אינה לוין נ. סשה מינהרדת

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8582/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון העותרת: אינה לוין נ ג ד המשיבים: 1. סשה מיינדהרט 2. בית הדין הארצי לעבודה 3. בית הדין האזורי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העותרת הגישה תביעה כספית בסך 1,500,000 ש"ח נגד המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בבית הדין האזורי לעבודה. בתביעה טענה העותרת כי היא זכאית לקבל תשלום בגין עבודתה בשנים 2005-2001 אצל מעסיקתה המנוחה (להלן: המנוחה). המשיבה היא יורשת המנוחה. ביום 4.6.2019 ניתן לעותרת, לבקשתה, היתר להמציא את כתב התביעה מחוץ לישראל וזאת מאחר שהובאה אסמכתא שלפיה המשיבה מתגוררת בארצות הברית. ביום 22.4.2020, לאחר מספר ארכות שניתנו לעותרת ומשלא עלה בידה להמציא את כתב התביעה (בכלל זאת, צירפה העותרת גם מסמך מטעם מחלקת הסיוע המשפטי למדינות זרות בהנהלת בתי המשפט שלפיו, כנטען, ההמצאה לא צלחה), הורה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (כב' השופטת י' זלמנוביץ גיסין) על מחיקתה (להלן: פסק הדין). העותרת הגישה מספר בקשות לביטול פסק הדין ולצירוף אישורי מסירה, אך בית הדין האזורי לא מצא לשנות מפסק הדין (ראו, למשל, ההחלטות מימים 5.5.2020, 25.5.2020 ו-6.8.2020). ביום 23.8.2020 דחה בית הדין בקשה נוספת לביטול פסק הדין. בהחלטתו (שהוכתרה "פסק דין") תיאר בית הדין האזורי את השתלשלות העניינים שתוארה לעיל והוסיף כי העותרת לא גילתה לבית הדין על קיומה של תביעה קודמת שהגישה נגד המשיבה בגין אותה תקופת העסקה ובגדרה ניתן נגד המשיבה פסק דין בהעדר הגנה (ונפסק כי המשיבה תשלם לעותרת סך 29,850 ש"ח; להלן: התביעה הקודמת). כן ציין בית הדין שהתביעה דנן לא מפרטת את העומד בבסיס הסכומים הנתבעים; כי העותרת מושתקת מלהעלות עתה טענות לקבלת תשלומים הנובעים ממערכת יחסי העבודה שעליה נסבה התביעה הקודמת; כי חלפו למעלה מ-7 שנים מסיום העסקתה אצל המנוחה; וכי לא ניתן לראות באישור שצירפה העותרת כאישור מסירה כדין. בנסיבות אלו, נקבע, אין לבטל את פסק הדין. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור, ואולם לבקשתה ובהתאם להחלטת בית הדין הארצי לעבודה, שונה סיווג ההליך לבקשת רשות לערער. ביום 15.11.2020 דחה בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטת ל' גליקסמן) את הבקשה. בית הדין עמד על כך שתביעתה הקודמת של העותרת התקבלה, וכי בגדרה דחה בית הדין את בקשת העותרת, שהוגשה לאחר מתן פסק הדין, לשינוי הסכום שנתבע. מאחר שהעותרת לא ערערה על פסק הדין או על דחיית הבקשה לשינוי הסכום שנפסק – הם חלוטים, ונוצר משכך מעשה בית דין המונע הגשת תביעה נוספת באותה עילה. בנסיבות אלו, נקבע, צדק בית הדין האזורי שקבע שאין לנהל את התביעה הנוכחית, אף אם הייתה העותרת ממציאה את כתב התביעה למשיבה כראוי. עוד ציין בית הדין כי אין באסמכתאות שצירפה העותרת כדי להוכיח שכתב התביעה הומצא, זאת בשים לב לכך שהאישור שצירפה אינו חתום על ידי המשיבה ואינו כולל פירוט לגבי המסמכים שהועברו, כנטען, למשיבה. מכאן העתירה שלפניי. העותרת – שאינה מיוצגת – טוענת כי די במסמכים שהגישה לבית הדין האזורי כדי להוכיח שכתב התביעה הומצא כדין למשיבה. ככל שניתן להבין, לטענתה, נוכח השפעות מגפת הקורונה, חתם השליח במקום שהיה מיועד לחתימת המשיבה. העותרת מוסיפה כי היא זכאית לקבל פסק דין בהעדר הגנה משלא הגישה המשיבה כתב הגנה. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה עמנו כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו שמורה רק למקרים חריגים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה (ראו, מני רבים: בג"ץ 6323/20 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4 (8.11.2020); בג"ץ 6858/19 בראשי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (11.11.2019)). במסגרת בחינתה של "טעות משפטית מהותית" ייבחנו גם חשיבותה הציבורית והעקרונית של הסוגיה והשלכות הרוחב שעשויות להיות להכרעה בה (בג"ץ 4655/20 יריב והדר אימון אישי בקבוצות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (13.7.2020)). העתירה שלפנינו לא עומדת באמת המידה האמורה. העותרת חוזרת למעשה על טענותיה לפני בית הדין הארצי ובית הדין האזורי, שלפיהן המציאה את כתב התביעה למשיבה. בתי הדין בחנו את טענותיה ולא מצאו עילה לבטל את פסק הדין, והעתירה דנן לא מגלה עילה להתערב בהחלטות אלו. העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בשבט התשפ"א (‏26.1.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20085820_M04.docx עא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il