בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ 8578/01
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
העותר: חיים
חליווה
נגד
המשיבים: 1.
עליזה חליווה
2. בית הדיו הרבני האזורי
בטבריה
3. בית הדין הרבני הגדול
בירושלים
עתירה
למתן צו על-תנאי
תאריך הישיבה: י"ז באייר
התשס"ב (29.4.2002)
בשם
העותר: עו"ד בעז קראוס
בשם המשיב 1: עו"ד חיים אייזנקוט
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
העותר והמשיבה 1 (להלן:
המשיבה או האישה) הינם בני-זוג נשואים המצויים בהליכי גירושין. במסגרת תביעה
רכושית שהגישה המשיבה כנגד העותר בבית-המשפט לענייני משפחה, הגיעו הצדדים להסדר
מוסכם במכלול סוגיות. לבקשת הצדדים, אישר בית-המשפט לענייני משפחה את ההסדר
כלשונו. כעבור כשנה וחצי, הגישה המשיבה תביעת מזונות בבית-הדין הרבני. בעוד
שבית-הדין הרבני האזורי סבר כי בנסיבות העניין בית-המשפט לענייני משפחה שאישר את
ההסכם כפסק-דין בין בני-הזוג הוא המוסמך לדון בתביעת המזונות של המשיבה, קבע
בית-הדין הרבני הגדול בדעת-רוב כי בית-הדין הרבני האזורי מוסמך להכריע בתביעת
המשיבה למזונותיה. כנגד החלטה זו מופנית העתירה שלפנינו.
עיקרי העובדות
1. העותר והמשיבה הינם בני-זוג, יהודים תושבי
המדינה ואזרחיה, הנשואים זה לזו משנת 1975 ולהם חמישה ילדים, חלקם קטינים. בשנת
1997 חל קרע בין בני-הזוג ומאז הם חיים בנפרד ומנהלים הליכי גירושין.
ביוני 1997 הגישה האישה תביעת רכוש לבית-המשפט
לענייני משפחה בנצרת. במסגרת זו, ניהלו בני-הזוג משא-ומתן אשר בסופו חתמו על הסכם
אשר נוסח על-ידי באי-כוחם (העותר יוצג אז על-ידי בא-כוחו לפנינו, ואילו האישה
החליפה מאז את עורך-דינה). על אף שכותרתו של ההסדר המוסכם בין הצדדים היתה
"הסכם-ממון", התייחס הוא למיגוון סוגיות ובהן: משמורת והסדרי ראיה,
מזונות קטינים וחלוקת רכוש. במבוא להסכם נכתב, בין היתר, כי בני-הזוג
"מעוניינים להסדיר במסגרת הסכם זה את כל ענייניהם הרכושיים והממוניים, החזקת
הילדים, הסדרי ראייתם, ומזונותיהם של הקטינים". בסעיף ז3 להסכם נקבע בזו
הלשון:
"מוסכם בזאת כי בהסדרים האמורים בהסכם זה,
גובשו סופית כלל החיובים ההדדיים בין צדדים ואין לצדדים כל תביעות ו/או טענות ו/או
דרישות מכל מן וסוג זה כנגד זה, בין רכושיות, בין כספיות, בין למזונות ובין
אחרות, והצדדים מוותרים בזה על כל טענות ו/או תביעות האחד מהשני פרט לאמור בהסכם
זה" (ההדגשה אינה במקור).
ביום
17.9.98, הגישו הצדדים בהסכמה את ההסכם החתום לבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת
וביקשו לאשרו כהסכם ממון וליתן לו תוקף של פסק-דין. בית-המשפט לענייני משפחה
(השופטת מ' רבס) נענה לבקשת הצדדים, וכך נקבע:
"אישור ופסק-דין
לאחר שביהמ"ש נוכח כי הצדדים עשו את ההסכם מיום
14.9.98 המסומן 'א', בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, ולאחר שנתנו
לצדדים הסברים נאותים אודותיו, ניתן בזה אישור ותוקף של פסק-דין להסכם המצורף על
פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, חוק לתיקון דיני משפחה
(מזונות), תשי"ט-1959 וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.
א. ניתן האישור להסכם המבוקש, למעט אישור וסידור
הגירושין שהם בסמכות ביה"ד הרבני.
ב. נחה דעתי שהסדרי המשמורת, הראיה והמזונות נאותים
בנסיבות הענין.
ג. ...
ד. ניתן אישור ותוקף של פסק דין להסכם
הנ"ל".
ביום 19.9.00 הגישה המשיבה תביעה למזונותיה
בבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת. העותר הגיש בקשת דחייה, ולחילופין- בקשה למחיקת
התביעה על הסף, בטענה כי האישה ויתרה על מזונותיה בהסכם שאושר. טרם שהתביעה נידונה
לגופה, ביקשה המשיבה למוחקה ובית-המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה.
בדצמבר 2000 הגישה המשיבה תביעת מזונות
לבית-הדין הרבני האזורי בטבריה. עוד בתחילת הדיון, העלה העותר טענה מיקדמית לחוסר
סמכות בית-הדין הרבני. טענתו היתה כי סוגית מזונות האישה נתונה לסמכותו של
בית-המשפט לענייני משפחה, שכן הוא שאישר את ההסכם בין הצדדים והקנה לו תוקף של
פסק-דין. עוד טען כי האישה ויתרה על מזונותיה במסגרת ההסכם האמור. בית-הדין הרבני
האזורי קיבל את טענת העותר כי אינו מוסמך לדון בתביעת מזונות האישה, וקבע בזו
הלשון:
"...נושא מזונות האשה נמצא בסמכות חוקית של
ביהמ"ש ועל כן בנסיבות הנוכחיות בית הדין לא ידון בתביעה הנוכחית.
ההסכם הנ"ל התייחס למיכלול הנושאים שבין
בני-הזוג לרבות מזונות האשה, וכפי שמשתמע מהמבוא להסכם ומסעיף ז 3-2, ועל כן התיק
הנוכחי נסגר והאשה תוכל להגיש תביעתה לביהמ"ש. ...".
בית-הדין הרבני האזורי הוסיף כי החלטתו האמורה
מתייחסת לטענה המקדמית בשאלת הסמכות, ואינה קובעת עמדה בשאלת זכאות האישה
למזונותיה על פי ההלכה, או בנושא מהותי אחר.
על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית-הדין
הרבני הגדול. טענתה היתה כי הסמכות לדון בתביעתה למזונות נתונה לבית-הדין הרבני
האזורי. טענה זו נתקבלה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול בדעת-רוב (הדיינים דיכובסקי
ושרמן כנגד דעתו החולקת של הדיין נדב). הדיין דיכובסקי ציין כי הוא "נוטה
לפרשנותו של ב"כ האשה", לפיה לא ויתרה המשיבה על מזונותיה. הדיין שרמן
הוסיף:
"...כאשר העלו בפנינו ב"כ הצדדים את נושא
הסמכות והועלו טענות ב"כ המערערת שהסכם יחסי הממון שערכו הצדדים ובקשו אשורו
ע"י ביה"ד לענייני משפחה, לא הועלה באופן מפורש ענין מזונות האשה. מצאנו
שיש נמוקים כבדי משקל לקבל את פרשנות ב"כ המערערת (המשיבה) כפי שציין עמיתנו
הגר"ש דיכובסקי דבריו. על כן כאשר מבחינת פרשנות החוק אין כל קביעה חד משמעית
שאין הסמכות נתונה ביד בי"ד, קמה ועולה החובה ההלכתית על ביה"ד לדון
בתביעת המזונות של המערערת (המשיבה).
...".
מנגד, סבר הדיין נדב בדעת מיעוט כי הואיל
וההסכם אושר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה לפי בקשת הצדדים, הרי חילוקי דיעות
בנוגע לפרשנות ההסכם - האם ויתרה האישה על מזונותיה, אם לאו - צריכים להתברר בפני
בית-המשפט ולו הסמכות להכריע בעניין. בהתאם לדעת הרוב, נפסק כי יש לקבל את הערעור
ולהחזיר התיק לבית הדין הרבני האזורי לדיון בתביעת המזונות של האישה. על החלטה זו
הוגשה העתירה לפנינו.
ביום 12.12.01 בהמלצת בית-המשפט, הסכימו
בני-הזוג לפנות לגישור, אולם מספר ימים אחר-כך הודיענו בא-כוח המשיבה כי ניסיונות
הגישור נועדו לכשלון. אף בדיון בפנינו הפצרנו בצדדים כי יגיעו ליישוב המחלוקת
ביניהם בהסכמה, אך לשווא. משכך, נכריע בעתירה.
טענות הצדדים והדיון בעתירה
2. בא-כוח העותר טען בפנינו כי החלטת הרוב
בבית-הדין הרבני הגדול לוקה בטעות העולה כדי חריגה מסמכות. לשיטתו, מאחר
ובית-המשפט לענייני משפחה אישר את ההסכם בין בני-הזוג ונתן לו תוקף של פסק-דין,
הוא רכש סמכות נמשכת לדון במזונות המשיבה, והוא אף המוסמך לפרש את ההסכם בין
בני-הזוג. עוד הוסיף בא-כוח העותר כי מהמבוא להסכם בין הצדדים ומסעיף ז3 להסכם
האמור, עולה כי המשיבה ויתרה על מזונותיה.
מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי אין עילה המצדיקה
התערבותנו בהחלטת בית-הדין הרבני הגדול. לטענתו, אין באישור ההסכם בין בני-הזוג
על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כדי להקים לו סמכות דיון נמשכת, ועל כן מוסמך
בית-הדין הרבני לדון בתביעת המזונות שהגישה המשיבה ולפרש את ההסכם בין בני-הזוג.
עוד טען כי מרשתו לא ויתרה על מזונותיה במסגרת אותו הסכם, וכי המזונות הנזכרים
בהסכם נוגעים לילדי הזוג בלבד.
לאחר שעיינו בדבר, באנו למסקנה כי דין העתירה
להידחות שכן בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. להלן טעמנו לכך.
3. כאמור, התביעה שהגישה המשיבה לבית-המשפט
לענייני משפחה בנצרת במסגרתה הגיעו בני-הזוג להסדר מוסכם, היתה תביעה לחלוקת רכוש.
באותו שלב, לא הוגשה תביעה למזונות האישה על-ידי מי מהצדדים. כשנתיים לאחר אישור
ההסכם בין בני-הזוג, הגישה המשיבה תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה, אולם
לפי בקשתה נמחקה התביעה ללא דיון. אשר על כן, רשאית היתה המשיבה לתבוע את מזונותיה
מספר חודשים לאחר מכן בבית הדין הרבני האזורי, על-פי האמור בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי
דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. אלא שלטענת בא-כוח העותר, רכש
בית-המשפט לענייני משפחה סמכות נמשכת לדון במזונות האישה מכוח אישור ההסכם בין
בני-הזוג כפסק-דין, באופן המונע מבית-הדין הרבני לדון בתביעת המשיבה לפי עקרון
הכיבוד ההדדי בין ערכאות. מה דינה של טענה זו?
בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת אישר את ההסכם
בין בני-הזוג אשר הסדיר את יחסי הממון ביניהם, על-פי סמכותו בפרק א' לחוק יחסי
ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). סמכותו של בית-המשפט
לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק-דין, קבועה אף בסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט
לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה), אשר זו
לשונו:
3.
(א)...
(ב)...
(ג) כל ענין שלגביו נתונה לבית המשפט לעניני משפחה
סמכות לפי חוק זה, גם אישור הסכם בקשר אליו במשתמע, אף אם אינה תלויה ועומדת
אותה שעה תובענה לגביו, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסכם תוקף של פסק דין".
"סמכות
בית המשפט לענייני משפחה
כבר נקבע בפסיקתו של בית-המשפט זה, כי תפקידו
של בית-משפט אליו הוגשה בקשה לאישור הסכם ממון בין בני-זוג, הוא פורמלי גרידא.
בית-המשפט אינו בוחן את תוכן הסכם הממון המובא בפניו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו.
לפיכך, אישור הסכם ממון אינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בו.
"כל שעושה בית-המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו
בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני
זוג)" (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ'
אהרונוב, פ"ד נג (4) 199, בפיסקה 7 לפסק-הדין; כן ראו: ע"א
543/82 שטרן נ' שטרן ואח', פ"ד לו (4) 752, 756; ר"ע
359/85 קוך ואח' נ' קוך, פ"ד לט (3) 421, 422). באופן דומה יש
לפרש אף את סעיף 3(ג) הנ"ל לחוק בית המשפט לענייני משפחה, בנוגע לאישור הסכם
בין בני-זוג המתייחס למזונות אישה כחלק מן היחסים הממוניים-כספיים בין הצדדים. אף
בהקשר זה, תפקידו של בית-המשפט הוא פורמלי, ועליו לוודא כי ההסכם נעשה מתוך הסכמה
מודעת וחופשית. בעניינם של העותר והמשיבה, הסביר בית-המשפט לענייני משפחה את
משמעות הסכם הממון ביניהם, אישר אותו ונתן לו תוקף של פסק-דין לאחר שנוכח כי
בני-הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. זאת, בלא
שהתנהל דיון מהותי בסוגיות הממוניות הנכללות בהסכם.
השאלה האם ההסכם בין בני-הזוג לפנינו התייחס
למזונות המשיבה והאם היא ויתרה במסגרתו על מזונותיה, היא שאלה פרשנית שאינה זקוקה
להכרעתנו ואיננו רואים להביע דעתנו בה. עם זאת, אף אם נניח לצורך הדיון כי ההסכם
בין הצדדים התייחס למזונות המשיבה כפי שטוען בא-כוח העותר, הרי בנסיבות העניין אין
באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, כדי להקנות לו סמכות נמשכת
לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים בהם
בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן
הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה. עקרון זה
מהווה חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על
רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו: בג"צ 9539/00 איתן נ' בית-הדין הרבני
האזורי בירושלים ואח', פ"ד נו (1) 125, 133). בעניין שלפנינו, בעת
הגשת ההסכם לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה, לא היתה תלויה ועומדת בפניו תביעה
למזונות האישה. כמו כן, לא נערך בבית-המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות
הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני-הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח
על-ידי באי-כוח הצדדים. בהתחשב בכך, אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2(ב) לחוק
יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות
לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה.
זאת ועוד; עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו
להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה
הראשונה יסדה עצמה עליהן (ראו: בג"צ 6103/93 לוי ואח' נ' בית הדין הרבני
הגדול ואח', פ"ד מח (4) 591, 610). במקרה שלפנינו, לא ביקשה
המשיבה לשנות או לבטל החלטה קודמת בנוגע למזונותיה, שהרי טענתה היא כי ההסכם שאושר
כפסק-דין לא התייחס לסוגיה זו. טענה זו מצריכה פרשנות ההסכם בין בני-הזוג, על-מנת
לקבוע האם ויתרה המשיבה בהסכם האמור על מזונותיה, אם לאו. על-פי ההלכה שנקבעה
בפסיקתו של בית-משפט זה, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת
סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו. (זאת להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או
לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. ראו:
ע"א 164/71 צפניה נ' צפניה, פ"ד כו (1) 515, דעתם של
השופטים ח' כהן וויתקון, אל מול דעתו החולקת של השופט לנדוי; ע"א 394/88 מאייר
נ' מאייר, פ"ד מד (2) 471, 475-474; ע"א 3203/91 אזולאי
נ' אזולאי, דינים-עליון, כרך מב 19, בפיסקה 4 לפסק-הדין; בג"צ 6103/93 לוי
הנ"ל, בעמ' 613-612; ע"א 3868/95, בג"צ 5385/95 ורבר נ'
ורבר, פ"ד נב (5) 817, 839-838; ע"א 3695/96 צייטלין נ'
טינגל, תק-על 97 (2) 682; א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל- בין קודש לחול (תשנ"ו)
378). ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן
כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על-ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש. לפיכך, יש
לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיות.
במקרה שלפנינו, הגישה האישה תביעת מזונות לבית הדין הרבני.
שאלת פרשנות ההסכם התעוררה עקב טענת הגנה שהעלה הבעל. כאמור, לפי ההלכה הפסוקה
מימים ימימה, אין בתביעה שעניינה פרשנות הסכם כדי להקנות סמכות נמשכת לערכאה
שאישרה אותו. זאת ועוד; אין לבית-המשפט לענייני משפחה יתרון על-פני ערכאה אחרת
במתן פרשנות להסכם בין בני-הזוג, שהרי ההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח
הצדדים, בלא שהתנהל דיון מהותי בסוגיות הממוניות הנכללות בו, ובלא שבית-המשפט נחשף
לעובדות הקשורות בכריתתו.
המסקנה המתבקשת היא כי בית-הדין הרבני האזורי
רשאי להפעיל סמכותו ולדון בתביעת המשיבה למזונותיה. נציין עוד כי על אף שבית-הדין
הרבני הגדול התייחס לפרשנות ההסכם בין בני-הזוג, הוא נמנע מלהכריע בעניין. על כן,
פתוחה הדרך בפני בית-הדין הרבני האזורי הדן בתביעת המשיבה למזונותיה, לפרש את
ההסכם בהתאם לאומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשונו ומנסיבות העניין.
בסיום הדברים, ראינו להביע שוב תקוותנו כי
בני-הזוג ישכילו לפתור את הסכסוכים שנותרו ביניהם בדרך מוסכמת, שיהא בה לייתר את
המשך ההתדיינות ביניהם.
אשר על כן ומן הטעמים שפורטו, דין העתירה
להידחות.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד'
ביניש.
ניתן היום, ט"ז באב התשס"ב
(25.7.2002).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01085780.N04 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il