כלל לא יצר אתו קשר לצורך הידברות בנושא, וכי מחקירה סמויה שנוהלה נגד המערער עלה שהוא שיקר בנוגע לעיסוקו ולאורח חייו. בניגוד להצהרותיו לפיהן הוא אינו עובד ואינו משתמש ברכב, בפועל עובד המערער מזה שנים בחברת ייצוג אומנים ונוהג ברכב שהחברה שוכרת עבורו. כמו כן, מתמונות שהעלה המערער לדף הפייסבוק שלו נראה כי הוא חי חיים ראוותנים ומבלה בחופשות בבתי מלון יוקרתיים. בהחלטתו מאותו היום הורה בית המשפט על הגדלת צו התשלומים החודשי לסך של 2,000 ש"ח. לאחר שהוגשה תגובת המערער בה טען כי רק לצורך הקלה על מצבו הנפשי הציג את עצמו כאדם המפרנס את עצמו וחי חיי רווחה ראוותניים, אף כי אין זה מצבו האמיתי, הורה בית המשפט בהחלטה מיום 15.1.2020 על הגדלת צו התשלומים לסך של 3,500 ש"ח. זאת לאור חוסר השקיפות שבהתנהלות המערער והחשש לחוסר תום לב מצדו, אך תוך התחשבות בהשלכות אפשריות של האירוע הטרגי שפקד אותו בילדותו על תפקודו. ביום 17.6.2020 הגיש המערער בקשה לבטל את הגדלת צו התשלומים, ולהעמידו על סך של 150 ש"ח בלבד באופן רטרואקטיבי החל מיום 30.9.2018. הנימוק לכך היה נכות רפואית שנקבעה לו בדיעבד בשיעור של 55% על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) החל מהתאריך האמור. הנאמן בתשובתו התנגד לבקשה וטען כי המערער ממשיך להסתיר את עיסוקיו ופעילותו ואף פתח בחודש פברואר 2020 עסק חדש. לאור התנהלותו הניח הנאמן שקביעת אחוזי הנכות על ידי המל"ל נעשתה עקב מצגי שווא שהציג המערער. ביום 12.8.2020 דחה בית המשפט את בקשת המערער בקבעו כי לא נפלה כל טעות בהחלטה על העלאת סכום התשלום החודשי, ולא מתקיימות נסיבות חדשות המצדיקות את ביטולה. מעבר לכך, המערער בהתנהלותו הוכיח שאינו נעדר כושר השתכרות כאשר גם מחדליו וניסיונו לטשטש את נתוניו פועלים לחובתו. ביום 17.6.2022 עדכן המערער כי המל"ל העלה בדיעבד את דרגת נכותו לשיעור של 68% ואת רכיב אי-כושר ההשתכרות לשיעור של 100% החל מיום 1.12.2020. משכך נטען כי יש להחיל בענייננו את ההלכה שנקבעה ברע"א 6353/19 לשצ'נקו נ' כונס הנכסים הרשמי (11.2.2020) (להלן: עניין לשצ'נקו), לפיה חייב שמתקיים מקצבת נכות בלבד יקבל פטור מתשלום חודשי לקופת הכינוס. בתגובת הנאמן מיום 30.6.2022 נטען שהסתרת עיסוקי המערער נמשכה ולמרות שדיווח כי הוא אינו עובד ואין לו כל הכנסה למעט קצבת נכות, מדו"ח המעסיקים מטעם המל"ל עולה כי הוא עבד במספר מקומות במשך מספר חודשים מבלי לדווח על כך. התנהלות זו הצדיקה לעמדת הנאמן את ביטול ההליך, אולם לפנים משורת הדין ובהתחשב במכלול הנסיבות הציע כי לצורך מתן צו הפטר יישא המערער בתשלום חובו בגין פיגור בתשלומים בסך כולל של 43,850 ש"ח ובנוסף, לאור התנהלותו אך בשים לב למצבו הרפואי, תיקבע לו תכנית פירעון לפיה יישא בתשלומים של 200 ש"ח לחודש למשך 36 חודשים. בדיון שהתקיים ביום 23.10.2022 הביע משיב 2 (להלן: הכנ"ר) את דעתו כי לפנים משורת הדין וחרף התנהלותו חסרת תום הלב של המערער, יש לאשר לו תכנית פירעון לתשלום חוב הפיגורים בלבד לתקופה של 60 חודשים. בהחלטה מאותו יום נקבע כי החל מהמועד שבו הוכר המערער כנעדר כושר השתכרות מלא הוא יהיה פטור מלשאת בתשלום חודשי, אולם אין משמעות הדבר כי הוא פטור מתשלום חוב הפיגורים שצבר קודם למועד זה. לפיכך מצא בית המשפט לאמץ את עמדת הכנ"ר, וקבע למערער תכנית פירעון לפיה ישלם סך של 43,850 ש"ח ב-44 תשלומים של 997 ש"ח כל אחד. ביום 25.10.2022 הגיש המערער בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה בטענה שהיא מנוגדת להלכה שנקבעה ברע"א 6999/20 עוידה נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה (24.2.2021) (להלן: עניין עוידה), בה נקבע כי תחולתה של ההלכה שנקבעה בעניין לשצ'נקו היא רטרוספקטיבית. ביום 26.10.2022 דחה בית המשפט את הבקשה בציינו כי חוב הפיגורים שנדרש המערער לשלם נצבר על ידו לפני המועד שבו נקבעה לו דרגת אי-כושר השתכרות מלאה. הובהר כי אין בקביעה שניתנה בעניין עוידה כדי לסייע למערער, שכן באותו עניין נקבע כי הפטור מתשלום חודשי חל באופן רטרואקטיבי מהמועד שבו הפך החייב לחסר כושר השתכרות, ולא ניתן להסיק מהלכה זו כי חייב יהא פטור מלשלם את חוב הפיגורים שצבר בתקופה שקדמה לכך. מכאן הערעור שלפנינו, הנסוב לטענת המערער על מועד תחולתה של ההלכה שנקבעה בעניין לשצ'נקו, הפוטרת חייב שאין לו הכנסה מלבד קצבת נכות מוגנת מלשאת בתשלום חודשי. לטענת המערער, יש להחיל הלכה זו באופן רטרוספקטיבי למן המועד שבו פנה למל"ל לצורך עדכון אחוזי הנכות שנקבעו לו. לגישתו, קביעתו המאוחרת של המל"ל בדבר היעדר יכולת השתכרות מלאה מלמדת שגם קודם לכן לא הייתה לו כל יכולת השתכרות. עוד טוען המערער כי בעניין עוידה קיבל החייב פטור מתשלומים חודשיים באופן רטרואקטיבי מיום מתן צו התשלומים, ולכן שגה בית המשפט בקביעתו כי הפטור חל מהמועד שבו הפך המערער לחסר כושר השתכרות. לבסוף נטען כי לא ניתן לדרוש מהמערער לשלם חוב פיגורים לאחר שנמצא שהוא חסר יכולת השתכרות. לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. ראשית ייאמר כי טענת הנאמן כי המערער מסתיר את עסקיו ופרנסתו, שומטת את הקרקע כליל תחת טענות המערער כי הוא מתקיים מקצבת נכות בלבד. בית המשפט השתכנע כי אכן כך המצב. ממילא, בית המשפט אף הלך כברת דרך לקראתו בהחילו את הלכת לש'צנקו, שעניינה במי שמתקיים מקצבת נכות בלבד ואינו מתפרנס ממקורות אחרים. מעבר לכך, אף בהניח כי קיימת תחולה בעניין זה להלכת לשצ'נקו, לא מצאתי כל ממש בטענת המערער כי יש להחילה באופן שבו היא תחול רטרוספקטיבית למן המועד שבו נעשתה פניית חייב למל"ל. מדובר בטענה משוללת יסוד. בעניין לשצ'נקו אכן נקבע כי במצב שבו אין לחייב בפשיטת רגל כל הכנסה פרט לגמלה חודשית מהמל"ל, לא ניתן לחייבו בצו תשלומים חודשי. אך זאת רק כאשר החייב נעדר כושר השתכרות, שאחרת מוטלת עליו חובה למצות את כושר השתכרותו. כל שנקבע בעניין עוידה, הוא כי ההלכה שנקבעה בעניין לשצ'נקו חלה באופן רטרוספקטיבי גם על הליכים שהחלו עוד בטרם שניתן פסק הדין. אולם, אין בסיס למשאלת המערער כי הפטור מתשלום עתי יחול באופן רטרואקטיבי גם על התקופה שבה היה החייב בעל כושר השתכרות. אדרבה, בעניין לשצ'נקו הובהר כאמור באופן מפורש, "ברחל בתך הקטנה", כי אין הלכה זו מסייעת במצב דברים שבו מדובר בחייב בעל כושר השתכרות בלתי ממומש (שם, פסקה 18). ממילא, אין מקום להחלת הלכה זו "באופן רטרואקטיבי" לגבי התקופה שבה טרם הוכח היעדר כושר השתכרות כאמור. אוסיף כי אין בטענת המערער לפיה בעניין עוידה הפטור מתשלומים חודשיים ניתן החל מיום מתן צו התשלומים (ולכאורה לא מהיום שבו נקבע היעדר כושר השתכרות) – כדי לתמוך בעמדתו. מדובר בקביעה שניתנה בהתייחס לנסיבותיו הפרטניות של אותו מקרה, שם דובר בחייב שלגביו לא הייתה מחלוקת כי עוד טרם כניסתו להליך הוכר כבעל דרגת אי-כושר השתכרות בשיעור של 100%. לפיכך, המועד הרלוונטי באותו עניין היה מועד מתן צו התשלומים, המאוחר לקביעת היעדר כושר השתכרות (ראו: עניין עוידה, פסקאות 16 ו-25), שלא כבמקרה זה. אין גם ממש בטענת המערער לפיה קביעתו המאוחרת של המל"ל בדבר אי-יכולת השתכרות מלאה מלמדת כי גם קודם לכן לא הייתה לו כל יכולת השתכרות. קביעת דרגת נכות ואי-כושר השתכרות נעשית על ידי המל"ל גם בדיעבד, במקרים המתאימים, כפי שאף נעשה בעניינו של המערער. משכך אין מקום להניח שהקביעה המאוחרת שבה הועלתה דרגת היעדר הכושר של המערער לשיעור של 100% מלמדת כי גם קודם לכן היה חסר כל יכולת השתכרות. הערעור נדחה. נוכח המתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה ומשלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' באדר התשפ"ג (‏22.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22085840_N03.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1