מועצה מקומית סאג'ור נ. המרכז לטניס בישראל

פסק-דין בתיק עע"ם 8582/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 8582/05 בפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערערים: 1. מועצה מקומית סאג'ור 2. ראש המועצה המקומית סאג'ור-נאיף אברהים נ ג ד המשיבים: 1. המרכז לטניס בישראל 2. משרד הבינוי והשיכון-מחוז חיפה והעמקים 3. מ.ע.צ-באמצעות מנהל מחוז הצפון 4. החשב הכללי-משרד האוצר 5. משרד הפנים באמצעות הממונה על מחוז הצפון 6. כרמים בעמק ייזום והשקעות בע"מ ערעור על פסק דינו המשלים של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בעת"מ 1166/05 מיום 26.7.05 (השופט ר' שפירא) בשם המערערים: עו"ד אליעזר קליין בשם המשיב 1: עו"ד אילן וייס בשם המשיבים 5-2: עו"ד הרן רייכמן בשם המשיבה 6: עו"ד עתאמנה דרגאם פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו המשלים של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (השופט ר. שפירא) מיום 26.7.2005 בעת"מ 1166/05, בגדרו הורה בית המשפט למערערים לאפשר למשיבה 6 להשלים את סלילת הכביש המוליך למרכז הטניס בסאג'ור, וכן לחבר את מרכז הטניס לרשת המים ולהבטיח הספקת מים סדירה אליו, וזאת עד לחיבורו בחיבור קבע. רקע והליכים ב. (1) בכפר סאג'ור הוקם מרכז טניס אזורי (להלן: מרכז הטניס) הנועד לשמש את תושבי האזור, וזאת במימון משותף של המשיבה 1– ארגון ספורט תרבותי וחינוכי הפועל ללא מטרות רווח, המדינה ואחרים. למרות ההסכם בין המערערת 1 (להלן: המערערת) לבין המשיבה 1 מיום 10.6.02, לא העבירה המערערת למשיבה זו חלק ניכר מהתקציב שהועבר אל המערערת על-ידי המדינה לטובת הפרויקט. כנטען, הוברח חלק ממימון המדינה על ידי נושאי משרה במערערת (פרשה המתבררת בהליך אזרחי – ת"א (קריות) 15690/05), וחלקו עוכב בידי המערערת – כנטען, בשל סירוב המשיבה 1 לדרישת ראש המועצה, המערער 2 (להלן: המערער) למנות מקורבים לתפקידי ניהול במרכז הטניס. לאחר שיג ושיח עקר בין הצדדים, עתרה המשיבה 1 ביום 16.5.05 לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (להלן: העתירה המקורית). בפסק דין חלקי מיום 2.6.05 נקבע בין היתר, כי על המערערים להעביר למשיבה 1 את יתרת המימון שעוכב בקשר למרכז הטניס עצמו. (2) אחד מנדבכיו העיקריים של הפרויקט הוא סלילת כביש גישה למרכז הטניס (לרבות תשתית נלוית - מים, ביוב וחשמל). בחוזה שנכרת ביום 10.6.02 בין המערערת למשיבה 1 התחייבה הראשונה לבנות את מכלול התשתיות הדרושות למרכז, כפי שפורטו בתכניות לביצוע. כך היא לשון סעיף 3 בחוזה: "המועצה (המערערת – א"ר) מקבלת על עצמה לבנות ולפתח על חשבונה את כל התשתיות, הכבישים והמדרכות של מרכז הטניס, כולל... כביש גישה ומגרש חניה כמפורט בתוכניות לביצוע..." (הדגשה הוספה – א"ר). המערערת מקפידה לומר, כי אינה מתנערת מהתחיבותה זו. וכך הצהיר המערער בפני בית משפט קמא: "אני מתחייב כראש רשות, לחתום שמע"צ תגמור את הכביש בתקציב שיש לה, בתנאי שהכביש יהיה לפי התכנון, עם תשתיות וחשמל" (פרוטוקול מיום 2.6.05, עמ' 4). ואכן, המערערת פירסמה מכרז לסלילת הכביש, ובסופו התקשרה עם המשיבה 6, חברה קבלנית. על פי ההסדר, המדינה היא המממנת הבלעדית של הכביש, והמערערת יחד עם מע"צ (להלן: המשיבה 3) מפקחות על ביצוע העבודות, לרבות בדיקת החשבונות ואישורם. הכספים הייעודיים מועברים מהמדינה למערערת, והימנה לידי המשיבה 6, ובלבד שזו מילאה את חלקה בהסכם לשביעות רצון המערערת והמשיבה 3. דרך התשלום שנבחרה היא תשלום חשבון חלקי, היינו, "הסכום השווה לחלק העבודה שבוצע בפועל בחודש הקלנדרי אליו מתייחס אותו חשבון" (סעיף 5 לחוזה). נציין עוד כי המשיבה 6 אמורה הייתה להשלים את העבודה תוך 8 חודשים מתחילתה (סעיף 6 לחוזה). (3) ביום 16.5.05 עתרה, כאמור, המשיבה 1 לבית המשפט לאחר שהתברר לה, לטענתה, כי המערער מעכב בכוונת מכוון את סלילת הכביש, משלא נענתה לבקשתו למנות את מקורביו לתפקידי ניהול במרכז הטניס. המשיבה 1 ביקשה להורות למערערים, כי החלטותיהם "המונעות את השלמת סלילתו של כביש הגישה למרכז... הינן החלטות הנגועות בפסלות שהדעת איננה סובלת, בשיקולים זרים, שיקול דעת פגום, שרירות לב, הפרה חמורה של התחייבות מנהלית...", ולקבוע כי על המערערים "להשלים את סלילת כביש הגישה (ועבודות תשתית נלוות) למרכז האזורי ולאפשר תשלום לקבלן שיבצע את העבודות מתוך הכספים העומדים בתקציב המדינה ו/או בקופת מע"צ לטובת השלמת סלילת כביש הגישה וביצוע עבודות תשתית נלוות". כן נתבקש חידוש חיבורו הארעי של מרכז הטניס לרשת המים והחשמל, אותו ניתקה המערערת. לטענת המערערים מנגד, סלילת הכביש לא הושלמה עקב סכסוך שהתגלה בינם לבין המשיבה 6. אכן המשיבה 6 תבעה בשעתו את המערערת בטענה כי לא שולם לה בעבור סלילת חלקו הראשון של הכביש, וביום 24.9.03 הגיעו הצדדים להסכם בדבר הסדר תשלומים, שקיבל ביום 3.11.03 תוקף של פסק דין. ביום 1.2.04 הגיעו הצדדים להסכם נוסף בדבר הסדר תשלומים, שקיבל תוקף של החלטה. ביום 10.5.05 תבעה המערערת את המשיבה 6 (א' קריות 1608/05) הואיל, ולטענתה, לא עמדה זו בתנאי הסכם הסדר התשלומים, וגבתה ממנה סכומים גבוהים משהייתה זכאית. (4) בפסק הדין החלקי מיום 2.6.05 הנחה בית המשפט לעניינים מינהליים את המשיבה 1 לצרף כל נפגע אפשרי מההחלטה שתתקבל באשר להשלמת סלילת הכביש. על כן הגישה המשיבה 1 כתב עתירה מתוקן בו הוסיפה את המשיבה 6, וביקשה מבית המשפט, בין היתר, להורות למערערים להשלים את סלילת כביש הגישה (ועבודות התשתית הנלוות), ולאפשר תשלום לקבלן המבצע; להורות על מינוי גוף מנהל ומפקח להשלמת הפרויקט; ולהורות למערערים – כאמור – לחבר את מרכז הטניס לרשת המים עד לחיבורו בחיבור קבע. בתשובתה הביעה המשיבה 6 את הסכמתה להמשיך בביצוע החוזה ולהשלים את סלילת הכביש, ובלבד שכספי המדינה הייעודיים לכך יגיעו ישירות אליה ולא יעברו דרך המערערת. המדינה הודיעה בתשובתה כי אם לא ייסלל הכביש בזמן הקרוב, עלולה הפרטת המשיבה 3 - מע"צ לעורר קושי בשריון הכספים שכבר אושרו לטובת הפרויקט. המדינה הסכימה ל"הסכם משולש", הנהוג כנטען בכגון דא, לפיו יעברו הכספים הייעודים לסלילת הכביש ישירות מהמשיבה 3 למשיבה 6, שלא דרך חשבונות המערערת, וזו האחרונה תמשיך לפקח על ביצוע העבודות. המערערת התנגדה לכך בכל תוקף ודרשה כי הכספים יעברו דרך חשבונותיה. (5) בפסק דין משלים מיום 26.7.05 קבע בית המשפט, כי לפי סעיף31 ד(ב) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985 "רשות מקומית לא תשתמש בהקצבה לפיתוח אלא למטרה שלשמה נועדה", ועל כן אין עילה או טעם סביר להתנגדות המערערת ל"הסדר המשולש" שהוצע, בפרט בהתחשב בכך שעודנה מפקחת על פעולות הבינוי ומאשרת את התשלומים. נקבע כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים נעוצה בדרישת המערער למנות את מקורביו לתפקידים במרכז הטניס, "שהינו טעם פסול, בלתי סביר, בלתי ענייני, ובנסיבות מתאימות אף עלול להוות עבירה". על אף האמור לא הוציא בית המשפט צו המחייב את המועצה לחתום על אותו הסכם משולש, מאחר שמצא כי אם לא תפעל המערערת בהתאם לחוק, בידי בית המשפט הכוח לחייבה לעשות כן. בית המשפט הורה למערערת לבצע את כל הפעולות הנדרשות כדי להבטיח את השלמת סלילתו של הכביש, ואת העברת הכספים לקבלן המבצע; זאת בהתאם לנוהל ולהוראות סעיף 31ד לחוק יסודות התקציב. בנוסף, הורה בית המשפט למשיבה 3 – מע"צ – למנות מפקח נוסף על עבודות סלילת הכביש, במקביל לפיקוח המערערת, והורה למערערים לאפשר את חיבור מרכז הטניס לרשת המים, ולהבטיח אספקה מים סדירה אליו עד לחיבורו בחיבור קבע, משיושלמו עבודות הבניה. (6) מכאן הערעור על פסק הדין המשלים. הערעור ג. (1) בערעור נטען, כי בית המשפט קמא – בית המשפט לעניינים מינהליים – דן בעתירה בחוסר סמכות עניינית, מאחר שבמהותה עסקה זו ביחסים החוזיים שבין המשיבה 1 למערערים, ולחילופין בין המשיבה 6 למערערים – ולפיכך מקומה בבית משפט אזרחי. נטען, כי המשיבה 1 השתהתה בהגשת העתירה. שכן, אפילו נניח כי העתירה תוקפת "החלטה" – קרי, צעד מינהלי, כנטען הרי זו החלטה מ-7.10.03, שהיא מכתב מטעם המערערת למשרד הבינוי והשיכון להקפאת הכספים בנוגע לפרויקט מרכז הטניס. העתירה הוגשה למעלה מ-45 יום לאחר קבלת אותה החלטה. ולפיכך נגועה היא בשיהוי, לפי תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000. עוד נטען, כי אין יריבות בין המערערים למשיבה 1 בכל הנוגע לתנאי סלילת הכביש, שבעניינו קיים הסכסוך החוזי הנזכר בין המשיבה 6 למערערים - המתברר כאמור במקביל בערכאות אזרחיות. נטען כי בהחלטה נשוא הערעור כופה בית המשפט על המערערים לקיים את האמור בהסכם עם המשיבה 6, לרבות העברת כספים, בעוד שאחת הטענות המתבררות בהליך האזרחי היא, כי המשיבה 6 גבתה ומחזיקה בפקודות סילוקין בסכומים העולים לאין ערוך על הסכום שהייתה זכאית לו בהתאם לעבודה שביצעה בסלילת הכביש עד להגשת העתירה. בנוסף נטען, כי בית המשפט ייחס למערערת שיקולים זרים בכל הקשור למערכת היחסים שבינה לבין המשיבה 6, על סמך הבנה לא נכונה של דברי המערער בפני בית המשפט; בקביעותיו, כך נטען, גרם בית המשפט עוול למערער ולקרוביו. עוד נטען, כי השיקול שהניע את המערער אינו שיקול זר, שכן בית המשפט התעלם מפרוטוקול ישיבה מיום 29.8.04 בה השתתפו הצדדים עוד בטרם ההליכים המשפטיים, ובה הסכימה המשיבה 1 כי תקום ועדה למינוי אדם בעל כישורים העונים על הקריטריונים שהגדירה, ושהוא מקרב בני הכפר סאג'ור - "שהם אלה הראויים לעבוד במרכז, במיוחד לאור העובדה כי המרכז הוקם על אדמות הכפר, שניתנו ללא תמורה והמרכז אף זכה לתנאים מפליגים מהמערערת". נטען, כי בנמקו את פסק הדין המשלים נדרש בית המשפט לממצאים שנקבעו בפסק הדין החלקי, שעסק ביחסי המערערים והמשיבה 1, והללו יושמו שלא בצדק ביחסים שבין המערערים והמשיבה 6: הנה המשיבה 1 לא טענה כלל כי בסירוב למנות מקורבים נעוצה הסיבה להפסקת היחסים שבין המערערת למשיבה 6, אלא אך לעיכוב העברת הכספים למרכז הטניס. עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא בכך שצירף את המשיבה 6, שכן איננה "רשות שנגד החלטתה מכוונת עתירתה" או "כל רשות אחרת הנוגעת בדבר" כאמור בתקנה 6 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין). לסיום טענו המערערים, כי לא ניתן לחייב את המערערת לחבר את המרכז לרשת המים והחשמל, כיוון שאין דבר זה בסמכותה. (2) משיבה 1 בסיכומיה, סמכה את ידיה על קביעות בית משפט קמא וחזרה על טענותיה משכבר. נטען, כי המשיבה 1 קישרה את דרישתו של המערער למנות מקורבים לעיכוב השלמת סלילת הכביש כמו גם לעיכוב העברת המימון למרכז הטניס עוד בעתירה המקורית, וזאת מעבר לדברים שאמר המערער בפני בית המשפט, ששיקפו את הטעם הפסול וחיזקו את טענתה. עוד נטען כי, בית המשפט עצמו, בפסק דינו החלקי והחלוט קיבל את סעיפים 1 ו-2 לעתירה המקורית. יצוין שבסעיף 2 לעתירה נתבקשה הקביעה כי: "החלטות המשיבים 1 ו-2... המונעות את השלמת סלילת הכביש למרכז האמור... הינן החלטות הנגועות בפסלות שהדעת איננה סובלת, בשיקולים זרים, שיקול דעת פגום...". נטען, כי צירוף המשיבה 6 נעשה מכוח תקנה 6(א) לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) כצד האמור להיפגע מקבלת העתירה. עוד נטען, כי מאחר שקיים תקציב לביצוע העבודה, והמערערים לא טענו כי ההסכם בינם לבין המשיבה 6 אינו תקף, ברורה פסיקתו של בית המשפט, לפיה לסכסוך בין המערערים למשיבה 6 אין דבר עם הדרישה שתושלם סלילת הכביש על ידי המשיבה 6. נטען, כי בית המשפט לא קבע מיהו אותו קבלן מבצע שעליו מוטלת החובה להשלים את סלילת הכביש – אלא המערערים עצמם קבעו זאת. עוד נטען, כי לא היה שיהוי בהגשת העתירה על ידי המשיבה 1, שכן עסקינן במעשים מינהליים פסולים, אשר לא באו במסגרת החלטה פומבית פורמלית, ובכל אופן לא הורע מצבם של המערערים בשל השיהוי לכאורה, ומנגד, פוגעים מעשי המערערים בשלטון החוק ובאינטרס הציבור. כן נטען באשר לדרישה מן המערערת לחיבור המשיבה 1 לרשת המים, כי הכוונה היא לחיבור ארעי ולא לחיבור של קבע, ובהיעדרו של חיבור זה חשוף המרכז – כנטען – לסכנת שריפה. (3) בסיכומי המדינה נאמר, באשר למימון הכביש, כי מע"צ – כיום החברה הממשלתית – נכונה להמשיך בתמיכה בפרויקט, בכפוף לפניה של המערערת ולביצוע עבודה וחשבונות מאושרים, וכן לא תתנגד להסכם משולש. דיון והכרעה סמכות עניינית ד. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע בין היתר, כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון בעתירות נגד "החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה", וזו כוללת "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים" (סעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק זה). ההכרעה תהא דומה בין אם נאמץ את גישתם של המחברים גורן ובירנהק , לפיה בית המשפט לעניינים מינהליים יבחן עניינית אם בסמכותו לדון בסוגיות המונחות לפי המבחן הנקוט בסדר דין אזרחי באשר לצירוף בעלי דין (תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984), ועל כן יש בידיו סמכות אזרחית שלא הייתה לפנים לבג"צ (א' גורן ומ' בירנהק, "בית משפט לעניינים מינהליים", משפט וממשל ד', 270 - 271) – ובין אם נאמץ את גישתו של מני מזוז (מימי היותו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה), לפיה בית משפט לעניינים מינהליים יבחן אם בסמכותו לדון בסוגיות המונחות לפניו לפי המבחן שנקבע בסעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, היינו, "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק" (מ' מזוז, "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל", משפט וממשל ו', 251). המקרה בו עסקינן אפוף כולו בסוגיות מינהליות, שכן נקשר בין עיכוב השלמתו של סלילת הכביש לדרישת המערער למנות מקורבים למרכז הטניס - בחזקת הא בהא תליא, ופשיטא שהדבר נופל בשדה המינהלי ובגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (ראו והשוו: רע"א 6590/05 עירית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (טרם פורסם); ה"פ (ת"א) 504/06 עמותת אגודת ש"י מידידי ויז'ניץ בחו"ל נ' המועצה המקומית גבעת שמואל (טרם פורסם); כן ראו עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' שבדרון, פ"ד נט(6) 241, 247, 249). בית משפט זה הביע את דעתו כי "לאחר שבית משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון" (ראו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 830 (השופט אור)). וכבר בואר, כי "גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת העדר סמכות ענינית של הערכאה הדיונית" (הדגשה הוספה – א"ר) (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 312-311 (השופטת פרוקצ'יה); וראו: רע"א 11220/04 אמיר מוקלד (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); רע"א 4929/04 פינס נ' חומרי בנין יוסי בע"מ (טרם פורסם)), והדברים יפים לענייננו. אסכם את עמדתי: המדובר בראש וראשונה בנושא משדה המשפט המינהלי, קרי, הדרך הראויה להעברת כספי מדינה למימון פרויקט ציבורי וחלקה של הרשות המקומית בכך. הסכסוך האזרחי הוא נלוה לכך. בערכאה נשוא הערעור דנא נבחן בראש וראשונה הפן המינהלי, החלטת המערערים, לכן אין מקום להיעתר לטענת חוסר סמכות. שיהוי ופרוצדורה ה. (1) אין גם להיעתר לטענת השיהוי. אמנם למגבלת זמנים הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) "חשיבות ממעלה ראשונה" (עע"ם 1981/02 קיסר – הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (לא פורסם) (השופט – כתארו אז - מ' חשין); וראו גם: ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז הצפון, פ"ד נו(4) 38, 44). אולם, הלכה מקדמת דנא כי "בית המשפט לערעורים לא ידון, בדרך כלל, בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה; מערער שלא הביא טענה בפני הדרגה הראשונה, מה לו כי בערעורו ילין עליה?" (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין), 818). כך הדבר ככלל, וכך הדבר אף בטענת השיהוי דנא, המעלה לראשונה בפני בית משפט זה את הבחינה העובדתית של מועד הגשת העתירה על רקע ההחלטות השונות וההליכים שהתנהלו בין המערערים למשיבה 1. אין בידי בית משפט בשבתו כבית משפט לערעורים לדון בטענות עובדתיות שלא התבררו בערכאות קודמות (ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לז(3) 589, 593; ע"א 742/88 א. בטחון אזרחי בע"מ נ' משרד הבריאות – מ"י, פ"ד מד(3) 593, 598; ח' בן נון, הערעור האזרחי ( מה' 2, 2004), 376). עם זאת, אף לגופה אין מקום להיעתר לטענת השיהוי. יסודות נושא זה הובהרו בע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות 98 נ' עמותת אדם טבע ודין, פ"ד נו(3) 385, 399-397 (מפי השופטת – כתארה אז – ביניש), והרי יישומם בענייננו: שעה שנבחנת סבירותו של מועד הגשת העתירה נוכח ההליכים המתמשכים בין הצדדים לפתרון הסכסוך ונוכח בחינת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי, בהחלטות שעליהן קובלים, אין מקום להיעתר לטענת השיהוי. על חשיבות אינטרס הציבור בשלטון החוק כאחד השיקולים לבחינת טענת שיהוי עמד השופט – כתארו אז – ברק: "הוא (נושא הפגיעה בשלטון החוק – א"ר) מהווה אחד הגורמים שיש לקחתם בחשבון. בהקשר זה ניתן יהא להתחשב, מבחינת האינטרס של שלטון החוק, בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. לא הרי הפרה שהיא מיוחדת לעותר, כהרי הפרה המשתרעת על ציבור רחב; לא הרי הפרה הנעשית בתום לב כהרי הפרה הנעשית שלא בתום לב; לא הרי הפרה שתוצאותיה חד פעמיות כהרי הפרה שתוצאותיה נמשכות... הבחנות אלה ורבות אחרות יילקחו בחשבון, ויאוזנו על ידי האינטרסים האחרים הנאבקים על הבכורה".(בג"צ 170/87 דוד אסולין נ' ראש עירית קרית גת, פ"ד מב(1) 678, 694), (2) צדק לדעתי בית משפט קמא בכך שצרף את המשיבה 6. תקנה 6 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין) קובעת: המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה (הדגשה הוספה – א"ר). מכיוון שהמשיבה 6 עלולה להיפגע – בחינת פשיטא – מפסק דינו של בית המשפט בעתירה, יש מקום כי תצורף כמשיבה. הפרת ההסכם הראשוני ו. (1) סעיף 31ד לחוק יסודות התקציב, העוסק בייעוד כספי הקצבות לפיתוח שמעבירה המדינה לרשות מקומית, קובע כלהלן: "............ (ב) רשות מקומית לא תשתמש בהקצבה לפיתוח אלא למטרה שלשמה נועדה. (ג) על אף האמור בסעיף 213א לפקודת העיריות 12, ובסעיף 34 לפקודת המועצות המקומיות 13, רשות מקומית תנהל את ההקצבות לפיתוח בחשבון בנק נפרד, המיועד אך ורק למטרה זו (להלן - חשבון הפיתוח); בחשבון הפיתוח יופקדו כספי ההקצבות לפיתוח בלבד, והוא ישמש את הרשות המקומית רק למטרות שלשמן יועדו ההקצבות. (ד) המדינה לא תעביר לרשות מקומית הקצבה לפיתוח, אלא במישרין לחשבון הפיתוח שנפתח לפי הוראות סעיף זה והמנוהל לפיהן. (ה) לרשות מקומית שאינה פועלת על פי הוראות סעיף זה המדינה רשאית שלא להעביר הקצבות לפיתוח. (ו) הכספים שבחשבון הפיתוח לא יהיו ניתנים לשעבוד או להמחאה. (ט) מי שעשה שימוש בהקצבה לפיתוח בניגוד להוראות סעיף זה או הורה לאחר לעשות שימוש כאמור, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 14 (להלן - חוק העונשין) (הדגשה הוספה – א"ר). כפי שפורט, המערערת לא העבירה את הכספים שהתקבלו בחשבונותיה ושאותם הקצתה המדינה לפרויקט מרכז הטניס, לידיה של המשיבה 6. אין צורך להכביר מלים על האיסור החמור להעביר כספים יעודיים למימון מטרות אחרות (כשהמדובר ברשויות מקומיות – לרוב חובות הרשות), דבר המנוגד לדין, העלול אף לגבש עבירה, והנוגד כמובן יסודותיו של מינהל תקין, משל לשולח יד לכספי הזולת. דומה כי במקרה שלפנינו הסתפקה המדינה במחאה רפה יחסית, אך את התופעה אין לקבל. (2) התחייבויותיה של רשות ציבורית הן "יצור משפטי בן כלאיים: מתכונתו, צורתו ומהותו – חוזית, אולם תוכנו ואופיו מושפעים מהעובדה שרשות ציבורית היא צד לו" (ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות המקומית (תש"ס – 1999), עמ' 13), ועל כן נוצרת "דואליות נורמטיבית", המכפיפה אותן לשתי מערכות דינים עיקריות: מערכת העקרונות והכללים של המשפט המינהלי ומערכת דיני החוזים והטרום-חוזים (בג"צ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, פ"ד לד(3) 706, 716; בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2) 393, 399; וראו גם י' זמיר, הסמכות המנהלית (תשנ"ו – 1996), 215). כשברשות ציבורית עסקינן, מצטרפים לדרישה העקרונית שבדין לפיה חוזים יש לקיים (Pacta Sunt Servanda) – "חוזים לקיום ניתנו" כלשון השופט זילברג בשעתו – גם החובות הכלליות המוגברות שככלל חלות עליה במישור הציבורי, ובהן שויון, יושר, סבירות והגינות ללא שיקולים זרים או שרירות (בג"צ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4), 85, 88; בג"צ 731/86 מיקרודף נ' חברת החשמל, פ"ד מא(2) 449, 462-461; ע"א 516/87 מדינת ישראל נ' יהודית בלייכפלד, פ"ד מב(3) 244; י' זמיר, הסמכות המנהלית (תשנ"ו – 1996), 217; ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות המקומית 67). המערערת לא העלתה כל נימוק להפרה הראשונית של ההסכם - דבר חמור בפני עצמו ככלל, ועל אחת כמה וכמה שעה שעסקינן ברשות ציבורית על מכלול חובותיה. זאת, נוכח העובדה שהמשיבה 6, כך מסתבר, ביצעה על פני הדברים את חלקה בחוזה, ושהתקציבים הדרושים לכך היו בחשבונות המערערת, מבלי שאכנס לסכסוך האזרחי המתברר כאמור וכמפורט להלן. החלטתה של המערערת – סמכות וסבירות ז. (1) כאמור, לאחר שהמערערת לא שילמה למשיבה 6 בעבור העבודה שביצעה בסלילת הכביש, הגישה נגדה זו האחרונה ביום 18.9.03 תביעה אזרחית (א' 4057/03). ביום 24.9.03 הסכימו הצדדים באשר להליך החזר החוב, הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. לאחר הליכים שונים ושיג ושיח בין הצדדים, נחתם הסכם פשרה נוסף - שקיבל ביום 1.2.04 תוקף של החלטה – ובגדרו הוסכם כי: "התובעת (המשיבה 6 – א"ר) תחזור להשלים את הפרויקט נשוא תיק זה עם קבלת דרישת הנתבעת בכתב ובתנאי שהנתבעת עומדת בהסדר תשלומים זה ובתנאי התשלום של חוזה ביצוע העבודות נשוא כתב התביעה". ואולם, המשיבה 6 לא החלה בעבודות להשלמת סלילת הכביש, וזאת למרות שבכתב התשובה הודיעה המשיבה 6 כי: "אין מניעה מבחינתה לחזור ולבצע את העבודות נשוא הפרויקט ובתנאי כי יתרת סכום התקציב בסך 3.6 מליון ₪ הנמצאים אצל המשיב מס' 4 יועברו ישירות למשיבה וכי הפיקוח על הפרויקט וביצועו יהיו של המשיבה מס' 4 ו/או מי מטעמה". הסיבה לכך יסודה בסירוב המערערת לאשר את המשך ביצוע העבודות, כיוון שלטענתה לא קיימה המשיבה 6 את הסכם הסדר התשלומים, ועל כן גם החליטה להגיש כנגדה תביעה (א' 1608/05). (2) בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערערים וקבע כי "החלטות המועצה המקומית התקבלו על בסיס שיקולים זרים ובלתי ענייניים, החורגים מסמכותה", היינו, העיכוב בסלילת הכביש נעוץ במחלוקת בעניין איושם של תפקידים במרכז הטניס; כך עולה מתוך הצהרתו הברורה, והבלתי משתמעת לשני פנים, של המערער בפני בית המשפט: "הקבלן לא נותן לי לגמור את הכביש. אני לא יכול להכניס קבלן אחר... אני לא מוכן לחתום לאנשים האלה כי הם באים בידיים לבנות... אמרו שאני רוצה למנות את המקורבים שלי. התחייבנו שנעשה את הועדה והאלוף גיל רגב ביקש שאפנה אליו אנשים ולא הפנתי. כשהיא זימנה אותי לביקור להתרשם, שאלתי אם החתן שלי יכול לנהל את זה והיא אמרה שלו (כך במקור – א"ר, הדגשה הוספה). היה אדם שלא מקצועי והיא אמרה שהיא הבחירה שלו (כך במקור – א"ר) ואח"כ אמרה שזה טעות חייה. בסאג'ור אין לנו מפעלים ולא כלום. אם יש לנו פרוייקט כזה יפה ואני רואה את החיוניות של הדבר, אבל מה רע שאנשי סאג'ור יעבדו שם. הסכימו לזה ואח"כ טענו שאני רוצה מקורבים". אכן, ישנה מחלוקת אם המדובר בחתן או חותן, אך מכל מקום לא הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול, בנושא שרגישותו הגבוהה היתה מצדיקה זאת. (3) על חומרת השלכות של מינוי מקורבים, אין צורך להכביר מלים, וכבר עמדה על כך יפה השופטת פרוקצ'יה: "הליך המינויים והבחירה לתפקידים בשירות הציבורי הוא גורם בעל משקל מיוחד בקביעת רמתו ואיכותו של השירות, ובגיבוש מידת האימון הציבורי בו. הוא אוצל על האיכות המקצועית והאנושית של ממלאי התפקידים במסגרתו, על טוהר המידות באופן התנהלותו, וממילא - על אימון הציבור ברמת תיפקודו. רמתו של השירות הציבורי מחייבת הקפדה מירבית על תקינותם של הליכי המינוי כדי להבטיח שלתפקידים ציבוריים יבחרו האנשים המתאימים ביותר מבחינת כושרם המקצועי ומבחינת יושרם האישי (בג"צ 5682/02 פלוני נ' ראש הממשלה, פד"י נז(3) 84, 92-3; בג"צ 6673/01 התנועה לאיכות השלטון נ' שר התחבורה, פד"י נו(1) 799, 806; בג"צ 4566/90 דקל נ' שר האוצר, פד"י מה(1) 28; בג"צ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פד"י מב(4) 837). הרשות השלטונית פועלת כנאמן הציבור במינוי ממלאי תפקידים בשירות הציבורי ולכן בהפעילה את סמכות המינוי עליה לפעול בהגינות, ביושר, בתום לב ובסבירות (בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פד"י מה(1) 749, 840; בג"צ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פד"י לד(3) 729). עליה לפעול מתוך שיקולים ענייניים, נקיים מפניות ומשיקולים זרים. (בג"צ 8815/05 לנדשטיין נ' שפיגלר (לא פורסם); וראו גם: א' ברק "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד", משפטים י' (תש"ם), בעמ' 16; י' זמיר "מינויים פוליטיים", משפטים כ (תש"ן – תשנ"א) בעמ' 21). עמדה על כך גם השופטת שטרסברג-כהן באשר למינויים פוליטיים, מעניין לעניין באותו עניין: "המינוי הפוליטי מהווה הפרת אמון של הרשות המבצעת כרשות ציבורית, כלפי הציבור; הוא עלול לפגוע באמון הציבור בשירות הציבורי; הוא פוגע בעקרון השוויון; הוא פוגע ברמה המקצועית של עובדי הציבור שאינם נדרשים להוכיח, במסגרת מכרז, את היותם הטובים ביותר; הוא עלול להביא לתופעה שבה הקשרים קודמים לכישורים, והפוליטיקה במובן הצר הופכת לגורם המרכזי למינוי; הוא עלול להביא לניפוח המערכת על-מנת לקלוט 'מיודעים', ולגרום ליצירת תפקידים חדשים שלא לצורך ולקידום מהיר של מי שרוצים ביקרו; הוא עלול להסיט את שיקולי הרשות משיקולים ענייניים; הוא עלול להביא להשחתת המוסר הציבורי... על-ידי כל אלה, פוגע המינוי הפוליטי בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, של תפיסתנו הערכית את מהותו של השירות הציבורי ושל האמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת".(בג"ץ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 111, 123) (4) ד"ר אביעד הכהן ("כישורים ולא קשרים", פרשת השבוע 18, בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה, תשס"א) עמד על המתח הקיים במסורת ישראל בין עקרונות השלטון המלוכניים, על פיהם השררה עוברת בירושה, לבין הרצון למנות את האנשים הראויים ביותר לתפקידים ציבוריים. אכן, נהוג היה מקדם כי הממונים על הציבור, כמוהם כמלכים, בניהם עומדים תחתיהם. מובא במדרש: "'למען יאריך ימים על ממלכתו', אם עושה הוא מה שכתוב בענין כדיי (כדאי) הוא שיאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם. תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו" (ספרי דברים פיסקה קסב). דברים אלה יפים היו לכאורה לתקופות עבר ולמשטרים ששררו בהן, אך כבר באותן תקופות היו לכך חריגים, הן במצבי מחלוקת פנימית, הן בקשר להתאמתו של האדם והיותו ראוי לתפקיד; ואכן, לא בכל תנאי מתמנים "בנים": "במקום מחלוקת אפילו מלך בן מלך בעי משיחה (זקוק לאקט של משיחה, קרי, אקט מיוחד לקיבוע מעמדו – א"ר) ומשום זה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה ואת יואש מפני עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים" (ראו שו"ת משפטי עוזיאל מאת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ירושלים, המאה הכ', כרך ב' – יורה דעה, סימן מב עמ' קנ"ה, המדגיש בפירוט כי הזכות אינה קמה במקום מחלוקת, ומותנית היא בדעת הציבור; ולעניין משיחה במקום מחלוקת, ראו גם בבלי הוריות יא ב). ומהי מחלוקת זו? שחלוקים הציבור אם למנותו אם לאו. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים א, ז): "וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל"; והיו מחכמי ישראל שנמנעו להורות על מינוי בניהם תחתיהם, אף שראויים היו. המשנה במסכת עדויות מספרת כי בשעת פטירתו של התנא עקביא בן מהללאל ביקש הימנו בנו למנותו במקומו, "אמר לו: (אביו – א"ר) איני מפקד (איני מצוה על כך – א"ר). אמר לו: שמא עילה מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (משנה עדויות ה, ז) – היינו, מעשיך ולא ייחוסך (הדגשה הוספה; ראו גם: א' הכהן, לעיל). "בני בתירא עזבו את הנשיאות (שלה היו זכאים נוכח ייחוסם – א"ר) ונתנוה להלל משום שראו שהוא גדול מהם בתורה כי הנשיא צריך להיות גדול" (שו"ת תורה לשמה סימן תצט, לר' יוסף חיים בעל "בן איש חי", בגדאד, המאות הי"ט-הכ', דיבור המתחיל ואם תאמר). כך הדבר בירושת השררה, על אחת כמה וכמה במינוי לשררה. הלכה מקדמת דנא כי הממונים לעסוק בצרכי ציבור הרי הם כדיינים (רמ"א – ר' משה איסרליש, פולין, המאה הט"ז – חושן משפט ל"ז כ"ב; תרומת הדשן, לר' ישראל איסרליין, אשכנז המאה הט"ו, סימן רי"ד; נודע ביהודה(ר' יחזקאל לנדא, פראג, המאה הי"ח) חלק חושן משפט, סימן כ'; נ' רקובר, שלטון החוק בישראל (תשמ"ט), 96)). אחרונים קבעו כי קרובים זה לזה – הפסולים לדון – אינם יכולים להתמנות יחד לכהונת "טובי העיר" (הממונים על הציבור) (אנציקלופדיה תלמודית, כרך י"ט פ"ו; שו"ת פני יהושע לר' יעקב יהושע פלק - פולין-גרמניה, המאה הי"ח - ח"ב סי' ט); ושנינו בירושלמי: "אין מעמידין שני אחין פרנסין. רבי יוסי עבד חד מן תרין אחין [=ר' יוסי מינה אחד משני אחין לתפקיד מסוים, אך נמנע מלמנות גם את אחיו לתפקיד אחר]. עייל ואמר קומיהון [=נכנס ואמר לפניהם]: לא נמצא לאיש פלוני [=לאח[ דבר עבירה, אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין (פאה ח, ז; (א' הכהן, שם). "בעניין דיין שנתמנה לאחר ששילם כסף וזהב" דרשו "שעליו נאמר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב. ופירש רש"י, שזהו דיין שהעמידוהו על ידי שנתן ממון למלך בשביל כך. ולשון הרמב"ם הלכות סנהדרין (פ"ג ה"ח): 'זה דיין שמינוהו בשביל עושרו בלבד'" (שו"ת יביע אומר מאת הרב עובדיה יוסף, חלק ז, חושן משפט א, ד). ונפסק להלכה אף כי אסור לעמוד לפני דיין כזה המתמנה בשביל כסף או זהב, "ולא עוד אלא שמצווה להקל ולזלזל בו" (שולחן ערוך, חושן משפט, ח, א). לשיטת הרב יוסף, כשם שיש איסור למנות דיין נעדר כישורים מתאימים בשל ממונו, נראה שראוי שכך יהא הדבר גם לגבי זה המתמנה בשל קשריו ומכריו. "נראה שאין ראוי לעשות כן (למנות מקורבים לתפקיד דיין, מקום שיש טוב הימנו – א"ר), אלא עליו לבחור למנות את מי שגדול בתורה יותר, ולו משפט הבכורה. ובפרט לפי מה שכתב הרמ"א בחושן משפט (לז, כ"ב) שטובי העיר הממונים על עסקי צבור, הרי הם כדיינים, אם כן כל שכן חברי הועדה הללו שנתמנו כדי לבחור את הדיינים הכי טובים, שיוכלו לשפוט משפט צדק, שעליהם לבחור את המועמד היותר הגון וראוי, ולנהוג ללא כל משוא פנים, כדין היושבים על מדין המוזהרים על כך" (שו"ת יביע אומר חלק ז – חושן משפט א, ה). ולבסוף, "כבר אמרו חכמים 'ר' ראובן אומר, הכל הולך אחר הראש, אימתי, בזמן שהרועה תועה הצאן תועין אחריו, שנאמר, על חטאת ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיא את ישראל' (פרקי דרבי אליעזר, מ"א). אך פשיטא הוא, שאם תחת אשר יהוו עובדי ציבור דוגמה ('ואימתי, בזמן שהרועה טוב הצאן הולכים אחריו והולכין בדרך ישרה, כמשה רבנו עליו השלום, רועה נאמן היה' (שם)), נותנים הם יד לקלקול המידות, נשחק אמון הציבור בשירות הציבור" (ע"פ 8585/05 שאלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ח. צדק בית המשפט קמא בקבעו, כי גם אם נתעלם מן הטעם הפסול שבבסיס החלטות המערערת, לא היו הפעולות בסמכות. סעיף 31ד'(ב) לחוק יסודות התקציב, קובע כי: "רשות מקומית לא תשתמש בהקצבה לפיתוח אלא למטרה שלשמה נועדה" היינו, כספים שמקורם בהקצבה לפיתוח, בידי מועצה מקומית או עירייה להשתמש בהם – כאמור – רק למטרה שלשמה נועדו. המערערת שנקלעה לסכסוך כספי עם המשיבה 6 בנוגע לכספיה שלה שהגיעו, לטענתה, שלא בצדק לידיה של המשיבה 6, מעכבת את העברת כספי המדינה שנמצאים בחזקתה ונועדו, כאמור, לסלילת הכביש. אולם מה סמכות יש לה לעכב כספים אלה? ומעבר לכך, והרי אם תעביר את כספי המדינה שנועדו לסלילת הכביש לידי המשיבה 6, לא יארע לה בזאת, לכאורה, כל נזק - שכן אין היא יכולה, כאמור, לעשות בכספים כל שימוש על פי דין פרט למטרה שקבעה המדינה. המדינה עצמה, שבכספה שהופקד בידיה של המערערת עסקינן, נתנה את הסכמתה לאותו "הסכם משולש", היינו, להעביר את יתרת התקציב ישירות לידי המשיבה 6. ודוק: גם אם יטען הטוען כי המערערת משרתת אינטרס ציבורי אחר של חרדה לכספי הציבור בעיכוב כספי המדינה, אין הדבר כן בנסיבות המקרה לאמיתן, וכאן באים אנו לשיקול של סבירות, שכן ביסוד הדברים עומדים התחייבותה למשיבה 1 – התחייבות בת שנים – לבנות ולפתח את התשתית הדרושה לפתיחתו של מרכז הטניס, כמו גם האינטרס המובהק של המערערת עצמה להביא לפתיחתו המהירה של מרכז הטניס לרווחת תושביה. הלכה מקדמת דנא כי "על רשות מוסמכת לפעול בסבירות. סבירות משמעה גם עמידה בלוח זמנים סביר" (בג"ץ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות, פ"ד מח(4) 441, 451 (השופט ד' לוין)). סבירות לוח הזמנים משתנה ממקרה למקרה לנוכח נסיבותיו הפרטניות. עמד על כך השופט י' זמיר: "בית המשפט חייב, כשהוא נדרש לעניין מסויים, לעקוב אחר ההפעלה של סמכות מינהלית בעין פקוחה, כדי למנוע הזנחה או התרשלות, אך לא בהכרח עם שעון עצר ביד... חובת המהירות הראויה, המוטלת על הרשות המינהלית, אינה אלא חובת התנהגות סבירה: היא דורשת כי הרשות המינהלית תפעל באורח רציני ואחראי בהתחשב בנסיבות ובמשאבים. שינויים בנסיבות ובמשאבים עשויים להשפיע על קצב הביצוע על ידי הרשות המינהלית. הם עשויים גם להשפיע על הערכת המהירות הראוייה על ידי בית המשפט" (בג"צ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד מח(2) 844, 854). ובמקרה בו עסקינן, גם נוכח הזמן הרב שחלף מעת שהתחייבה המערערת לבנות ולפתח את התשתית למרכז הטניס, ונוכח הזמן הצפוי לחלוף עד להשלמת סלילת הכביש אם תעוכב העברת הכספים עד לסיום כל ההליכים האזרחיים המתנהלים בין המשיבה 6, אין מקום לעיכובו של סלילת הכביש על ידי המערערת, וכפועל יוצא מכך עיכוב פתיחתו של מרכז הטניס. אשר על כן, הן בגדרי סמכות הן בגדרי סבירות באים אנו לתוצאה דומה. סעד המים ט. סעיף 157 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), מסדיר את נושא חיבור והספקת חשמל, מים וטלפון למבנה שבבניה ולמבנה חדש. ובין היתר מורה כי: "(ד) (1) לא יספק ספק מים למקרקעין לצורך ביצוע עבודה הטעונה היתר, אלא לאחר שהמבקש המציא לו אישור מאת הרשות המאשרת. (2) לא יספק ספק מים לבנין - שלא לצורך ביצוע עבודה כאמור בפסקה (1) - אלא לאחר שהמבקש המציא לו אישור מאת הרשות המאשרת. (ה) (1) הרשות המאשרת תיתן אישור כאמור בסעיפים קטנים (ב), (ג) ו- (ד) אם ניתן היתר לפי סעיף 145לעבודות שלגביהן מבוקש חיבור החשמל, המים או הטלפון, או שבהן נבנה הבנין שלגביו מבוקש החיבור, לפי העניין. (2) על פי האמור בפסקה (1), רשאית הרשות המאשרת, מטעם מיוחד, ליתן אישור לפי סעיפים קטנים (ב) (1) ו- (ד) (1), בתנאים שיראו לה, גם אם היתר הבניה שהחליטה הועדה המקומית ליתן טרם ניתן. (ה1) רשות מאשרת רשאית לתת אישור לפי סעיף זה, אם שוכנעה כי המבנה נושא הבקשה נבנה בהתאם להיתר הבניה, למעט פרטים הטעונים השלמה אשר לא הושלמו במועד הגשת הבקשה מטעמים שפורטו על ידי מבקש הבקשה, אך הוא ראוי לשימוש גם לפני השלמתם של אותם פרטים; שר הפנים יקבע בתקנות את נוסח הבקשה לפי פסקה זו, יגדיר מהו מבנה הראוי לשימוש לענין סעיף זה, ויקבע את התנאים או הערבויות שיידרש מבקש אישור למלא או ליתן כדי להבטיח השלמת המבנה בהתאם להיתר הבניה, אם קיבל אישור לפני שהבניה הושלמה בהתאם להיתר." המערערת – ספק המים – סיפקה למרכז הטניס מים באמצעות חיבור ארעי לרשת המים, ולימים ניתקה אותו, כאמצעי לחץ נוסף על המשיבה 1 כדי שזו תסכים למינוי מקורביו של המערער. ניתוק החיבור הארעי לרשת המים נעשה בעת ביצוען של עבודות הבניה במרכז הטניס – פעולה שלקתה, כעולה מהמסמכים, בשרירות. לצורך העבודות שיש עדיין לעשותן במקרקעין, יש מקום לחיבור המרכז לרשת המים בחיבור ארעי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לפי סעיף 157ד(1). עוד ראו סעיף 157ה1 המאפשר חיבור ארעי של מרכז הטניס לרשת המים עוד בטרם ניתנו כל ההיתרים הנדרשים לחיבור קבע (ראו גם ע"א 482/99 בלפוריה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הועדה לתכנון ובניה (לא פורסם); עת"מ (נצרת) 166/02 מיכה גולדמן נ' המועצה המקומית כפר תבור (טרם פורסם)). הדעת נותנת כי הרשות המאשרת לפי סעיף 157א(א) תיתן את האישורים הנחוצים לאספקה ככל שאין טעמים שכנגד. י. אציע איפוא לחברי שלא להיעתר לערעור. המערערים, בחלוקת מחצה על מחצה ביניהם, ישלמו למשיבה 1 שכר טרחת עורך דינה בסך 10,000 ₪, וכן ישלמו באותה חלוקה שכר טרחה בסך 7,500 ₪ למדינה וכן למשיבה 6. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין. 2. גם לדעתי מוסמך היה בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה שלפניו. הפן המינהלי של העתירה הוא, בעליל, הפן הדומיננטי (ראו בג"ץ 131/04 עמותת פסטיבל ישראל ירושלים נ' ראש עיריית ירושלים (מיום 14.1.2004); בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פתח-תקווה, פ"ד נא(5) 385 (1997)). הנסיון לטעון כי מדובר ב"סכסוך אזרחי" הוא נסיון שלא בתום-לב, בשים לב להוראה המפורשת של סעיף 31ד(ב)ו-(ג) לחוק יסודות התקציב, המונע את האפשרות לקזז חובות אחרים מול ההקצבה לפיתוח. 3. בית המשפט קבע קביעה ברורה ונחרצת ולפיה פעלו המערערים כפי שפעלו בשל דרישתו של המערער למנות מקורבים למרכז הטניס. בממצא זה, שהוא נדיר במקומותינו, אין לנו יסוד להתערב, והוא עולה כפי שציטט חברי מדברי המערער, בעדותו בבית המשפט לענינים מינהליים. דומה שהמסקנה הנובעת ממניעים אלה – מתחוורת מאליה. ש ו פ ט ת הנשיא (בדימ') א' ברק: אני מסכים לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ולהערותיה של השופטת מ' נאור. הנשיא (בדימ') הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ב בכסלו תשס"ז (13.12.06). הנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05085820_T19.doc לח + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il