אורה שיפמן נ. עיריית פתח תקווה

פסק-דין בתיק ע"א 8565/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8565/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערת: אורה שיפמן נ ג ד המשיבים: 1. עיריית פתח תקווה 2. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה 3. מע"צ 4. משרד התחבורה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.06 בה.פ. 138/04 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברוך. תאריך הישיבה: י"ג בתמוז התשס"ח (16.07.08) בשם המערער: עו"ד נ' דרשן-לייטנר, עו"ד ר' כוכבי בשם המשיבה 1: עו"ד א' שפרבר בשם המשיבים 2-4: עו"ד א' יגל; עו"ד מ' אגסי פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.2006 בה"פ 138/04 (כבוד השופט ש' ברוך), במסגרתו נדחו בקשותיה של המערערת כי תבוטל הפקעת שלוש חטיבות קרקע בחלקה 155 (להלן - החלקה המערבית) ובחלקה 156 (להלן - החלקה המזרחית) בגוש 6400 אשר הופקעו ממנה לפי החלטת המשיבה 2 מיום 29.8.1984; כי יוצהר כי היא רשאית להיכנס לביתה עם רכבה, דרך כביש מספר 40 על גבי השטח בחלקה המזרחית שהופקע וכי כביש הגישה שנסלל בין החלקה המערבית ובין החלקה המזרחית, על גבי השטח שהופקע מידיה, יבוטל. העובדות והליכים קודמים 1. המערערת הינה הבעלים של החלקה המערבית ושל החלקה המזרחית, חלקות צמודות אשר מיועדות למגורים בפתח תקווה. המערערת רכשה את החלקות בשנת 1982. בשנת 1990 הודיעה המשיבה 1 (להלן - העירייה) למערערת, על בסיס החלטה מיום 29.8.1984, כי היא מפקיעה מהחלקות שלוש חטיבות קרקע: מהחלקה המזרחית יופקעו בסך הכל 193 מ"ר ומהחלקה המערבית יופקעו 63 מ"ר. החזקה בשטחים המופקעים נמסרה לעירייה. 2. מטרות ההפקעה היו להרחיב את כביש מספר 40 המוביל לנתב"ג ולהפכו לכביש בעל שלושה נתיבים ולסלול כביש גישה פנימי בצידה האחורי של החלקה המזרחית, על גבי השטח שהופקע מהחלקה המזרחית ומן החלקה המערבית (להלן - שטח הביניים), על מנת לאפשר למערערת להיכנס אל חלקה זו, לאחר הרחבת כביש מספר 40. 3. המערערת התנגדה להפקעה וטענה שיש בה משום אפליה בינה לבין תושבי בתים אחרים הגובלים בכביש מספר 40 וכי לא ניתן להיכנס לחלקות הנמצאות באזור אלא מכביש זה, אולם טענותיה אלה נדחו וההפקעה אושרה על ידי המשיבה 2, הועדה המחוזית לתכנון ובנייה (להלן - הועדה המחוזית). 4. בפועל, לא עשתה העירייה כל שימוש בחטיבת הקרקע שהופקעה מהחלקה המזרחית לשם הרחבת כביש מספר 40. כביש זה הורחב לכביש בעל שני נתיבים מבלי שנעשה שימוש בחלק שהופקע מן המערערת. לעומת זאת, על גבי שטח הביניים נסלל כביש גישה פנימי כפי שתוכנן. 5. לפיכך, עתרה המערערת לסעדים אשר פורטו לעיל לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 1451/01). בית המשפט (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק) הבהיר למערערת כי בסמכותו לדון אך ורק בטענות המנהליות שהעלתה ולא בטענות הקנייניות וכן כי עליה לצרף את מע"צ, המשיבה 3, ואת משרד התחבורה, המשיב 4, לתביעתה. בנוסף, קבע בית המשפט קמא ביום 19.9.2002 כי על המערערת להפיץ בקרב תושבי החלקות הסמוכות את דבר העתירה תוך ציון העובדה שהרשות להצטרף כמשיבים לעתירה שמורה לבעלי החלקות הסמוכות, וכי צירוף המשיבים והפרסום ייעשה עד לסוף חודש נובמבר 2002. לאחר הבהרתו של בית המשפט קמא בדבר חוסר סמכותו לדון בטענותיה הקנייניות של המערערת, עתרה המערערת למחיקת העתירה המנהלית שאותה הגישה. העתירה נמחקה כמבוקש ותחת זאת הגישה המערערת תובענה על דרך של המרצת פתיחה, נשוא הערעור שבפנינו, במסגרתה ביקשה בשנית את הסעדים שפורטו לעיל. החלטת בית המשפט קמא 6. בדיון שנערך בבית המשפט קמא, טענו המשיבים כי יש לדחות את התובענה מן הטעם הפרוצדורלי שהמערערת לא צירפה את כל בעלי הדין הראויים. לגופו של עניין, טענה העירייה כי אין כל הצדקה לביטול ההפקעות ומתן אפשרות כניסה למערערת לחלקה המזרחית מכיוון כביש מספר 40. המשיבים 2-4 הוסיפו וטענו כי בכוונתם לשמר את הזכות להרחיב פעם נוספת את כביש מספר 40, כפי שנעשה חלקית בעבר, בהתאם לעומסי התנועה המתפתחים, תוך שהם מצהירים שכוונתם זו לא נזנחה. 7. לאחר ששמע את הצדדים בדיון שנערך בפניו ולאחר שנערך ביקור במקום בנוכחות הצדדים ובנוכחות כבוד השופט ש' ברוך, קיבל בית המשפט קמא את טענות המשיבים ודחה את בקשותיה של המערערת. ראשית, קבע בית המשפט קמא כי דין הבקשה להידחות מן הטעם הדיוני, שכן לא צורפו לבקשה בעלי החלקות השכנות וההחלטה על ביטול ההפקעה בהתייחס לחלקות המערערת עלולה להשפיע על חלקותיהם. בית המשפט קמא מצא לנכון לדחות את הבקשה גם לגופה, שכן הוא לא השתכנע כי מטרת ההפקעה נזנחה הואיל וקיימת אפשרות כי כביש מספר 40 יורחב בשנית ככל שיתגברו עומסי התנועה. 8. באשר לבקשת המערערת כי יותר לה להיכנס לחלקתה מכביש מספר 40, קבע בית המשפט קמא כי מדובר בדרך ראשית בעלת נפחי תנועה משמעותיים אשר הכניסה והיציאה ממנה מסוכנות ועל כן דחה בקשה זאת גם כן. לבסוף, דחה בית המשפט קמא גם את בקשתה של המערערת לביטול כביש הגישה הפנימי שנסלל על גבי שטח הביניים. בנימוקיו לדחיית בקשה זו ציין בית המשפט קמא כי הוא אינו יושב כ"מתכנן על" ומורה על שינויים בתכניות כאלה ואחרות; כי לא הועלתה בפניו כל טענה של אי סבירות ההחלטות התכנוניות; כי לא ננקטו כל צעדים לשם ביטולן של תכניות אלה עד כה ולא ניתן לבטל בעיתוי הנוכחי את הפקעת השטח עליו נסלל כביש הגישה הקיים, משום שביטול כאמור יפגע בזכויותיהם של בעלי חלקות סמוכות, מבלי שנשמעו טענותיהם בפני בית המשפט. 9. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי הרעיון להקים כביש גישה פנימי, בדומה לזה שהוקם בצידו השני של הרחוב, נמצא בסופו של דבר בלתי ישים מבחינה תכנונית ומסוכן מבחינה בטיחותית והוא אף כרוך בעלויות לא מבוטלות. טענות המערערת 10. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אי צירוף בעלי החלקות השכנות כמשיבים לתובענתה מצדיק את דחיית הבקשה. לטענתה, ביטול הפקעת השטח המצוי בחלקה המזרחית לא ישפיע על השכנים, אלא רק ייטיב עימם והוא הדין בסלילת כביש המקביל לכביש מספר 40. בנוסף, טוענת המערערת כי החלטת כבוד השופט ד"ר ע' מודריק בוצעה על ידה כלשונה והיא הודיעה לתושבי החלקות הסמוכות על קיומו של ההליך ועל הסעדים המבוקשים בו, אולם איש מהשכנים לא ביקש להצטרף. כמו כן, טוענת המערערת כי היא נקטה בפעולות דומות לקראת הערעור, אולם פרט לשניים, איש לא הגיב ואף הם, בסופו של דבר, לא מצאו לנכון להצטרף להליך המשפטי. 11. המערערת מציינת עוד כי צירוף בעלי הדין לא עלה לדיון בבית המשפט קמא או במהלך הסיור שנערך בחלקות ובית המשפט קמא התייחס לסוגיה לראשונה רק בפסק הדין נשוא הערעור. מכל מקום, טוענת המערערת כי ניתן להיעתר לבקשתה לקבל סעד של ביטול כביש הגישה הפנימי אשר נסלל על גבי שטח הביניים, וכן ניתן להיעתר לבקשתה לקבלת הסעד של סלילת כביש גישה המקביל לכביש מספר 40 מבלי לשמוע את טענות בעלי החלקות הסמוכות, הואיל וקבלת סעדים אלו מיטיבים עם כלל דיירי הסביבה. 12. המערערת ממשיכה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אין בעובדה כי במשך תקופה של 22 שנים, במהלכן לא מומשו מטרות ההפקעה, כדי להביא לביטול ההפקעה מחמת אי מימושה ושגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי מטרת ההפקעה לא נזנחה. לטענתה, הלכה למעשה, לא ניתן לממש עוד את מטרת ההפקעה הואיל ועל השטח שאמור היה לשמש להרחבת כביש מספר 40 נבנה מבנה של קבע. 13. בנוסף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי היא השתהתה בכל הנוגע לביטול כביש הגישה הפנימי, הואיל והיא התכתבה עם העירייה בנושא לאורך תקופה ארוכה. המערערת טוענת עוד כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הצעת פתרון למצוקתה בדמות סלילת כביש גישה במקביל לכביש מספר 40, בדומה לזה שנסלל עבור החלקות האחרות, איננה ישימה מבחינה תכנונית (להלן - ההצעה). לטענתה, היפוכו של דבר נטען על ידי המשיבים וקביעת זו של בית המשפט קמא סותרת את עמדת המשיבה 1 כפי שבאה לידי ביטוי בהודעתה לבית המשפט קמא מיום 25.10.2004, במסגרתה נאמר כי אין מניעה תכנונית להצעה לסלול כביש גישה כאמור. 14. כמו כן, טוענת המערערת כי קביעת בית המשפט קמא כי ההצעה מסוכנת מבחינה בטיחותית נובעת מטעות וחוסר הבנה. בית המשפט קמא סבר בטעות כי הדברים מתייחסים לסלילת כביש גישה המקביל לכביש מספר 40, כאשר המשיבים ייחסו את הסכנה לכניסה ישירה לחלקה מכיוון כביש מספר 40. 15. לבסוף, טוענת המערערת כי קביעת בית המשפט קמא לפיה ההצעה כרוכה בעלויות גבוהות, אינה נסמכת על שום דבר. סלילת הכביש כרוכה אמנם בעלויות לא מבוטלות של 650,000 ש"ח, אולם לטענת המערערת הואיל והמשיבים סללו כביש גישה דומה לחלקות סמוכות, מוטלת עליהם החובה לנהוג באופן שוויוני ולסלול כביש גישה גם לחלקה המזרחית שבבעלותה מכיוון כביש מספר 40. לאור האמור לעיל, מבקשת המערערת לקבל את הערעור ולקבוע כי היא זכאית לסעדים שביקשה מבית המשפט קמא. טענות המשיבים 16. לטענת המשיבים, בית המשפט קמא בחן את חומר הראיות שהוצג בפניו ואת כתבי הטענות אותם הגישו הצדדים והסיק את המסקנות המשפטיות המתבקשות. לטענתם, לא נפלה כל טעות בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, כאשר רק במקרים נדירים יתערב בית משפט של ערעור בממצאים עובדתיים. 17. עוד טוענים המערערים כי היה על המערערת לצרף משיבים נוספים ורלוונטיים לבקשתה. משנמנעה המערערת לעשות כן - די בכך כדי לדחות את הערעור על הסף, כפי שסבר בית המשפט קמא. לטענתם, המערערת לא נתנה כל הסבר המניח את הדעת מדוע נמנעה מלצרף את בעלי החלקות הסמוכות, כאשר במידה ויתקבל ערעורה, הוא עלול להשפיע על בעלי חלקות סמוכות, מבלי שניתן להם יומם בבית המשפט. 18. ממשיכים המשיבים וטוענים כי בית המשפט קמא קבע בצדק כי מטרת ההפקעה לא נזנחה וכי אין תימוכין לטענת המערערת כי לא ניתן לממשה יותר. יתר על כן, טוענים המשיבים כי בקשתה של המערערת לסלילת כביש גישה מכיוון כביש מספר 40 סותר את טענתה כי מטרת ההפקעה נזנחה או כי לא ניתן עוד לממש את מטרת ההפקעה. עוד טוענים המשיבים, כי טענותיה של המערערת כנגד הרחבת כביש מספר 40 הועלו בפני ועדת המשנה של הועדה המחוזית, נשקלו על ידי גורמי התכנון ונדחו אחת לאחת. לטענתם, בית משפט זה, כמו בית המשפט קמא, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות תכנוניות. 19. בנוסף, טוענים המשיבים כי ביטול כביש הגישה אשר נסלל על גבי שטח הביניים יפגע בבעלי החלקות האחרות ויגרום להם נזקים וקשיים תחבורתיים, שעה שלא צורפו כמשיבים לבקשה ולערעור. כמו כן, טוענים המשיבים כי המערערת השתהתה בכל הנוגע לעתירתה לסעד זה, כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו. 20. לבסוף, טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט קמא כאשר פסל את ההצעה וקבע כי היא בלתי ישימה מבחינה תכנונית. לטענתם, ההצעה איננה ישימה לאור בדיקה טופוגרפית שנערכה במקום, אשר העלתה צורך לביצוע תיאומי גבהים ולאור הצורך להעתיק קו מתח גבוה. בקשה לצירוף ראיה נוספת בערעור 21. לטענת המערערת, סוגיית צירופם של בעלי החלקות הסמוכות להליך המשפטי לא עלתה בדיון בבית המשפט קמא ומשכך, היא לא הגישה ראיה שהיה בה, לטענתה, כדי לשנות כליל את עמדת בית המשפט בסוגיה זו. על כן, מבקשת המערערת כי בית משפט זה ייתן לה רשות להגיש את הודעת באת כוחה של המערערת לשכני המערערת על קיום ההליך. 22. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה לצירוף ראיה זו הואיל והמערערת הייתה מודעת לקיומו של מסמך זה טרם פסק דינו של בית המשפט קמא והוא היה בשליטתה וברשותה ועל כן אין מקום להגישו כעת. באשר לטענת המערערת כי הסוגיה לא נדונה בבית המשפט קמא, טוענת המשיבה 1 כי סוגיית צירופם של בעלי החלקות הסמוכות להליך המשפטי עלתה על ידה באופן מפורש בכתב התשובה שהגישה לבית המשפט קמא. לבסוף, טוענת המשיבה 1 כי הניסיון לצרף ראיה זו עתה עולה כדי חוסר תום לב מצד המערערת. דיון והכרעה 23. כפי שצויין לעיל, מבקשת המערערת מבית משפט זה שלושה סעדים. הראשון, ביטול הפקעת השטחים מן החלקה המזרחית ומן החלקה המערבית לאור טענתה כי מטרת ההפקעה נזנחה. השני, כי יותר לה להגיע לחלקה המזרחית, אשר בבעלותה, עם רכבה דרך כביש מספר 40 על גבי השטח מהחלקה המזרחית שהופקע ולחילופין כי ייסלל כביש גישה המקביל לכביש מספר 40, כפי שנסללו כבישים דומים בקבוצות חלקות אחרות השוכנות לצד כביש מספר 40 והשלישי, כי כביש הגישה הפנימי שנסלל על גבי שטח הביניים, יבוטל. האם נזנחה מטרת ההפקעה ? 24. כידוע, הפקעה הינה רכישה כפויה של זכויות הפרט במקרקעין, פעולה אשר ננקטת על ידי רשות שלטונית כנגד הפרט לשם הגשמתן של מטרות ציבוריות שונות [ראו למשל: עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (לא פורסם, 9.7.2008) (להלן - עניין הלביץ); ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ(1) 738, 748 (1986); ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561, 565 (1986)]. ביצוע פעולה זו מצד רשות שלטונית כנגד הפרט כונה בעבר "הכרח בל-יגונה" או "רע הכרחי" והוא ננקט כאשר אין בנמצא דרך אחרת להגשמת מטרות ציבוריות כאמור או על מנת לספק צרכים ציבוריים בצורה יעילה [ראו: בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309, 321 (1996); עע"מ 9316/05 הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה נ' בכור (לא פורסם, 5.3.2008)]. 25. השטחים שהופקעו מחלקות המערערת, הופקעו לשם הרחבת כביש מספר 40 ולשם סלילתו של כביש גישה פנימי. אולם, המחוקק לא הגדיר בדברי החקיקה השונים, מהו פרק הזמן שבמסגרתו על הרשות השלטונית לפעול על מנת להגשים את אותן מטרות ציבוריות שלשמן הופקעו המקרקעין. בית משפט זה נדרש לשאלה זו במספר הזדמנויות וקבע כי על הרשות לפעול במהירות סבירה ובשקידה ראויה למימוש תכלית ההפקעה לאור האינטרס הציבורי של שמירת אמון האזרחים ברשויות השלטון ולאור האינטרס של הגשמת הצורך הציבורי בגינו הופקעו המקרקעין [(ראו: עע"ם 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (לא פורסם, 25.5.2005); עע"ם 8541/06 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה נ' קוטלר (לא פורסם, 27.11.2007)]. 26. בעבר נקבע עוד כי שיהוי בלתי סביר בביצוע מטרות ההפקעה או לחילופין התייתרות הצורך הציבורי בהפקעה עשויים להצדיק את ביטולה וכפועל יוצא מכך את החזרתם של המקרקעין נשוא ההפקעה לבעליהם [(ראו: עניין הלביץ הנ"ל; בג"ץ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז, פ"ד מב(4), 89 בעמודים 93-95 (1988); בג"ץ 1135/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622 בעמוד 631 (1994) (להלן - בג"ץ טריידט)]. בית המשפט ימעט להיעתר לסעד של ביטול ההפקעה והחזרת המקרקעין לבעליהם ויעשה כן רק במקרים חריגים בהם ברור כי הרשות השלטונית השתהתה לאורך פרק זמן בלתי סביר במימוש תוכניותיה וזנחה את מטרת ההפקעה (ראו: עניין הלביץ הנ"ל, פסקה 66 ואילך). 27. במקרה שבפנינו טענה המערערת כי לאור העובדה כי מיום 29.8.1984, היום בו אושרה ההפקעה על ידי הועדה המחוזית, ועד לעת הזו לא נעשה כל שימוש בשטח שהופקע מהחלקה המזרחית, קרי, סלילת נתיב נוסף לשם הרחבת כביש מספר 40 ואף נבנה עליו מבנה קבע, אשר מונע את סלילתו של נתיב כאמור, נזנחה מטרת ההפקעה. דינה של טענה זו להידחות מן הטעם הפשוט כי מטרת ההפקעה לא נזנחה. ראשית, מע"צ החלה בעבודות לשם מימוש מטרת ההפקעה, עת הרחיבה את כביש מספר 40 לכביש בעל שני נתיבים. שנית, אכן נתיב שלישי, כפי שמתוכנן, לא נסלל עד עתה על גבי השטח שהופקע מהחלקה המזרחית, אולם, על פי תצהירו של מר ש' גולדשטיין, יועץ לזכויות דרך במע"צ, התוכנית להרחבת כביש מספר 40 לכביש בעל שלושה נתיבים לא נזנחה ומע"צ שומרת לעצמה את האופציה לסלול נתיב נוסף בהתאם לעומסי התנועה הצפויים להתגבר עם הזמן ועל מנת לשמור על תקינות הכביש. הצהרה זו לא נסתרה או הוכחשה על ידי המערערת או על ידי חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמה ועל כן, לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענת המערערת כי מטרת ההפקעה נזנחה. הבקשה לביטול כביש הגישה הפנימי והבקשה למעבר לחלקה המזרחית דרך כביש מספר 40. 28. גם דינה של בקשת המערערת לבטל את כביש הגישה הפנימי אשר נסלל על גבי השטח שהופקע מהחלקה המזרחית ומהחלקה המערבית, להידחות. כביש הגישה הפנימי שנסלל על השטח האמור, נסלל על מנת לאפשר גישה לחלקה המזרחית שכן לאחר הרחבת כביש מספר 40 וסלילת נתיב שלישי, לא יהיה ניתן להיכנס לחלקה זו אלא דרך כביש הגישה הפנימי. משקבעתי כי מטרת ההפקעה לא נזנחה, סלילתו של כביש הגישה הפנימי הייתה דרושה על מנת לאפשר לדיירים אשר גרים בבתים שנבנו על חלקות סמוכות לחלקות המערערת, גישה לנכסיהם. משכך, סבורני כי יש לדחות את בקשתה של המערערת לביטול כביש הגישה הפנימי. 29. דינה של בקשה זו של המערערת להידחות גם מן הטעם כי טענותיה בנושא נשמעו בפני הועדה המחוזית ונדחו אחת לאחת בהחלטת ועדה המשנה של הועדה המחוזית מיום 29.8.1984. בית המשפט זה אינו מוסד תכנון עליון העומד מעל ועדות התכנון השונות הפועלות על פי חוק ומשכך ימעט מלהתערב בהחלטות תכנוניות שהתקבלו במקרים כגון במקרה שבפנינו, והוא יעשה כן רק במקרים בהם נפל פגם המצדיק התערבות כאמור או כאשר נתקבלה החלטה אשר אינה סבירה באופן קיצוני [ראו: בג"ץ 10242/03ב מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נח(6) 673, 679 (2004); בג"ץ טריידט הנ"ל בעמ' 633-634; ע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה, פ"ד נז(5) 752, 760 (2003); בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678, 688 (1991)ב; בג"ץ 102/52 ארגון בעלי המגרשים מעבר לירקון נ' שר-הפנים, פ"ד ו(2) 827, 829 (1952)]. 30. לבסוף, נראה כי יש ממש בקביעתו של בית המשפט קמא כי המערערת לא טרחה להעלות את טענותיה במשך שנים רבות. לא ניתן לקבל את טענותיה של המערערת שלא השתהתה בעניין הואיל והיא התכתבה עם העירייה ועם הועדה המחוזית בנוגע לכביש הגישה הפנימי. המכתבים שצירפה המערערת לכתב הערעור נכתבו ונשלחו בשנים 1997 ו-1999, זמן רב לאחר שתב"ע תכנית פת 9/1207, במסגרתה הופקעו שטחי המערערת, קיבלה תוקף ועל כן, לא מצאתי כי נסתרה קביעתו של בית המשפט קמא כי טענות המערערת בעניין בקשתה לביטול הכביש הפנימי נטענו בשיהוי רב. 31. מהטעמים שפורטו לעיל, אף לא מצאתי כי ניתן להיעתר לבקשת המערערת כי תתאפשר לה כניסה לחלקה המזרחית דרך כביש מספר 40. בית המשפט קמא עמד על כך כי כביש מספר 40 הינו כביש בעל נפחי תנועה משמעותיים והכניסה והיציאה ממנו "מסוכנת בעליל". קביעה זו נסמכה על ביקור שערך כבוד השופט ש' ברוך בחלקותיה של המערערת ועל התרשמותו ממצב העניינים העובדתי במקום ועל סעיף 8 לתצהירו של מר ש' גולדשטיין בו נאמר כי "דרישת שיפמן לאפשר לה גישה ישירה לרכב, מכביש 40 רחוב ירושלים לחלקה 156, על החלקה שהופקעה, הינה דרישה מסוכנת בטיחותית ואין לאפשר זאת. נגישות זו תפגע הן בבטיחות הנוסעים על כביש 40 והן בבטיחות אלו שיירצו להיכנס למגרשים הגובלים." (הדגשות במקור - י.ד.). משלא הגישה המערערת לעיונו של בית משפט זה כל ממצא אחר הסותר קביעה זו, אשר כאמור הסתמכה בעיקר של התרשמותו הבלתי אמצעית של כבוד השופט ש' ברוך מביקורו במקום ועל תצהירו של מר ש' גולדשטיין, יש לדחות גם את בקשתה זו של המערערת. הבקשה לסעד חילופי של סלילת כביש גישה מקביל לכביש מספר 40 32. סבורני כי גם אין לקבל את בקשתה של המערערת לסעד חילופי של סלילת כביש גישה, בדומה לכבישי גישה אחרים אשר נסללו במקביל לחלקות אחרות לאורכו של כביש מספר 40. סלילת כביש גישה כאמור בשטח המופקע כרוכה בתיאומי גבהים, עבודה אשר עלותה מוערכת, על פי הודעת העירייה מיום 25.10.2004, בסכום של 650,000 ש"ח, כאשר גובה ההיטלים שיהא על החלקות הגובלות לשלם עומד על כ- 182,100 ש"ח וכאשר הסכומים לחלקה נעים בין 15,700 ש"ח לבין 86,900 ש"ח. סלילת כביש כאמור כרוכה בנוסף גם בהעתקת קו מתח גבוה. המערערת טענה בסיכומיה כי המקור למימון עלויות אלה צריך להיות מכיסן של המשיבות עצמן הואיל והן מימנו את סלילתם של כבישי גישה לחלקות אחרות מצפון לחלקתה וכי דחיית בקשתה זו תנציח אפליה שנקטו הרשויות בינה לבין בעלי החלקות הצפוניות. אולם, הדרישות התכנוניות הרלוונטיות לעניין סלילת כביש כאמור כשמדובר בחלקתה של המערערת שונות מאלה שהיו מתאימות שעה שדובר בסלילתו של כביש דומה עבור החלקות השכנות, ועל כן נקיטת עמדה שונה באשר לחלקה המזרחית אל מול חלקות אחרות אינה אפליה כי אם מתן יחס שונה לשונים [ראו למשל: יצחק זמיר ומשה סובל "השוויון בפני החוק" משפט וממשל ה 165 (תש"ס) בעמוד 220 ואילך]. כמו כן, גם בקשה זו הינה בקשה "תכנונית" במהותה ויש לדחותה מן הטעם שנזכר לעיל לפיו בית המשפט אינו יושב כרשות מתכננת עליונה. 33. משמצאתי כי יש לדחות את הערעור לגופו, סבורני כי אין צורך לדון בפגם הדיוני של אי צירוף בעלי דין להליך שנוהל בבית המשפט קמא או בבקשה לצירוף ראיה. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורכי דינן בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ח' באלול תשס"ח (8.9.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06085650_W09.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il