מדינת ישראל נ. עופר גמליאל

פסק-דין בתיק רע"ב 8571/07 בבית המשפט העליון רע"ב 8571/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: עופר גמליאל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק עע"א 1533/07 מיום 19.9.2007 שניתנה על ידי כבוד השופט ד' רוזן תאריך הישיבה: כ"ח בשבט התשס"ח (04.02.08) בשם המבקשת: עו"ד גלעד שירמן בשם המשיב: עו"ד עדי קידר פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בגדרה התקבלה עתירתו של המשיב נגד החלטת שירות בתי-הסוהר שלא להוציאו לחופשות. רקע 1. המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות בנשק וניסיון לרצח, לפי סעיפים 144(ב) ו-305(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1997, לאחר שניסה, יחד עם אחרים, לבצע פיגוע באמצעות "עגלת תופת" אשר הוצבה בסמוך לבית-ספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים. על המשיב נגזר עונש מאסר בפועל של חמש-עשרה שנה (תפ"ח 1053/02). ערעורו של המשיב לבית משפט זה נדחה ביום 11.12.06 (ע"פ 10110/03). כמתואר בפסק-הדין, המשיב ושותפיו "בחרו את האתר המיועד לפיגוע לאחר שהתברר להם כי יהודים אינם נוהגים לנסוע בכביש שנמצא במקום ושאין שם סיורים של המשטרה ושל משמר הגבול. השעה שבה אמור היה המטען להתפוצץ - 7:25 בבוקר - נקבעה לאחר שהתברר למתכנני הפיגוע שסיירו במקום כי בשעה זו יש במקום תנועה ערה של הולכי רגל ותלמידות המגיעות לבית הספר" (פסקה 2 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). הפיגוע לא יצא לפועל לאחר ששני שותפיו של המשיב נתפסו על ידי שוטרים במקום הנחת המטען (המשיב עצמו לא נטל חלק בהטמנת המטען). בית משפט זה הוסיף וציין, בעת שדן בערעורם של המשיב ושותפיו על העונש שנגזר עליהם, כי "מטרתם של המערערים, שבדרך נס לא הוגשמה, הייתה לגרום למותם של תלמידות בית ספר ועוברי אורח תמימים, וזאת אך בשל היותם ערבים. המערערים עשו כל שביכולתם כדי להשלים את משימתם הנפשעת. ניסיון לגרום למותם של בני אדם רבים, ובכלל זה תלמידות בית ספר, על לא עוול בכפם מחייב ענישה מחמירה" (פסקה 26 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). לאחר שסיים לרצות רבע מעונשו, ביקש המשיב משירות בתי הסוהר כי יינתן לו היתר יציאה לחופשות, וזה החליט שלא להיענות לבקשה. נגד החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט המחוזי. המשיב טען כי לשותפו לעבירה, ירדן מורג (להלן: ירדן) הותרה יציאה לחופשות ולכן מדובר בהפליה; כי הוא "אסיר חיובי", הידוע "כגורם חיובי ביחסים שבין האסירים לסוהרים"; כי יצא בעבר לחופשות – בין בליווי ובין שלא בליווי – לרגל אירועים מיוחדים, וגורמי הביטחון לא התנגדו ליציאתו לחופשות הללו; וכי הוא נשוי ואב לשבעה, והיציאה לחופשות מהווה גורם חשוב בתהליך שיקום תאו המשפחתי. 2. בית המשפט עיין במידע חסוי שהציג שירות הביטחון הכללי, ואף שמע, במעמד צד אחד, נציג מטעמו. לאחר אלה קבע בית המשפט כי הגם שהמסוכנות הנשקפת מן המשיב לא פגה, יש לבחון "בזהירות" יציאתו לחופשה תחת תנאים מגבילים: "הגעתי לכלל מסקנה שמדובר בעותר בעל דעות לאומניות קיצוניות שפעל כנגד בני אדם, במטרה לרצוח נפש ולפגוע בגופם של אחרים. העותר פעל ממניעים אידיאולוגיים, ובכך לימד על מסוכנותו הרבה. מסוכנותו זו לא פגה בחלוף השנים. השאלה שלפני, האם מסוכנות זו יש בה כדי למנוע יציאתו לחופשה. לזכור, חופשת אסיר אינה 'זכות מוקנית'. מדובר בהטבה הניתנת לראויים לכך. ברם, שלילת הטבה זו צריכה נימוקים ממשיים. ביקשתי לראות בחומר שהונח בפני מידע קונקרטי המעיד על כוונה או רצון של העותר לפעול ולסכן שלומם של בני אדם. המסוכנות הטבועה בעותר – קיימת ושרירה בעשרות רבות, אם לא באלפים, המשוחררים לדרכם. חברו של העותר, מורג ירדן, המסוכן כמותו, הוצב על ידי הרשות בנתיב המאפשר יציאתו לחופשות. ... הנה נא, עותר שלימד בפועלו בעבר על המסוכנות הטמונה בו. הנא נא, עותר שלא נגמל מהשקפותיו הלאומניות, אידיאולוגיה קיצונית, שהובילה אותו לביצוע מעשיו. ברם, גם בתנאים אלה, ראוי לבחון, בזהירות ובקפדנות, מתן חופשה תחת פיקוח מתאים. כמו שהשכיל השירות להתיר שחרורו לתקופות קצרות לרגל ארועים משפחתיים, שמחים ועצובים – כך ניתן, תחת פיקוח מתאים, במגבלות קשות יותר או פחות, לאפשר יציאתו לחופשה. הנני מורה, איפוא, לבחון בזהירות הוצאתו של העותר לחופשה, לתקופה מוגבלת, באזור שטח מוגדר, בערבויות כספיות, צמוד לערבים מתאימים, שיחתמו על ערבות משמעותית ותנאים מגבילים שיקבעו ויאפשרו פיקוח נאות על צעדיו, בהתחשב בנתונים שהוצגו לי על ידי שירות הבטחון הכללי". על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו. לבקשת המדינה, אשר הוגשה בד בבד עם הגשת בקשת הרשות לערער, עוכב ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי. טענות הצדדים 3. לטענת המבקשת, בית המשפט טעה בצורה מהותית במספר נקודות מרכזיות, שיש בכל אחת מהן, וממילא בהצטברותן, כדי להפוך את החלטתו לבלתי סבירה בצורה קיצונית. ראשית, שגה בית המשפט עת קבע כי המבחן להחלטת שירות בתי הסוהר באשר ליציאת המשיב לחופשות דורש קיומו של מידע קונקרטי המעיד על כוונה או רצון של המשיב לפעול ולסכן את שלומם של בני אדם; שנית, שגה בית המשפט עת החיל על המבקש, שהוא אסיר בטחוני, כלל יציאה לחופשות המנוגד לחלוטין לתנאים הקבועים בפקודת נציבות בתי הסוהר המתייחסת לאסירים ביטחוניים; שלישית, טעה בית המשפט בכך שחרג מההלכה הפסוקה המושרשת והעקבית המעגנת את כלל הביקורת השיפוטית הזהירה והמרוסנת על החלטותיהן של רשויות מנהליות בכלל, וביקורת שיפוטית על החלטה הנוגעת ליציאת אסיר לחופשה בפרט. המדינה טוענת כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות כלליות וחשובות, המצדיקות מתן רשות ערעור. לגופם של דברים מדגישה המדינה כי לאסירים אין זכות קנויה ליציאה לחופשות. דברים אלה יפים מקל וחומר בהתייחס לאסירים ביטחוניים, אשר בהתאם לפקודות נציבות בתי הסוהר אינם זכאים לצאת לחופשות, אלא במקרים בהם, בין היתר, שירות הביטחון הכללי העריך שלא נשקפת מהם סכנה לציבור. תנאי זה לא התקיים בענייננו, שכן קיימת חוות דעת הפוכה, לפיה הוצאתו של המשיב לחופשה עשויה להוביל לפגיעה של ממש בביטחון המדינה ובשלום הציבור. הערכה זו מבוססת על העובדה שהמשיב הורשע בעבירה חמורה ביותר; על העובדה כי הוא אוחז באותה אידיאולוגיה קיצונית שהנחתה אותו בעבר; על קשריו לגורמים שונים, המהווים או עלולים להוות סכנה לשלום הציבור; ועל היותו (כפי שנפסק בפסקי הדין בעניינו) בעל מומחיות בהכנת מטעני חבלה. המבקשת מבהירה כי בעבר אושרה למשיב יציאה לחופשות מיוחדות, מוגבלות בזמן ובמקום, על יסוד טעמים הומניטאריים. אין דינן של חופשות אלה כדין חופשות "מן המניין". עוד נטען כי לא ניתן להשוות בין המשיב לבין ירדן מבחינת היציאה לחופשות: העונש שנגזר על המשיב כבד מזה שנגזר על ירדן; ולהערכת גורמי הביטחון, הסיכון הנשקף מהמשיב שונה מזה שנשקף מירדן. המדינה מוסיפה כי לא היה מקום לקבוע כי הסכנה הנשקפת מן המשיב קיימת "בעשרות רבות, אם לא באלפים, המשוחררים לדרכם". לא ברור כיצד הסיק בית המשפט מסקנה זו, ממילא, אסירים ביטחוניים מהם נשקפת סכנה ברמה דומה ואף ברמה פחותה, אינם יוצאים ככלל לחופשות. 4. המשיב מתנגד לבקשה. נטען כי בנסיבות המקרה אין עילה למתן רשות ערעור, שכן הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מגדר עניינו של המקרה הספציפי. לגוף הדברים, תומך המשיב בהחלטת בית המשפט, מטעמיה. המשיב מדגיש כי הוא "אסיר חיובי שהתנהגותו טובה"; כי הוא יצא בעבר לחמש חופשות מיוחדות במהלכן עמד בתנאים שהוצבו לו; כי אין מקום להבחין בינו לבין ירדן אשר יוצא לחופשות; כי ליציאה לחופשה חשיבות רבה לא רק לשיקומו של האסיר אלא אף לשירות בתי הסוהר, שכן מדובר בתמריץ המאפשר אורח חיים תקין ושקט בין כותלי הכלא ומהווה נדבך בשיקומו של האסיר; וכי הגדרתו על ידי המבקשת כ"מומחה בתחום החבלה" אין לה על מה שתסמוך, שכן הכשרתו היחידה בתחום זה הייתה במסגרת שירותו הצבאי בחיל ההנדסה. המשיב מוסיף וטוען כי למרות הגדרת החופשה כ"פריבילגיה", הלכה למעשה אסירים "מכל הסוגים והחומרה" יוצאים לחופשה באופן תדיר; כי ההבחנה בין אסיר ביטחוני ובין אסיר שאינו כזה נוהגת רק לעניין חופשות מיוחדות, ואינה קיימת מקום בו מדובר ב"סבב חופשות"; וכי הרציונאל התומך בהבחנה זו, תקף אך לגבי אסירים המשתייכים לארגוני טרור. דיון 5. המקרה שלפנינו מעורר שאלה כללית החורגת מעניינו הקונקרטי של ההליך שלפנינו, שעניינה במהותה של התשתית העובדתית הנדרשת להערכת מסוכנותו של אסיר בטחוני המבקש לצאת לחופשה. לפיכך החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור. 6. נקודת המוצא לדיון הינה, כי לאסיר ככלל אין זכות קנויה ליציאה לחופשות. סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב – 1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) קובע כי "השר רשאי, על פי בקשת אסיר או על פי המלצת הנציב, לתת לאסיר, בתנאים שייראו לשר, חופשה מיוחדת שלא תעלה על תשעים ושש שעות". יציאת אסיר לחופשות הינה בבחינת פריבילגיה, או "טובת הנאה" (ראו תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח – 1978) הנתונה לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים (השוו: רע"ב 3630/04 מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 22.6.04) פסקה 6; רע"ב 32/07 סבג נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 3.1.07); רע"ב 9898/06 זאהדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 18.11.07) פסקה 10 (להלן: עניין זאהדה); רע"ב 11159/07 מדינת ישראל נ' אלעמראני (לא פורסם, 24.1.08) פסקה ו(3); דוד בר-אופיר עתירות אסירים 49 (2003) (להלן: עתירות אסירים)). בצד האמור נפסק כי "בשל אופייה ותכליתה של חופשה הניתנת לאסיר על שירות בתי הסוהר ליתן טעם כבד משקל ורציני לשלילתה מאסיר בנסיבות שבהן על-פי הכללים הרגילים תינתן חופשה לאסיר אחר" (עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 714 (2003) (להלן: עניין אל עביד); כן ראו עניין זאהדה, פסקה 10). בעת שנשקלת בקשתו של אסיר לצאת לחופשה, על שירות בתי הסוהר לאזן בין עניינו של האסיר לצאת לחופשה, על האינטרסים הגלומים בכך, לבין האינטרסים המתנגשים; בין אלה, ההבטחה של שלום הציבור ובטחונו; ההגנה מפני הימלטות נאשמים מאימת הדין; וההגנה על קורבנות עבירה מפני אסיר בעל מסוכנות (השוו: עניין מקסימוב, פסקה 6; עניין זאהדה, פסקה 10; עניין אל עביד, בעמ' 714 – 715). בצד האמור, נפסק כי מקום בו נדרשת הרשות המוסמכת לאזן בין עניינו של אסיר בחופשה, לבין האינטרס בהגנה על הציבור מפני מסוכנותו של אסיר, תהיה ידו של זה האחרון על העליונה (עניין זאהדה, פסקה 10; רע"ב 1318/98 לביא נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 16.4.98)). במקרה אחר הוסף כי "אף אילו היינו מונים את החופשה כאחת מהזכויות של האסיר, הרי יש בחוות-דעת בדבר מסוכנות הניתנת על-ידי הגורם המקצועי ... כדי להיות טעם כבד משקל למניעת חופשה, וברוב המקרים גם טעם מכריע" (עניין אל עביד, בעמ' 714, הדגשה נוספה). ברור, בצד האמור, כי אין בחוות הדעת כדי לפטור את הגורם המוסמך לאשר חופשה לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו. אופן הפעלת סמכות השר לתת חופשה לאסיר, לפי סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר, מוסדר בפקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.40.00 (להלן: פקודת החופשות), שהוצאה מכח סעיף 80א(ב) לפקודת בתי הסוהר. פקודת החופשות עומדת על המטרה בבסיס מתן חופשה לאסיר, שהינה "חיזוק הקשר בין האסיר לבין משפחתו וקהילת מגוריו, הקלה זמנית בחסכים שהמאסר גרם ויצירת תמריץ להתנהגות טובה של האסיר בבית הסוהר". הפקודה מוסיפה וקובעת מיהם בעלי התפקידים בשירות בתי הסוהר להם הואצלה סמכות השר לאשר חופשה לאסיר, ואת העקרונות להפעלת שיקול הדעת בעניין זה. כמבואר בפקודה, ההחלטה בעניין מתן חופשה צריך שתהיה פועל יוצא של איזון ושקילה של השיקולים הבאים: סוג העבירה בגינה האסיר מרצה את עונשו, הרשעותיו הקודמות והליכים משפטיים התלויים ועומדים נגדו; נסיבות אישיות מיוחדות לאסיר ודרך תפקודו במהלך ריצוי עונש המאסר; וחיזוי התנהגות האסיר במהלך שהותו בחופשה (השוו: עניין אל עביד, בעמ' 690 – 691). 7. המשיב מסווג כ"אסיר ביטחוני", כהגדרת המונח בפקודת נציבות בתי הסוהר 04.05.00 – "אסיר אשר הורשע ונדון למאסר בגין ביצוע ... עבירה שעל-פי טיבה או נסיבותיה הוגדרה כעבירה ביטחונית מובהקת או שהמניע לעבירה היה לאומני" (ראו עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6) 145, 155 (2005) (להלן: עניין עמיר). על אסירים ביטחוניים מוטלות מגבלות חמורות מאלה המוטלות על אסירים שאינם כאלה. כפי שנפסק: "זכויותיהם ומשטר חייהם של 'אסירים ביטחוניים' שונים מזכויותיהם ומשטר חייהם של מי שאינם אסירים ביטחוניים. על דרך הכלל ייאמר כי ההגבלות החלות על אסירים ביטחוניים רבות וקשות הן יותר ... מה טעם נתונים 'אסירים ביטחוניים' לפיקוח ולבקרה הדוקים מאלה המוטלים על אסירים שאינם ביטחוניים? דומה שאין צורך להרחיב בתשובה. אסירים ביטחוניים נשקפת מהם סכנה גדולה לביטחון הציבור, לשלומו ולניהולו התקין של בית הכלא ... אסירים ביטחוניים מונעים ככלל בידי אידאולוגיה, והסבירות גבוהה לגביהם כי להגשמת אותה אידאולוגיה יבקשו לשוב ולבצע עבירות בעלות אופי דומה; קיים ועומד חשש כי יבקשו לפגוע בנציגי השלטון שלידם, קרא בסוהרים, ובהיותם משתייכים דרך כלל לארגונים לא-חוקיים, יבקשו להוסיף ולעמוד בקשר עם אותם ארגונים להגשמת המצע הרעיוני שלהם בדרכים לא חוקיות. כל אלה מצדיקים מעצמם תנאי כליאה חמורים יותר מן הרגיל, וממילא נפגעות זכויותיהם של אסירים אלה יותר מזכויותיהם של אסירים פליליים רגילים" (עניין עמיר, בעמ' 154 – 157; כן ראו: עתירות אסירים, בעמ' 1 – 2). ההגבלות המוטלות על אסירים ביטחוניים מנויות בפקודות נציבות בתי הסוהר. בפקודת החופשות נקבע כי חופשה ראשונה של אסיר ביטחוני מחייבת אישור בכתב של השר לביטחון פנים. בסעיף 1 לפקודת נציבות בתי הסוהר 03.02.00, שכותרתה "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים", נקבע כך: "כללי א. ... ב. ... הסיכון הביטחוני הצפוי מהאסירים הביטחוניים מחייב כליאתם בנפרד מאסירים פליליים והטלת מגבלות מיוחדות עליהם בכל הנוגע לקשר עם החוץ, ובכלל זה בנושאים של חופשות, ביקורים, שיחות טלפון והתייחדות. ג. על אף האמור בס"ק ב'... ניתן להימנע מלהטיל עליו מגבלות כאמור בס"ק ב' באופן מלא או חלקי או בתנאים, אם נתקיימו לגביו שני התנאים הבאים: 1) מדובר באסיר שלא היה חבר בארגון עוין ולא סייע לארגון עוין... 2) ניתנה חוות דעת שב"כ כי לא נשקפת כתוצאה מכליאתו שלא בנפרד ומאי הטלת מגבלות מיוחדות עליו, סכנה לפגיעה בביטחון המדינה. חוות דעת כאמור לא תינתן אלא לגבי מי שנתקיים לגביו כל האמור בס"ק 1) לעיל". הנה כי כן, בכל הנוגע לאסירים ביטחוניים – כדוגמת המשיב – הכלל הוא כי אופי העבירות בביצוען הורשעו מחייב הצבת מגבלות על תנאי כליאתם, ובכלל אלה הגבלת יציאתם לחופשות. חריג לכלל זה יכול לקום בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי האסיר אינו חבר בארגון עוין – וזהו המצב בענייננו; השני, כי ניתנה חוות דעתם של גורמי הביטחון, לפיה הסרת מגבלת היציאה לחופשות אינה טומנת בחובה סכנה לפגיעה בביטחון המדינה. 8. במקרה שלפנינו, סירב שירות בתי הסוהר לאשר יציאתו של המשיב לחופשות, נוכח קיומה של חוות דעת שלילית מטעם שירות הביטחון הכללי. הערכת המסוכנות הנשקפת מן המשיב נשענה על העבירה החמורה בה הורשע, אשר בוצעה מתוך אידיאולוגיה קיצונית, אשר המשיב עדיין אוחז בה; על קשריו לגורמים קיצוניים שעלולים להוות סכנה לשלום הציבור; ועל המיומנות שרכש (במסגרת שירותו הצבאי) בהכנת מטעני חבלה. בכך פעל שירות בתי הסוהר בגדרי סמכותו, ובהתאם להוראות פקודת הנציבות הרלוונטית (אשר המשיב לא חלק על תוקפה). שירות בתי הסוהר ראה להעדיף את אינטרס ההגנה על שלום הציבור, נוכח הערכה זו בהתייחס למסוכנות הנשקפת מן המשיב. גם בית המשפט, אשר לפניו הוצג המידע המודיעיני שבבסיס הערכה זו, ואשר שמע הסברים מנציג שירות הביטחון הכללי, סבר כי מן המשיב נשקפת מסוכנות, וכלשונו: "העותר פעל ממניעים אידיאולוגיים, ובכך לימד על מסוכנותו הרבה. מסוכנותו זו לא פגה בחלוף השנים". ייאמר כאן כי החומר החסוי שהוצג לבית המשפט המחוזי הוצג אף לנו, וקיבלנו הבהרות – במעמד צד אחד – מנציגי שירות הבטחון הכללי. מצאנו כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעה בדבר המסוכנות הנשקפת מן המשיב. בנסיבות אלה אין לומר כי נפל פגם בהחלטת הרשות לסרב את יציאתו של המשיב לחופשות, ולא היתה עילה להתערב בהחלטה זו, בהתאם לאמות המידה שהותוו בהלכה הפסוקה (השוו: רע"ב 10426/03 מדינת ישראל נ' אביטל, פ"ד נח(6) 817, 820 – 821 (2004); רע"ב 6531/97 קהלני נ' בית סוהר איילון (לא פורסם, 14.1.98); רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 747 (1998); רע"ב 2529/97 מדינת ישראל נ' אוזן (לא פורסם, 21.4.97); רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מז(3) 802, 804 (1993)). 9. על אף האמור, וחרף קביעתו כי מסוכנותו של המשיב לא פגה בחלוף השנים, ראה בית המשפט המחוזי לקבל את העתירה. בית המשפט סבר כי בהעדר "מידע קונקרטי המעיד על כוונה או רצון של [המשיב] לפעול ולסכן שלומם של בני אדם" לא יכולה היתה הרשות לבסס החלטתה שלא להתיר את יציאתו לחופשות. לשון אחר – קביעתו של בית המשפט קמא הינה כי החלטת הרשות אינה יכולה להיחשב כסבירה, מקום בו לא הוצג לה מידע קונקרטי המתייחס לפעולות עתידיות שיינקטו על ידי המשיב, ושיש בהן משום סכנה לשלום הציבור. לדברים אלה – שהינם אף בבחינת אמירה כללית החורגת מעניינו של ההליך הנוכחי – אין בידי להסכים. בעת שבית המשפט עורך ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות שלא להוציא את המשיב לחופשה, עליו לבחון האם בפני הרשות היתה תשתית ראייתית מספקת על מנת לבסס את החלטתה (השוו: רע"ב 1728/98 מועד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.98); רע"ב 515/00 עמיר נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 21.2.00); רע"ב 3384/02 שטיינבוים נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 23.4.02)). אין לומר, כשיטת בית המשפט קמא, כי תשתית מספקת כאמור מחייבת קיומו של מידע "קונקרטי", היינו מידע שיצביע על פעילות מוגדרת המסכנת את שלום הציבור, אותה יבצע המשיב במהלך חופשתו. קביעת מסוכנותו של אסיר וההחלטה אם לאשר לו לצאת לחופשה כפועל יוצא, היא עניין של הערכת העובדות. "שלב זה של שקילת העובדות הוא לב ליבו של שיקול הדעת. בשלב זה באים לידי ביטוי המומחיות והתבונה של הרשות. יש לרשות בשלב זה יותר שיקול דעת, כלומר, יותר חופש לבחור בין אפשרויות שונות, מאשר בשלבים אחרים של ההליך" (יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 762 – 763 (1996)). "מושכלות ראשונים הם כי הערכה מקצועית לגבי מסוכנות אסיר, הנשענת על מכלול נתונים, נתונה לגורם המקצועי הממליץ ולרשות המוסמכת המחליטה. אנו לא נתערב בהחלטה כזו אלא אם התרחשה סטייה בולטת מאמות מידה של שיקול דעת סביר" (רע"ב 4581/04 שרקיה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 2.9.04)). במקרה שלפנינו הונחה בפני הרשות תשתית ראייתית מספקת להחלטה שהתקבלה. המדינה עמדה על הנתונים העומדים בבסיס הערכת הסיכון, על פי אמות המידה המקובלות (וביניהם העבירה הבטחונית-אידאולוגית החמורה בה הורשע המשיב, הקשר לפעילים קיצוניים, והמומחיות לחמרי חבלה בה עשה שימוש לשם ביצוע העבירה). בית המשפט המחוזי, שבחן את החומר החסוי, קבע כי אכן נשקפת מסוכנות מן המשיב. בנסיבות אלה משקלו של אינטרס ההגנה על הציבור גובר, כפי שכבר הובהר, על אינטרס האסיר לצאת לחופשה, גם בלא שהוצג על ידי המשיב מידע קונקרטי באשר לפעילות עתידית מתוכננת של המשיב. החלטת הרשות מצויה אפוא במתחם הסבירות, ולא היה יסוד להתערב בה, על פי אמות מידה מקובלות של ביקורת שיפוטית. בנסיבות אלה דין הערעור שלפנינו להתקבל. 10. כאן המקום להתייחס לטענת ההפליה שהציג המשיב, נוכח העובדה כי לירדן, שותפו לעבירה, הותר לצאת לחופשות. קיים שוני רלבנטי בין השניים, שכן להערכת שירות הביטחון הכללי אין הסיכון שנשקף מירדן כסיכון שנשקף מהמשיב. לעניין זה קיבלנו הבהרות בדיון שנערך במעמד צד אחד, ושוכנענו כי לפנינו אבחנה מותרת. נציין, בצד האמור, כי כעולה מפסק דינו של בית משפט זה בערעורו של המשיב, נסיבותיו של ירדן היו שונות מאלה של המשיב: הוא הצטרף להתארגנות רק כשבוע וחצי לפני מועד הנחת המטען; הוא הודיע לשוטרים מיד כשנתפס כי בעגלה יש מטען חבלה ועזר לחבלן המשטרה בפירוקו; הוא הביע את החרטה הברורה ביותר מבין המערערים, ואף הסגיר לידי המשטרה "סליק" של נשק שהוחבא בסמוך לביתו (פסקה 24 לפסק הדין). 11. סוף דבר, הערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מתבטלת. נבהיר בשולי הדברים כי החלטת הרשות נסבה על יציאת המשיב לחופשות סדירות. ניתן יהיה לשקול בקשות לחופשות מיוחדות, מוגבלות בזמן ובמקום, וזאת מטעמים הומניטאריים מיוחדים, כפי שנעשה גם בעבר (ואין אנו מביעים עמדה בהתייחס לבקשות עתידיות מעין אלה). למותר לציין, כי אין באמור כדי למנוע שקילת בקשה עתידית של המשיב ליציאה לחופשות. הנחתנו היא כי הבקשה תישקל על ידי הגורמים המוסמכים, על יסוד הערכת הסיכון באותה עת (השוו: רע"ב 7563/07 אוחיון נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 9.9.07)). ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ט"ו באדר א' התשס"ח (21.2.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07085710_M04.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il