טיטן בנץ בע"מ נ. איתן יצחק

פסק-דין בתיק ע"א 8572/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8572/03 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: טיטן בנץ בע"מ נ ג ד המשיב: איתן יצחק ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.6.03 בת.א. 1130/97 שניתן על-ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: א' בניסן התשס"ו (30.3.06) בשם המערערת: עו"ד הראל אביהו בשם המשיב: עו"ד משה הרצוג פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. זהו ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון), במסגרתו חויבה המערערת לשלם למשיב, עמו היתה קשורה בחוזה, סכום של 75,000$. בין המשיב לבין החברה המערערת, המצויה היום בהליכי כינוס נכסים, התנהל משא-ומתן בעניין רכישת אולם תצוגה בבניין שהקימה המערערת. המשיב הפקיד, ביום 30.3.1994, פיקדון בסך של 75,000$, וכעבור כשנה, ביום 19.3.1995, נחתם החוזה. בחוזה נכללו פרטים שונים, ובכלל זה, שטח המבנה (123 מ"ר ברוטו) והתשלום שאמור המשיב לשלם תמורתו, (186,260$). בפועל שולם סכום של 155,188$. מסמך נוסף נחתם ביום 2.4.1996, ובו נאמר שהמפתח יימסר למשיב לצורך ביצוע שיפוצים. בתאריך 8.4.1996 חתמו הצדדים על מסמך אחרון ובו נכתב שהחזקה באולם התצוגה תעבור למשיב "as is", תוך שהמשיב מצהיר שידוע לו כי שטח האולם הוא 65-70 מ"ר נטו. באותו מסמך הצהירה המערערת שהתמורה שולמה במלואה. המערער רשם על המסמך, בכתב-ידו, את המילים "מבלי לפגוע בזכויות". 2. המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הובאו בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט מיאן לדון בטענת המשיב לפניה ההסכם בין הצדדים נכרת כבר בעת ששולם הפיקדון כנגד אישור על התשלום. טענה זו, כך נקבע, לא הועלתה בכתב התביעה, והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה חתימתו על החוזה נבעה מכפייה ועושק (סעיפים 17 ו- 18, בהתאמה, לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). עם זאת, בית המשפט קבע שהמערערת הטעתה את המשיב בנוגע לגודל שטחו של אולם התצוגה. בחוזה נאמר שגודל האולם הוא 123 מ"ר, וכך עולה גם מן המפה שצורפה כנספח לחוזה. דא עקא, שבפועל, כך נפסק, המסמך האחרון שעליו חתמו הצדדים נקב בשטח של 65-70 מ"ר, וגם בפסק-דין שניתן בבית משפט השלום, בהליך שבין המשיב לבין החברה שניהלה את הבניין בו מצוי אולם התצוגה, נקבע שהשטח הוא 67 מ"ר. בית המשפט קיבל גם את עדותם של מומחי המשיב – אדריכלים במקצועם – בנוגע לשטח האולם, ועל יסוד כל אלו, פסק שבחוזה שנחתם בין הצדדים נכללה הצהרה כוזבת בדבר שטח האולם; בית המשפט הדגיש כי הטענה לפיה המשיב עצמו נכח באתר – טענה שלא הוכחה – אין בה כדי לגרוע מן האמור, שהרי המשיב איננו מודד מקצועי ואיננו אדריכל. המשיב הוטעה, אפוא, וטעותו היתה יסודית. עם זאת, בית המשפט סבר שניתן "לתקן" את החוזה – בדומה למנגנון הקבוע בסעיף 14(ג) לחוק החוזים – באמצעות עקרון תום-הלב. הצדדים – כך הטעים בית המשפט – הם עצמם ביצעו את התיקון, עת חתמו על המסמך מיום 8.4.1996, בו נחשפה הטעות, והמשיב שוחרר מן החובה לשלם את יתרת התשלום. טענות המשיב, לפיהן מסמך אחרון זה נחתם אף הוא מתוך כפייה ועושק, נדחו; כך גם, נדחתה טענתו כי מסמך זה אינו יכול לפגוע בזכויותיו, לאור הרישום בכתב יד "מבלי לפגוע בזכויות". בית המשפט המחוזי פסק כי את סכום הפיקדון – סך של 75,000$ - יש להשיב למשיב. בהקשר זה נדחתה טענת המערערת לפיה הפיקדון קוזז במועד חתימת החוזה, תוך שבית המשפט ציין: "תמהני מדוע על כך לא הופקה קבלה". 3. על פסק-דין זה נסב הערעור שבפנינו. בפרט, משיגה המערערת על חיובה להשיב את הפיקדון. לטענתה, המשיב כלל לא כלל בתביעתו עתירה לסעד כזה. כמו-כן, לדידה, משלא בוטל החוזה אלא נאכף – אין מקום להשבה. המערערת שבה וגורסת כי הפיקדון נכלל בתמורה ששולמה על-ידי המשיב; זה האחרון, לטענתה, לא טען אחרת, וממילא גם לא הוכיח דבר לעניין זה. המערערת מטעימה, בכל הנוגע לתמיהתו של בית המשפט קמא באשר לקבלה, כי הסוגיה כאן היא בדיני חוזים – ולא בדיני מיסים. מכל מקום, סבורה המערערת כי "כתב הויתור" שנחתם בין הצדדים די היה בו כדי להביא לדחיית תביעתו של המשיב. טענה נוספת מפי המערערת נוגעת לעצם שאלת ההטעיה; לדבריה, המשיב ביקר באולם פעמים רבות, ידע על אי-ההתאמה בעניין גודל השטח, ומשכך, לשיטתה, מושתק הוא מלהעלות טענות בעניין זה. דין הערעור להתקבל. 4. הערעור נסב, כאמור, על סוגיית השבת הפיקדון. הטענות בדבר כפייה ועושק אינן צריכות להכרעתנו, ומכל מקום קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה מבוססות היטב. גם המסקנות בעניין ההטעיה, ובעניין ההסכם המעודכן מיום 8.4.1996, אינן מעוררות קושי ממשי ואין עילה לשנות מהן. יצוין, כי המערערת אינה חולקת על כך שלאחר חתימת החוזה, הסכימו הצדדים על כך שהשטח שצוין בחוזה אינו השטח שיש להתחשב בו; היא מסכימה גם כי המסמך שנחתם ביום 8.4.1996 משקף הסכמה מחודשת בדבר גודל האולם (משכך, אין לנו צורך להידרש כאן שוב לעניין היחס בין שטח "ברוטו" לשטח "נטו"). המשיב, מצדו, מאשר שהסכום ששולם על-ידו היה נמוך יותר מאשר זה שנקבע בחוזה המקורי. על רקע כל אלה, ולמקרא נימוקיו של בית המשפט המחוזי מזה והטענות שהועלו בערעור מזה, עומדת לפנינו שאלה אחת בלבד, והיא שאלת השבת הפיקדון. 5. בשאלה זו – הדין עם המערערת. המשיב כלל לא טען, בכתב התביעה, לסעד של השבת הסכום ששולם כפיקדון. המשיב עצמו אינו חולק על כך שהוא "לא תבע את החזר הפיקדון", כלשונו. "בדרך-כלל" – כך נפסק – "העיקרון הוא, שבית המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד שאותו הוא לא ביקש" (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 715). אכן, אין זה כלל מוחלט – במקרים יוצאי דופן ניתן לסטות ממנו (ע"א 171/88 דרוקר בע"מ נ' ברמן, פ"ד מד(2) 346, 350). ואולם מקרה זה אינו מסוג המקרים הללו, ודי אם נדגיש, לעניין זה, כי אין למצוא בכתב התביעה כל בסיס לחשוב שהמשיב עצמו סבור היה שיש להשיב לו את סכום הפיקדון; הסעד של השבת הפיקדון אינו נובע מהסעדים שהתבקשו – אכיפת ההסכם ופיצויים בגין נזקים שונים – אדרבא, הוא למעשה עומד בסתירה להם (השוו ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18, שם נפסק כי בית המשפט רשאי להעניק סעד שלא התבקש מקום בו "כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד הובהרו למעלה מהנחוץ, ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים"). 6. יודגש, כי גם לגוף הדברים, אין בסיס מספיק להורות על השבת הפיקדון. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי יש לקיים את ההסכם, על-פי התנאים המעודכנים שנקבעו במסמך מיום יום 8.4.1996. כאמור, כנגד מסירת האולם "as is", על-פי המידות של 65-70 מ"ר, הוצהר ש"התמורה בגין החנות כפי שהיא שולמה במלואה". משכך, לא ברור מדוע יש מקום להשבת סכומים ששולמו במסגרת מערכת היחסים החוזית שקדמה להסכמה זו מיום 8.4.1996, והנחה סבירה היא – העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל – שהפיקדון בא בגדר אותה תמורה ש"שולמה במלואה". ואף אם נניח כי מסיבה כלשהי, שלא נתבררה, הסכום ששולם כפיקדון שולם מחוץ לתמורה שננקבה בהסכם ומעבר לה – עדיין, משנאכף ההסכם על יסוד ההסכמה מיום 8.4.1996, מבלי שנאמר באותה הסכמה (וכמובן גם לא בחוזה המקורי) כי התשלום של 75,000$ יוחזר למשיב, לא נמצא לנו מדוע יש להורות על השבתו. 7. אכן, המקרה דנן הינו דוגמא מובהקת לכך שגם גישה ליברלית באשר לסדרי הדין אינה יכולה להכשיר כל פגם פרוצדוראלי: המשיב לא העלה בכתב התביעה כל טענה בעניין הפיקדון, ולא ביקש השבה. בתשובתו לערעור הוא טוען כי סכום הפיקדון לא נכלל בתמורה החוזית והוא מטעים כי אף העלה טענה בעניין זה בסיכומיו בבית המשפט המחוזי; אך דא עקא, שגם היום לא מובן לנו, למקרא דבריו ובכלל בהתחשב בחומר שבתיק, מה היה אם כך טיבו של הפיקדון? האם נכלל בתמורה או שמא נשתכח מלב? ואולי מלכתחילה, מטעם כלשהו, התמורה שנקבעה בחוזה המקורי הביאה בחשבון את העובדה שכבר שולם סכום מסוים "על-החשבון", וגם התמורה המופחתת שנקבעה בהסכם מיום 8.4.1006 יצאה מנקודת הנחה דומה? תשובה לכל אלה – אין, וממילא לא היה מקום לפסיקת סעד שלא נתבקש. יצוין כי גם בטענות המשיב הנוגעות לבקשה לפיצול סעדים שהגיש, אשר נדחתה, אין כדי לשנות ממסקנתנו לעיל. הערעור מתקבל, אפוא, במובן זה שמתבטלת הוראתו של בית המשפט המחוזי בדבר תשלום הסכום של 75,000$ למשיב. המשיב יישא בהוצאות המערערת ובשכר-טרחת עורך-דינה בסכום של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, י"ח בניסן התשס"ו (16.4.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03085720_P07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il