פלוני נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8583/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 60653-12-16 מיום 3.11.2022 שניתן על ידי כב' סג"נ השופטת בטינה טאובר תאריך הישיבה: ‏ז' בניסן התשפ"ג (‏29.3.2023) בשם המערער: עו"ד דניאל ברק בשם המשיבה: עו"ד יסמין גודיס-דרור; עו"ד ארנון אפרת פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, הנסב על גובה הפיצוי שנפסק למערער בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 1. המערער, יליד 22.8.1971, נפגע ביום 16.10.2015 בתאונת דרכים שעה שרכב על אופנוע. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתאונת עבודה. אציין בקצרה כי לאחר מספר ניתוחים וטיפולים, נקטעה רגלו השמאלית של המערער מעל הברך. נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של המערער על פי קביעת המל"ל, המחייבת לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, הועמדה על 100%, כאשר עיקר הנכות, בשיעור של 80%, היא בגין מצב לאחר קטיעה מעל הברך לפי סעיף 64(6)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות) וכן הופעלה תקנה 15 לתקנות במלואה. 2. בית משפט קמא מינה בהסכמה מומחה שיקומי שקבע כי יש צורך בהתאמת פרוטזה משוכללת יחסית למערער לאור גילו וגובה הקטיעה, וכי המערער יכול לעבוד בישיבה בלבד, לאחר אבחון תעסוקתי ושיקום מקצועי. המומחה השיקומי העריך את תפקוד המערער בדרגה K4, שהיא רמת התפקוד הגבוהה ביותר, כי הוא אינו זקוק להשגחה לא כשהוא הולך לים, לא בפעילות מאומצת ולא בקניות. עוד קבע המומחה כי המערער יכול ללכת באופן עצמאי, הגם שלמרחקים ארוכים יזדקק לכיסא גלגלים, וככל שיעלה גילו עלול להתעורר קושי להשתמש בתותבת ויעלה היקף השימוש בכיסא גלגלים. על רקע עיסוקו של המערער עובר לתאונה ובאפשרותו לחזור ולהשתלב בחברה שבבעלותו ובשליטתו, העמיד בית משפט קמא את הנכות התפקודית והגריעה מהשכר של המערער על שיעור של 70%. 3. במועד התאונה היה המערער בעל המניות היחיד והמנהל של חברה העוסקת במתן שירותי מחשוב ותקשורת לחברות ובתי עסק ברחבי הארץ, ומשך מהחברה שכר חודשי בסך של 14,500 ₪ ברוטו לחודש נכון למועד מתן פסק הדין, כאשר מאז התאונה הפסיק לעבוד בחברה. בהתאם לכך העמיד בית המשפט את שכרו של המערער לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות של המערער על 14,500 ₪ ברוטו למשך תקופת אי כושר מלאה של 22.5 חודשים; ומתום תקופת אי הכושר ועד למתן פסק הדין (תקופה של 62 חודשים) על סך של 16,000 ₪ ברוטו; ולעתיד, על הסך של 20,000 ₪ ברוטו. בהתאם לכך נפסק למערער בגין הפסד השתכרות לעבר – הסך של 935,000 ₪; בגין הפסד השתכרות לעתיד עד לגיל 67 שנים – הסך של 1,765,000 ₪; ובגין הפסדי פנסיה לפי 12.5% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד – הסך של 318,000 ₪. בגין עזרת צד ג' לעבר נפסק למערער סכום גלובלי של 175,000 ₪. לעתיד, בהתחשב בכך שהמערער נזקק ויזדקק לעזרה סיעודית אישית חלקית ולעזרה בתחזוקת הבית ובסידורים מחוץ לו וככל שיזדקן לכיסא גלגלים – נפסק הסך של 500,000 ₪. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה אם המערער זכאי למימון של ברך ממוחשבת כחלק מסל הבריאות ובהיותו נפגע עבודה, ולגבי סוג הברך הממוחשבת. בית המשפט בחן את הסוגיה מכל היבטיה, ובגין הסיכון שלא תאושר למערער ברך ממוחשבת פסק פיצוי בסך של 450,000 ₪. עבור הוצאות רפואיות ואביזרי עזר נפסק למערער הסך של 50,000 ₪; בגין התאמת דיור נפסק סך של 210,000 ₪; עבור ניידות נפסק סך של 400,000 ₪; ובגין כאב וסבל נפסק סך של 193,000 ₪. סה"כ נפסק לזכות המערער בראשי הנזק השונים הסך של 5,016,000 ₪, ובשורה התחתונה, בניכוי תגמולי מל"ל בסך 4,474,708 ₪ – נפסק לזכות המערער הסך של 541,292 ₪, בצירוף שכ"ט 13% + מע"מ והחזר הוצאות משפט. 4. על פסק הדין נסב הערעור דנן, בגדרו הלין המערער על כך שבית המשפט העמיד את נכותו התפקודית ואת הגריעה מהשכר על 70%; על מיעוט הסכום שנפסק לזכותו בגין עזרת צד ג' לעתיד; ועל בסיס השכר שעל פיו נפסקו הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד. 5. מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולאחר שהתקיימה ישיבת קדם ערעור שבה נשמעו טענות הצדדים, מצאנו להכריע בערעור על יסוד החומר שבכתב שלפנינו. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו. 6. הנכות התפקודית והגריעה מהשכר: ככלל, וכפי שנאמר פעמים רבות בפסיקה, הערכת הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות מצויה בליבת שיקול דעתה של הערכאה המבררת, ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ראו, לדוגמה, ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, פסקה 4 (2.7.2012); ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן, פסקה 4 (27.1.2014)). בית משפט קמא עמד בהרחבה על כך שנכותו של המערער בתחום הנפשי, כפי שנקבעה על ידי המל"ל, עומדת על 5% בלבד, ובית המשפט התקשה לקבל את הסברי המערער על אודות הסיבה בגינה לא שב לעבודה בחברה שבבעלותו. נקבע, כי גם אם המערער אינו מסוגל לדבריו להמשיך לשמש כמנכ"ל החברה, הרי שיכול להשתלב בעבודה ההולמת את מצבו. 7. עזרת צד ג לעתיד: אף איני רואה מקום להתערבות בראש נזק זה. הפיצוי שנפסק בגין עזרת צד ג' לעתיד, משקף עזרה בסך של כ-2,000 ₪ לחודש, וכפי שציין בית משפט קמא, בסכום זה נלקחה בחשבון גם האפשרות כי בזקנתו, המערער ישתמש בכיסא גלגלים. 8. בסיס השכר: נותרה לדיון השאלה אם יש מקום להתערב בקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר לעבר ולעתיד. הלכה עמנו כי אין דרכה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק, ובחינת שומת הנזק שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית נעשית תוך בחינה "ממעוף הציפור": "בשלב השני ולצורך בחינה נוספת של סבירות הפיצוי הכולל, בוחנת ערכאת הערעור את הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. ודוק: אין מדובר בבחינה לעומק של כל ראש נזק וכל תג ותג מבין ראשי הנזק הרבים, אלא בבחינה ממעוף הציפור שנועדה לבדוק אם קיימת חריגה בולטת מהמקובלות באחד מראשי הנזק. ערכאת הערעור לא תתערב בראש נזק כזה או אחר גם אם סברה כי ניתן היה לפסוק סכום שונה ממה שנפסק על ידי הערכאה הדיונית. רק אם נמצא כי נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק, תתערב ערכאת הערעור באותו רכיב" (ע"א 741/10 ‏כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסקה 8 (12.10.2010)) (וראו גם ע"א 3573/12 ‏"כלל" חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 6 (2.2.2014); ע"א 4431/17 ‏פלוני נ' פלוני, פסקה 20 (3.10.2019)). במבט-על, הסכום שנפסק לזכות המערער, בן 44 בעת התאונה ובן 51 במועד פסק הדין, הוא סביר בהחלט. עם זאת, וכאמור לעיל, במקרה שבו נפלה טעות של ממש באחד מראשי הנזק, טעות שאינה "מתקזזת" עם סכומים שנפסקו ביתר או בחסר בראשי נזק אחרים, יש מקום להתערבות ערכאת הערעור. הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, הם חלק הארי של הפיצוי, ומאחר שהפסדים אלה נגזרים מבסיס השכר, יש מקום לבחון אם אכן שגתה הערכאה הדיונית בנקודה זו. 9. בתמצית שבתמצית, המערער טען כי לא היה מקום לחשב את בסיס השכר על פי השכר שהוא עצמו, כבעל המניות והמנהל הבלעדי בחברה, החליט למשוך כמשכורת חודשית, תוך התעלמות מרווחי החברה בשלוש השנים האחרונות. המערער הגיש בבית משפט קמא חוות דעת רואה חשבון, לתמיכה בטענתו כי יש לראות את רווחי החברה כשייכים לו וכחלק מבסיס הכנסתו, ומכאן טענתו שיש להעמיד את בסיס השכר על שילוש השכר הממוצע במשק ברוטו. 10. בית משפט קמא דחה את הטענה בהסתמך על פסק דיני בע"א 3304/13 פלוני נ' פלוני (20.11.2013), שם עמדתי על הבעייתיות בקביעת בסיס השכר של שכיר בעל שליטה בחברה-המעסיקה: "קביעת בסיס השכר של ניזוק, שהוא שכיר בחברה שבשליטתו ומזוהה עמו, צריכה אפוא להיעשות תוך בחינה משולבת של שכר הניזוק ומצבה של החברה. הדברים נכונים גם לצורך בחינת הפגיעה ברמת שכרו של הניזוק לאחר התאונה, באשר הניזוק שהוא בעל השליטה והרוח החיה בחברה, עשוי להפחית את שכרו באופן מגמתי לאחר התאונה, למרות שרווחי החברה לא פחתו מאז התאונה. בהיעדר נסיבות מיוחדות ובהיעדר נתונים מיוחדים, נקודת המוצא בקביעת בסיס השכר היא גובה השכר שמשך הניזוק מהחברה על פי תלושי השכר או טופסי 106 (בהנחה שאין חולק על האותנטיות של תלושי השכר, להבדיל מתלושים שהופקו לאחר התאונה, שבתי המשפט נוהגים להתייחס אליהם בחשדנות). שהרי, בהתאם לתלושי השכר משלם הניזוק מס הכנסה וביטוח לאומי, ובהתאם למשכורת שמשך הוא יקבל קצבת נכות מעבודה, אם חלילה ייפגע בתאונת עבודה. נטל ההוכחה הוא על צד המבקש לסתור ברירת מחדל זו אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה. כפי שרשאי בית המשפט לסטות כלפי מעלה מהשכר שהשתכר ניזוק עובר לתאונה, בשל פוטנציאל השתכרותו או מתוך הערכה כי היה משביח בעתיד את שכרו, כך רשאי לעשות בית המשפט לגבי ניזוק בעל שליטה בחברה המזוהה עמו. כל זאת בהתחשב, בין היתר, במצבה של החברה ובנתוניה העסקיים, אם מדובר בחברה שהיא בתחילת דרכה וסיכויי הצלחתה נגדעו בעקבות התאונה וכיו"ב שיקולים". בית משפט קמא מצא כי במקרה דנן המערער לא עמד בנטל לסתור את החזקה לפיה בסיס השכר הוא גובה השכר שמשך מהחברה על פי תלושי השכר או טפסי 106. אמנם החברה הרוויחה בשלוש השנים שקדמו לתאונה והמערער בחר שלא למשוך את הרווח מהחברה, ברם, נקבע כי לחברה היה גם הפסד חשבונאי צבור משנים קודמות. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערער כי יש להוסיף לשכרו את גובה ההטבה המגולמת באופנוע והרכב הצמוד שהעמידה החברה לזכותו. 11. מסקנתו של בית המשפט מקובלת עלי. לא אכחד כי התלבטתי אם אין להוסיף לבסיס שכרו של המערער את שווי ההטבות (אופנוע ורכב צמוד) במסגרת קביעת בסיס השכר. ברם, הטבות אלה לא קיבלו ביטוי כלשהו בתלושי השכר ולא שולם בגינן מס, שאילו היו מגולמות כדת וכדין בשכרו של המערער, הרי ששכרו היה גבוה יותר, מה שהיה בא לידי ביטוי גם בתגמולי המל"ל שאותם יש לנכות מהפיצוי. לכך יש להוסיף כי בית המשפט לא "הקפיא" את שכרו של המערער על 14,500 ₪, אלא העמיד אותו בתום תקופת אי הכושר עד למועד פסק הדין על 16,000 ₪, וממועד פסק הדין ואילך על 20,000 ₪. דהיינו, בשורה התחתונה בית המשפט העלה את שכרו של המערער בכ-38%. עוד אציין כי החברה שבבעלותו של המערער אינה חברה של אדם אחד, והיא המשיכה את פעילותה העסקית גם מבלי שהמערער מעורב בניהולה, ומחזור המכירות וההכנסות שלה לאחר התאונה אף גדל. מכאן, שאין לומר כי קיימת זהות ותלות מוחלטת בין החברה לבין המערער. לכן, במכלול השיקולים, גם בסוגיה של בסיס השכר, אין מקום להתערבות. [במאמר מוסגר: המקרה שלפנינו מדגים כי בעל חברה אשר קובע את שכרו-שלו, צריך לקחת בחשבון במסגרת שיקוליו גם את ההשלכות במקרה של תאונה, הן על תגמולי המל"ל המחושבים על בסיס שכר רבע שנתי והן על גובה הפיצוי שייפסק]. 12. סוף דבר, שאציע לחברותיי לדחות את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ג' כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ה בניסן התשפ"ג (‏16.4.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 22085830_E02.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1