עיריית נשר נ. מוסך התאומים בע"מ

החלטה בתיק בר"מ 8562/15 בבית המשפט העליון בר"מ 8562/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות המבקשת: עיריית נשר נ ג ד המשיבה: מוסך התאומים בע"מ בקשת רשות ערעור החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בת"צ 30701-02-15 שניתנה ביום 12.11.2015 על ידי כב' השופט ד"ר מ' רניאל בשם המבקשת: עו"ד רון ברנט; עו"ד טפני אלטוניאן בשם המשיבה: עו"ד עופר דוידוב פסק דין בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) מיום 12.11.2015 בת"צ 30701-02-15 בה התקבלה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקשת (להלן: העירייה). 1. המשיבה מפעילה מוסך במבנה המצוי בתחום השיפוט של העירייה. במוסך נבנתה גלריה ממתכת בגודל 49.50 מ"ר המשמשת לאחסון. בשנת 2014 הוציאה העירייה למשיבה שומת ארנונה מתוקנת בה נקבע כי עליה לשלם ארנונה גם בגין שטח הגלריה. המשיבה הגישה השגה על השומה המתוקנת ובה הלינה, בין היתר, על חיובה בארנונה בגין שטח הגלריה. ההשגה התקבלה באופן חלקי אך נדחתה טענת המשיבה לפיה אין לחייב אותה בארנונה בגין שטח הגלריה. בחודש פברואר 2015 הגישה המשיבה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה בה נטען כי היא מחייבת מחזיקי נכסים שאינם משמשים למגורים (להלן: נכסים עסקיים) בארנונה בגין שטחי יציעים או גלריות שנבנו בנכסים המוחזקים על ידם, על אף שצווי הארנונה שהוציאה מועצת העיר (להלן: צווי הארנונה) אינם מאפשרים לה לעשות כן. 2. בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור שהגישה המשיבה והתיר לה לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה בעילה זו. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי אף שיש היגיון בגביית ארנונה בגין שטחי יציעים וגלריות שנבנו בתוך נכסים עסקיים, ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי צווי הארנונה שהוציאה מועצת העיר אינם מאפשרים לעירייה לעשות כן. בית המשפט קמא קבע כי צווי הארנונה קובעים כי ניתן לחייב מחזיקי נכסים עסקיים בארנונה בגין "כל השטח הבנוי" של המבנים המוחזקים על ידם וישנו סיכוי סביר שייקבע כי הגדרה זו אינה כוללת שטחי יציעים וגלריות שנבנו בתוך הנכס. זאת, כך נקבע, משום שגלריות ויציעים שנבנו בתוך נכס אינם שונים מהותית ממדפים שחוברו אליו חיבור של קבע, וכפי שלא ניתן לטעון שמדפים שנבנו בתוך מבנה הם חלק ממנו, אפילו חוברו אליו חיבור של קבע, כך גם לא ניתן לטעון שגלריות או יציעים הם חלק ממבנה מבלי שהדבר נקבע מפורשות בצווי הארנונה. בית המשפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה הקביעה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) כי כל דבר שחובר חיבור של קבע למבנה הוא חלק ממנו, משמעותה שבאפשרותה לחייב בארנונה גם בגין שטחי גלריות ויציעים. בית המשפט קמא קבע כי ההגדרה שניתנה למונח "מבנה" בחוק התכנון והבניה אינה יכולה להצדיק גביית ארנונה בגין קונסטרוקציות שבמהותן אינן מהוות חלק מהנכס בו נבנו. כן דחה בית המשפט קמא את הטענה לפיה כל קונסטרוקציה או מתקן שהנישום מפיק מהם תועלת כלכלית הם חלק מהמבנה שבהחזקתו, בקבעו כי ניתן להפיק תועלת כלכלית גם מקונסטרוקציות ומתקנים שנבנו בתוך מבנה ושאינם מהווים חלק ממנו. כך, למשל, קבע בית המשפט קמא כי ניתן להניח שבתוך המבנה אותו מחזיקה המשיבה ישנו מגבה למכוניות. מגבה זה, כך נקבע, אינו יכול להיחשב כחלק מהמבנה וזאת על אף שהוא מחובר אליו חיבור של קבע ומניב למשיבה תועלת כלכלית. מטעמים אלו קבע בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי הגלריה שנבנתה בתוך הנכס המוחזק על ידי המשיבה אינה חלק ממנו ועל כן לא היה מקום לחייב את המשיבה לשלם בגינה ארנונה. 3. בית המשפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה המשיבה אינה מתכחשת לכך שעליה לשלם ארנונה בגין גלריה נוספת שנבנתה בנכס המשמשת למשרד. טענה זו, כך נקבע, מבוססת על כך שבהודעת השומה שהוציאה העירייה למשיבה נכתב בטעות כי "קומת הגלריה" במבנה כוללת גם את שטח המשרד המצוי בקומה א'. ואולם, מההודעה עצמה ומהתשריט המצורף אליה, כמו גם מתצהיר מנהלה של המשיבה ותמונות של הגלריה שהוצגו, עולה בבירור כי המשרד והגלריה אינם מצויים באותו המפלס ואינם קשורים זה לזה בדרך כלשהי. כמו כן, דחה בית המשפט קמא את הטענה לפיה אין למשיבה עילת תביעה אישית נגד העירייה מאחר שלא שילמה ארנונה בגין הגלריה. בית המשפט קמא קבע כי טענה זו לא הוכחה ואפילו היה בה ממש לא היה בה כדי לשלול את עילת התביעה של המשיבה. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את הטענה לפיה קבלתה של בקשת האישור תגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותי העירייה בקבעו כי טענה זו לא הוכחה אף היא. מטעמים אלו התיר בית המשפט קמא למשיבה לנהל נגד העירייה תובענה ייצוגית בשם כל מחזיקי הנכסים העסקיים שבתחומה אשר חויבו בתשלום ארנונה בגין יציע או גלריה שנבנו בנכס המוחזק על ידם. 4. העירייה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא בה היא טוענת כי שגה בית המשפט משקבע כי יש סיכוי סביר שייקבע כי היא אינה רשאית לגבות ארנונה בגין שטחי גלריות ויציעים שנבנו בנכסים עסקיים. לטענתה, בצווי הארנונה נקבע מפורשות כי "כל סוגי הבנייה הם סוג אחד" ומכאן שהם מאפשרים לה לגבות ארנונה בגין כל החלקים הבנויים בתוך נכס לרבות, גלריות ויציעים. העירייה מוסיפה וטוענת כי מסקנה זו מתיישבת עם ההגדרה שניתנה למונח "בנין" בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 ובתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות), התשס"ז-2007, שאף ממנה עולה כי ניתן לחייב בארנונה בגין כל קונסטרוקציה או מתקן שנבנו בתוך נכס חייב, לרבות גלריה או יציע. עוד טוענת העירייה כי המסקנה לפיה גלריות ויציעים הם חלק מהנכס בו נבנו, מתחייבת מן השכל הישר שכן בנייתם של גלריות ויציעים יוצרת קומה נוספת במבנה ומגדילה את שטחו. לטענת העירייה שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה כי ניתן להטיל חיובי ארנונה בגין כל מתקן או קונסטרוקציה המחוברים חיבור של קבע למבנה, וזאת בפרט נוכח העובדה שבחוק התכנון והבניה נקבע מפורשות כי כל דבר המחובר חיבור של קבע למבנה הוא חלק ממנו. בנוסף טוענת העירייה כי ההצדקה לחיוב בארנונה היא ההנאה שמפיק הנישום מהנכס המוחזק על ידו ועל כן, שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה העובדה שניתן להפיק תועלת כלכלית מגלריה או יציע מצדיקה לחייב בגינם בארנונה. העירייה מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה למשיבה אין עילת תביעת אישית נגדה, שכן מתצהירו של מנהל המשיבה עולה כי המשיבה מעולם לא שילמה ארנונה בגין הגלריה בנכס שבו היא מחזיקה. עוד טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה המשיבה עצמה אישרה כי ישנה גלריה נוספת במבנה המשמשת למשרד. העירייה טוענת כי בית המשפט קמא דחה את טענתה האמורה בהתבסס על התשריט שצורף לשומת הארנונה שהוצאה למשיבה בשנת 2014, שם נכתב בטעות כי ישנו משרד נוסף בנכס אשר אינו מצוי במפלס של הגלריה. ואולם, כך נטען, טעות זו תוקנה ומהתשריט העדכני של הנכס עולה בבירור כי יש בו גלריה נוספת המשמשת כמשרד. לבסוף טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה ניהול התובענה הייצוגית יגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיה. לטענתה, היא אינה מחזיקה בנתונים בנוגע לשטחי הגלריות והיציעים שנבנו בנכסים העסקיים שבשטחה ועל כן בירור התובענה הייצוגית שאושרה ידרוש ממנה לבצע סקר נכסים מקיף על מנת שתוכל להציג את הנתונים האמורים בפני בית המשפט. עצם בירור התובענה הייצוגית יטיל, אפוא, על העירייה לפי טענתה מעמסה תקציבית כבדה אשר תפגע ביכולתה להעניק שירותים לתושביה וגם מטעם זה היה על בית המשפט קמא לדחות לגישתה את בקשת האישור. 5. המשיבה טוענת מנגד כי אף שאין ספק כי ישנם מקרים בהם קיימת הצדקה להטיל חיוב בארנונה בגין גלריה או יציע שנבנו בתוך נכס מכל מקום, לא ניתן לעשות כן מבלי שהדבר נקבע מפורשות בצווי הארנונה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פרשנותה של העירייה לצווי הארנונה היא בלתי סבירה שכן היא מאפשרת לה לחייב בארנונה גם בגין קונסטרוקציות ומתקנים אשר ברור כי אינם מהווים חלק מ"השטח הבנוי" של הנכס שבו הוקמו. עוד טוענת המשיבה כי אין ממש בטענת העירייה לפיה היא לא שילמה ארנונה בגין הגלריה. לטענתה היא הביאה ראיות לכך שהיא שילמה ארנונה בגין חלק זה בנכס שבהחזקתה ומנגד העירייה לא הביאה כל ראיה לכך שהיא לא עשתה כן. כמו כן טוענת המשיבה כי אין ממש בטענת העירייה לפיה בנכס שבהחזקתה ישנה גלריה נוספת המשמשת כמשרד. לעניין זה טוענת המשיבה כי בתצהיר שהוגש מטעמו מבהיר מנהלה מפורשות כי המשרד בנכס שבהחזקתה אינו מצוי באותו המפלס בו מצויה הגלריה וכי ישנה רק גלריה אחת במבנה המשמשת לאחסון. לבסוף, טוענת המשיבה כי העירייה לא הביאה כל ראיה לכך שניהול התובענה הייצוגית יגרום נזק חמור לתושביה ויקשה עליה לספק להם שירותים ולפיכך דין טענותיה בעניין זה להידחות. 6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור בחלקו, הכל כפי שיפורט להלן. אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בטענת העירייה כי אין למשיבה עילת תביעה אישית נגדה מאחר שלא שילמה ארנונה בגין שטח הגלריה בנכס שבהחזקתה. טענה זו נסמכת על סעיף 15 לתצהיר מנהלה של המשיבה (שצורף כנספח ד' לבקשת רשות הערעור) בו מצהיר העד כי "עד לפרשה דנן מעולם לא שילמנו ארנונה בגין הגלריה". לא ברור כיצד לומדת העירייה מאמירה זו כי המשיבה לא שילמה ארנונה בגין הגלריה שנבנתה בנכס שבהחזקתה גם לאחר שהוצאה לה שומת ארנונה מתוקנת. מכל מקום העירייה לא הביאה כל ראיה שתתמוך בטענתה זו ולפיכך בדין דחה בית המשפט קמא את טענתה של העירייה כי המשיבה נעדרת עילת תביעה אישית נגדה. כמו כן, העירייה לא הביאה כל ראיה לכך שניהול התובענה הייצוגית יגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיה ולפיכך לא ראיתי מקום לקבל את טענותיה בעניין זה. מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה בנכס שמחזיקה המשיבה ישנה רק גלריה אחת אף היא אינה מצדיקה התערבות. עוד אין מקום לקבל את הפרשנות שמייחסת העירייה לצווי הארנונה ולפיה ניתן לגבות מכוחם ארנונה בגין כל קונסטרוקציה או מתקן המחוברים חיבור של קבע למבנה או שהמחזיק מפיק מהם תועלת כלכלית. כפי שקבע בית המשפט קמא, צווי הארנונה שהוציאה מועצת העיר מתירים לעירייה לחייב מחזיקי נכסים עסקיים בארנונה רק בגין "השטח הבנוי" של הנכסים המוחזקים על ידם, ומקובלת עלי המסקנה אליה הגיע בית המשפט לפיה לא כל דבר המחובר חיבור של קבע לנכס או שמחזיק הנכס מפיק ממנו תועלת כלכלית, ייחשב בהכרח לחלק משטחו הבנוי של הנכס אם הדבר לא נקבע מפורשות בצווי הארנונה. מנגד, ושלא כבית המשפט קמא, אינני סבורה שיש מקום להשקיף על כל גלריה או יציע כעל סוג של מדף וכי לא ניתן להתייחס אליהם במקרים מתאימים כעל חלק מהשטח הבנוי של הנכס שבו הוקמו. 7. אכן, ישנם גלריות ויציעים שאינם אלא תחליף מדף להנחת דברים והם אינם מגדילים את השטח הבנוי של הנכס. באשר לגלריות ויציעים מעין אלו סביר, לכאורה, כי ייקבע שהם אינם מהווים חלק מהשטח הבנוי של הנכס אם הדבר לא נקבע מפורשות בצווי הארנונה. על כן, העירייה אינה רשאית לחייב בגינם בתשלום ארנונה. מנגד, גלריה או יציע היוצרים חדר נוסף בנכס שבו נבנו לשימוש המחזיקים בו, דומה כי לא יכול להיות ספק שהם מהווים חלק מהשטח הבנוי של הנכס שניתן לחייבו בארנונה. בתווך שבין גלריות המשמשות כתחליף מדף וגלריות היוצרות חדר נוסף במבנה, קיימים מקרי ביניים כדוגמת המקרה שנדון בענייננו בו מדובר על גלריה ששטחה כ- 50 מ"ר בקירוב המשמשת לאחסון אשר לגביה קיים ספק האם היא מגדילה את שטחו של הנכס בו נבנתה. על מנת להתמודד עם חוסר הבהירות המתעורר במקרים מעין אלו קבעו רשויות מקומיות אחרות קריטריונים להכרעה בשאלה מה ייחשב לגלריה או יציע המגדילים את שטח הנכס בו נבנו. כך, למשל, בצו הארנונה של עיריית נצרת עילית (שצורף לבקשת האישור מב/1) נקבע כי רק גלריה שהמרחק מרצפתה ועד תקרתה עולה על 1.70 מטר תיחשב לחלק משטח הבניין בו נבנתה. דוגמא נוספת ניתן למצוא בצו הארנונה של עיריית חולון (שצורף אף הוא לבקשת האישור) הקובע כי גלריה תיחשב לחלק מהמבנה בו נבנתה אם יש אליה גישה באמצעות סולם או מדרגות מתוך המבנה והיא משמשת לאחסון (עוד ראו: עמ"נ 200/02 (ת"א) מנהל הארנונה של עירית הרצליה נ' אברהם (25.5.2003)). 8. המסקנה מן האמור היא כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא ישנם גלריות ויציעים המגדילים במובהק את השטח הבנוי של הנכס בו הוקמו ומהווים חלק מהמבנה ועל כן, ניתן לחייב בגינם בארנונה גם על פי צו הארנונה של העירייה בנוסחו הנוכחי. אכן, בהיעדר קריטריונים ברורים – בדומה לצווים בעיריות אחרות – המגדירים במפורש מה ייחשב לגלריה או יציע המהווים חלק מהנכס שבו נבנו, לא ברורה דיה במקרה דנן ההבחנה בינם ובין גלריות ויציעים שאינם מהווים חלק משטח הנכס ואשר לגביהם קיים סיכוי סביר כי ייקבע שלא ניתן יהיה לחייבם בארנונה על פי הצו בנוסחו הנוכחי. מכל מקום, האישור שניתן למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה בשם כל מחזיקי הנכסים העסקיים שחויבו בארנונה בגין גלריה או יציע שבנו בנכס שבהחזקתם, הנו גורף מידי ולוכד ברשתו גם יציעים וגלריות מן הסוג אשר לגביו דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שניתן לחייב בארנונה. מטעמים אלו יש לקבל את הערעור במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שייקבע אמות מידה מבדילות, ולו לכאוריות וראשוניות, אשר לפיהן ניתן להבחין בין גלריה או יציע המגדילים במובהק את שטח הנכס בו נבנו ואותן אין מקום לכלול בתובענה הייצוגית מלכתחילה, ובין גלריה או יציע אשר לגביהם קיים סיכוי סביר כי בסופו של יום ועל פי אותן אמות מידה לכאוריות יקבע שאינם מגדילים את שטח הנכס שבו נבנו או שיקבע כי הם מצויים בתווך שבין שני הסוגים המובהקים וכי בשל הספק הקיים לגביהם לא ניתן – ללא צו מפורש – לחייבן על פי הצו הקיים. לגבי אלה האחרונים תאושר הבקשה. כמו כן, יוסיף בית המשפט קמא ויקבע האם על פי אמות המידה הלכאוריות שייקבעו, כאמור, יש למשיבה עילת תביעה אישית נגד העירייה. אשר על כן, הערעור מתקבל כמפורט בפסקה 8 לעיל. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ‏י"ד באדר א התשע"ו (‏15.3.2016). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15085620_V03.doc רש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il