פסק-דין בתיק ע"א 8561/03
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א 8561/03
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט י' עדיאל
המערערת:
חלקה 21 בגוש 6286 בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. עיריית ראשון לציון
2. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו בה"פ 1676/00 מיום 24.7.03 שניתן על-ידי כבוד השופט ד"ר
ג' קלינג, סגן נשיא
בשם המערערת:
עו"ד ע' פלס; עו"ד ר' יצחק
בשם המשיבים:
עו"ד י' טומשין; עו"ד ר' בר
פסק-דין
השופט י' עדיאל:
1.
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(כב' השופט ד"ר ג' קלינג) בה"פ 1676/00, בו נדחתה בקשתה של המערערת,
להצהיר כי בין המערערת לבין המשיבה 2 נכרת הסכם תקף לתשלום מופחת של היטל השבחה
וכי התשלום בוצע על ידה במלואו.
בערעור עולות שלוש שאלות עיקריות הראויות
לדיון: האם נכרת חוזה בין המערערת לבין משיבה 2, אם כן, מה תוכנו של החוזה, והאם
החוזה הופר ובוטל כדין בעקבות ההפרה.
רקע עובדתי
2.
המערערת היא בעלת מקרקעין (16 מגרשים) בחלקה 21 בגוש
6286. המשיבה 2 היא הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון (להלן – המשיבה או
הועדה המקומית), בתחומה נמצאים המקרקעין. ביום 21.8.1997 אושרה תכנית לשינוי תכנית
המתאר הנוגעת למקרקעין שבבעלות המערערת. על-פי הסדר בין המערערת לבין המשיבה, עוד
בטרם אושרה התכנית, נערכה למקרקעין שומת היטל השבחה מוסכמת, לפיה נדרשה המערערת
לשלם היטל השבחה בסך של 8,109,626 ש"ח (נכון ליום 19.01.1997). בחודש מאי
1999 ביקשה המערערת להוציא היתר בנייה לאחד המגרשים שבבעלותה. בעקבות הבקשה הוציאה
המשיבה דרישה לתשלום היטל השבחה חלקי. באותה עת עמד החיוב בגין היטל ההשבחה המלא,
לאור הצמדת השומה למדד, על 9,318,073 ש"ח. בחודש מאי 1999 שולם חלק מן הסכום.
בעקבות מגעים שקוימו בין הצדדים, סוכם כי המערערת תקדים ותפרע את מלוא החיוב בגין
ההיטל, ועקב כך היא תזכה בהפחתת סכום החיוב, באופן שזה יעמוד על שמונה מיליוני שקלים
חדשים בלבד. על טיבו של סיכום זה והאם מדובר בהסכם מחייב, נעמוד בהמשך. בעקבות
מגעים אלה נשלחה למערערת, ביום 23.06.1999 דרישת תשלום בה התבקשה לשלם את יתרת
החוב המופחת בגין ההיטל באופן מיידי. לדרישה אף הוספה הערה כהאי לישנא:
"נדגיש כי ההפחתה בגין הקדמת תשלום, תקפה אם יוסדר התשלום בתוך שבוע ימים"
(ההדגשה במקור). אולם, המערערת ביקשה והמשיבה הסכימה, לפצל את התשלום לשניים. חלק
מן הסכום שולם מייד וחלקו האחר נדחה, ובגינו מסרה המערערת למשיבה שיק על סך
4,050,000 ש"ח שמועד פירעונו נדחה ליום 02.09.1999.
בהמשך נשלח למערערת נוסח ההסכם בדבר
הפחתת סכום ההיטל שלווה במכתב מאת מר זילברברג, הממונה על היטל ההשבחה אצל המשיבה.
במכתב מיום 27.07.1999, נאמר בין היתר: "מצ"ב לעיונכם נוסח הסכם שנועד
לעגן את ההסכמות הקודמות בהסכם חתום כדין. נבקשכם לחתום על 5 עותקים מההסכם (כולל
הנספח) ולהעבירם אלינו בחתימות מקוריות בפני עורך דין. אנו נחזיר אליכם עותק חתום
ע"י הוועדה המקומית".
בנוסח הסכם שצורף למכתב זה הופיעה, בין
היתר, התניה הבאה:
"התשלומים מכוח ההסכם ישולמו מיידית, ולא יאוחר מ-45 יום מחתימת
הסכם זה; לא שולמו התשלומים במזומן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 0.5% לחודש,
מיום חתימת ההסכם ועד לפרעונם בפועל".
להסכם צורף, כנספח, חשבון החוב ליום ה-23
ביוני 1999, לפיו חובה של המערערת בגין היטל ההשבחה עמד באותו מועד על סך
4,892,886 ש"ח "לתשלום מיידי".
המערערת החזירה למשיבה את ההסכם כשהוא
חתום על ידה רק ביום ה-29 באוגוסט 1999. זאת, שעה שהשיק על סך 4,050,000 ש"ח,
שנמסר על ידה למשיבה לשם פירעון יתרת סכום ההיטל המופחת נועד לתשלום ליום 2.9.99.
ביום 1 בספטמבר 1999, התקשר לגזבר העירייה אחד ממנהלי המערערת וביקש לדחות את
הפקדת השיק בשבועיים, משום שהליווי הפיננסי של הבנק טרם הוסדר. הפנייה גובתה במכתב
מאת באת כוח המערערת. הגזבר סירב לבקשה וביום 2 לספטמבר הוא שלח לבאת כוח המערערת
מכתב בו טען כי מבחינתה של העירייה הייתה חשיבות עליונה לתשלום ההיטל המופחת בזמן
שנקבע, הפרת ההסדר גרמה לעירייה נזק ולכן "ההסדר החריג שהוצע בעבר –
מבוטל". הגזבר אף הוסיף כי: "ההסכם, אגב, לא נחתם ע"י העירייה ולא
כפי שציינת בסעיף 1 למכתבך, שכן התנאי לחתימתנו היה העמידה בתנאי תשלום".
השיק שמסרה המערערת חולל ב-5 בספטמבר 1999. במכתב מיום 18 באוקטובר 1999 הודיעה
המשיבה למערערת כי עקב חילול השיק נגרמו לה נזקים ודרשה את הטבתם.
לאחר כשנה, אשר במהלכה שולמו סכומים
נוספים על חשבון ההיטל על-ידי חברה קבלנית שהייתה קשורה עם המערערת בעסקת
קומבינאציה ביחס למקרקעין שבבעלותה, שלחה המערערת לעירייה שיק על יתרת החוב המופחת
בצירוף ריבית של 0.5% לחודש ובניכוי הסכומים ששולמו על חשבון ההיטל במהלך אותה
שנה, והודיעה למשיבה כי היא פורעת בכך את כל חיוביה בגין היטל ההשבחה. המשיבה
הפקידה את השיק, אך בה בעת הודיעה למערערת כי יתרת חובה בגין ההיטל המלא עומד על
למעלה ממיליון ש"ח וכי תסרב להוציא היתרי בנייה בטרם יוסדר חוב זה.
המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא סביב השאלה
האם נכרת בין הצדדים הסכם תקף להפחתת סכום היטל מס ההשבחה, והאם המערערת פרעה
מכוחו את כל חובותיה בגין היטל זה.
ההליך בבית המשפט המחוזי
3.
בבית המשפט המחוזי טענו המשיבות כי בין הצדדים כלל לא
נכרת הסכם ואם נכרת, אזי כריתתו בטעות, או לחלופין, ההסכם בוטל כדין עקב הפרתו
היסודית על-ידי המערערת. את הטענה כי ההסכם לא השתכלל, השתיתו המשיבות על שני
אדנים: ראשית, הן טענו, שכל הסכם בכגון דא, שיש בו התחייבות כספית מצד העירייה,
חייב להיחתם, בצד חותמת העירייה, בידי ראש העיר והגזבר. התנאים הללו, לטענת
המשיבות, הנם תנאים מהותיים ומשלא התקיימו לא נכרת הסכם מחייב. לחלופין, טענו
המשיבות, ההסכם לא השתכלל, בהיעדר גמירות דעת ומסוימות בנוגע לתכלית ההסכם ותנאיו.
לחילופי חילופין, טענו כי מדובר בהסכם על תנאי והתנאי היה שסכום ההיטל במלואו
ישולם מייד. מכיוון שסכום ההיטל לא שולם במועד המוסכם, לא התקיים התנאי והסדר לא
השתכלל לכלל הסכם מחייב.
בית-משפט קמא קיבל את טיעוני המשיבות
בשני מישורים. ראשית, נקבע בפסק הדין, כי אף שסעיף 203 לפקודת העיריות אינו חל על
הוועדה המקומית מכוח דין, ניתן ללמוד ממנו, "כי גוף כועדה המקומית לא יכול לחוב
אלא אם התקיים הליך מסודר ותקין של אימוץ ההתחייבות על ידו. לא די בכך שפקיד הפועל
בשמה יכין חוזה וישלח אותו לצד השני. מחויבותה של הועדה תקום אך ורק כאשר המוסמכים
לחייבה יחתמו על ההסכם". שנית, בית המשפט קמא קיבל גם את הטענה החלופית של
המשיבה וקבע כי ההסכם היה מותנה בהקדמת התשלום ומשהתנאי לא התקיים, אין תוקף
להסכם.
טענות הצדדים
4.
המערערת תוקפת את פסק הדין של בית-משפט קמא ומוסיפה
טיעונים שהם בבחינת הקדמת תרופה למכה, כמענה לטיעונים אפשריים של המשיבות בדבר
הפרת ההסכם על ידה. לטענתה, הוועדה המקומית הנה גוף סטטוטורי נפרד בעל אישיות
משפטית עצמאית, על כן סעיף 203 לפקודת העיריות אינו יכול לחול עליו. אין דרישות
צורניות מיוחדות כלפי חוזים הנכרתים על-ידי הוועדה המקומית. נהפוך הוא, סטנדרט
מוגבר של תום לב, בו חייבת לעמוד רשות ציבורית, יש בו כדי לכרסם בדרישות הצורה. המערערת
גורסת כי ההסכם לא היה הסכם "על תנאי", שכן תנאי תשלום, מטבעם הנם חלק
מתניות החוזה, ואינם בגדר תנאי מתלה, שהוא תנאי חיצוני לחוזה ובלתי תלוי ברצון
הצדדים. לעניין האיחור בתשלום, טוענת המערערת, שהצדדים קבעו בחוזה תרופה אחת
ויחידה – חיוב בריבית של 0.5% בגין כל חודש של איחור בתשלום, ובכך הם ויתרו על
תרופת הביטול. עוד טוענת המערערת, שגזבר העירייה נעדר סמכות למסור הודעת ביטול בשם
הועדה המקומית, ועל כן הודעה זו לא נמסרהּ כדין. לעניין טענת הטעות, המערערת
טוענת, כי הוועדה המקומית כלל לא טעתה, ואם טעתה בכך שהאמינה כי תקבל את התשלום
באופן מיידי, מדובר בטעות בנוגע לכדאיות העסקה, שאינה יכולה לפגום בחוזה.
המשיבות תומכות, כצפוי, בתוצאת פסק הדין
ובנימוקיו. לטענתן, יש להחיל על חוזי הוועדה המקומית את דרישותיו של סעיף 203
לפקודת העיריות, משום שתקציב הועדה המקומית ותקציב העירייה חד הם, וכל חיוב או
זיכוי כספי של הועדה המקומית, סופו שהוא מחייב או מזכה גם את העירייה. המשיבות
מחרות ומחזיקות גם במסקנתו של בית-משפט קמא, כי ההסכם הותנה בתנאי, הוא התשלום
המיידי, ומשהתנאי לא התמלא, החוזה כלל לא נכנס לתוקף.
המשיבות חוזרות גם בערעור על הטענות
שהעלו בפני בית המשפט קמא, בעניין העדר גמירות הדעת, הטעות וההטעיה, וכן בנושא
הפרת ההסכם על-ידי המערערת וביטולו.
5.
אקדים ואציין כבר עתה, כי מסקנתו הסופית של בית המשפט קמא
מקובלת עלי, אף שלא מטעמו. בניגוד לדעתו של בית המשפט קמא, אני סבור שבין הצדדים
נכרת הסכם מחייב. אולם הסכם זה הופר על-ידי המערערת, הפרה שזיכתה את המשיבה
בביטולו.
תחולת סעיף 203 לפקודת העיריות ודרישות
צורניות אחרות
6.
סעיף 203 לפקודת העיריות מציב דרישות צורניות נוקשות
כתנאי לתוקף התחייבויות שהעירייה נוטלת ושולל תוקפם של הסכמים שאינם עומדים
בתנאיו. (השווה ע"א 739/86 שם-אור נ' עירית
קריית גת, פ"ד מד(2) 562, 566-567). אולם, דינה של הוועדה
המקומית לתכנון ובנייה אינו כדין העירייה. שהרי מדובר בגוף שונה, בעל אישיות
משפטית נפרדת, וחרף הזיקה האפשרית בין שני הגופים הדינים המחייבים את העירייה אינם
מחייבים את הועדה המקומית. אכן, בחלק מהרשויות המקומיות אמדן ההכנסות וההוצאות של
הוועדה המקומית נכלל בתקציב הרשות (סעיף 24 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965).
אולם מכאן לא נובע, כי הדין החל על עסקאותיה של העירייה יחול גם על החוזים שכורתת
הוועדה המקומית.
נוסף, ועיקר, אינני סבור כי ראוי להרחיב
את הדרישות הצורניות החלות על העירייה מכוח סעיף 203 לפקודת העיריות ולהתנות
בקיומן את תוקף החוזים שעושה הועדה המקומית, כאשר דרישות אלה אינן מעוגנות במפורש
בחוק. הדין הכללי הוא כי ניתן לעשות חוזה בכל צורה שהיא (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק
כללי), תשל"ג-1973). דין זה מבטא גישה בלתי פורמליסטית וגמישה, והוא מתמקד
במהות ולא בצורה. כדי לקבוע חריג לדין הכללי ולאפשר לאדם, או אף לרשות, להתכחש
להתחייבויותיה בשל אי קיום דרישות צורניות כאלה או אחרות, נדרשת הוראת דין מפורשת.
באין הוראת דין כזאת, אין לשלול, מסיבה זו, תוקפם של חוזים שעושה הוועדה המקומית.
אינני מתייחס, בהקשר זה, לדרישות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית, לגבי חוזים
שנהוג ומקובל לעשותם בכתב. טענה זו לא הועלתה על-ידי איש מהצדדים. מכל מקום, נראה
שגם דרישת הכתב התמלאה במקרה זה.
ב. כריתת חוזה
7.
בחינת נסיבות העניין מביאה למסקנה שהוועדה המקומית אכן
הציעה למערערת הצעה, המקיימת את תנאי גמירות הדעת והמסוימות, שדי בהם, עם קיבולה,
כדי לשכלל חוזה. בין הצדדים נוהלו מגעים שבהם הוסכם כי המערערת תקדים לשלם את מלוא
ההיטל וחלף זאת תזכה בהנחה של כמיליון ושלוש מאות אלף ש"ח. נוסח החוזה שהועבר
למערערת מטעם הוועדה המקומית אך העלה הסכמה זו על כתב. כך גם עולה ממכתבו הנלווה
של מר זילברברג, לפיו "נוסח הסכם שנועד לעגן את ההסכמות הקודמות בהסכם חתום
כדין". כפי שמעיד אותו מכתב, ההסכם הועבר למערערת מתוך כוונה שהועדה המקומית
תחתום עליו לאחר שייחתם על-ידי המערערת. אכן, החוזה לא נחתם על-ידי הוועדה
המקומית. אולם בכך אין כדי לאיין את תוקפו. אף כי החתימה הנה ראיה מכרעת לגמירות
הדעת של המתקשר בחוזה, היעדר החתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר גמירות הדעת (ראה: ע"א
692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד
מד(1) 57, 71-72). בענייננו גמירות הדעת של הוועדה המקומית עולה לא רק מהעובדה
שהחוזה נוסח על-ידי הוועדה ונשלח על ידה למערערת בשמה, תוך הצהרה על כוונה לחתום
עליו, אלא גם מהעובדה כי קיבלה מהמערערת תשלומים בסכומים נכבדים תוך הקדמת תשלום ההיטל
וכן נטלה את ההמחאה שחוללה. התנהגותה זו מעידה על גמירות הדעת של הועדה המקומית
להתקשר בחוזה, לפיו יוקדם התשלום של ההיטל.
נציג המשיבות גם אישר, כי לו נפרע השיק
בראשית ספטמבר 1999 לא היו לוועדה כל טענות שהן. גם מכאן מתבקשת המסקנה שבין
הצדדים נכרת חוזה.
האם החוזה הותלה בתנאי?
8.
אינני מקבל את הטענה כי החוזה הותלה בתנאי, ומשלא התממש
התנאי החוזה לא נכנס לתוקף. ככלל, תנאי מתלה הוא תנאי שקיומו מותנה באירוע עתידי
ולא וודאי שהוא חיצוני לחוזה, ואינו מטיל חובה על מי מהצדדים לחוזה. בענייננו אין
לראות בהתחייבות להקדים את התשלום כתנאי מתלה שכן, מדובר באירוע הניצב בלב ליבו של
החוזה, המבטא את ההתחייבות העיקרית של המערערת שקיומה תלוי במערערת לבדה. תנאי
מסוג זה, אינו בגדר תנאי מתלה.
9.
בטרם אדון בעניין ההפרה, אציין, כי טענת המערערת לעניין
העדר סמכות מצדו של גזבר העירייה לבטל את ההסכם לא הוכחה. טענתה של המערערת בעניין
זה בוססה אך על העובדה שהגזבר היה עובד העירייה. אולם, בפני בית המשפט קמא לא
הוצגה ראיה כלשהי בדבר מעמדו של גזבר העירייה בקשר לוועדה המקומית או בדבר העדר
סמכות מצדו לפעול בשמה. עובדה היא שהגזבר פעל בחזקת שלוח של הוועדה המקומית וזו,
שהיא צד להליך הנוכחי, מאמצת את פעולת הביטול שנעשתה על ידו.
הפרת החוזה
10.
גם אם נאמר שהמגעים בין הצדדים השתכללו לחוזה מחייב,
שאינו חוזה על תנאי, דעתי היא כי החוזה הופר הפרה יסודית בידי המערערת ובנסיבות
העניין המשיבה הייתה זכאית לבטלו.
הצדדים הסכימו ביניהם כי תשלום ההיטל
יוקדם. בתחילה הוועדה דרשה את ביצוע התשלום בתוך שבוע ימים. לאחר מכן, בסוף חודש
יוני 1999, היא נאותה לפצל את התשלום לשניים ולקבל את החלק השני של התשלום בשיק
שפירעונו נדחה ל-2 בספטמבר. זאת הייתה ההסכמה בין הצדדים ועל רקע זה יש להבין את
תנאי המיידיות שבסעיף 5 לחוזה. אין חולק על כך שתנאי זה לא קוים. מכאן שהחוזה
הופר.
11.
המערערת טוענת כי סעיף 5 לחוזה אשר קובע, כי "לא
שולמו התשלומים במזומן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 0.5% לחודש מיום חתימת
ההסכם ועד לפירעונם בפועל", מבטא ויתור על זכות הביטול בשל איחור בביצוע
התשלומים והוא מאפשר לה לדחות את ביצוע התשלומים עד אין קץ, ובלבד שתשלם את הריבית
הקבועה בסעיף זה.
אינני מקבל דעה זו. על-פי הכתוב, ונסיבות
העניין תומכות בכך, ההתחייבות של המערערת הייתה לשלם את סכום ההיטל המופחת מייד
(עד ה – 2.9.99). הריבית הנקובה בסעיף זה מעגנת רק את אחת התרופות העשויות לעמוד
לוועדה המקומית במקרה של איחור בביצוע התשלומים, אך אין בה משום ויתור על תרופות
אחרות, בכלל זה, תרופת הביטול. משהופר החוזה, הנפגע חופשי לבחור בין אכיפה לבין
ביטול. אילו חפצו הצדדים להתנות על התרופות המנויות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת
חוזה), תשל"א-1970, ככל שהדבר אפשרי - ולא נדון בכך בהזדמנות זו - היה עליהם
לעשות זאת במפורש. כזאת לא נעשה בחוזה.
ביטול החוזה
12.
השאלה המהותית היא האם הוועדה המקומית הייתה זכאית לבטל
את החוזה? ככלל, איחור לא משמעותי בביצוע החיוב, בין אם מדובר בחיוב כספי ובין
בחיוב לביצוע בעין, לא ייחשב להפרה יסודית (ראה: מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו (הוצאת
רמות תשנ"ג-1993) בעמ' 142-144). אולם, בנסיבות העניין שלפנינו, למועד התשלום
הייתה חשיבות מיוחדת. בית המשפט קמא קבע כי למערערת היה ברור לאורך כל הדרך כי
הפחתת ההיטל הייתה מותנית בהקדמת התשלום. אף שהגעתי למסקנה כי אין מדובר בתנאי
מתלה כמשמעו בחוק החוזים, אין ספק כי חשיבותה של הקדמת התשלום הייתה נהירה
למערערת. הקדמת התשלום הייתה בבחינת הרציונל הכלכלי של החוזה. לו ראתה הוועדה מראש
את הפרת התחייבותה של המערערת לשלם במועד, ספק אם הייתה מגיעה עמה להסכמה, קל
וחומר לאחר שמועד התשלום נדחה כבר פעם אחת לבקשת המערערת. דברים אלה היו גלויים
וידועים למערערת. על כן אין מנוס מהמסקנה שבנסיבות העניין, החריגה ממועד התשלום
המוסכם עלתה כדי הפרה יסודית של החוזה, שהעמידה למשיבה זכות לבטל את החוזה. נראה
ששתיקתה של המערערת משך תקופה כה ארוכה (כשנה) אף מעידה על השלמה עם הביטול.
13.
המערערת מלינה על כך שהועדה המקומית פדתה את השיק בסך
3,739,150 ש"ח, שנשלח על ידה ביום 6.9.00. זאת, למרות שהמערערת ציינה במכתבה
באופן מפורש, שסכום זה נועד לסילוק החוב בגין ההיטל המופחת. מכאן, היא טוענת,
שהמשיבות עצמן המשיכו בביצוע ההסכם, חרף כל טענותיהן נגד תקיפותו של ההסכם או
הפרתו.
14.
בנסיבות העניין, לא ניתן לראות בגביית השיק משום ביצוע
הסכם על-ידי העירייה. ראשית, כאמור לעיל, ההסכם בדבר הפחתת ההיטל בוטל על-ידי
המשיבה עוד שנה קודם לכן. ההלכה היא, שביטול חוזה הנו צעד בלתי הדיר, שלא ניתן
לחזור ממנו, אלא בדרך של ביטול מוסכם של הביטול (ראה: בספרו של דויטש הנזכר לעיל,
עמ' 286-288). לפיכך בפירעון השיק לא היה כדי להחיות את ההסכם שבוטל. בגביית השיק
גם לא ניתן לראות משום הסכמה לכריתת הסכם חדש המאמץ את עקרונותיו של ההסכם הקודם.
שכן, המשיבה ציינה במכתבה למערערת באופן מפורש, כי זו נותרה חייבת לה על חשבון
ההיטל סכום העולה על מיליון ש"ח. כלומר, המשיבה גלתה דעתה במפורש, שגביית
השיק נעשית על חשבון חוב המערערת על-פי דין ולא על חשבון ההיטל המופחת מכוח ההסכם
בין השתיים שבוטל.
אמנם, ספק בעיני אם בנסיבות אלה המשיבה
הייתה רשאית לגבות את השיק. אולם, גם אם אניח שהמשיבה לא הייתה זכאית לעשות זאת,
אין בגבייה כדי להקים לתחייה את ההסכם שבוטל.
15.
המסקנה העולה מכל אלה, היא שההסכם למתן הנחה בסכום ההיטל
כנגד תשלום מוקדם, בוטל על-ידי המשיבות כדין עקב הפרתו על-ידי המערערת.
16.
התוצאה היא שהערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה שכר טרחת
עורך-דין בערעור בסכום של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
כחברי הנכבד, השופט י' עדיאל, גם אני
סבור כי בין המערערת לבין המשיבה מס' 2 נכרת חוזה שלפיו היה סכום היטל ההשבחה אמור
להיות מופחת ולעמוד על שמונה מיליון ש"ח אילו הקדימה המערערת את התשלום.
המערערת הפרה את החוזה הפרה יסודית ולפיכך קמה למשיבה מס' 2 הזכות לבטלו, כפי
שעשתה. גם טענתה של המערערת כי המשיבה מס' 2 ויתרה על זכות הביטול דינה להידחות.
אכן, השאלה אם ויתר מתקשר בחוזה על זכות הביטול אינה פשוטה (ראו המחלוקת ביני לבין
חברי הנכבד הנשיא א' ברק ברע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד
נו(5) 779), אולם, נסיבותיה של הפרשה מעידות שלא הייתה כאן כוונה כזאת.
אני מסכים, אפוא, שיש לדחות את הערעור,
כאמור בפסק דינו של חברי.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י'
עדיאל.
ניתן היום, ט' בכסלו תשס"ה (22.11.2004).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03085610_I04.docש.י.
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il