פסק-דין בתיק ע"א 8567/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8567/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערים:
1. גליק משה
2. גליק יהודה
נ ג ד
המשיב:
מיוסט אליעזר
ערעור על פסק דין של בית המשפט
המחוזי בחיפה בת"א 1545/00 מיום 25.6.02 שניתן על ידי כבוד ס. הנשיא י'
יעקבי-שווילי
בשם המערערים:
עו"ד ירון טיקוצקי
בשם המשיב:
עו"ד אלי עבוד
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
בפנינו ערעור על פסק-דין של בית-המשפט
המחוזי בחיפה (כבוד סגן-הנשיא י' יעקבי-שווילי) בתיק ת"א 1545/00 מיום
25.6.02, אשר קבע כי ההסכם נשוא הערעור הינו הסכם הלוואה בין המשיב לבין המערערים
אישית, ומשכך חייב את המערערים לשלם למשיב סכום של 934,732 ש"ח.
העובדות הצריכות לעניין
משה גליק ויהודה גליק (להלן: המערערים)
הינם בעלי המניות היחידים בחברה "אחים גליק חברה לבנין ולפתוח
בע"מ" (להלן: החברה), אשר עסקה ועוסקת בקבלנות בנין.
ביום 31.10.97 חתמו המערערים, מצד אחד,
עם מר מיוסט אליעזר (להלן: המשיב) מצד שני, על הסכם (להלן: ההסכם), לפיו נקבע כי
המשיב ייטול הלוואה מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק), בסך 400,000 דולר,
ויעמידם לרשות המערערים באותם תנאים שקיבל את ההלוואה, והמערערים, מצידם, מתחייבים
להחזיר למשיב את ההלוואה במועדי הפרעון ועל-פי התנאים שיקבעו בין המשיב לבנק וכן
החברה תמסור במעמד חתימת ההסכם הוראה בלתי חוזרת לעורך-הדין של החברה, מר זיו
ברגמן, לפיה לא ימכרו שתי דירות קוטג' עליונות שהחברה בונה עד לפרעון ההלוואה.
לטענת המשיב, בנוסף להסכם שנחתם בכתב,
הסכימו הצדדים בהסכם נוסף בעל-פה, כי המערערים ישלמו למשיב עמלה או ריבית בעד
ההלוואה במתכונת של תלושי משכורת פיקטיביים, שיוצאו לזכות בתו של המשיב מדי חודש
בחודשו במשך עשרים וארבעה חודשים, כאשר כל תלוש משכורת יהיה בסכום נטו של 2,222
דולר ארה"ב, בשווה ערך לשקלים.
עוד יש לציין, כי בשנת 1990 ובשנת 1995
נעשו שתי עסקאות קודמות בין הצדדים, בהן שילם המשיב לחברה סכומי כסף מראש,
ובתמורה. כאשר נבנו הבניינים קיבל המשיב פעם שתי דירות ופעם שלוש דירות, במחירים
זולים בהרבה ממחירן הריאלי של הדירות.
המשיב הגיש תביעה כנגד המערערים
לבית-המשפט המחוזי בחיפה בטענה, שחלק מיתרת ההלוואה לא נפרעה וכן חלק מתלושי
המשכורת לבת לא שולמו. לטענתו, החל מיום 1.11.98 לא כובדו השקים עבור יתרת ההלוואה
ומאותו מועד אף לא שולמו תלושי המשכורת לבת. המשיב טען, כי אחד-עשר שיקים, כל אחד
בסך 62,000 ש"ח, מתוך עשרים וארבעה שיקים שנמסרו למשיב מראש בזמן עשיית
ההסכם, נפרעו כסדרם וכן שולמו תשעה תלושי משכורת.
בין הצדדים אין מחלוקת, כי בעת עשיית
העסקה נמסרו למשיב עשרים וארבעה שיקים, כשכל אחד מהם בסכום של 62,000 ש"ח,
ומועד פרעונם מדי חודש בחודשו באחד בחודש.
המחלוקות העיקריות בין הצדדים, הטעונות
הכרעה, עוסקות בשתי שאלות מרכזיות. האחת, מהו אופייה של העסקה, האם יש לראות את
העסקה כ"עסקת השקעה", כפי שטוענים המערערים, במובן זה, שהמשיב השקיע
סכום של 400,000 דולר בפרויקט שעתיד להיבנות על-ידי החברה, תוך סיכוי לקבל שתי
דירות במחיר זול אם הפרויקט יעלה יפה ותוך סיכון שההשקעה עלולה שלא להתממש אם
הפרויקט ייכשל, או שמא יש לראות את העסקה כ"עסקת הלוואה", כפי שטוען
המשיב, אשר ניתנה למערערים אישית, וכי להבטחת פירעון ההלוואה ערבה החברה ומסרה
שיקים מראש? והשנייה, האם כוונת הצדדים הייתה, שחברת האחים גליק היא זו שתחוב
בעסקה או שמא המערערים יחובו באופן אישי?
מפאת חשיבות העניין, להלן אביא את תוכנו
של ההסכם, אשר נחתם בין הצדדים וקבע כדלקמן:
1.
המלווה ייטול הלוואה בבל"ל על סך 400,000$ ששווים בשקלים ביום חתימת ההסכם
1,420,000 ש"ח ויעמידה לרשות הלווים באותם תנאים אותם קיבל את ההלוואה
מבל"ל.
2.
הלווים מתחייבים להחזיר למלווה את ההלוואה במועדי הפרעון ועל-פי התנאים שיקבעו
בין המלווה לבנק וכן לפצותו על כל הוצאה שתגרם לו כתוצאה מקבלת ההלוואה.
3.
להבטחת ההלוואה תערוב חברת האחים גליק בע"מ ח.פ. 510898687 למילוי תנאיו של
הסכם זה.
4.
חברת האחים גליק בע"מ תמסור במעמד חתימת הסכם זה הוראה בלתי חוזרת לעו"ד
החברה מר זיו ברגמן לפיה לא ימכרו שתי דירות קוטג' עליונות אשר החברה בונה ברח'
אהבת ציון 3 קרית ים עד לפרעון ההלוואה.
על
אף האמור בסעיף זה, עם פרעון מחצית ההלוואה יאפשר המלווה למכור את אחת הדירות.
ולראיה באנו על החתום
_________
___________ _________ גליק משה - לווה מיוסט
אליעזר - מלווה אחים גליק חברה לבנין
גליק
יהודה - לווה ולפתוח בע"מ - ערב
בין הצדדים אין מחלוקת, כי למערער מס' 2
נמסר מכתב מיום 30.10.97, מאת עורך-הדין זיו ברגמן, אשר טיפל בפרויקט בניה שעתיד
היה להיבנות על-ידי החברה, בו נכתב:
"הנדון:
גוש 10444 חלקה 1330
לבקשתכם
הריני לאשר בזה, כי לא אבצע חוזי מכר של שתי דירות קוטג' עליונות בבית שיוקם בנכס
הנ"ל מבלי לקבל אישור לכך מראש ממר מיוסט אליעזר מ.ז. 6329901".
בית-המשפט המחוזי
התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט
המחוזי כללה את ההסכם שנחתם בין הצדדים, העתקים של השיקים והמכתב מעורך-הדין שטיפל
בפרויקט הבניה שעתיד היה להיבנות על-ידי החברה. מטעם המערערים העיד המערער מספר 2
בלבד, כעד יחיד. המשיב העיד מטעמו.
בית-המשפט המחוזי העדיף את גרסת המשיב על
פני גרסת המערערים. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי עדותו של המערער מס' 2 מחזקת אף היא
את גרסת המשיב, לפיה לא היה למשיב עניין לעשות עסקת השקעה של רכישת דירות, שכן
בעדותו של המערער מס' 2, כשנשאל למה לא נחתם הסכם מכר, בשונה מעסקאות קודמות שנעשו
בין הצדדים, ענה (בעמוד 24 לפרוטוקול):
"לטענתו
[של המשיב] לא עברו שלוש שנים או כמה שצריך מחתימת העסקה השנייה בעניין מס השבח.
הוא לא יכול למכור תוך 3 או 4 שנים ולכן חיכה שתעבור התקופה".
יתרה מזאת, התרשם בית-המשפט המחוזי מעדות
המערער מס' 2, כי אף המערערים מודים, "לפחות בחצי פה", שבהסכם רצה המשיב
"לקשור אותם אישית". וכך העיד המערער 2 (בעמוד 21 לפרוטוקול):
"הוא ביקש לעשות כביכול
משהו על נייר שיופיעו שמות פרטיים ולא של החברה".
עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי בתשובה
לשאלה למה המשיב ביקש שהמערערים יערבו לכסף, העיד המערער מס' 2 (בעמוד 25
לפרוטוקול):
"הוא
לא ביקש שנערוב, הוא לא יכול היה לעשות חוזה רכישה... בגלל בעיית מס שבח שלא חלפו
השנים... והתקופה הייתה פחות טובה מהתקופה של העסקה השנייה, בלי נייר הוא לא רצה
לעשות עסקה כפי שעשינו בעסקה הראשונה... אז הוא ביקש מכתב מעו"ד... ובנוסף
לכך מיוסט ביקש גם בטחון איזה שהוא מסמך שעד שהוא יוכל לעשות חוזה... כך שהמסמך
יחזיק מעמד עד לחוזה".
לפיכך קבע בית-המשפט המחוזי, כי אף אם
יקבל את טענת המערערים (בהנחה, כי נכונה הייתה טענתם), בדבר מתכונת העסקה הנדונה,
עדיין יהיה מקום לחייב באופן אישי את המערערים, שכן המשיב דרש מהמערערים התחייבות
אישית והם הסכימו לקשור עצמם אישית כצד לעסקה.
בית-המשפט המחוזי קיבל כממצא עובדתי את
טענת המשיב, אשר לא הוכחשה, לפיה הוסכם בעל-פה בין הצדדים, בנוסף לאמור בהסכם
הכתוב, כי המשיב זכאי לקבל תוספת בסך 2,222 דולר לחודש על-ידי תלושי המשכורת.
המערערים העלו שני קשיים לכאורה, מהם
ניתן להסיק, לטענתם, כי גרסת המשיב, לפיה המדובר ב"הסכם הלוואה", איננה
נכונה. האחד, כי לא יעלה על הדעת, שהמשיב יקבל תשואה בת 11% בלבד על הלוואה בסכום
גבוה כל כך עם סיכון כה גדול; והשני, כי השיקים בסך 62,000 ש"ח כל אחד
מתאימים אולי לקרן ההלוואה עם הריבית, שהיה על המשיב לשלם לבנק, אולם הבנק היה
זכאי גם להפרשי הצמדה למטבע חוץ והפרשים אלה מגיעים ל- 9.2% ול- 13.4%, כלומר
שהריבית נבלעת כולה בהפרשי ההצמדה והמשיב נותר בלא רווח כלל ואפילו בהפסד.
בית-המשפט המחוזי שלל את הקשיים לכאורה,
שהעלו המערערים. ראשית, נקבע, כי מדובר בתשואה נטו בת 11% לשנה, שהמשיב עתיד היה
לקבל ללא מאמץ ולא הובאו ראיות איזו תשואה ניתן היה לקבל בימים ההם מבנק על השקעה
צמודה. כמו-כן נקבע, כי מדובר בתשואה נטו בת 11%, משום שכל תשלומי המסים, הריבית
וההוצאות שהגיעו לבנק בגין ההלוואה שניתנה למשיב, הוטלו על המערערים. עוד המשיך
ושלל בית-המשפט המחוזי את טענת המערערים לעניין הסיכון הטמון בהלוואה וקבע, כי
המשיב דאג לבטחונות אחדים - חיוב הדדי של שני המערערים, שהיו בעלי מניות יחידים
בחברה מצליחה; ערבות של חברה אמידה; התחייבות ששתי דירות הקוטג' לא תימכרנה ללא
הסכמת המשיב מראש; עשרים וארבעה שיקים שניתנו מראש - אשר הפחיתו את הסיכון.
ולבסוף, קבע בית-המשפט לעניין הצמדת החוב למטבע חוץ והפרשי השער על הריבית, כי
על-פי ההסכם גם החיוב לשאת בהפרשי ההצמדה למטבע חוץ חל על המערערים.
בית-המשפט המחוזי איבחן את העסקה האחרונה
מהעסקאות הקודמות שנעשו בין הצדדים ושהיו במהותן עסקאות השקעה. כך נקבע, בין היתר,
כי בעסקאות הקודמות לא נעשה הסכם הלוואה והמערערים לא נקשרו אישית. עוד נקבע, כי
בעסקאות הקודמות לא ניתנו בטחונות ולא ניתנו שיקים מראש, התואמים את פירעון החוב,
כפי שניתנו בעסקה הנדונה וכן צוין, כי בעסקאות הקודמות נחתמו הסכמי מכר של הדירות,
בשונה מהעסקה הנדונה.
בסופו של יום, קבע בית-המשפט המחוזי, כי
מדובר בהסכם הלוואה בין המשיב לבין המערערים אישית, עם ערבות של החברה, וכן כי
המשיב היה זכאי לקבל תוספת בסך 2,222 דולר בכל חודש על-ידי תלושי משכורת, כפי
שהוסכם בעל-פה בין הצדדים.
טענות הצדדים
עיקר טענת המערערים הוא, כי בין הצדדים
נעשתה "עסקת השקעה", במובן זה שהמשיב השקיע סכום של 400,000 דולר בפרויקט
שעתיד להיבנות על-ידי החברה, תוך לקיחת סיכון וסיכוי: סיכוי לקבל שתי דירות קוטג'
במחיר זול אם הפרויקט יעלה יפה, וסיכון שההשקעה "תרד לטמיון" אם הפרויקט
ייכשל.
בין החברה לבין המשיב היו קשרי עסקים מאז
1990, במסגרתם עשו שתי עסקאות השקעה קודמות לעסקה הנדונה. המערערים סבורים, כי
העסקה הנדונה אף היא דומה במהותה לעסקאות הקודמות והלבוש בה הלבישו אותה הצדדים
כאילו המדובר ב"עסקת הלוואה" הוא רק למראית עין, בעוד שבמהותה היא עסקת
ההשקעה. לטענתם, בין המשיב לחברה התפתח "מנהג" בשתי העסקאות הקודמות,
וגם העסקה השלישית נעשתה במסגרת אותו מנהג.
עוד טוענים המערערים, בין היתר, כי בינם
לבין המשיב אין יריבות, שכן העסקה נעשתה עם חברת האחים גליק, שהמערערים היו בעלי
המניות בה, ולא עם המערערים באופן אישי. לשיטתם, החברה היא זו שקיבלה את הכסף
והשתמשה בו לצרכיה; החברה היא זו שהייתה אמורה לבנות את יחידות הדיור שיועדו
למשיב; החברה היא זו שהתחייבה כלפי המשיב שלא למכור את יחידות הדיור שיועדו לו;
והחברה היא זו שנתנה את השיקים שנמסרו למשיב, הגם שהשיקים נרשמו על-שם המערערים,
שכן הדבר נעשה לבקשת המשיב מטעמי מס.
המערערים חוזרים וטוענים לעניין חוסר
אמינותו של המשיב והסתירות בגרסתו.
לשיטת המערערים, טעה בית-המשפט המחוזי
בקביעתו, כי תשואה שנתית בת 11% "לאו מילתא זוטרתא היא". לדידם, גרסת
המשיב, לפיה בעסקת הלוואה מדובר, משוללת כל יסוד, שכן המשיב לא התכוון לסכן ממון
כה רב בסך של 400,000 דולר תמורת פירות כה דלים, המהווים תשואה שנתית בת 11%.
מנגד, תומך המשיב יתדותיו בפסק-דינו של
בית המשפט המחוזי וטוען, כי מדובר ב"עסקת הלוואה" שניתנה למערערים
אישית, ולהבטחת פרעון ההלוואה ניתנה ערבות החברה ואף נמסרו שיקים מראש. לטענתו,
הנאתו מהעסקה התבטאה בעמלה או ריבית ששולמו על-פי התלושים, שכן את פרעון ההלוואה
כלפי הבנק, קיבלו על עצמם המערערים "באותם תנאים" שהמשיב התחייב כלפי
הבנק.
לטענת המשיב, המערערים מעוניינים לראות
בעסקה "עסקת השקעה", מאחר וחברת "האחים גליק חברה לבנין ופיתוח
בע"מ" ירדה מנכסיה, והטענה, לפיה העסקה נעשתה עם החברה ולא איתם באופן
אישי, נועדה למלט את נפשם.
המשיב שב ומדגיש, כי העסקאות הקודמות היו
עסקאות רכישה מהחברה של דירות שעמדו להיבנות, ואילו העסקה דנן, הייתה עסקת הלוואה
שניתנה למערערים אישית. יתרה מזאת, המערערים לא הסבירו מדוע בהסכמים הקודמים לא
נערך הסכם הלוואה, מדוע בהסכמים הקודמים לא נמסרו שיקים, שעליהם הייתה רשומה
הלוואה ומדוע בהסכמים הקודמים לא שולמה עמלה של 2,222 דולר נטו לחודש.
דיון
לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי
למסקנה, כי דין הערעור להידחות.
כאמור, השאלות העיקריות המתעוררות בערעור
והטעונות הכרעה, הן שתיים: ראשית, מהו
אופייה האמיתי של העסקה, האם מדובר בעסקת הלוואה או שמא בעסקת השקעה. שנית, על מי יש להטיל את החבות על-פי ההסכם, האם על המערערים
באופן אישי או שמא על החברה.
אדון בשאלות אלה כסדרן.
אופייה של העסקה
על-מנת לבחון מהו טיב ההסכם שנחתם בין
הצדדים, יש לעמוד על אומד דעת הצדדים, כפי שהיה בעת כריתת ההסכם. על אומד דעת
הצדדים נוכל ללמוד מלשון ההסכם, מטרותיו, תכליותיו ונסיבות עריכתו.
סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי),
התשל"ג-1973 קובע:
"חוזה
יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת
ממנו - מתוך הנסיבות".
כידוע, בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר
אומד-דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. אומד-דעת זה הוא המטרות, היעדים,
האינטרסים והתוכניות אשר הצדדים ביקשו להגשים במשותף. ניתן ללמוד על אומד-דעת זה,
מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. בהעדר אומד דעת משותף, נבחן החוזה על-פי
תכליתו האובייקטיבית. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של
החוזה שנכרת, נועד להגשים (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ,
פ"ד מט (2) 265, בעמ' 311, 314).
תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו
היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול
אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות
מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך
הפרשני" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות
החוזה (ירושלים, 1991) בעמ' 490).
תחילה, כנקודת מוצא לפרשנות ההסכם, יש
לבחון את לשון ההסכם. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א
4628/93 בעניין אפרופים, בעמ' 299-300:
"השלב הראשון
(גזירת אומד הדעת הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו
שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות
חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של
"לשון ברורה" או "לשון עמומה", שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש
את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות
המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא
ברורה."
עוד נאמר בעניין זה, כי:
"נקודת המוצא לכל
פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון
הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה
הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" – בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה,
בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע – שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע
"הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר
תחומי התפרסותו..." (ראו ע"א 554/83 "אתא"
חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282,
304).
ומן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, מכנה לשון ההסכם את המשיב
כ"מלווה" ואת המערערים כ"לווים". בסעיף 1 להסכם מצוין, כי
"המלווה ייטול הלוואה". סעיף 2 להסכם מתייחס ל"מועדי פרעון"
ההלוואה, כמו גם נוסחו של סעיף 3, אשר מתייחס למתן ערבות "להבטחת ההלוואה".
יתרה מכך, אף השיקים שמשכה החברה היו לפקודת המערערים, ועל ספחי השיקים נרשם
"החזר הלוואה".
לטענת המערערים, העסקה נשוא הערעור דומה
במהותה לעסקאות הקודמות שנעשו בין הצדדים, במובן זה שהתפתח "מנהג" בשתי
העסקאות הקודמות שבמתכונתם נעשתה אף העסקה השלישית. ואולם נראה, כי בחינת העסקאות
הקודמות מדגישה דווקא את השוני בינן לבין העסקה נשוא הערעור, כך שיש לאבחן ביניהן,
כפי שעשה בית-המשפט המחוזי. בעסקאות הקודמות המשיב לא לקח הלוואה עבור המערערים
ובהתאם לכך אף המערערים לא חתמו על העסקה באופן אישי. כמו-כן, בעסקאות הקודמות לא
ניתנו למשיב בטחונות, כפי שהדבר נעשה בעסקה הנדונה ולא נחתמו הסכמי מכר, כפי
שנחתמו בעסקאות הקודמות. אף לשון ההסכמים הקודמים, המנוסחים כהסכמי מכר, שונה
לחלוטין מלשון ההסכם דנן, המנוסח כהסכם הלוואה. בהסכמים הקודמים, חברת האחים גליק
הוכתרה תחת הכותרת "החברה", ואילו המשיב הוכתר תחת הכותרת "הרוכש".
לשם השוואה בין ההסכמים, אביא להלן דוגמא מלשון ההסכמים הקודמים. כך למשל, נוסח
המבוא להסכם המכר משנת 1995:
"...והואיל
והרוכש מעוניין לרכוש מהחברה דירה מספר 33 המצויה בקומה 9 של הבית הפונה לצד דרום
מזרח, והמכילה 5 חדרים, מטבח, נוחיות, מחסן בקומת קרקע וחניה כמסומן על גבי התסריט
של הבית ושפרטיה האחרים וההצמדות אליה מפורטים במפרט הטכני ובתשריט שנחתמו בין
הצדדים במעמד החתימה על הסכם זה (להלן: "הדירה")".
כמו-כן, בסעיף 2.1 לאותו הסכם נקבע תחת
הכותרת "מהות ההסכם", כי:
"החברה
מוכרת לרוכש והרוכש קונה מהחברה את הדירה הנ"ל בהתאם לתנאי הסכם זה."
יש לציין, כי נוסחים אלה מתוך הסכם המכר
משנת 1995 זהים בלשונם לנוסחים מתוך הסכם המכר משנת 1991.
קיימת חזקה, לפיה משמעותו המשפטית של
הביטוי היא כמשמעותו על-פי הנוהג (ראו ע"א 276/83 טרקטורים ומכון בע"מ נ' אספלט ופתוח בע"מ, פ"ד לח
(4) 375; א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה
(ירושלים, 1991) בעמ' 364). משבחרו הצדדים להתבטא בהסכם השלישי באופן שונה מן
ההסכמים הקודמים, הדבר מלמד על כוונתם לעשות עסקה שונה.
הוראה כללית בעניין זה מצויה בסעיף 25(ג)
לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובעת:
"ביטויים
ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם
באותם חוזים".
מהשוני העולה מההסכמים הקודמים לעומת
ההסכם הנוכחי, הן מלשונם והן מצורת עריכתם ניתן ללמוד, כי כאשר התכוונו הצדדים
לערוך הסכמי מכר דווקא, ידעו לנסח ולערוך את ההסכם כך שכוונתם זו תלמד ממנו. לכן,
אין לקבל את טענת המערערים לזהות בין העסקאות הקודמות לעסקה הנוכחית.
כאמור, בפי המערערים טענה נוספת ולפיה
ההסכם שנחתם בינם לבין המשיב הינו הסכם למראית עין, במובן זה, שהלבוש שהלבישו
הצדדים לעסקה הנדונה כ"עסקת הלוואה" הוא רק למראית עין לעסקה האמיתית,
שהיא "עסקת ההשקעה". למעשה, המערערים טוענים, כי התכוונו בלבם להסכם
השקעה, אולם הלכה למעשה ערכו הסכם הלוואה. בטענתם זו, המערערים כלל אינם עוסקים
בשאלת הפרשנות שיש לתת להסכם, אלא טוענים כי לשונו היא כסות בלבד.
כידוע, חוזה למראית עין הוא חוזה, שבו
"מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם
האמיתית שונה" (כהגדרת כבוד השופט א' ברק (כתוארו דאז) בע"א 630/78 ביטון נ'
מזרחי, פ"ד לג (2) 576, בעמ' 581). כיוון שדיני החוזים
נותנים תוקף לרצונם של הצדדים, הם מורים על בטלות ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין
בלבד. חוזה למראית עין בטל מעיקרא, ועל-כן אין צורך באקט כלשהו כדי לבטלו. (ראו ג'
שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) בעמ' 167;
ג' טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו", משפטים כרך
ח', בעמ' 507). הנטל להוכיח, כי מדובר בחוזה למראית עין, מוטל על הטוען טענה זו,
ובענייננו מוטל הנטל על המערערים. דא עקא, שהמערערים לא הרימו נטל זה. כשנשאל
המערער 2 מדוע בעסקה נשוא הערעור, להבדיל מהעסקאות הקודמות, לא נחתם הסכם מכר, ענה
(בעמ' 24 לפרוטוקול):
"לטענתו [של המשיב]
לא עברו שלוש שנים או כמה שצריך מחתימת העיסקה השנייה בעניין מס השבח. הוא לא יכול
למכור תוך 3 או 4 שנים ולכן חיכה שתעבור התקופה" [הסוגריים הוספו - ס.ג'.]
לשאלת ההבהרה של בית המשפט אם לצורך מס
שבח חשוב שתעבור תקופה מהקניה או תקופה מהמכירה, ענה המערער 2 (בעמ' 25
לפרוטוקול):
"...תשובתי,
שהמכירה היא הקובעת אבל הוא [המשיב] לא גר בדירות והוא התכוון למכור אותן מיד
כשיוכל ואח"כ לעשות עיסקה נוספת או איתי או עם אחרים..." [הסוגריים
הוספו - ס.ג'.]
תשובתו של המערער 2 תמוהה בעיני וממנה לא
ברור מה היה אינטרס המיסוי של המשיב, כך שהעדיף להלביש את העסקה כהסכם הנחזה להיות
הסכם הלוואה, ולא הסכם מכר, כדברי המערער 2. משלא הניחו המערערים יסודות נוספים
בחומר הראיות, שיש בהם כדי להטיל ספק בטיב העסקה ולשכנע כי בחוזה למראית מדובר,
דין טענתם זו להידחות.
כאמור, המערערים סבורים, כי טעה בית
המשפט המחוזי בקביעתו, לפיה תשואה שנתית בת 11% עבור המשיב "לאו מילתא זוטרתא
היא". הצדדים קבעו בהסכם, כי המערערים יפרעו למשיב את הלוואתו
"עפ"י התנאים שייקבעו בין המלווה לבנק וכן לפצותו על כל הוצאה שתיגרם לו
כתוצאה מקבלת ההלוואה". משמע, המערערים התחייבו לשאת בתשלום המסים על הסכום
הנקוב כברוטו בתלושי המשכורת, לשאת בריבית, בהפרשי ההצמדה למטבע החוץ וכן בהוצאות
שהגיעו לבנק בגין ההלוואה שניתנה למשיב. בנסיבות אלה נראה, כי יש לקבל את קביעת
בית המשפט המחוזי, לפיה קבלת תשואה נטו בת 11%, ללא כל מאמץ, הייתה למשיב כדאית.
המערערים מרחיבים טענתם לעניין חוסר
אמינותו של המשיב והסתירות בגרסתו. בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת המשיב על-פני
גרסת המערער מספר 2, שהיה העד היחיד מטעם המערערים. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת
הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, הרשאית לקבוע את
ממצאיה על יסוד מידת המהימנות שהיא מוכנה להעניק לעדים שהופיעו בפניה ואשר הייתה
לה ההזדמנות להתרשם מעדותם התרשמות בלתי אמצעית, אפילו ערכאת הערעור הייתה פוסקת
אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר
הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת (ראו ע"א 5118/92 חברת אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ (5) 407; ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ
(4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין,
פ"ד מט (3) 441). לפיכך, אין בידי לקבל טענתם זו ודינה להידחות.
המשיב לקח הלוואה מהבנק עבור המערערים,
אשר מסרו לידיו מראש בזמן חתימת ההסכם עשרים וארבעה שיקים, אשר רק אחד-עשר מהם
נפרעו כדין. למעשה, בלקיחת ההלוואה שינה המשיב מצבו לרעה, בהסתמכו על התחייבות
המערערים לפרוע את כל עשרים וארבעה השיקים שנמסרו לו מראש. לאור מסקנתי, לפיה
ההסכם נשוא המחלוקת הינו הסכם הלוואה תקף כפי שהוא נחזה להיות, אין זה סביר
והגיוני להטיל על המשיב לשאת את הנטל הכספי באותו חלק מההלוואה, שטרם נפרע, המהווה
שלושה-עשר שיקים נוספים, כל אחד בסך 62,000 ש"ח, לאחר שסכום זה שולם ונגבה
ממנו על-ידי הבנק. אין כוונה זו עולה מן ההסכם, במיוחד לאור הבטחונות השונים אותם
דרש המשיב מן המערערים להבטחת החזר ההלוואה על-ידם.
הטלת החבות – האם על החברה או על
המערערים באופן אישי?
על-מנת לתת מענה לשאלה זו, אף כאן יש
לבחון את אומד-דעת הצדדים, כפי שנלמד, כאמור, מלשון ההסכם, ממטרותיו ונסיבות
עריכתו.
כנקודת מוצא לפרשנות ההסכם, כאמור לעיל,
יש לבחון את המשמעות הלשונית של ההסכם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט (כתוארו אז)
א' ברק בד"נ 40/80 קניג נ' כהן,
פ"ד לו (3) 701, 715:
"בבדיקה
הראשונה פועל השופט כפרשן, תוך שהוא בוחן אופציות לינגוויסטיות; בבדיקה השנייה
פועל השופט כפרשן."
ראשית, בענייננו, לשון ההסכם מציינת במפורש
את שמותיהם הפרטיים של בעלי המניות של החברה ומכתירה אותם בשם "לווים".
כמו-כן, לשון ההסכם קובעת במפורש בסעיף 3 להסכם, כי החברה תהייה ערבה להבטחת
ההלוואה. לשון ההסכם בשתי קביעות מפורשות אלה מלמדת, כי הצדדים ביקשו לבצע הפרדה
בין התחייבותם של בעלי המניות באופן אישי לבין החברה כנותנת הערבות להבטחת
ההלוואה. בנסיבות אלה, כשלשון ההסכם מנוסחת באופן מפורש, והמערערים טוענים, כי
אומד-דעת הצדדים הינו לכאורה אחר מזה הכתוב בהסכם, נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח
כי יש ממש בטענתם, הינו רב יותר. דא עקא, שהמערערים לא הוכיחו כוונה אחרת. משכך,
מאחר ומלשון ההסכם עולה, כי כוונת הצדדים הייתה להפריד בין התחייבות המערערים
אישית לבין החברה כערבה, ומאחר ולא הרימו המערערים את הנטל בהוכחת כוונה אחרת,
שוכנעתי, כי המערערים התחייבו בהסכם באופן אישי. חתימתם של המערערים בשמם הפרטי,
כאשר הינם בעלי המניות היחידים של החברה, מחזקת מסקנה זו. אף בנקודה זו יש
מקום לאבחן בין העסקאות הקודמות לבין העסקה הנוכחית, שכן העסקאות הקודמות נחתמו
על-ידי חברת האחים גליק, בהיותה חברה בע"מ, בעלת אישיות משפטית נפרדת, ואילו
העסקה הנוכחית נחתמה על-ידי האחים גליק באופן אישי, שלא במסגרת החברה. לכך יש
להוסיף את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המערער 2 הודה "לפחות בחצי
פה", כי בהסכם רצה המשיב "לקשור אותם אישית".
סוף דבר
לסיכום, מכל האמור לעיל עולה, כי
אומד-דעת הצדדים היה לערוך הסכם הלוואה, כך שהמשיב הוא המלווה, המערערים חבים
באופן אישי להבטחת ההלוואה והחברה הינה הערבה. אין בפי המערערים טענות המצדיקות
התערבותנו בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, ואני מציע לחברי לדחות את הערעור
ולהשאיר את פסק-הדין על כנו.
כן אני מציע לחייב את
המערערים לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ₪ בצירוף
מע"מ כחוק.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס'
ג'ובראן.
ניתן היום, י"א באלול תשס"ג (8.09.03).
ה נ ש י א ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02085670_H02.doc/שמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il